אור לישרים· רבי משה זרח איידליץ
דרוש ב
במתני' דמועד קטן (דף כ"ד ע"ב) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ופריך ואפי' חכם והתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל ס"ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעים עליו הכל חולצין הכל מברין עליו לא צריכא דלאו חכם ופריך ואי אדם כשר הוא מחייבו למקרעי דתניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבלו על אדם כשר יבכו ערבונו שקיל מיני' אלא מפני שלא בכה והתאבלו על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו בשביל כבוד שעשה לו ומשני דלאו אדם כשר עכ"ל הגמ':
הנה מורי ורבותי לא יום בשורה היום להאריך בפשטי' וחדושי' המשמחים את הלב כי אם עת לבכות ועת לספוד ועת לקרוע אל השמועה רעה כי באה ונמס כל לב פור התפוררה ארץ לקול השמעה כי נשבה ארון ה' שנתבקש לישיבה של מעלה גאון עוזינו מופת דורינו רבן של כל בני הגולה הגאון אב"ד ור"מ ד"ג קהלות אה"ו אמ"ו מו' יהונתן הכ"מ ביום כ"א אלול יום צרה ועברה מקדמת דנא שבו ביום אבדנו הגאון מוהר"ר שמואל קראקוויר זצ"ל אלא שעתה הוא אבילות ישינה ועתה נתוסיף בו יום עברה אשר רגזה וחלה הארץ תחתי' מצרי אחרונה משכחת את הראשונה שהיא יותר גדולה וחמורה עלינו כאשר נבאר לכן ראוי לעורר אותנו בבכי והספד ולא נאמר כ"א דבריו של מת דהיינו דברים הצריכים לענין ההספד, והנה בגמ' הנ"ל נדקדק הא דקאמר אלא מפני שלא בכה והתאבל דהל"ל אלא אימא מפני שלא בכה ומדלא קאמר אימא משמע שאינו מגיה הבריי' כ"א על הקו' דערבונו שקיל מיני' מתרץ שלא קשה מה דשקיל מיני' ערבונא מפני שלא בכה וכו' וזהו צריך ביאור ומלבד זה דוחק לומר דהבריי' מתחל' נישנת בטעות עד שצריך אח"כ להגי' ובשלמא במקום שמגיה הבריי' מכח משנה או ברייתא אחרת ש"ל אע"ג דהתנא השנה שנאה ביושר מ"מ אח"כ כשנעתק מפא"פ נשנית בטעות ואותו השנאה בטעות לא ידע מאידך הבריי' או מהמשנה ואחר כך כשהביא לבה"מ שהי' יודע מאידך הבריי' או מהמשנה הקשו ממנה והעמידו אותה על נכונה משא"כ הכא דלפי הטעות א"א לפרשה כלל ואיך תבין אותה שהביאה בטעות לבה"מ ועוד קשה דהלא אי' (שבת ל"ו) בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים וח"א בעון ביטול תורה וח"א בעון מזוזות וח"א בעון ציצית (ועיין בסליחה שיסד הגאון מוהר"ר משה הנדפסת פה ובזולצבאך על מיתת בנים קטנים והביאו המג"א בסימן תקע"ו ע"ש שהוא פורט הרבה עוונות שבעוונם נתפסו הבנים קטנים לקוטים משאר מקומות) ואם כן קשה איך אמר כיון שמפני שלא בכה והתאבלו בנים קטנים מתים ובשלמא הא דחשיב שם כמה עוונות אף אם נאמר דלא פליגי לא קשי' דאפשר לומר דכולהו איתנהו דבאיזה עון מהם שחטא יהי' התשלומין עליו שבנים קטנים מתים אכן כיון שאמר בלשונו מפני מה בנים קטנים מתים שמשמע שאין טעם אחר אלא מפני שלא בכה קשה הלא אפשר שהוא בעון נדרים או בעון אחר שהובאנו לעיל ועוד דאיתא (כתובות ח') וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצין להקב"ה כועס על בניהם כשהם קטנים משמע על כל עוונות של אביהם שהוא כועס בנים מתים ועוד קשה איך שייך זה הטעם שכל הבוכה על מיתת בנים כיון שלא בכה ולא מחלו לו כל עוונותיו ומש"ה מתו בניו הקטנים והוא פלאי והכי ה"ל לומר וכל הבוכה וכו' וכיון דקאמר שכל משמע שהוא נתינת טעם על מיתת בנים הקטנים בשביל שלא בכה ועוד דמתוך הלשון משמע דהך סיומא שכל הבוכה לאו מלשון הברייתא הוא דאל"כ ה"ל להביא הברייתא קודם הקו' דערבונא שקל מיני' ומדלא הביאה משמ' שזה מלשון המתרץ ולא מלשון הברייתא ונראה לבאר ובזה יבואר דברי הזוהר פ' אחרי שהוא מב' ענינים שלפנינו דאי' התם וז"ל:
תניא אמר ר' יוסי בההוא יומא דכיפורי אתקין פרשתא דאתכפרא על ישראל בגלותא בגין דסדרא דיומא דא הכי אסתדיר ובגין דמיתהון דבני אהרן מכפר על ישראל מכאן אולפני' כל האי בר נש דיסורי' דמרי' אתיין עלי' כפרי דחובוי אינן וכל מאן דמצטער על יסוריהן דצדיקים מעבירו חובהו דלהון מעלמא ועל דא ביומא דא קורין אחרי מות שני בני אהרן דישמעאון עלמא ויצטוערון על אובדיהון דצדיקייא וכל המצטער על אובדיהוןדצדיקיא או אחית דמעון עלוי' הקדוש ברוך הוא מכריז עלי' ואומר וסר עוונך וחטאתך תכופר, ולא עוד אלא דלא יומתן בנוהי ביומי' ועלי' כתיב יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח עכ"ל הזוהר:
וגם בזה יש לדקדק איך מכח מה דקאמר מעיקרא דמיתת צדיקים מכפר קאמר דמכאן אולפנא שכל היסורין הבאין על אדם כפרת עוונות הוא והאיך מדמה מיתת הצדיקים ליסורין שאר אדם ועוד קשה איך נאמר שלא יומתן בנוהי ביומי' הלא איתא בסוגי' הנ"ל כמה עוונות שהעונש עליו שבניו קטנים מתים:
וכדי לבאר נבאר תחלה מה שאמר המשורר ע"ה (תהלים כ"ב) לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ופי' בו המפרשי' הרבה פירושים שונים מה הוא החסד ולענינינו נאמר כי הנה הפורעניות הבא על האדם ר"ל יכול להיות על ב' אופנים שונים:
הא' שהיא דרך נקמה מטעם יושר משפטו ושורת הדין שכיון שחטא נגד ממהקב"ה ראוי הוא לעשות בו נקמה והנה מצד זה ליכא נ"מ אם משלם לו מדה כנגד מדה או בפורעניות אחרת דרך משל אם העבד מורד על אדוניו בכמה מיני חטאים אינו מייסרו אלא במכות רק הכל לפי ערך החטא אם הוא גדול או קטן הם מספר המכות אשר מכהו וגם אינו צריך שיהי' בזה כפרה על עונו רק קצת עונשו הוא מקבל ולאחר מותו ישולם לו ואפשר שאינו מקבל עתה רק פרי מעלליו והקרן קיים לו לעוה"ב, אכן האמת הוא על דרך הב' והוא כדי לעורר האדם בתשובה שגלוי וידוע ית' דאי לאו הפורעניות שהי' שונה באולתו ובחטאו ומשו"ה משלם הקב"ה מכ"מ כדי שלפעמים בא על האדם הפורעניות ואינו יודע במה חטא ומתוך שדרכי השם לשלם מדה כ"מ נודע לו מתוך הפורעניות איזה עון גרם הפורעניות ויעזוב חטאו ולא ישוב עוד לכסלה משא"כ אל"ה משלם מכ"מ אפשר שלא יהי' נודע לו באיזה עון חטא שישוב ממנה ולא הי' מועיל הפורעניות אלא כדרך הא' מצד משפט ושורת הדין ולא ישיב מהחטא ויטבע בעונו אך מצד מדות החסד אשר לא חפץ במות המת כ"א בשובו מדרכיו וחיה לכן משלם לו במכ"מ וזהו כוונת הקרא (ירמי' ב') תיסרך רעתך ר"ל הרע שבא היא מייסרך לדעת במה שחטאת והנה מדמשלם מכ"מ מסתמא מכופר בו עוונו כיון דבמדה שחטא בו נענוש כבר קבלו תשלומין ועוד נאמר כי אם מייסרו מצד משפט ונקמה הלא מצינו שהקב"ה מחכה לאדם עד יום מותו אולי ישוב וא"כ לא ה"ל לייסרו אלא סמוך לזקנותו ותשש כחו שאז סוף זמן לקבל הפורעניות ובאמת חזינן שלפעמים בא על האדם הפורעניות בחצי ימיו וצ"ל שהוא כדי לעוררו שלא ישוב לכסלה ולפיכך צריך ליסרו בעור שהוא איש בתקפו וגבורתו שאם ימתין עד שיזקין וישוב לכסלה עוד בנתיים ושוב יהי' עבר עבירה ושנה ולא ישוב כיון שנעשה לו כהיתר וזהו פי' הפ' ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ר"ל מכ"מ ויהי' נודע לו במה חטא ויתעורר להשיב, ועוד אחת נאמר דאם הוא מצד נקמה אין סברא שימות הצדיק דמה איכפת לרשע במיתת הצדיק אכן א"א שאין העונש אלא כדי לכפר ולעורר בתשובה גם במיתת הצדיק נעשה כן דהוא מכפר ומעורר לתשובה באמרם אם בארזים וכו', והן הן דברי הזוהר דמדמיתת צדיקים מכפר שפיר מוכח שהיסורין שהקב"ה מביא על אדם לאו משום נקמה הוא ע"כ כשהוא משלם משלם מדה כנגד מדה ואם כן ע"כ כפרה דחובי אינון כנ"ל וק"ל:
היוצא מזה דהעיקר הפורעניות כדי לעורר האדם במה שחטא ולא ישוב עוד לכסלה ולפ"ז תינח אם נענש בעונש פרטי שבא על חטא א' או ב' כמבואר בפ"א שבעה מיני פורעניות באים לעולם וכו' ומפרש שם על מה הם באים ומיד כשבא יכול לפשפש אם הוא חטא באחד מהן והדומה לזה בעונשין השייכים על חטאים פרטי' משא"כ במיתת בנים קטנים שביארנו לעיל שאם כועס על האבות מתו בניו הקטנים וא"כ כל מיני עבירות שבעולם יכולין לגרום זה כש"ל הגמ' וירא ה' וינאץ וכו' וא"כ העונש דבנים קטנים מתים ק' למה מביא הקב"ה על האדם ויותר טוב הי' לענוש אותו בעונש פרטי הדומה לחטאו כדי שיוודע לו במה חטא אמנם גם במיתת בנים קטנים יש חטא אחד שנודע לו שוודאי עבר עליו דהיינו שלא בכה על מיתת אדם כשר דאף א"א דמיתת בנים בא על עון אחר מ"מ אי הי' בכה על מיתת אדם כשר יותר הי' מוחלין לו כל עוונותיו ומדנענש על איזה עון שגורמים למיתת בנים מוכח שלא בכה והן הן דברי הגמ' דפריך מ"מ בה"ק מתים ר"ל דאף דמיתת בה"ק שייכים על כמה עוונות מ"מ תקשו לו דיותר הי' עדיף לענוש את האדם בעונש פרטי כדי שיוודע לו החטא וישיב בתשובה וע"ז תירץ משום שלא בכה ר"ל דבזה ודאי ניכר מתוך העונש שלא בכה שאם בכה בוודאי לא בא לפורעניות זו שאף שבה"ק מתים בעון אחר מ"מ אילו הי' בכה במיתת אדם כשר א"כ הי' מוחלין לו כל עוונותיו אמנם אכתי קשה אמאי לא המתין הקדוש ב"ה אולי יעשה תשובה דהא עד יום מותו תחכה לו וכו' א"ו שהקב"ה רוצה לעוררו ע"ז כדי שיבכה ויתאבל על מיתת אדם כשר שגלוי לפניו שימות איזה א"כ והקב"ה חס על כבודו שמא שלא יתאבלו כראוי לכן הוא מעורר על זה במיתת בניו הקטנים כנ"ל, ונמצא שעיקר כוונת הב"ה במיתת בה"ק כדי שיבכו ויתאבלו אח"כ על מיתת אדם כשר ואז הקב"ה מוחל לו כל עוונותיו ונמצא דברי הברייתא דקתני כדי שיבכה ויתאבל נכונים אלא שהמקשן הבין שלא חטא כלום מעיקרא רק כדי שיבכה נוטל ממנו בה"ק ופ"ש ערבונו שקיל וע"ז תי' אלא מפני שלא בכה ר"ל דבניו הקטנים מתו משום שלא בכה אלא דלמה לא ממתין הקב"ה אולי שישיב ממילא הוא משום שרוצה לעוררו שיבכה על מיתת אדם כשר א"כ וחס הב"ה על כבודו של החכם שימות ונוטל בה"ק בשבילו כדי לעורר בתשובה להיות נספד כראוי ובזה מתורץ מה שהק' לעיל על הזוהר דאיך קאמר הזוהר דמי שבוכה על מיתת הצדיקים אין בה"ק מתים הלא אפשר שיחטא באותן העוונות הגורם וובה"ק ולפ"ד יובן דאם חטא באותן העוונות הגורמים מיתת בנים אין הקב"ה מענשו במיתת בנים אלא בדברים הפרטים השייכים לאותו חטא ועונש דמיתת בנים הקטנים אינו אלא אם לא בכה והתאבל כראוי על אדם כשר וק"ל:
היוצא מזה דעיקר מיתת בנים כדי לעורר בתשובה על שלא בכה וגלוי לו ית' שימות אדם כשר וחס הקב"ה על כבודו ועתה אם על א"כ שאינו חמור כ"כ שאין כולם מחוייבים לקרוע אלא אותם היודעים בין מיתה לקבורה וגם מותר להתאחה כך ק"ו על רבינו הגדול שכולם חייבים לקרוע קרע שאינו מתאחה כאשר נבאר למטה בע"ה בודאי הקב"ה חס על כבודו ועתה בעו"ה עינינו רואות שנתייסרו הרבה מאוד מאוד במיתת בנים קטנים ודאי שגלוי וידוע לפניו שרוצה להעדיר מאתנו מחמד עינינו רבן של כל בני הגולה ודאי לא הי' אלא כדי לעורר אותנו שנספדנו כראוי וא"כ אם ח"ו לא נספדנו כראוי יקוים בנו (ירמי' ב') לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו אכן אם נספדנו כראוי ימחול לנו על כל עוונותינו ויאמר למלאך המשחית הרף ידיך וא"כ מפני שמחוייבים אנו להספידו כראוי לכבודו נחקור תחלה מי ומי שמחויב לקרוע עליו ואימתי יקרעו עליו דאי' בגמ' (מ"ק כ"ו) ואלו קורעין אינו מתאחין לעולם הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו ועל נשיא ועל אב"ד ועל שמועות רעות וכו' ומפרש תחלה אביו ואמו ורבו מנ"ל ולמטה נציע לפרש בע"ה והדר קאמר על נשיא ועל אב"ד ועל שמועות רעות מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב ומפרש שאול זה נשיא ויהונתן זה אב"ד על בית ישראל ועל עם ה' זה שמועות רעות ושם אי' דעל רבו היינו רבו שלמדו חכמה והנה התוס' הביאו שם בפרק אלו מציאות פליגי ר"י ור"י ר"י סבר דרבו שלמדו חכמה היינו שיהי' רוב חכמתו ממנו ור' יוסי סבר שאפי' לא האיר עיניו אלא במצוה אחת זה רבו וקאמר עולא תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה כר' יוסי ופוסק ר' ששת כר' יוסי ופסקו התו' דנראה לפי הלכה כר' יוסי אע"ג דבשאלתות פסק כר"י כתבו דאין נראה להו לפסוק כר"י ע"ש ולפירוש זה לא מיבעי' תלמידים שרוב חכמתם ממנו שמחויבים לקרוע אפי' לר"י אלא אפי' שאר בני תורה מחוייבים לקרוע קרע שאינו מתאחה לדעת התוס' שודאי העיר עיניהם במשנה כי הלא ספרו כאן ובודאי האיר עיניהם במקצת חידושים שראו ואף שבש"ע פסקינן שאינו נוהגין כשאלתות מ"מ על רבינו הגדול לאו מטעם רבו מחוייבים אנו לקרוע אלא מטעם אב"ד דיהונתן זה אב"ד ולא לנו לבד שנודע לכל שטר' נסיעתו מפה הי' ממלא מקום אב"ד שהרביץ תורה ותפס ישיבה וכל הב"ד מו"ש מתכנשין לגבי' ושמוהו לראש עליהם אלא אפי' לכל הגולה הנודע לנו כמוהו ומדריך ומיסר במוסר התורה ומרביץ תורה אשר לו תלמידים למאות ולאלפים השם ישמרם לנצח וגם מי שיש לו יד ושם בחכמה אמתיות היא חכמת הקבלה יעידון ויגידון שלא נודע לנו אחד שיהי' לו כל כך יד ושם בחכמה אמתיות כמוהו וא"כ אילו הי' רוצים כל בני הגולה לבחור אב אחד לכולם בודאי הוא נבחר הי' וא"כ כיון שהוא חד בדרא ראוי לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה לעולם אפי' מי שלא למד ממנו ואף שהרמ"א כתב שנהגו להקל במדינות אלו מ"מ בלי ספק אין שום אחד מאתנו שלא שמע משמועתו או במילי דשמעתתא או במילי דאגדתא בדברי מוסר וא"כ גם לדעת רמ"א צריך לקרוע וכן איתא התם דף כ"ה ע"א כי נח נפשי' דר' ספרא לא קרעו רבנן עליו אמרו לא גמרינן מיני' א"ל אביי מי תני' הרב שמת חכם שמת תנן ועוד כל יומא שמעתתא בפומי' בבי מדרשא בעי' למקרעי' לאלתר פי' רש"י בלי הספד א"ל חכם כבודו בהספידו ולכן פסק בש"ע דמי שיודע משמועתו שחידש שמחויב לקרוע אלא שאין קורעין רק בשעת שמועה או בשעת הספד: ובזה ראינו ליישב המקרא שהובאנו לעיל דכתיב (שמואל ב' א') ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו דבשלמא הבכי וההספד הוא מהחיוב כדקתני במתני' אבל על הצום לא נודע טעמא ועוד לפי פשוטו באמצע היום בא הבשורה רעה וא"כ מאי מהני שצמו משם ואילך הלא כל התענית שלא שקעו עליו חמה אינה תענית וגם יתורץ על מנהגינו שעושין הספד סמוך לערב ומהראוי הוא לעשותה בבוקר דכיון דמצוה קעביד זריזין מקדימין וכו' ולפי פשוטו משום דכתיב (תהלים ל') בערב ילין בכי ולבוקר רינה:
אמנם נראה טעם יותר נאה ומתקבל דהא בברי' קתני הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ולפ"ז בהבראה שאסור לאכול סעודה ראשונה משלו לכאורה קשה מי מברה את מי ובשלמא גבי חכם דהיינו שלמדו חכמה איכא שאר אינשי שלא למדו ולא חל עליהם להתאבל ויכולין להברות לאבילים משא"כ על נשיא ועל אב"ד שכל ישראל מחוייבים להברות מי ומי אשר יברוהו שהרי כולם אבילים ואפשר דמיירי מאותן שכבר קרעו וחלצו בשעת שמועה ואותן יכולין להברות לאותן ששמעו אח"כ והתחילו להתאבל והאחרים שכבר התאבלו מברין אותו אכן על הראשונים קשה מי הברו אותן ואפשר שבאמת לא הברו אותן דקיימ"ל דאם אין האבל רוצה לאכול כל אותו היום אין צריך הבראה כלל ומותר לאכול בלילה משלו ולפ"ז גבי דוד שהי' עם אנשיו לחוד דכתיב (שמות ב' א') ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וכל האנשים אשר אתו וא"כ כולם היו אבילים ולא הי' מי שיברה אותם ולפיכך צמו עד הערב וזה הטעם גופו של הספד שלפעמים אנו מספידים חכם שכולן חייבין לקרוע עליו ולחלוץ ולברות ובשלמא קריעה יכולין כולם לקיים וחליצת כתף אינו נוהג בינינו כמ"ש בש"ע אכן ההבראה אי אפשר כמ"ש וכיון שהתחלות אבילות אינו אלא בשעת ההספד למי שלא נהוג בשעת שמועה כדאמרי' שם חכם כבודו בהספדו מש"ה מספדין לעת ערב כדי שלא נצטרך להברות ויצומו עד הערב וכמו כן אנחנו בשעה שנשב על הארץ כל מי שלא קרע עדיין יקרע בשעת ישיבה על הארץ שחכם כבודו בהספד:
וכדי לבא לתוכן ההספד נבאר שכל מה שהי' מקונן דוד אחר שבא המגיד אליו ואמר לו שנהרגו שאול ויהונתן כתיב (שם שם) ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ויהונתן בנו והנה יש לדקדק הלא כבר הוזכר שאול ויהונתן וה"ל רק לומר ויקונן דוד את הקינה הזאת עליהם ונראה דהנה יש להבין שבגמ' הנ"ל שהתחלנו בו פריך בתר הכי דאפי' אי אינו חכם או אדם כשר אי הוי שם בשעת מיתה חייב לקרוע כדתני' רבי שמעון בן אליעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע ומשני שלא הי' שם בשעת יציאת נשמה ומדי דברי בו נבאר למה גבי שאינו חכם ולא כשר כינה הרואה יציאת נשמתו לרואה ס"ת שנשרפה וגבי מיתת חכמים אומר ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו דהגוף הצדיק הוא בית להשראת שכינה כדאיתא ושכנתי בתוכם היינו תוך גופי תלמידי חכמים וצדיקים וא"כ צריך ביאור למה אדם שאינו לא כשר דומה יציאת נשמתו לרואה ס"ת שנשרפה והנה הרמב"ן פירש דכמו שאם נשר' ס"ת שוב אינו יכול ללמוד מתוכה כלום אבל אם לא היתה נשרפת עדיין הי' יכולין ללמוד מתוכה כמו כן הת"ח אם עדיין הי' חי הי' יכולין ללמוד ממנו יותר ממה שהי' לומדים ממנו ע"ע והוא תמוה דהלא הא דקאמר הגמרא דדומה לרואה ס"ת שנשרפה קאי על כל אדם מישראל אפי' אם אינו לא חכם ולא א"ס וכן יש לעיין דכשמת רבי אמרו שנשבה ארון הקודש ואמאי דימה מיתת רבי דווקא לנשבה אה"ק ונראה דכמו דכ' השל"ה גבי חכם שהגוף כיון שיש בו השראת שכינה דומה לבית אלקינו ה"נ נאמר דאדם מישראל שאינו לא חכם ולא אדם כשר מ"מ נשמתו היא קדושה וטהורה ממחצב עליון חלק אלקי ממעל ואע"ג שלא הי' כשר מ"מ לא ידח ממנו נדח ואפי' פושעי ישראל נדונים ע"י יסורין וגיהנם וגלגולים עד שיזדככו ותחזור נשמתם למקור מחצבותם וזה ממש דומה לרואה ס"ת שנשרפת שראה אותיות פורחת ופי' רש"י שהיינו המאורות העליונים אשר האירו באותיות הכתובים בס"ת הם חזרו למקורם והוי ממש דומה כמו נשמה לגוף וזה הוא דמיון שהגוף נאבד אבל הנשמה עלתה למעלה למקורה ולכן דומה מיתת רבינו הקדוש לנשבה ארון הקודש דהנה מצינו דהשראת שכינה הי' בארון הקודש ומצינו שהבית נקרא מקום השכינה וכן מצינו וה' שוכן בציון וגם נקראת א"י ארץ הקדושה משום דבה נמצאת השראת שכינה יותר מבשאר ארצות ונמצא דבכל הני מקומות איכא השראת שכינה ואמאי א' מקודש יותר מחבירו:
אמנם נאמר דרך משל בדברים הטבעי' ומזה כבין דברי' הרוחנים כמו חור השמש המאיר לתוך חדר אפל ואע"ג שאור נכנס לתוכו אינו מאיר כ"כ בכולו רק אפי' במקום שאינו מגיע שם האור מ"מ אינו אפל כ"כ כמו שהי' מקדמת דנא קודם שנכנס השמש לתוך החדר כלל ומ"מ אינו כ"כ גדול כמו במקום שמאיר לשם נצוצי השמש וגם אור הנצוצית אינו כ"כ בהיר כמו אור השמש בעצמה וכן הוא הדברים הרוחנים שבמקום קודש הקדשים שם אור השראת שכינה ואותו האור מאיר לתוך ההיכל אבל אינו כל כך בבהירות כמו בקה"ק עצמו ומשם נאצל לירושלים ומירושלים לא"י ומשם לכל העולם כולו וכל א' למטה מחבירו וכן הוא בהשפעת קדושות אור השגות התורה שעיקר התורה הי' בתוך ארון הקודש ומשם יושפע להיכל שנקרא בית אלקינו וכן לעולם וא"כ שארי חכמי' שהיו מדמה לשריפת בהמ"ק כדכתב השל"ה אכן רבינו הקדוש שהוא סידר שיתא ס"מ וכלל בתוכה כל תורה שבע"פ אשר כל בית ישראל נשען עליו וממנו תצא תורה לכל ישראל דימה את גופו למדריגה העליונה שהיא אה"ק שבו מקור השגות התורה וק"ל:
וכן אנחנו נאמר על רבינו הקדוש שהי' בדורינו שהעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות הש"י ודאי ראוי לומר עליו שנשבה אה"ק שממנו יצא תורה לכ"י: נחזור לעניינינו שאפי' נשמת אדם שאינו כשר דומה לס"ת שנשרפת וא"כ יש לעיין כיון שחייב לקרוע כמו ס"ת שנשרף הי' ראוי להספיד לאדם אעפ"י שאינו לא חכם ולא אדם כשר מק"ו דקריעה דהא אפי' במקום שאינו מחויב לקרוע חיי' לבכות ולהתאבל כגון על א"כ לדעת י"א שהביא הרמ"א בש"ע י"ד סי' ש"מ מכ"ש שיהי' מחיוב לבכות ולהתאבל על מי שעומד בשעת יציאת נשמה של אדם אעפ"י שאינו א"כ וא"כ ראוי להספידו:
אמנם נאמר עפ"מ דאיתא בגמ' (שבת קנ"ג) מהספידו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא ולמטה יתבאר מפני מה כך הוא שיהי' ניכר מתוך הספדו אם הוא בן עוה"ב וא"כ מגודל התעוררת הספדו ניכר גודל חלקו בעוה"ב ואם כן מי שאינו חכם אם נספידהו יוכר מתוך הספדו שאינו בן עוה"ב אם כן יהי' לו לבוז ולקלון ולפ"ז גבי שאול שבשעת מיתתו עדיין לא הי' נמחל עון דנוב עיר הכהנים וכאשר מצינו שהי' אח"כ רעב ג' שנים ובקש דוד את פני ה' על מה בא וכתיב (שמואל ב' כ"א) ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים ודרשינן בגמרא (יבמות ע"ח) על שאול שלא נספד כהלכה ועל בי' הדמים שהרג לנוב עיר הכהנים עד שפייס דוד את הגבעונים ונמחל להם העון ונמצא שבאותו הפעם עדיין לא הי מנוקה מעון והי' אפשר שלא יתעוררו העם להספידו כראוי ויהי' לו ההספד לבוז ולקלון ולכן אמר שהי' מקונן על שאול ויהונתן ביחד שיהונתן הי' אוהב לדוד ביותר בודאי לא היתה דעתו מוסכמת עם הריגת נוב עיר הכהנים על שהצילו את דוד ונמצא שלא ידע דוד על יהונתן שום פגם ושמץ חטא ובודאי יתעוררו העם בשביל יהונתן ואם כן גם לשאול לא יהי' בוז וקלון:
וכן נאמר גם אנחנו כי לא נדע לנו שום חטא ואשמה ברבינו ואדרבה אפי' הקנאים אשר פגעו בו וחזרו למצוא עילה ולא נמצא בו אפי' שום נדנוד איסור דרבנן שעבר עד שהוצרכו לחפש ולהעליל עלילות בבלבול לשונות תוך קמיעות מזוייפים ומשם ראי' על גודל חסידתו ומי הוא אשר יוכל להתפאר בזה עד זקנה ושיבה ובודאי יתעורר העם בתשובה ויהי' לו לכבוד ולתפארת וראוי להספידו בכל תפוצות ישראל וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' כי שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו:
ובאופן אחר נאמר ויבואר נמי למה צריך לומר שיהונתן הוא בנו ובזה יבא התנצלות הלא כבר הספידו אותו גדולים וטובים ממני פעמי' ושלש ועל מה אני שפל הערך עומד במקום קהל רב שיש מהם שקטנם עבה ממתני אמנם נאמר דהנה על מה שהובאנו לעיל דמהספידו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא או לא פריך אינו והא אמר רב לרב שמואל בר שילת אחים הספדאי דהתם קאמינא ומשני לא קשי' הא דמחמי' ולא אחים הא דמחמי' לי' ואחים א"ל אביי כגון מר דסני לי' כולא פומבדיתא מאן אחים הספדאי א"ל די' את ורבא בר בר חנא והענין הא דקאמר מאן אחים הספדאי משמע דקאי אמעורר את העם אבל על העם לא קשי' דאע"ג דכול' סני' לי' מ"מ לאחר מותו בודאי שוב בטלה הקנאה והשנאה כמ"ש הרמב"ם באגרתו בדורו שהי' מקנאין בו איזה חכמים והרעישו כל דורו ואפילו בעלי התוס' שאין לספר בגודל צדקתם טעו והאמינו לקול השמועה אשר הלשינו המקנאי' על הרמב"ם ועליהם אמר הרמב"ם לאחר שיבטל הקנאה דהיינו כשימות יוודע הדין עם מי גם שלמה אמר (קהלת ט') גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה ונמצא אע"ג שכול' פומבדיתא סני' לי' מ"מ לאחר מותו יודו שהוא הצדיק ונתפס בעוונם ולא בעוונו ויתעוררו את עצמן לתשובה אכן השאלה היתה מאן אחים הספידו ר"ל דאם הי' המספיד שונאו בחייו אף שאחר מותו נהפוך גם הוא לאהוב לו מ"מ לא יכול לעורר את העם שהם לא יאמינו לו שבלב שלם אומר כן ודברים הבאים מן הלב נכנסים אל הלב משא"כ בהיפוך וע"ז א"ל די' את ורבב"ח ר"ל שאפי' ספומבדיתא גדולה וישיבת ראש הגולה שהפליגו מאוד בריבוי התלמידים שלא יספיק א' לעורר את הקיבץ ההוא אמר די' את ורבב"ח וק"ל:
וכן הי' הענין גבי דוד דאם הי' מספיד לשאול בלחוד לא הי' יכול לעורר את העם שהם לא יאמינו לו שדבריו באים מן הלב אכן כשהספיד שאול ויהונתן ביחד שהוא הי' אוהבו בלב כנפשו בודאי יבינו העם שבלב נשבר ונדכה מדבר ויתעוררו העם בתשובה וק"ל:
ועל אמרו בנו נבאר עפ"מ שאמר בתוך הקינה ההיא צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד כפלא' אהבתך לי מאהבת נשים והנה נתקשו בו המפורשים אמאי המשיל אהבתו יותר מאהבת נשים ועוד דלשון נפלאת לא שייך רק כשהוא נגד הטבע ומה הי' בזה נגד הטבע:
אמנם נאמר דהנה אחר שהכה דוד את גלית הפלשתי כתיב (שמואל א' י"ח) ויהי כבואו בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאינה הנשים מכל ערי ישראל לשיר ומחולות לקראת שאול המלך בתופים ובשמחה ובשרים ותעננה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ויחר לשאול מאוד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכ' פרש"י שיתן לו עוד רק המלוכ' לא יתנו לו וכתיב בתרי' ויהי שאול עונן את דוד מהיום ההוא והלאה ע"כ מורי ורבותי ראו נא מה הקנאה עושה שבשביל שנתנו לדוד הרבבות נתקנא בו שאול עד שהוצרך דוד לברוח מאתו ואילו נתנו גם לדוד האלפים לא הי' נתקנא בו והי' נשאר שר צבא אצלו כמאז ונלחם במלחמותיו ולא הי' נהרג שאול ויהונתן ועם ה' אשר נפלו בחרב כי בדוד כתיב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו משא"כ בשאול כן הי' זה ממש ברבינו הקדוש שהי' קנאים פוגעים בו בשביל יתר שאת ויתר עז שהי' אומרים עליו באמת שהוא רבן של כל בני הגולה ועי"כ בטלו ממנו הישיבה ונורדהו כנודע לכל אשר אין להאריך ששם הרדיפה שרדף שאול את דוד לא הי' דוד שום גורם לכך אלא מכח אהבת נשים ששבחוה יותר משאול כן הי' הדבר הזה שהוא לא עשה לשונאיו כלל ואדרבה אפי' לאחר כל הרדיפות שרדפוהו וחשדוהו לא פגם בכבודן ובקש מהם בהקדמת ספרו לוחות העדות מחילה אם יהי' נראה להם איזה התנגדות שפלטתו הקולמוס ולא היתה הקנאה רק מכח שאר אנשים שהיו אוהבים לו יותר מהם, והנה על גדולי ישראל שהי' נגדו אין לחשוד אותן שאפשר שטעו והאמינו לקול השמועה אשר שמענו מהמקנאים אשר פגעו בו כמו שאירע בבעלי תוס' עם הרמב"ם ומקרא מלא כאמר עלינו (תהלים ס"ט) כי קנאת ביתך אכלתני שהצדיקים נקראים בית ה' כמש"ל והקנאה שקנאו אותו אכלתנו מלשון כלי' שנתבטלה ממנו הישיבה שנים רבות:
נחזור לעניינינו שהנשים היו אוהבים לדוד יותר משאול שנתנו לו הרבבות עוד שנתנו לו כל הכבוד יותר משאול רק המלוכה לא נתנו לו אכן יהונתן הי' יותר אוהבו שאף שהי' בן מלך ולו תסוב המלוכה מ"מ בחר בדוד להיות הוא מלך כמ"ש יהונתן לדוד (שמואל א' כ"ג) אתה תהי' מלך ואני אהי' לך למשנה וכן אמר שאול ליהונתן כי בוחר לבן ישי וזהו נגד הטבע שיהי' נגד רצון אביו גם בענין וזהו שאמר נפלאה אהבתך לי יותר מאהבת נשים שהם לא נתנו לי המלוכה אבל אהבתו של יהונתן היתה גם בענין המלוכה. או נאמר מש"ה הי' נחשב לו אהבת יהונתן יותר מאהבת נשים משום דתכלית האהבה היא מפני שאין אדם רואה נגע עצמו ומכח דאדם השלם אהוב לו בודאי אם יראו ממנו דבר שאינו הגון יוכיחו על פניו ויסלק ממנו מדות מגונות ויעמידו על היושר משא"כ אהבת נשים שאין בזה תכלית כל כך אם ישבחנה בעיניו וז"ש נפלא' אהבתך לי מאהבת נשים יותר מאהבת נשים וכיון שראה דוד שאהבת יהונתן לו אפי' יותר מהטבע בודאי גם דוד אוהבו מאוד כמ"ש החכם כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם וזהו שאמר ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ר"ל מתוך שהי' בנו מוכח שהי' אוהבו ביותר נגד הטבע ובודאי שגם דוד הי' אוהבו מאוד וידעו כל העם שבלב נשבר ונדכה הוא מקונן עליהם וק"ל:
וכן אני אומר צער לי יהונתן הכ"מ נעמת לי מאוד שהוא גדלני ורממני כאשר נודע לכל בני קהלתינו כל הטובות שעשה לי שהייתי יתום ועני בני עניים מבלי שהי' תשלים גמול מהם ואפ"ה גדלני וכאב על בנו השגיח ועדיין הי' חביבותי גבי' וכן אני קורא עלי נפלאה אהבתך עלי מאהבת נשים שבעו"ה בשנה זאת מתה עלי אמי מורתי הכ"מ ועתה מת אדמ"ו ונשארתי יתום מאב ואם ומרבי ולא אני לבד נעשיתי יתום אלא כל העולם כולו כמו שמצינו שאמרו על רשב"י אין הדור יתום שאתה בתוכו וכן אנחנו כל זמן שהי' רבינו קיים לא הי' הדור יתום ועתה בעו"ה נעשו כולם יתומים נתקיים בנו (איכה ה') יתומים היינו ואין אב בחכמה כמוהו ואני אע"פ שגם אמי היתה אהבה לי ביותר והיא היתה כשירה וצנועה עד מאוד מ"מ לא היתה אלא אהבת נשים אבל אהבתו היתה חביבה עלי מאוד שמלבד שעשה לי כל הטובות כאב ואם הכנסני תחת עול התורה והורה הדרך הישר לילך בו ובודאי אני אהבתו הרבה מאוד יותר משאר תלמידיו ולבי נשבר ונמס מאוד בודאי לי נאה להספידו יותר משארי גדולים ממני אשר פה:
והתחיל דוד לקונן ויאמר ללמד בני יהודא קשת הלא היא כתובה על ספר הישר והנה בע"המ עוללת אפרים פירש ביאור זה במשל נכבד ובודאי נודע לכם מ"מ באשר שהוא שייך להספד הזה שהוא דומה לנמשל זה וגם שארחיב בו הדיבר קצת אביאהו והוא שהי' מלך אחד גדול ותקיף מאוד והי' לו מדינות רבות והי' לו מדינה אח' רחוקה מאוד ממקום מושבו והי' שם גבור א' אשר הרבה פעמים שבאו על המדינה מלכיות שונות אשר הי' שם בסביבות המדינה ההיא ובכל פעם הי' הגבור לבד מנצח אותם ברוב גבורתו ולא הי' להם תקומה פעם א' נתאספו יחד הרבה מלכים בחיילותיהם לבא על המדינה ההיא ואז פחדו ורעדו אותו המדינה אולי לא יהי' כח ביד אותו הגבור לכבוש את כולם וכתבו אל המלך שלהם לשלוח להם חיל גדול לעזרתם כיון ששמע המלך כך מיד ציוה ולקח מהן גם הגבור ואז אותו מדינה באו כולם בבכי לאמר לא די שלא שלח לעזרינו אלא שלקח גם מאתנו אותו הגבור אשר אפשר שהי' יוכל להצילינו מיד כל שונאינו ואמרו שאין כוונת המלך אלא לתת אותנו ביד שונאינו לילך שבי והי' שם זקן אחד ואמר אחי ורעי אל תחשודו את המלך בדבר הזה כי הוא מלא חסד ורחמים אלא אני אומר לכם כוונת המלך שהמלך יודע שאתם עצמכם גבורי החיל ויש בכל אחד ואחד ממכם לעשות חיל ולכבוש את השונאים הקמים עליכם אפי' כהנה וכהנה אלא שאתם עצלנים ללמוד טכסיסי המלחמה ולהרגיל בכלי המלחמה ובהיות שבנוחתם בכל עת אל הגבור משום כך לקח מאתכם הגבור כדי שתתעזרו כלי מלחמה ולהרגיל בה ושמעו לעצת הזקן ועשו כן ונעשו לבני חיל והצליחו וגברו ע"כ המשל: הנמשל יובן מעצמו המלך הוא הממקב"ה ולו מדינות רבות הם כל העולמות ואנחנו בעולם השפל היא מדינה רחוקה מאתו בעוונינו עלה לשמי השמים ויש בנו גבורי החיל דהיינו הצדיקים העומדים בפרץ ומגינים עלינו מן המקטריגי' העומדים עלינו לכלותנו ואע"פ שנסדו יחד אפשר שהגבורים יהי' מגינים עלינו וראה הקב"ה שאנחנו עצלנים ובטחונינו הוא בגבורים המה צדיקי הדור ולקח מאתנו אותן הגבורים כדי שאנחנו נתעזרנו חיל להרגיל במעשה המלחמה והיא מעשה התורה ומצוה וזהו שהי' מקונן דוד על שאול ועל יהונתן אחר שכבר נפלו הגבורים הוא עת וזמן ללמד לבני יהודא קשת כדי להציל אותנו מכף הקמים עלינו מפני שמעיקרא לא היינו צריכים ששאול ויהונתן היו מגינים עלינו ע"כ דברי העוללות אפרים:
וגם לנו שכל זמן היותו כאן מגין עלינו מכל הצרות וכשפנה זיווי התחיל הצרות בתחלה שללו ובוזו אותנו ואח"כ נתגרשנו וכששבנו אח"כ היתה שריפה ר"ל ואח"כ מלחמות רבות ועתה נטלה השפע והפרנסה מאתנו וגם חולי בלאטרין ממשש והולך זה ג' שנים וכל יום קשה מחברתה ובכל זה לא הערנו אותנו בתשובה באמרנו שאף שאינו כאן מכל מקום יגן עלינו לבלתי לכלותינו ועתה שנטל הגבור מאתנו ראוי להתעורר ואיש את אחיו יעזורו ולאמור קומו ונשובה אל ה' ויותר ראוי לקונן דשם עדיין נשאר דוד ושאר צדיקים שבדור להגין עליהם אבל אנחנו נשארנו ריקם:
ובזה יש גם כן התנצלות הלא יש גדולים וטובים ממני ואנכי לא תרגלתי בזה כי עפ"י המשל הנ"ל נרחיב בו קצת יותר שאחר שהתעוררו האנשי' ההם להתאזר ללמוד טכסיסי המלחמה היו כל אפים שווים שכולם המה מתחילין באותו החכמה בבת אחת ואין אחד יותר רגיל ולמוד שהי' רוצה להיות ראש עליהם מפני שהראשים צריכין להיות בראש המלחמה ואף שבא ממקום אחר שר צבא א' לעזרתם מכל מקום לא הספיק שיהי' א' לחוד משגיח על כל אנשי חיל וצריכי' להעמיד שרי אלפים שרי מאות ולא נמצאו כל כך שהיו רוצים להיות והי' אפשר שעי"כ יגבר האויב כי לא להם שרי צבאות כראוי וכ"א עושה מה שלבו חפץ ובקל יבא העיר ביד השונא והי' באותו העיר ילד מסכן ומלט העיר בחכמתו דהיינו שהבין את כל זה ועי"ז קפץ בראש ואמר שהוא יהי' א' משרי צבאות אעפ"י שהוא חלש מכולם שאינו אלא ילד מ"מ אמר זאת מטעם הנודע לו וכיון שראוי שהחלוש רוצה להיות לשר נשאו הרבה ק"ו בעצמם לאמר אם זה חלוש מתחזק אל לבו ואינו מפחד מסכנות המלחמה ולמה אהי' אני מפחד שאני גבר בגוברין ונמצא הרבה ומהם מנהו שרי אלפים ושרי מאות והצליחו וגברו על שונאיהם וכן הדבר הזה שאף שכבר התעוררנו על נטילות הגבור ובקשו לערוך כלי מלחמה נגד שונאינו מ"מ הי' ראוי להספידו בכל תפוצות ישראל אך נמנע זה מפני שלא מצאו מי שהי' רוצה מחמת סכנת המלחמה והיינו כדאי' בגמ' דברכות שהי' ר' נחוניא בן הקנה התפלל בכניסתו לבה"מ שלא יכשול בדבר הלכה וישמחו בו חביריו יענשו ח"ו והתפלל על זה שלא יענשו על ידו וכן הדבר הזה שאפשר שיתקלקל במלת ההספד וילגלגו השומעים עליו ויהי' זה ח"ו במקום אשר כיון לתקן לעורר העם בתשובה יהי' לנהפוך שיוסיפו חטא על פשע וילגלגו על המספיד, וכאשר זאת ראיתי אמרתי דוקא באשר שאני חבש שלא איש דברים אנכי אמרתי שאני רוצה להספידו כדי שע"י כן יתעוררו גדולים ממני ונשאו ק"ו בעצמם עד שמצאו לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל להספידו בכל בתי כנסיות וקיימתי מה שאמרו רז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ולא אמרו השתדל שתהי' איש אלא להיות איש ר"ל שתעשה איזה מעשה שע"י כך יהי' איש אפי' אחר וק"ל:
אכן מפי אמ"ו שמעתי פי' הקינה ואף שקרוב לזה פי' גם בעל עוללת אפרים מ"מ בדברי אמ"ו יבואר יותר היטב והוא דאיתא בגמרא (כתובות ע"ז) מעשה בריב"ל כשבא לג"ע אמרו לו האתה בר לואי א"ל הן א"ל הנראה קשת בימיך א"ל אין אמרו לו א"כ לאו בר לוואי את ומסיק הגמ' ולא היא דבאמת לא נראה קשת בימיו אלא דלא בעי לאחזוקי טבותא לנפשי' עכ"ל ודקדק אמ"ו הכ"מ איך משום דלא לאחזוקי טיבותא יהי' משקר ולומר דנראה קשת בימיו ובאמת לא נראה ותירץ דהנה חכמי הטבע שבאומותינו מקשי' איך נאמר בקרא שהקשת אות ברית על ביאת המבול הלא הקשת הוא ע"פ הטבע כשמצד האחד עינים מליאים מים ובצד שכנגדו הרקיע מזוכך ע"פ חכמות הטבע צריך שתהי' נרא' הקשת והמופת ע"ז שאם תתן מים בכלי זכוכית ותקחהו נגד האור תראה בתחתית מראית קשת וכן הוא בעננים שהמים שבתוכם כמו בזכוכית וא"כ האיך יהי' לאות ולזכרון המבול ותירצו שבאמת זה הקשת אינו אות אך יש לפעמים בתוך הקשת מראה ידוע שאינה ע"פ הטבע והוא אות על המבול וא"כ הוא יש ב' מיני קשת הא' מורה על שדור חייב כלי' ח"ו כמבול והא' הוא ע"פ הטבע ואינו מורה על המבול וא"כ אותו שאינו מור' על המבול אפשר שהי' נראה בימי ר"י בן לוי אלא שהקשת שנראה למבול לא הי' נראה בימיו והנה הם ששאלוהו סתם הנראה קשת בימיך ר"ל קשת הנזכר בתורה המראה על המבול והוא השיב להם על סתם קשת שהי' עננים ואח"כ הלכו להם המצוי יותר בכל פעם ונזדכך צד א' הוא לבד נראה ומצוי וכשאמרו לו א"כ לאו בר לואי את בודאי הי' מבין שהם שאלו על הקשת של אות ברית והי' לו לפרש כן להם שמה שהשיב לא הי' ע"ז הקשת ומדלא השיב משמע שגם זה הי' נראה וע"ז קא' ולא היא שבאמת לא הי' נראה אותו הקשת שמורה על המבול והם שהטעו את עצמם דהא דאמר נראה הי' כוונתו על כנ"ל רק דלא רצה להחזיק טבותא לעצמו אמר כן וכן הי' הדבר גבי שאול ויהונתן שכל ימי חייהם שהם הי' צדיקים גמורים בודאי לא נראה הקשת שהוא הברית ואף שנראה הקשת אינו אלא הקשת הטבעים ואף שלא ידעו מראית המורה על המבול מ"מ הי' בטוחים בצדקתם שאין זה להורת על המבול וכן כשמתו הי' מקונן עתה צריכין אנו ללמד לבני יהודא קשת ר"ל ללמדם על הסימנים להפריש בין הקשות כדי שיכירו הקשת הכתובה בספר הישר ואף שבימי דוד עדיין לד נתקנה ברכת הקשת מ"מ כיון שנתן זה לסימן ראוי להכירו כדי שאנחנו נדע ונשוב בתשובה והיינו דמסיי' שרצה לתרץ למה צריך להכירו ולזה קאמר הלא היא כתובה בספר הישר ודרשו רבותינו ז"ל שהוא ספר בראשית ודפחחו"ד:
(אמר המביא לידי הדפוס מפני שכבר נדפס שאר פי' הקינה בספרו יערות דבש לכן לא הצגתי פה:
ומקונן עוד הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו הגבורים וגו' נראה לבאר זה עפ"מ שנבאר תחלה הפי' (ישעי' נ"ז) צדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספו באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק יבוא שלם ינוחו על משכבותם הולך נכחו ויש לדק' מתחלה אמר אבד צדיק ואח"כ אמר אנשי חסד נאספו ונתן טעם על אסיפו' הצדיק ועוד היאך שייך יבוא בשלם וינוחו על משכבות' אחר שהוכיח אנשי דורו שאין משימים על לבם אסיפ' הצדיק מספר בשבחו של צדיק וכן יבואר הפסוק (תלים ק"י) הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם ולבאר בזה שאין מובן למה אמר הושיעה ה' על פורעניות הזה וזה יבואר עפ"מ שידוע שסיבת הצדיק נאסף בב' אופנים א' שהוא כפרה לדורו וכן הוא במדרש על פסוק. (שם שם) ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה כשהב"ה דן את האומו' אז הוא דן כל האומה ביחד וזהו ידין בגוים מלא גויות כל גווי' וגווי' כדי מעשי' אבל כשדן את ישראל לוקח מהם הראש והיינו מחץ ראש על ארץ רבה דישראל נקראו ארץ כדכתיב (א ג') אתם ארץ חפץ:
היוצא מזה דאי לאו מיתות הצדיק הי' הקב"ה צריך להביא רעה על אומה ישראלית ולכך לוקח הצדיק לכפרה על עון והסיבה השנית כשהקב"ה חפץ להביא פורעניות לעולם ורצה הקב"ה שהצדיק לא יראה אותו נאסף הצדיק תחלה מהן כדרך שמצינו במתושלח שהי' צדיק גמור יותר מנח נטלו הקב"ה מעול' טרם בואו המבול לעול' עד ששלמו ז' ימי אבלות של מתושלח והנה ב' פרושי' אינם מוכרחי' מתוך הפסוק מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שהוא סובל שני פרושים או מפני רעה שלא יבוא עוד נאסף הצדיק או מפני הרעה שיבוא ח"ו והצדי' אל יראה אותו נאסף הצדי' אמנם ההפרש ביניהם הוא דלפי פי' ראשון במיתת הצדיק כבר מכופר להם העון ואין צריך לפשפש על איזה עון שמת כי כבר נמחל עונו משא"כ א"א שלא יראה הצדיק ברעה שתבוא צריך לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלימה אולי ישוב השם ונחם על הרעה והנה ידוע שהחסיד יותר במדרג' מהצדיק וכ"כ הרב בעל עוללת אפרים לפי דרכו וא"כ אם אבד ועדיין קיים איזה חסיד מוכח שמיתתו הי' לכפרה ולא מפני שלא יראה הרעה שיבוא דאי משום לטובת הצדיק העבירו מן העולם יותר הי' ראוי להעביר החסיד אכן אם כבר אנשי חסד נאספו בדור קודם לזה שאין כאן שום אנשי חסד ועתה נלקח הצדיק הי' בהם לדור לירא שמא מפני שלא יראה הרעה נאסף ומה שהוא למעלה מן הצדיק כבר מתו וזהו שביקש הנביא להוכיח לדורו על שאינו משימים על הלב אבידות הצדיק אמנם אי לאו שאנשי חסד נאספו כבר הי' להם טענה שאינן צריכים לפשפש במעשיהם דהא מוכח דהצדיק אבד הוא משום כפרה כיון שכבר נשארו אנשי חסד כנ"ל אבל אם אנשי חסד כבר נאספו שפיר יוכל להיות דאבידות הי' שלא לראות ברעה אשר ימצאם והי' להם לפשפש במעשיהן וק"ל:
וזהו הפי' הפסוק ראשון הצדיק אבד ואין איש שם על לב ומהראוי לשום על לב שבעוונותם אבר הצדיק והוא סובל את עונם וכפר עליהם והי' להם לשום על לב שלא ישובו לכסלה לחטוא בעונם ח"ו צדיק אחר ואע"פ שלפ"מ שאמרנו כבר נתכפר החטא שעבר מ"מ מכאן ולהלן חושבנ' ויותר גרוע עשו שכבר אנשי חסד נאספו וליכא דעדיף מצדי' וא"כ הי' להם לירא שמא אם לא יפשפשו במעשיהן ולא יעשו תשובה יבוא רעה ח"ו ונמצא אע"פ שאינן מבינים באיזה עון שנאסף הצדיק אפ"ה אינם שמים על לב. וטרם שנתרץ הפסוק שאחר זה דהיינו יבוא בשלם וינוחו על משכבותם נאמר שזהו שאמר דוד הושיעה ה' כי גמר חסיד ר"ל דעד הנה בארנו שאם מת הצדיק והחסיד עדיין קיי' מוכח דצדיק נאסף לכפר על הרעה ולא מפני שלא יראה ברעה משא"כ אי לא נשאר חסיד יוכל להיות בב' אופני' כמ"ש ועתה נבאר שיש אופן שהוא מוכח דמפני שלא יראה ברעה נאסף הצדיק וכגון שבזמן אחד מת חסיד ואח"כ מת אדם כשר מוכח שכבר נגזרה גזרה והצדיק מת כדי שלא יראה ברעה דא"ל שהוא לכפרה וכיון שמתו שניהם צריך להיו' שהאחד לא הי' מספיק לכפר עון הדור לכן הי' צריכי' למות שניהם וק' מפני מה התחיל בחסיד תחלה הלא אפשר שיהי' נצולן במיתת אדם כשר לחוד כגון שיבכו ויתאבלו עליו ונמצא דמוחלין להם כל עוונותיהם א"ו שכבר נגזרה גזרה ולא מתו אלו אלא כדי שלא יראה ברעה ולכך צריך רחמים גדולי' לבטל הגזירה אכן אם לא מת רק חסיד לחוד יוכל להיות שמיתתו הי' לכפרה והנה אדם כשר פסקינן בש"ע מקרא אע"ג שאינו יודע ללמוד כלום נקרא איש כשר ותחלת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה כי רובן בגזל ואחר כך שואלין קבעת עתים לתורה ואם לא יכול ללמוד נפטר מדין הזה וכיון שנשא ונתן באמונה מסתמא קיים הכל וזהו דקאמר דוד הושיעה ה' כי גמור חסיד ר"ל שצריך רחמים גדולים לבטל הגזירה משום דגמיר חסיד מתחלה ואח"כ פסו אמונים דהיינו אדם כשר וע"כ צ"ל שמתו משום שלא יראה ברעה כמש"ל משום הכי צריך לבקש מה' שהוא מדות הרחמים לבטל הגזירה וק"ל:
וזהו שהי' דוד מקונן הצבי ישראל דהיינו יהונתן שהי' אב"ד ואין למעלה ממנו אלא הנשיא והוא כבר חטא בנוב עיר הכהנים אכן יהונתן שלא חטא כלום הוא במדריג' למעלה ממנו וז"ש הצבי ישראל ר"ל צבי תפארת שבישראל היינו חשובים שבה שהוא עתה יהונתן ויהונתן מת קודם לשאול שהלא על ששמע שאול מפלת יהונתן דקר עצמו בחרב וכיון שיהותן מת קודם לשאול ואילו הי' במיתתו כדי לכפר שהי' החטא גורם שצריכין ב' לכפרת הי' לו ליקח תחלה את שאול אולי יספדהו כראוי דבשלמא אי הוי מת שאול תחלה הי' אפשר שמש"ה מת יהונתן אח"כ על שלא ספדו לשאול כראוי כאשר הי' באמת ודרז"ל על שאול ועל בית הדמים על שאול שלא נספד כראוי והיינו דאמר הצבי ישראל ר"ל צבי תפארת ישראל שהי' ראש שבהם במדריגה עליונה על במותיך חלל ר"ל מי שהוא ביכולת יותר גבוה ממך רואין אנו שהוא חלל שהפיל עצמו על חרב על ששמעו מיתתך:
או על במותיך חלל ר"ל עבור גדולתך ששאול הבין גודל מעלתך וראה מפלתך מש"ה נעשה חלל ונמצא מכח זה שאתה מת תחילה הי' זה:
ויקונן עליו איך נפלו הגבורים ר"ל שנים הלא אפשר שהי' די בא' דשמא יספדוהו כראוי א"ו שהי' שלא יראה ברעה ח"ו ובזה הי' מעורר העם בתשובה כך אנו שאבדנו את יהונתן שהי' ראש בנו ולא הניח אחריו כמוהו בתורה ובחסידות וגם מתו בנינו הקטנים אחר מותו וא"כ בממ"נ צריכין אנו לתעורר אי ערבונא שקיל מנון להספידו כראוי כנ"ל ודאי צריכין אנו לבכות להתעורר כדי שיאמר למלאך המשחית הרף ידך ואם לאו הוא בודאי כדי שלא יראה ברעה ח"ו ומכ"ש שאנחנו מחוייבי' להתעורר אותנו ולפשפש במעשינו ולעשו' תשובה אולי יראה ה' וינחם ויבטל הגזרה:
ועתה נבוא לבאר מה שדקדקנו איך שייך יבוא שלום וינוחו על משכבותם הולך נכחו לכאן וכדי לבאר זאת נתרץ תחלה מה דאית' בגמ' (שבת קנ"ו) דאמר רב לתלמידיו אחים הספדאי דהתם קאמינא ויבואר נמי מה שהי' מקונן הנבי' (ירמי' כ"ב) אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ומדלא קא' ויראה את ארץ מולדתו משמע שבאמת רואה ואיך קאמר שלא ישוב עוד וגם יבואר תכלית ענין ההספד, דהנה ידוע שהצדיקים נקראי' הולכים כמו שמצינו בחזיון של זכרי' שרא' יהושע כ"ג עומד בין המלאכים והבטיחו הב"ה לאמר (זכרי' ג') נתתי לך מהלכים בין העומדי' האלו לפי שהמלאכים נקראי' עומדים שאין הולכים ממדרגה למדרג' רק במדרגה שנבראו עומדים כל ימיהם אבל הצדיקים שהולכים ממדרגה למדרגה כדאי' (ברכות ס"ו) ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ובעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל יראו אל אלקים בציון אמנם הרשעים נקראים נסוגים אחור שהולכים אחור שהלוכים אחורנית שהדרך הישר להעלו' הנשמ' ממדריגה למדריגה להביאה אל מקור מחצבתה כדכתיב (קהלת כ"ב) והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה לא כן הרשעים הגורמי' רעה לעצמם המורידין נשמתן לשאול תחתי' ולעומקא דתהומא רבא ומש"ה נאמר עליהם (תהלים י"ד) הכל סג יחדיו ויסוגו ויבגדו מאוד מלשון נסוג אחור אמנם צריכין אנו לבאר מהא דקאמר בגמ' הכא שת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב והוא נגד מה דאיתא במדרש רבה ראוי הי' אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה ופי' המפורשים מפני שעשה תשובה כדאי' שישב ק"ל שנה בתענית ולמה נקנסה בו בו מיתה ר"י אומר מפני שכל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה הד"ד (מלאכי ב') הוגעתם את ה' בדבריכם כיון שהם מתים הם פוסקים להכעיס לקב"ה שנאמר (איוב ג') שם רשעים חדלו רוגז שם חדלו מלהכעיס לקב"ה מ"מ נגזרה גזרה על הצדיקים אלא כ"ז שהצדיקים הם חיים והולכים ממדריגה למדריגה נלחמים עם יצרם כיון שהם מתים הם נחים הד"ד ושם ינוחו יגיע כח קאי על הצדיקים ואיך קאמר בגמ' הנ"ל שת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ומלבד המדרש הנ"ל קשה איך שייך לומר שלאחר מיתה ילכו מחיל אל חיל הלא במתים חפשי כתיב ומי שטרח בע"ש וכו' וא"כ כל מה שתקנו הצדיקים בחייהם והולכים ממדריגה למדריגה ואחר מיתתן בדין שיטלו שכרן ואיך ילכו אח"ש ממדריגה למדריגה אמנם נאמר דודאי הא דנשמת הצדיק הולכת ממדריגה למדריגה ע"י מעשיו אינו אלא ממה שיגע וטרח בחייו אמנם אחר מותו הוא חפשי ומ"מ ע"י מעשה אחרים יכול לילך ממדריגה למדריגה כגון שלומדים מחידושי תורתו או דברי מוסריו ועי"כ נסגל תורה ומע"ט מן אחרים ועי"כ מעלים אותו ממדריגה למדריגה:
ובזה יובן הא דאי' במ"ק (ד"ה ע"א) כי נח נפשי' דרב הונא אמרי רבנן היכי ננחי וקאמר ננחי אצל ר"ח דאיהו ריבץ תורה ור"ח ריבץ תורה ופי' רש"י דר"ה הי' לו כ"כ תלמידים עד שהפליגו רז"ל באבק העושה כשעמדו תלמידיו דר"ה עד שנראה בא"י ור"ח אמר אנא עבידנא לתורה שלא תשכח מישראל ויש לדקדק וכי לא הי' לר"ה שום טענה ומעלה אחרת עד שהוצרכו לחפש שיש מעלה זו שריבץ תורה ולדמותו בזה לר"ח ולדברינו יובן דודאי הא דצדיק הולך ממדריגה למדריגה בעוה"ב ע"י מעשה אחרים היינו מה שיתעוררו בתשובה ע"י הספדו או שיזכרו חידושי תורתו ומוסריו ומסגלי' תורה ומ"ט וזהו דוקא לדורו משא"כ מי שאינו מכיר אותו איך יוליכהו ע"י ממדריגה למדריגה אמנם כשהעמיד תלמידים ואותו תלמיד זוכה ג"כ להעמיד תלמידים כולם נקראים על שמו וזכותם תלי' וכאמרם כל המקיים נפש א' מישראל כאלו קיים כל העולם כולו דכל המלמד בן חבירו תורה מעלה עה"כ כאלו ילדו ונמצא כל התלמידים ותלמידי תלמידים עד סוף כל הדורות הם נקראים על שמו ולפ"ז לפי רוב תלמידים הוא הולך ממדריגה למדריגה ומשו"ה ר"ה ור"ח שריבצו תורה הרבה במאוד משו"ה מדרגתם יותר גדולה מכל שארי הצדיקים ובזה יובן מה שאמר רב לתלמידיו אחים הספדאי דהתם קאימנא דלכאורה אינו מובן דבשלמא אם נאמר שהצדיק אבד מפני הרעה שלא יראה אותה אז הי' האבידת הצדיק לטובתו מפני שטוב מותו מחייו כאשר התפלל אליהו ז"ל (מלכים א' י"ט) קח את נפשי אבל אם נאמר שנתפס לכפר על עון הדור איך יתחייב זה מצד השכל שהאחד יחטא והאחר יענש ובפרט חכם ונשיא ואב"ד שהכל צריכין לקרוע אע"פ שאינן יכולין למחות מ"מ נענש אמנם מצינו שרז"ל הצדיק אבד לדורו משל לאדם שנאבדה לו מרגליות והמרגליות בכ"מ שהיא היא במעלותה מרגליות ולא נאבדה כי אם לאותו אדם כך הצדיק בכל מקום שהוא הוא הצדיק אלא שההעדר הוא לדורו ומשו"ה אין זה עונש לצדיק אלא עונש לדורו וכן בעו"ה בעניינינו שהוא הולך למנוחות ואותנו עזב לאנחות אך עדיין קשה תינח שלא נגרע ממנו אך מ"מ אם הצדיק הי' חי הי' הולך ממדריגה למדריגה אבל עתה שמת אינו יכול שוב לעלות מעלה מעלה אכן גם זה לק"מ שאעפ"י שמכח עצמו אינו יכול לילך מעלה מעלה מ"מ מכח ההספד שמעוררים ע"י הם מזכים אותו יותר ממה שהי' פועל בעצמו כשהי' חי ובזה מיושב אמאי דוקא מהספדו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא או לא וכן איך שייך זל"ז שמביא הגמ' אח"כ אחים הספידא דהתם קאמינא וחלילה לחשוד שכוונתו שיראו החיים שהוא בן עוה"ב דמאי איכפת לי' בזה אם ידעו או לא דהא אינו אלא ליהורא ח"ו, אמנם לפ"ד מובן מעצמו דבארנו דלצדיק צריך שלא יהי' לו הפסד כלל רק שלדורו הוא נפסד ונמצא שצריך שיתוקן בהספדו כפי מה שהי' יוכל לתקן אם הי' חי וא"כ אם הוא הי' צדיק גדול דהוי פעל ועשה הרבה ובודאי נותנים לו סיוע מן השמים שיתעוררו העם בתשובה הרבה ולרכך לבם שיקבלו להשיב באמת כדי שיתקנו מה שהוא הי' יכול לתקן דמשפטי ה' אמת ולא יהי' ח"ו משפט מעוות משא"כ אם אינם עושים התעוררת בבכי ומקשים לבם מוכח שגם הוא לא הי' פועל מאומה או מעט מזעיר ושפיר ניכר מפספידו של אדם אם הוא בן עוה"ב ולפיכך רב דלהפסד לא חשש שבודאי מן השמים יסעיי' לו שלא יהי' לו הפסד אלא שהוא רוצה גם להרוויח ומש"ה א"ל אחים הספדאי כדי שיהי' יותר ממה שהי' יוכל לעשות בחייו יוליכהו אחריו ע"י חמימות הספדו ואמר הטעם משום דהתם קאמינא ר"ל אע"ג דהצדיק נקרא הולך היינו מצד מעשה אחרים אבל מצד עצמו הוא עומד ואילו הי' חי עוד הי' מעמיד תלמידים הרבה וא"כ הדור שגרמו לזה להיות עומד וע"י נתכפר עוונם יראו שלא ישלמו רעה תחת טובה שנצולו ע"י מן הפורעניות שלא יפסידני ומשו"ה מייתי הגמ' זה להא דמהספדו של אדם ניכר שניכר מתוך הספידו וכו' מטעם כנ"ל ומטעם הזה קאמר רב לתלמידיו אחים הספדאי וכו' וכן אנחנו שבעוונינו נתפס הראש לכל מרביצי תורה שבדורינו ואלו הי' חי הי' מעמיד עוד תלמידים הרבה נוסף על מה שהעמיד עד עתה ונמצא שאנחנו גרמנו ההעדר הזה שלכן אנחנו מחויבים לאחים הספדא ולפשפש במעשינו ולסגל תורה ומע"ט שעי"ז הוא הולך ממדריגה למדריגה להשלים מה שהוא הי' פועל ועשה ואלו הי' חי:
ולדעתי זה הטעם שב' מרביצי התורה אשר בדורינו דהיינו הגאון מ"ו שמואל קראקוויר זצלה"ה ואמ"ו מהר"י הכ"מ מתו בכ"א אלול כדי שיתוודע בכל תפוצות ישראל בעי"ת שאז ישראל קדושים הם ולבם פתוח להתעורר כדי שיוגדל הבכי והספד וכיון שחזינן שהקב"ה חס על כבודו לכן לא נתעצל בהספדו:
ונשוב אל הענין לבאר הפסוקים שהתחלנו בו שמעשה הצדיק נקרא שובה שבתחלה יורדה נשמתו ממקום קדוש ובאה לעוה"ז ואח"כ על ידי מעשיו הטובים הביאה למדריגה עד שובה אל מקום מחצבתה כדכתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה ומשו"ה הרשעים שהולכים ע"י מעשיהם לשאול ומתרחקי' יותר נשמתם ממקום מחצבתם ממה שהם עתה בעוה"ז שעליהם נאמר (ירמי' ב') כי פנה אלי עורף ולא פנים כדרך המתרחק ומשו"ה בקרא העוזב חטאו ונהפוך לצדיק בלשון התשובה שהוא ישב בדרך אשר בא ובתחלה ומקרב נשמתו למקום מחצבתה חלק אלקי ממעל:
ובזה מבואר הפסוק שאחר שאמר הנביא שאין להבין איך הוא מפני הרעה נאסף הצדיק רצה לתרץ האיך אפשר לומר שהצדיק מת כדי לכפר על עון הדור ולהצילם מרעה שנתחייבו מה שדקדקנו לעיל איך יתפס הצדיק בעון הדור ומתרץ יבא שלום וינוחו על משכבותם ר"ל שהצדיק יבא בשלם שלא יגרע ממנו כלום והחסידים ינוחו על משכבותם בלי גרעון מה שהי' להם בחייהם ועל הקו' הלא אם הי' חי הי' יכול לעשות מ"ט שע"י הי' הולך מחיל אל חיל אמר שגם עתה אינו קם שם רק הולך נכחו ר"ל נגד השם ומתקרב אצלו בעלותו ממדריגה למדריגה ע"י מעשה אחרים והנה ידוע שבעוה"ב אינו לא אכילה ולא שתי' אלא שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכיון שאומר שנהנים מזיו השכינה ודאי אין הנאתו אלא בראי' וכן נראה מתוך לשון הקרא ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון שעיקר הנאת העוה"ב הוא הראי', ומזה יבואר הא שהי' ירמי' מקונן אל תבכו למת ואל תנודו לו ר"ל אל תבכו למת היינו לרשע שנקרא מת ואל יתנודו לו כי אדרבה באיבוד רשעים רנה רק בכו בכו להולך דהיינו הצדיק דנקרא הולך כי לא ישוב עוד ר"ל שכל ימי חייו הי' שב בחזרתו למעלה ממדרגה למדרגה אבל עתה שמת שוב לא ישוב עוד ע"י מעשיו וצריכין אנו לבכות ולהתאבל ולהכניע לבינו לחזור בתשובה כדי שיזכה ע"י מעשינו לעלות ממדרגה למדרגה ואז וראה את ארץ מולדתו ר"ל מקום מחצב נשמתו שהוא חלק ממעל ויהנה שם מזיו השכינה שהיא ארץ עליונה מקום הולדת נשמתו וק"ל:
ובאופן אחר נאמר דעל הא דאיתא (מ"ק כ"ו) אלו קורעין שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב"ד וכו' וקאמר אביו ואמו ורבו מנ"ל דכתיב ואלישע יראה והוא מצעק אבי אבי ירכב ישראל ופרשיו אבי אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו תורה שאין מתאחין מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדו ויקרעם לשני קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם אינו יודע שלשנים אלא מלמד שהם קרועים ועומדים לעולם לשנים א"ל ר"ל לר"י אלי' חי הוא א"ל כיון דכתיב ולא ראוהו עוד לגבי דידי' כמת הוא, עכ"ל הגמ'. והנה לכאורה הי' מהראוי לקרוע בשעה שנסע אמ"ו הכ"מ מפה כמו שמצינו באלי' כיון שלא ראוהו עוד לדידי' כמת הוא אמנם אנחנו היינו עומדים ומצפים ומקווים ביאתו לכאן שיקוים בנו (ישעי' ל') והי' עיניך רואות את מורייך וכן הוא הי' לו ג"כ געגועין עלינו כאב על הבן ואף שמחמת המלכות יר"ה נתעכב היינו מקווים בע"ה יתרצה המלכות יר"ה וירישהו לבא לכאן אבל עתה שבעו"ה שכב ואף שבמיתתו נקרא חי לגבי דידן כיון שלא נראה לנו עוד אנו מחויבים לקרוע ולכאורה הי' קשה דלא כן הי' הדבר גבי אלישע שמן הדין אף שלא ראוהו עוד מ"מ הי' לו לצפות שעוד יראה אותו ואיך קאמר הגמ' כיון שלא ראוהו עוד לגבי דידי' כמת דמי אמנם גבי אלי' שראה מעשים לא טובים מאנשי דורו עד שביקש קח את נפשי ממני וא"כ כיון שעלה השמימה בודאי לא יתאוה עוד לירד למטה באותו הדור אבל הכא שהוא הי' מצפה ג"כ לשוב אלינו עיר ואם בישראל אשר גידל בה והרביץ תורה בישיבתו הרמה מה שלא הי' לו מעת פרידתו מכאן בודאי אי הי' יכול לבא אלינו לא הי' מונע מזה לכן לא הי' לקרוע לבו אבל עתה אבדה תקותינו מזה:
והן הן דברי הפסוק הנ"ל אל תבכו למת ואל תנודו לו ר"ל שאל תבכו מפני שהוא מת דבאמת אינו מת דבמותו קרוי חי כי הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות רק על ההעדר מאתנו ראוי לבכות וא"כ אף שהי' חי והיינו יודעים שלא ישיב עוד אלינו ראוי לבכות כמו גבי אלישע והיינו דקאמר בכו בכו להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו וזהו דקאמר הגמ' לגבי דידי' כמת דמי דייקי מלת דידי' ר"ל שעיקר הקריעה ההעדר מאתנו ואף שגבי אלי' לא נשתנה שהי' חי כמו מאז ומקדם ואדרבה נשתנה לעלוי' מ"מ לגבי דידי' שנעדר מאתו כמת דמי וראוי לקרוע עליו ולפיכך דייקי מלת דידי' ר"ל דלשאר העם שלא ידעו שאלי' לא יבא עוד לא הוי כמת אלא שהיו מצפים לראות אותו אבל אלישע שהי' יודע שלא ישוב עוד לכך לגבי דידי' כמת הוי והא דקאמר וראה אח ארץ מולדת נוכל ליישב עפי"מ שכתבו חכמי המוסר שבשעת הספדו של הצדיק גם נשמת הצדיק היא עומדת בהספדו ובזה רצו לפרש הא דאמר רב אחים הספדאי דהתם קאמינא ר"ל שגם הוא יהי' אצל ההספד וא"כ גם בזה לא הפסיד הצדיק שאף שנלקח מארץ מולדתו מ"מ בשעת הספד הוא רואה אותנו ואנחנו אין רואין אותו ואין ההעדר אלא מאתנו וז"ש הקרא אע"פ שלא ישוב עוד אפ"ה הוא רואה ארץ מולדתו אלא שההעדר הוא מאתנו וק"ל:
ועתה אדונינו מורינו ורבינו גם בזה לא נעדר וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ואף שבחייו לא הי' יכול לבא אלינו מ"מ בשעת הספד הוא כאן וא"כ כל הגעגועים שהי' לו אלינו בחייו לא מצא מבוקשו אבל עתה מצא מבוקשו שנשמתו הוא פה אתנו היום אבל אנחנו נעדרים ממנו שאין אנו רואין אותו ולא זכינו להיות עינינו רואות מורינו כאשר בארנו לעיל שכל צדיק אין לו הפסד רק ההעדר הוא מאתנו ולקוח מאתנו מחמד עינינו שתי' עינינו מתאווים לראות את מורינו ועתה נלקח מעינינו, והנה יש פוסקים שמחויבים להתאבל על רבו בכל מיני אבילות כמו על אביו ואמו אכן אנן פסקינן שרק מקצת יום א' מחויבים אנו להתאבל לכן עתה בפנות היום כמו שבארנו דמשום סעודת הבראה ראוי להתחיל האבילות סמוך לערב נשב על הארץ ונבכה להתעורר אותנו ולפשפש במעשינו:
התבוננו וראו אלו הי' חי כו"כ תלמידים שהעמיד והי זכותם וזכות תלמידי תלמידידיהם תלוי בו וגם התקנות והסייגים והגדרים אשר תי' עושה יותר על כל מה שעשה ועתה בעו"ה נעדר מאתנו ונתפס בעון הדור ועלינו לשלם לו חטיבה לעורר לבבינו בתשובה שלימה כדי שע"י התעררתינו יתמלא לו ההיזק מה שגרמנו לו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וזהו אגרא דהספדא דלוי' דהיינו שגורם לנשמת הצדיק לעלות ממדרגה למדרגה ע"י תשובה ומע"ט ובזכות זה יקוים מה שנאמר בהזוהר שלא יומתו בנינו בחיינו ועתה קרעו לבבכם ואל בגדיכם שלא בגדיכם לבד תקרעו רק העיקר לקרוע הלב להכניע לשוב באמת ובלב שלם ובזה יומחל לנו על כל עוונותינו ועל כל חד וחד מאתנו קודשא ב"ה יכריז עלי' וסר עונך וחטאתך תכופר ועתה קומו נתחזקו לערוך כלי מלחמה ליום הדין הגדול והנורא הבא לקראתינו נגד המסטין כי בלתי ספק נצליח דרכינו בהיות שבשביל ההספד והבכי יומחל לנו על כל עוונותינו ובכל שנה שמרעין בה בתחלתה יש לה אחרי' טובה בסופה. והנה אמר הנביא (ישעי' נ"ח) קרוא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך ר"ל שתקרא בגרון להוכיח ולהתעורר בתשובה ואף שאינך רגיל בזה אפי"ה אל תחשוך ואיעצך כאשר תעשה הרם כשופר קולך דהיינו מה שופר פשוטה לפני' ואח"כ גנוחי גניח ואח"כ ילולי יליל ואח"כ פשוטה לאחרי' כך אין להתחיל התוכחה ומוסר כ"א בדברים פשוטים ואח"כ יאמר דברים המשברים את הלב עד שכל שומע נאלח עליהם והיינו גנוחי גניח ואח"כ תאמר דברים שצריכין לבכות עליה' והיינו ילולי יליל ואח"כ פשוטי לאחרי' דהיינו לסיים בדבר טוב ופשוט וכן אני אעשה שאף שאין אנו רגילין בזה לסיים בפשוטה מ"מ אעשה עפ"י עצה היעוצה הזאת כשופר ארים קולי משום שסדר ההספד או שאר התעוררת המוכיחות את העם אמרו חכמי מוסר שצריך להתחיל בפשיטות שבוודאי לא יתחילו דבריו אלא שיסד' הענין עד שבא לענין ההספד והיינו פשוטה לפני' ואח"כ גנוחי גניח שהוא אנחה בעלמא יאמר דברים עד שיתרכך הלב לקבל התעוררת ואח"כ ילולי יליל גוף התעוררת ואח"כ פשוטה לאחרים לסיים בדבר פשוט וכן אני אעשה לסיים בדבר פשוט:
ליישב הא דאיתא (סנהדרין נ' ע"ב) שאלו רומיים את ר"י בן חנני' מנין שהקב"ה מחי' מתים ויודע מה שעתיד להיות א"ל תרווייהו ממקרא זה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה ודלמא וקם העם וזנה אמר להו נקיטו מיהו פלגו בידייכו דיודע מה שעתיד להיות ויש לדקדק איך לא ידע ריב"ח להשיב מקום מוציא לתחית המתים מן התורה שלא השיב להם אלא חצי' ועוד איך לא הבין מתחלה שכך מוכח מזה אלא חדא לכן נראה לבאר דאם יהי' מבואר מזה שיודע מה שעתיד להיות יהי' מוכח ממקום אחר שתחיית המתים מן התורה דהנה צריך ביאור מה שהקשה מנין שיודע מה שעתיד להיות הלא העולם ומלואו מסור בידו להמית ולהחיות ואיך לא ידע הקב"ה מה שעתיד להיות ובפרטות ק' אמאי פשוט להם מהאי קרא דוקם העם וזנה דבר זה הלא כל המקראות מליאים שהקב"ה ציוה לנח שיבא המבול וכן נתייעד למצרים שיבואו המכות וכן הי' להם וכדומה הרבה מלא כל התורה ולא הביא להם אלא ממקרא דוקם העם וזנה:
אמנם נאמר ששאלתם הי' במה שנחלקו בו גדולי המחקרים והרמב"ם בהל' תשובה ע"ש שהק' כיון דיש לאדם הבחירה לבחור בטוב או ברע וכדאי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומסתמא קב"ה יודע איזה דרך שיבחר האדם טרם צאתו מבטן אמו וא"כ איך יכול אדם אחר כך לבחור נגד מה שעלה בידיעת הב"ה ומחשבתו הלא ידיעותיו ומחשבותיו היא גזירותיו יתברך ויש שתרצו שזה מנפלאותיו שכל ימי חיי אדם יכול לבחור איזה דרך שירצה והוא יודע מקדם סוף בחירתו ויש שתרצו והיא דעת הרמב"ן שלא כמחשבותינו מחשבותיו ית' שבשר ודם מה שיודע אי אפשר לו לסלק במחשבותיו שלא ידע אבל הקב"ה מסלק ידיעתו אף שיודע כל מ"מ זה הדבר מה שיבחר האדם הקב"ה מסלק ידיעתו כביכול אף שיודע ואינו רוצה לידע וזה הדבר ששאלו דבודאי מה שיש ביד הקב"ה גם הרומיים לא שאלו על זה שבודאי הקב"ה יודע מה שעתיד להיות אלא שהם שאלו על דבר שאינו בידי שמים כגון בחירת אדם וע"ז שאלו אם הקב"ה יודע איזה דרך שיבחר האדם ולכך לא פשיט אלא מוקם העם וזנה שגם זה תלה בבחירתם:
והנה איתא (שם צ"א) תני' רמ"א מנין לתחי' המתים מן התורה שנאמר אז ישיר אז שר לא נאמר אלא ישיר פי' שעתיד לשיר אכן האלשי"ך פי' אז נאמר מאת הקב"ה שישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת והיינו דקאמר ויאמרו לאמר ר"ל שכן עשו ע"ש, ולפ"ז לכאורה לא מוכח מכאן תה"מ והא דכתיב ישיר ולא נאמר שר היינו שנצטוה שישיר:
אמנם נראה להוכיח דלא כפי' האלשוך דאי' (ברכות ד') עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו ביאה שני' מכאן אמרו חכמים ראוי' הי' ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא, והנה בשלמא א"א שמשה וישראל מעצמם אמרו את נוסח השירה הזאת שפיר איכא למימר שראה ברה"ק שגם בימי עזרא ראוי' ישראל לעשות להם נס ולא ידעו שיגרום החטא משום כך אמרו עד יעבור ה' אכן אם נאמר כדברי האלשיך שנצטוה שישיר ונאמר להם נוסח השירה והקב"ה ודאי ידע שיגרום החטא ואיך אמר להם שישירו עד יעבור עמך ה' א"ו דלא נאמר כלל נוסח השירה אלא שמשה וישראל מעצמם אמרו את השירה ומדכתי' ישיר שפיר מוכח מכאן תה"מ, אך כ"ז אם נאמר שהקב"ה יודע מה שיבחר האדם א"כ ידע נמי שיגרום החטא משא"כ אם נאמר שהקב"ה מסלק ידיעתו אז שפיר נוכל לומר כפי' האלשי"ך שכך נאמר לו שישיר ולא מוכח מכאן תה"מ והיוצא מזה דאם הקב"ה יודע מה שעתיד להיות מוכח מכאן תה"מ משא"כ אם נאמר שהקב"ה מסלק ידיעתו ולא רצה לידע אין מוכח מכאן תה"מ והיינו ששאלו רומיים מנין לתה"מ וא"ת מאז ישיר זה ליתא דמנין לך שיודע מה שעתיד להיות וע"ז השיב שאין אני צריך לאז ישיר והביא ראי' דתרווייהו ממקרא זה שנאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה וכששאלו אח"כ דלמא וקם העם הזה וזנה השיב נקיטו מיהו פלגא בידייכו דיודע מה שעתיד להיות וכיון דזה מוכח מהכא מוכח מאז ישיר תה"א וא"ל כפירוש אלשי"ך שמפי הגבורה נאמר נוסח השירה א"כ איך אמר עד יעבור עמך ה' הלא הקב"ה יודע שיגרום החטא דהא יודע מה שעתיד להיות א"ו דלא כפי' האלשי"ך ומוכח שפיר מקרא דאז ישיר שהקב"ה מחי' מתים וק"ל:
ועתה מה לנו לצפות ולייחל כ"א לחזות נשמת אדונינו מורינו ורבינו יושב בישיבה של מעלה בשוב נשמותינו למקום מחצבה בעת שיגזור השם ב"ה אבל גופו הקדוש והטהור ינוח וישכב וערבה שנתו עד שיעמוד לגורלו לקץ הימין בתחי' המתים ויקוים בנו מקרא שכתוב בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים והמקום ינחם אותנו עם שאר אבילי ציון ואבילי ירושלים ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: