שער שני - תשובה נחרצת
הוכחה חותכת
בני משפחת מימון הדליקו נר שני של חנוכה בביתם החדש בשכונת רמות-אשכול שבירושלים, אליו עברו באופן מפתיע מקרית-ביאליק בגלל פרנסת האב. היה זה החג היחידי שקיימו, פרט לסדר ליל-הפסח.
אבינועם התבונן להרף עין בשני הנרות הדקיקים, לפני שיצא אל ההרקדה הציבורית שעמדה להתקיים במתנ"ס הסמוך. שבוע לפני כן נפרד מחברתו וביקש כעת להנפש ואולי אף לפתוח דף חדש בחייו. בעוד כשלוש שעות, בשעה אחת-עשרה בלילה, היה אמור להגיע למשמרתו כמאבטח בבית המלון "רמת-תמיר".
במשך שלושת-רבעי שעה, רקד בבגדי הטרנינג שלבש עד להפסקה. בהפסקה אכל סופגניה עם יתר הרוקדים, ואז חש לפתע שההרקדה לא מדברת אליו. קול פנימי אמר לו בבירור:
אין לך מה לעשות כאן. זה לא בשבילך!
בסביבות השעה תשע נשאו אותו רגליו לעבר הואדי הסמוך, שנמצא בין שכונת רמות-אשכול לבין שכונת שועפט הערבית. עוד בימי בגרותו בקרית-ביאליק היתה לו נטיה להתבודד בטבע, להיות עם עצמו. נהג לדבר אל בורא העולם באופן טבעי לגמרי. כאשר רצה להצליח במבחן, או במשחק כדורגל פנה בפשטות גמורה אל הקדוש-ברוך-הוא. נהג להתבודד בשדות. כאשר חש בדידות מסיבה כלשהי, או כאשר היה סתם עצוב, אהב לחבק את העצים ולדבר אל הפרחים.
למרות שהתגורר בילדותו במקום חילוני לגמרי, היו לו הרהורי תשובה. דרך חבר של חבר התגלגל בגיל שבע-עשרה לישיבת "אור שמח" בירושלים ושהה שם במשך שבוע. לאחר מכן קיבל על עצמו לבדוק את ענין היהדות, אך הדחיק את הדבר. מדי פעם התעורר לכך בשירותו הצבאי בחיל המודיעין, אבל לא הגיעה עדיין שעת רצון. וכל זמן שלא קיבל על עצמו להיות דתי, נשאר חילוני לגמרי.
המעבר המשפחתי לרמות-אשכול, הביאוֹ כעת למרחק של עשר דקות הליכה מישיבת "אור שמח", הנמצאת בשכונת מעלות-דפנה הסמוכה. אבינועם מצא בתחילה עבודה כמאבטח בבית-החולים הר הצופים ותיכנן לצבור כסף לנסיעה לחו"ל. נותר לו זמן פנוי רב והוא החליט לבוא לשיעורים ב"אור שמח". כל ההתעוררות שהיתה לו לפני הצבא חזרה אליו שוב. למד גמרא, פרשת שבוע ורמח"ל, התחזק בתודעת יהדותו, אבל היה רחוק לגמרי מהחלטה על חזרה בתשובה. כאדם רציונלי היה חייב להבין את האמת על בוריה. הוא לא הבין מהי התורה, האם נכתבה בידי אדם או בידי ה'? מהו מקומו של ה' אצל האדם? היתה דרושה לו הוכחה חותכת לגמרי כדי לקבל החלטה כה גורלית.
אבינועם ירד לתחתית הואדי. לעתים נהג להתבודד שם ביום, ולעתים רחוקות מאד בלילה, אך לעולם לא בלילה כה אפל וקר של חודש דצמבר. אפילו לא הבין איך הוא משוטט בואדי הסמוך לשכונה ערבית.
לאחר כחמש דקות הליכה הגיע לתחתית הואדי והחל לצעוד לאורכו לכיוון שכונת הגבעה הצרפתית. לאחר הליכה של כחמישים מטרים, הרגיש מין ריח לא מוגדר שהרתיעוֹ. משהו בתחתית הואדי לא נראה לו. קול פנימי הורה לו לעלות במעלה המדרון לכיוון שועפט. הכיר שם שביל שניתן להגיע עמו במהלך עשרים דקות לגבעה הצרפתית. משום מה לא פסע בנתיב הרגיל, אלא הלך לפי תחושה פנימית כלשהי על האבנים והקוצים.
הגיע לשביל העליון ולאחר כחצי דקת הליכה, היה נדמה לו שהוא שומע קול חרישי. החשיכה היתה מוחלטת כמעט. לא היה ניתן לראות למרחק של שלושה מטרים. פרט לכך הסתירו עננים כבדים את הפיסה הדקה של הלבנה.
אבינועם אימץ את אזניו ולאחר זמן מה שמע שוב קול חרישי מוזר ביותר. מעולם לא שמע קול כזה. כעת נעצר והתרכז כל כולו באותו הקול. הוא זיהה מן נאקה או אולי יללה. לא ידע במה מדובר. תחושתו היתה שמדובר בחיה פצועה. פעם מצא עטלף פצוע (ביום כמובן) והביאוֹ לוטרינר. כעת אימץ את עיניו לכיוון מקור הקול המשונה, אך לא ראה דבר.
שכלו אמר לו: לך מפה כמה שיותר מהר! תסתלק מיד! הרי אם מדובר בחיה פצועה, כמו תן, היא עלולה להיות נגועה בכלבת, ואם מדובר באדם - אתה נמצא מתחת לשכונה ערבית... אין לך מה לעשות בחיים?!... תברח!
אבל משהו בתוכו, שלא עמד על טיבו, אמר לו: לא! תנסה לבדוק טוב יותר! אם רגליך הובילו אותך לכאן, כנראה שיש לך ענין להציל את החיה הפצועה, או מה שזה לא יהיה. אולי יש כאן צבי פצוע?... מה אתה יודע?...
אבינועם התקרב אט-אט לעבר הדמות הגונחת וצימצם היטב את ארובות עיניו, כשכל חושיו דרוכים לכל מקרה שלא יקרה. במרחק של כשלושה מטרים ראה לתדהמתו דמות אנושית שרועה על גבה, כאשר ברכיה כפופות וידיה מונפות כלפי מעלה.
כעת חשב על אחת משתי אפשרויות: או שמדובר בערבי משוגע מהכפר הסמוך, או בערבי שפגעו בו ולכן הוא מוטל כאן חסר אונים. בכל מקרה היה ברור לו שמדובר בערבי. אבינועם למד בשירותו הצבאי בחיל מודיעין ערבית מדוברת. הוא התקרב עוד חצי מטר לעבר הערבי ושאל:
"שו איסמאק?" (מה שמך?)
"מין אינתי? " (מי אתה?)
"שו עאם ביתסאווי הונה?" (מה אתה עושה פה?)
ובתגובה שמע רק את הקול המוזר והלא אנושי גונח ונאנק ביתר שאת. התחזקה אצלו התחושה שמדובר בערבי משוגע והוא אמר לעצמו: לך מפה! הרי מדובר בערבי... ואולי בכלל עושים לך כאן איזה אמבוש!... תברח מהר!... לא ידע מדוע, אבל לבו ציווה מנגד: לא! אתה חייב להשאר כאן! יש לך תפקיד...
אבינועם התקרב בדריכות שלא הכיר מעודו לדמות השרועה באפילה, עד שהיה סמוך אליה מרחק של מטר... הערבי הרים את ראשו עם שערות הפרא וסימן בגרונו תנועת שחיטה. אבינועם חשב בתחילה שהערבי רוצה לשחטו וממילא רצה לברוח כל עוד נפשו בו, אבל קלט מיד שהערבי מתכוון לכך שהוא עצמו נשחט, מפני שאם היה רוצה לשחטו, כבר היה יכול לעשות זאת. ובכלל שכיבתו הנואשת והמטורפת העידה על כך שהוא זקוק לעזרה מיידית.
כעת היה ברור לאבינועם, שמדובר בחיסול חשבונות בין ערבים שהסתיים בדקירות סכין. הוא אמר לערבי:
"סטאנה הונה וואנא אג'יב לך מוסאעדה." (הישאר כאן ואני אביא לך עזרה.)
הוא החל לרוץ בכל כוחותיו. בתחילה חשב להגיע לביתו ומשם להזעיק עזרה, אבל היסס. אם אמו תשמע את הסיפור המשונה שלו, היא בטח תתעלף על המקום. לבסוף העדיף לרוץ לבית-החולים "הדסה הר הצופים", שבו עבד לפני זמן קצר כמאבטח. הוא רץ ורץ כמעט בלי לעצור, עד שהגיע בתוך רבע שעה לשער בית-החולים וממנו פנה מיד לחדר מיון. כאשר הגיע מתנשף לגמרי לפתח חדר המיון, צעק בכל כוחו:
"תשמעו, יש ערבי ששחטו אותו... חייבים להזעיק עכשיו עזרה!..."
חייל אחד הביט בו בלגלוג:
"מה כל-כך אכפת לך מהערבי?..."
אנשי הצוות הרפואי הביטו בו בחשד בגלל מראהו המבוהל ועוד יותר בגלל דבריו, ולבסוף הציעו לו להתקשר לאמבולנס ולהסביר לנהג איך להגיע לאותו מקום. אבינועם התקשר לאמבולנס, השיג את איש הצוות, שקבע עמו לחכות ליד שער בית-החולים, כדי להתלוות לאנשי הצוות ולהסביר להם איך להגיע לאותו מקום חשוך בואדי. הם סיכמו שבעוד שתי דקות יאספו אותו.
הוא לא ידע מתי הגיעו. ברגעים הקריטיים הללו איבד את תחושת הזמן. יתכן שעברה רק דקה אחת, אבל היה נדמה לו שעבר זמן רב ביותר. לאחר שיצאו יילל האמבולנס כדרכו עד שהגיעו לגבעה הצרפתית. אבינועם הינחה את הנהג, שישב עם איש צוות נוסף, להכנס לשביל מהכיוון ההפוך. הם התקרבו עוד ועוד באיטיות, כשהאמבולנס זורק אור על כל השביל החשוך וסביבותיו.
אז החלה להטרידו המחשבה שאולי הפצוע כבר ברח. כאשר התקרבו יותר ולא הגיעו ליעד, חשב שאולי בכלל דמיין את כל המקרה המטורף הזה. יותר ויותר חשש שלא ימצאו דבר ועוד יחייבו אותו בתשלום על הזנקת אמבולנס לשוא...
בעודו מתייסר בהרהוריו, האיר האמבולנס על הדמות השרועה על הדרך. אנשי הצוות ביקשו מאבינועם לחכות עד שיבדקו מה קורה. שניהם פסעו לעבר הדמות וכשהגיעו רכנו מעליה. לאחר מספר דקות, חזר אחד מהם ובישר לאבינועם בהתרגשות:
"זה לא גבר... זו אשה! זה לא ערבי... זו יהודיה!..."
אבינועם נדהם מהטעות שהצטיירה בדמיונו. הסיפור עוד לא נגמר ובעצם יש כאן סיפור אחר לגמרי! בינתיים חזר החובש השני, כשהוא מודיע שמצבה של האשה קשה ביותר והוא לא יודע מה לעשות. אבינועם נוכח ששניהם לא היו מיומנים למשימה שכזו. אחד מהם היה צעיר מדי והשני מבוגר מדי, ולשניהם לא היה מספיק נסיון לטפל במקרה כה קריטי. אחד מהחובשים ממש רעד כאשר ניסה לחובשה. הם הזעיקו עזרה נוספת בקשר. אחד מהם שוב שוחח עמה והבין שמדובר באשה שנסעה עם כמה ערבים ברכבם עד שהגיעו לואדי ושם ניסו לשחטה.
אבינועם לא היה מסוגל לשבת באפס מעשה והחליט לגשת אל הפצועה לאחר שביקש את רשות החובש. מצבה היה אנוש. כתמי דם ענקיים ניקוו ליד גופה. הוא ראה בתחתית בטנה חתך ענקי לכל אורכו ושלולית דם שכבר הקרישה מריבוי הזמן שעבר מאז נסיון הרצח. גרונה היה משוסף ושתת דם. כעת הבין מדוע יצא ממנה הקול הלא אנושי. דבר אחד לא הצליח להבין: איך היא עדיין חיה? היא הבחינה באבינועם וגירגרה בקושי רב:
"אתה... אתה הצלת אותי..."
היה ברור לאבינועם שאו-טו-טו היא מתה. הוא לא שרת בחיל קרבי ומעודו לא ראה מחזה מחריד כזה. החתכים הענקיים בבטנה ובגרונה ושלוליות הדם הקרושות הזוויעו אותו לגמרי. הוא אחז בידה ברגע האחרון של חייה כפי הנראה.
צפירות של אמבולנסים וניידת משטרתית קטעו את הרהוריו. אורות רבים מילאו את הואדי האפל והקר. חובשים מנוסים ניגשו לטפל בגוססת. שוטר אחד פנה לאבינועם כדי לחוקרו. אבינועם החליט בינו לבין עצמו שלא יספר על כך שהחליט להתבודד במקום כזה. סיפורו ישמע חשוד ומוזר ויהיה עלול לסבכו. בגדי הטרנינג שלבש ונעלי ההתעמלות שנעל, מתאימים בהחלט לרץ ג'וגינג טיפוסי. הוא סיפר שפשוט רץ בואדי ועבר במקרה לידה ואז המשיך לרוץ כדי להזעיק עזרה.
אבינועם ביקש מהחוקר שיודיע לאמו כי בנה מעיד עדות במשטרה על מקרה שראה, כדי שלא תדאג לו. החוקר הבטיח ולא קיים. החקירה נמשכה ובינתיים נשמתה של האם כמעט פרחה מרוב דאגה, לאחר שהתקשרה למלון שבו אמור היה לעבוד ושמעה שלא הגיע למשמרת. כאשר הגיע לביתו בשעה אחת-עשרה וחצי, לקתה אמו, בגלל חרדתה, בשיתוק בידה שארך כמה ימים.
באיחור של שעה וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי, התייצב אבינועם למשמרתו, כאשר אינו מעכל עדיין את מה שאירע לו. אט-אט החל להבין שבעצם אירע לאותה אשה נס גמור. הרי שחטו אותה במקום שאף אחד לא עובר ביום! מה פתאם שאיזה אבינועם מימון אחד יחליט לעבור דוקא שם בלילה המסוים הזה?! המשיך לחשוב שהסיכוי שיעבור שם מישהו ביום שואף לאפס, ובלילה הקר והחשוך על אחת כמה וכמה. ומה פתאום החליט לפתע לעלות למעלה כאשר היה בתחתית הואדי?! ובכלל, יכול היה להגיע מעט לפני כן, ומה היה עולה בגורלו... או שהיה יכול להגיע מאוחר יותר ואז היתה כבר מתה. והנה הגיע בדיוק בזמן שעוד ניתן להצילה!
בקיצור, הבין שהסיכוי למקרה כזה הוא אחד למיליון, או אולי אחד למיליארד, סיכוי שהוא מעבר לכל הסתברות מקרית. ידיה הפרושות כלפי שמים נחקקו בקירבו יותר מכל. אז הבין שהוא היה כלי שרת לנס מופלא.
למחרת ראה בעמוד הראשון בעיתון כתבה על רץ ג'וגינג שמצא ביער ליד הגבעה הצרפתית אשה יהודיה שניסו לרוצחה. הסתבר לו שהיו לפני כן ארבעה מקרים קודמים שבהם נרצחו נשים בירושלים, וכולם לא פוענחו על-ידי המשטרה. לשמחתו הבין כי היא יצאה מכלל סכנה.
לאחר מכן פגש חבר טוב שהכיר כשהיה בגיל שבע-עשרה בעת שביקר ב"אור שמח", ושמר עמו על קשר ביתר שאת כשעבר לירושלים. החבר שמע את הסיפור ואמר:
"תשמע, הכל מאת ה'. אחרי סיפור כזה אתה מוכרח לתפוס את עצמך ולעשות משהו. ארגנתי סמינר של 'ערכים' בערד ואתה חייב להגיע!"
אבינועם ענה שאינו יכול לבוא מפני יש לו משמרות במלון במשך כל השבוע, אבל החבר השיב שהוא פשוט מוכרח להגיע והציע שיגש לממונה עליו ויבקש חופשה קצרה. להפתעתו של אבינועם הסכים קצין הבטחון הראשי במלון, שהיה חוזר בתשובה.
אבינועם הגיע לאמצע הסמינר, כשהוא נתון בתחושה חזקה ביותר של השגחה פרטית שאי-אפשר להמלט ממנה. היתה בקירבו הוכחה נפשית חותכת לגמרי, ועל כן ההרצאות ששמע היו בבחינת "מכה בפטיש" לאותו לילה מאלף בואדי. בסיומו של הסמינר קיבל על עצמו עול מלכות שמים.
אבא בשמים
כבר בגיל צעיר מאד הרגיש חיים שיש כמה דברים משונים בחייו. הוא היה בכור לשני אחים, אבל חש שאביו מתייחס אליו אחרת, מתנכר לו ואף מכה אותו באכזריות. הוא גם הבחין בכך שאינו דומה כלל לאביו. כמו כן נוכח לדעת שיש לו שלוש סבתות, למרות שאחת מהן נעלמה מחייו בשלב מסוים.
היתה תופעה משונה נוספת. דוד אחד, אחיה של אמו, נהג להגיע עם מכונית פאר כדי לבקרו. הדוד העניק לו תשומת לב מיוחדת, מבלי שחיים יבין על מה ולמה. מישהי אמרה לחיים שהדוד הזה ישב פעם בכלא. לאחר מכן נעלם גם אותו הדוד מהשטח, כאילו בלעה אותו האדמה, וכאשר מישהו הזכיר את קיומו, נעו כולם באי נוחות.
הקושיות אצל חיים הלכו וגברו עד שיום אחד קראה לו אמו וסיפרה, כי אביו אינו באמת אביו וכי אביו האמיתי נפטר מהמחלה הידועה כאשר חיים היה בסך-הכל בן עשרה חודשים, ואילו היא נישאה שנית כאשר היה בן שלוש. הידיעה הסעירה אותו, והוא לא ידע מה יוכל לעשות למען אביו הקבור אי-שם. אמו אפילו לא הזכירה את מקום הקבורה. מכאן ואילך מילאה את חיים תשוקה עזה לגלות את התרופה הגואלת למחלה הידועה. אם אינו יכול להציל את אביו, לפחות ידאג לכך שילדים נוספים לא יאבדו את אביהם האמיתי!
לפני מסיבת בר-המצוה סיפרה האם לבנה שדודיו, אחֵי אביו שנפטר, יצרו עמה קשר. חיים, שלא זכה להכיר את אביו, שמח לפגוש לפחות את בני משפחתו וביקש מאמו בכל פה ולשון שתזמין אותם למסיבה. הוא טען שזהו בר-המצוה שלו וזו המתנה שהוא מבקש ממנה. אמו הסכימה, אבל לאחר שנודע הדבר לסבתו מצד אמו, היא הטילה וטו: "או שהם מגיעים, או שאני מגיעה!"
כאשר עלה חיים לתורה, היה מאושר להווכח שאחי אביו הגיעו והתרגש מאד לקראתם. הם המחישו את קיומו של אביו, שלא זכה לראותו ביום שמחתו. אחד הדודים אף הביא לו שרשרת של מגן-דוד העשויה מזהב. עדיין לא ידע שלא הוזמנו למסיבת בר-המצוה. כאשר נודע לו הדבר נדהם ולא הצליח להבין מדוע מרחיקים בינו לבינם.
לאחר מכן נמשך הקשר עם הדודים בעל-כורחה של אמו. הם באו אליו בשבתות מבלי לעלות לביתו, הסיעו אותו לביתם, או טיילו עמו והחזירוהו לאחר מכן. חיים הבחין בכך שהקשר עם דודיו מטריד מאד את אמו ולא הבין מדוע.
יום אחד שוב ביקשה האם לשוחח עם בנה ביחידות. הפעם היא סיפרה לו שאביו האמיתי לא נפטר ממחלה, אלא נרצח על-ידי דודו, אחיה! חיים היה בהלם גמור. איך ניתן לעכל ידיעה כה מרעישה?! האם הבחינה בסערת נפשו והציעה לו לפנות לער"ן (עזרה נפשית ראשונה) במידה ויזדקק לתמיכה נפשית...
הידיעה המרעישה מילאה את כל כולו. כל חלומותיו על המצאת התרופה התפוגגו ברגע. מכאן ואילך החל רגש נקם לפעפע בקירבו. התעורר בו רצון עז לנקום את דם אביו השפוך. מכאן ואילך הקדיש את כל זמנו ומרצו לחקר האמת על רצח אביו, מתוך רצון לדעת את האמת עד תומה ומתוך שאיפה לנקום.
בתחילה לא פנה לדודיו. הוא הבין שהם לא מעוניינים לדבר עמו על הנושא ולהרגיז בכך את משפחת אמו ואז יאלצו להפרד ממנו שוב. הדבר הראשון שעשה היה ללכת לבית-הקברות כדי למצוא את קברו של אביו. הוא חיטט במסמכיה של אמו ושם מצא תעודת קבורה שבה צוין, כי האב קבור בבית העלמין בחולון, וכן צוין מיקומו המדויק של הקבר.
זו היתה חוויה קשה שנחרטה בקירבו. מעולם לא ביקר בבית-קברות ובודאי שלא לבדו. בתחילה לא הצליח למצוא את הקבר בתוך בית העלמין הענקי, שנראה כמו עיר של מתים. לאחר שנעזר באנשי חברה קדישא, הגיע לבסוף לקבר המיוחל. חיים ראה את שמו של אביו "ישראל אביחיל" חקוק בסלע, וכן נחקקו המילים: "נגדע בדמי ימיו" עם רישום של עץ גדוע. הוא לא ידע מה לעשות. אט נגש לקבר ונישק את המצבה הקרה. לאחר מכן החל לדבר אל אביו הטמון באדמה ולזמזם שיר כלשהו.
חיים הגיע למכון הפתולוגי באבו-כביר והשיג את הדו"ח על נתיחת גופת אביו הנרצח. לאחר מכן הלך לבית אריאלה בתל-אביב כדי לחפש בארכיון של העיתונים הישנים ידיעות על הרצח. כך, אט-אט, התגלתה לנגד עיניו תמונת האירוע שהתרחש לפני ארבע-עשרה שנים בעיר בת-ים. הסתבר לו כי דודו הסתיר רימון בטוסטוס של אביו, וכאשר אביו התניע, התפוצץ הרימון והוא נהרג במקום.
העילה לרצח היתה סכסוך שפרץ ביניהם על רקע היחסים הקשים שבין אביו לאמו. פעם אחת ברחה אמו לבית הוריה והדוד בא לביתה כדי לדרוש מהאב את כל צרכי התינוק (הלא הוא חיים) וכן את מכונת הכביסה. האב הביא לו הכל, אבל לא היה מוכן לתת לו את מכונת הכביסה. פרץ ביניהם עימות אלים, שבמהלכו פצע אביו של חיים את פניו של הדוד, שאושפז במחלקת טיפול-נמרץ. הדוד ביקש לנקום את הכאתו וכך עשה.
חיים המשיך לפעול בשני הכיוונים - החייאת זכרונו של אביו מחד, ורצון לנקום בדודו מאידך. הוא הגיע בחקירותיו לידידים של אביו ואף נערך ביניהם מפגש מיוחד ומרגש. חיים זכר כל פרט וכל שביב מידע על אביו ולמחרת המפגש העלה הכל על הכתב. בסופו של דבר הצליח להרכיב חוברת שלמה על דמותו של אביו, וידידי אביו הופתעו מאוד ממנה.
באותם ימים איבד לחלוטין עניין בלימודיו. לאחר שנת לימודים אחת בתיכון סולק מבית-הספר. העבר בער בקירבו ולא היה אכפת לו כלל מעתידו. חבריו של חיים ליבו בקרבו את אש הנקמה באומרם: "אם מישהו היה רוצח את אבא שלי, לא הייתי מוותר לו..."
חיים לא ידע איך לאתר את דודו, רוצח אביו. פעם מסר דודו למשטרה שהוא מתגורר אצל אחותו, אמו של חיים, והם באו והפכו לגמרי את ביתה. מאז ניתקה עמו קשר לחלוטין. כמו כן שמו המלא של דודו היה נדוש שבנדושים - "יעקב לוי". יש מאות ואפילו אלפי יעקב לוי בארץ, ואיך יוכל לעלות על עקבותיו?!
חיים ניסה לבצע כל תחבולה כדי לאתר את מקום מגורי הדוד, כולל ציתות לשיחותיה של אמו. פעם אחת התקשרה סבתו מחוץ לארץ ושוחחה עם אמו. היא אמרה שהיא מגיעה לארץ ושיעקב יבוא לקבלה בשדה-התעופה בתאריך ובשעה מסוימים. דמו של חיים געש בקרבו כאשר שמע את שמו של הדוד הרוצח.
באותו יום הגיע לשדה-התעופה וחיכה בהחבא כדי לראות מי מקבל את פני סבתו. הוא ראה איש צעיר והדור בלבושו לוקח מידי סבתו את חפציה, ועקב אחריהם עד שהגיעו לרכב ואז רשם את מספר לוחית הזיהוי.
לאחר מכן הצליח להשיג בעורמה את תמונת החתונה של הדוד מקרובת משפחה מסוימת. חיים גילה שהדוד מתגורר בשכונה מסוימת בעירו והסתובב ימים ארוכים עם התמונה ברחובות השכונה, עד שהצליח לבסוף לעלות על עקבותיו.
כעת הכל היה מוכן לנקמה המיוחלת. מצד אחד היה חיים נחוש, אבל בתוך תוכו עדיין פחד. איך יכול נער בן ארבע-עשרה לרצוח אדם? הוא התלבט אם עליו לירות בדוד ולבלות את שארית ימיו בכלא, או לירות בדוד ואחר-כך להתאבד. ככל שהירהר בדבר נטה לאפשרות השניה. בשום אופן לא רצה לכלות את ימיו בכלא.
חבר קרוב שלו ידע שהוא מתכנן נקמה וניסה להניאו מכך. לשם כך אפילו סידר לו פגישה עם עבריין מהעולם התחתון, שהיה חבר של אחותו. העבריין ניסה לדבר אל לבו:
"תראה אתה בחור טוב... למה לך להסתבך?!... בשביל מה לך כל הצרה הזאת?!... החיים יפים, אפילו קוראים לך חיים! אתה יכול לצאת ולבלות ולעשות חיים... מה תרוויח אם תרצח מישהו ותתאבד, או אפילו תשב בכלא?!... בכל מקרה הרי תגמור עם החיים שלך..."
כל הדיבורים הללו לא נגעו לליבו של חיים. ממילא לא היה שום טעם בחייו. איך יוכל להמשיך לחיות כאשר אביו שוכב בקבר, ואותו דוד שהורשע בהריגה בלבד והשתחרר לאחר שש שנים, ממשיך להסתובב חופשי וליהנות מחייו?! העבריין ראה שהוא לא מצליח להשפיע על חיים ופלט כלפיו במין טרוניה:
"תגיד לי, אם אבא שלך היה רואה אותך עכשיו, האם הוא היה רוצה שתבחר בדרך הזאת?! כל הכבוד לך, אתה רוצה לנקום את דמו, אבל הוא בעצמו לא היה מסכים בשום אופן שתקריב את חייך!"
חיים הזדעזע. פליטת הפה של הגברתן נגעה בדבר היקר לו באמת: רצונו של אביו. לפתע הבין, שיתכן מאד כי אביו לא היה חפץ כלל שבנו יחידו יהרוס את חייו ואף יגדע אותם למען נקמת דמו.
במשך כמה ימים היה שבור לרסיסי רסיסים ומשותק לחלוטין, אבל לאחר מכן, קיבל בהדרגה חשק לחיות מחדש. חיים נוכח לדעת שבגלל רצונו לנקום, הוא נסוג לאחור בכל תחומי חייו, וכעת עליו לשקם את עצמו מחדש. הוא נרשם לבית-ספר אקסטרני, הלך לעבוד ועסק בספורט. יצר החיים חזר אליו ביתר שאת.
לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי, יצרו עמו קשר ידידים של אביו, יהודים עשירים מאד בעלי חברת טקסטיל ידועה. הם רצו לעזור לו בגלל אביו וגם התרשמו לטובה מרצינותו. לאחר שבחנו אותו בשורת תפקידים שמילא באחד מעסקיהם בארץ, ייעדו לו תפקיד בכיר במפעל שלהם הנמצא בפיליפינים.
חיים הגיע לפיליפינים ללא כל ידע, אבל עם הרבה מוטיבציה. בכל בוקר הלך לאגף אחר של המפעל כדי ללמוד את תפקידו, ומיד לאחר שלמד כבר הופקד על האגף! הוא החל את עבודתו כמספר ארבע בהיררכיה, מתחת לשני ישראלים ופיליפיני אחד, כאשר מאות עיניים נועצות בו את מבטיהן, מנסות לתהות על קנקנו של המנהל החדש והצעיר, שלא ברור אם הוא נחמד אם לאו.
הפיליפינים היא מדינה קתולית מאד ונהוג בה מנהג מוזר. חודשיים שלמים לפני הכריסטמס סוגרים המפעלים את שעריהם על סורג ובריח, ואילו המרכולים עובדים שעות נוספות כדי להתכונן ליום חגם. תקופה קצרה לאחר שחיים הגיע למפעל, כבר נקלע לתקופת החופש הגדול.
לעתים החופש מפרך יותר מכל עבודה. לאחר פעילות אינטנסיבית מצא את עצמו לפתע באפס מעשה מבלי שיהיה לו עם מי לשוחח. המנהלים הישראלים שעבדו עמו התגוררו במרחק רב מאד, והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ועם זמנו. היה תקוע בין שבעים מיליון מלוכסני עיניים המפוזרים באלפי איים, במרחבי-עד אדירים, ביערות טרופיים.
חיים החל לטפס על הקירות. הוא פתח את הטלביזיה וראה כמרים אמריקאים ניצבים באמצע איצטדיון ענקי, מלא עד אפס מקום, ומדברים בהתלהבות על אמונתם. הוא העביר לערוץ אחר ושוב נתקל בשידור פולחן נוצרי באיצטדיון גדול אחר. בכל ערוץ שפתח ובכל מקום שפנה אליו נתקל בפולחני האיש הצלוב.
כעת חיפש בנרות חבר'ה ישראלים כדי שיוכל לשוחח ולצחוק עמם. הוא ברר וגילה להפתעתו שבמרחק חמש דקות הליכה מביתו נמצא בית-הכנסת היחיד בכל המדינה הענקית הזאת! זו היתה תקופת החגים העבריים, והוא שמח על ההזדמנות לפגוש חבר'ה ישראלים או יהודים.
כאשר ניגש לשער בית-הכנסת, ראה מולו מגן-דוד. זו היתה חויה מיוחדת לראות מגן-דוד בלב אינסוף הצלבים שבעיר מנילה. הוא נכנס ופגש במניין מצומצם של אנשים, מיעוטם יהודים, שנתקעו בפיליפינים מדורי דורות, והיתר - חבר'ה ישראלים בעלי עסקים כמוהו. התפילה נועדה בעיקר לצורך חברתי, ובכלל כל ענין ההלכה היה רופף ביותר. כך למשל, יהודי שהיה נשוי לגויה העלה את בנו לתורה. חיים הקריב עמם את מס שפתיו מטעמי נימוס.
מדי פעם בילו בביתו של אחד המתפללים ונהגו להתווכח על עניינים ברומו של עולם: האם יש בורא לעולם אם אַיִן? איך להתייחס לתיאוריית האבולוציה או לתיאוריית המפץ הגדול ושאר קושיות למיניהן. בדרך-כלל שתק. שאלות רבות נזרקו בחלל מסביבו, ולא היתה לו דעה מגובשת בעניינים הללו.
הרב של המקום הזמינוֹ לסעוד בשבתות. מעולם לא טעם אוכל כה טעים, ובטח שלא בפיליפינים. בפעם הראשונה ספג אוירה משפחתית סביב לשולחן. לא היה אכפת לו אפילו לשמוע דברי תורה מפיו של הרב.
חיים התוודע למוטי, חוזר בתשובה פתוח, שהושפע מהרב הקודם של בית-הכנסת שכבר חזר לארץ. מוטי התגורר בישראל ומדי פעם נסע לפיליפינים למטרות מסחר. הוא היה חברמ'ן ואיש שיחה נפלא. לא התלבש בלבוש חרדי ולא היה תלמיד חכם, אבל היתה לו אמונה ברורה ופשוטה.
הם בילו יחד במשחקי ביליארד ושוחחו באופן טבעי על ענייני אמונה. מוטי החל להכניס לחיים את האמונה מהדלת האחורית. לאחר תקופה קצרה הסתיימה שליחותו של מוטי והוא נפרד מחיים והשאיר לו קלטות של הרב צבי ענבל.
לאחר שמוטי נסע, חיים שוב נותר מיובש. הוא התיידד באופן שטחי עם מישהו מבית-הכנסת. יום אחד התקשר אליו ואז אמר לו הידיד:
"חיים, לא תאמין, אבל מישהו הגיע מהארץ רק כדי לפגוש אותך!"
"מה עובר עליך? התחלת לדבר שטויות?..."
חיים לא הבין למה הוא מתכוון. איך יתכן שיבוא מישהו מישראל כדי לבקרו, הרי הוא נמצא כאן שלושה חודשים בלבד, ובכלל מי יטריח את עצמו בנסיעה כה מרוחקת ועוד מבלי להודיעו?! היה ברור לו שמדובר בבדיחה גרועה של אותו ידיד, ובכל זאת החליט לבקרו.
הוא הגיע לביתו של הידיד והופתע לגמרי. על הכורסא ישב אברך עם חליפה, מגבעת וזקן. פרט לרב של בית-הכנסת אף אחד לא התלבש כך. חיים לא הבין מה ה'זלמן' הזה עושה פה...
"חיים, תכיר את הרב שמואל וייס!"
לאחר שתי דקות הבין חיים לשם מה הגיע אותו יהודי. עדיין לא האמין שהוא בא מהארץ במיוחד עבורו, אבל הבין שהוא היה הרב הקודם של בית-הכנסת וכעת ברצונו להחזירו בתשובה. חיים היה כה משועמם, והויכוחים שהתווכחו מתפללי בית-הכנסת עדיין הדהדו בראשו. הוא אמר לעצמו: עכשיו אני אראה לו מה זה! אני עוד אחזיר אותו בשאלה!...
הם החלו לדבר, ובמהרה גילה חיים שנמצא לפניו אדם מרתק. הם שוחחו והדברים החלו לגעת בנפשו. קרה לו דבר מוזר ביותר. מבחינה שכלית עדיין לא התחוורו לו הדברים היטב והוא הטיל בהם ספק, אבל מבחינה רגשית התלהב מאד. החל להרגיש את ריבונו של עולם באופן מוחשי לגמרי. רגש עז הציף אותו. כאשר ברך ברכה או הניח תפילין זלגו דמעות מעיניו. הוא הרגיש שמופיעים בקירבו כוחות אינסופיים. חש שהוא יכול להפוך את העולם. היתה לו דבקות ממש כמו לצדיק קדמוני. נפתח לו צינור אדיר של רגש בלי שום יחס להתקדשותו. זו היתה תחושה מופלאה ומפחידה. לעתים הרגיש שאם יחשוב על הקדוש-ברוך-הוא יותר מדי, נשמתו תשאֵב לגמרי והוא עלול להסתלק מן העולם!... היה לו מאבק מתמיד עם עצמו אם להדבק באור או להסיח את דעתו ולהרגע.
הסתיימו החודשיים של החופשה. חיים ביקש מהמנהל הישראלי שמעליו לא לעבוד בשבת ובמקום זאת לפקח על הפועלים בימי ראשון. בעוד המנהל מתלבט אם להעתר לבקשתו, הזמינו הפועלים פיצה עם בשר לבן וחיים הצטרף להזמנתם. המנהל התרגז מאד על כך, שמצד אחד הוא מבקש לשמור שבת ומאידך הוא מערב חלב עם בשר ועוד לבן... חיים, שכמעט לא קיים את ההלכות הבסיסיות ואף לא היה מודע להן, התנצל ללא הרף על בורותו, אך לשוא.
הספק במוחו והוודאות בלבו גרמו לו לחשוב שאולי כדאי לו להתפטר מהעבודה ולחזור לארץ. זה היה טירוף מצדו לעשות כן. בחור בן עשרים ושתים זוכה לקידום מטאורי ולמשכורת שמנה ומבקש לאבד הכל?! ומה יקרה אם יחזור לארץ ויגלה שטעה?!
באותם ימים נקרע בנפשו. כאשר ביקר בבית הרב והרבנית ברך בבכי על כוס שתיה "שהכל נהיה בדברו" וסיפר להם על רצונו להתפטר ולעזוב הכל כדי לברר את האמת. הרבנית הרגיעה אותו באומרה שעליו ללכת לאט-לאט, צעד אחר צעד. מאידך הסביר לו הרב וייס כי מי שרוצה להתקרב לקדושה מעכבים אותו משמים. חיים לא ידע אם לרוץ ולברר את האמת, או להמתין ולפעול באיטיות.
שיחה אחת עם הרב וייס הכריעה את הכף. הרב אמר לו כי הוא יכול לעזור לאביו בפועל ממש על-ידי שיאמר קדיש ויקיים את המצוות. הדיבור הזה הסעיר את נפשו. באותו רגע רצה לומר קדיש, אבל הרב הסביר לו שמוכרחים להשיג מניין של עשרה יהודים לשם כך. אבל איך ישיג עשרה, הרי בקושי יוכל למצוא מניין בבית-הכנסת בשבת ומי יודע אם כולם יהודים. ועוד הפציר בו הרב:
"לא נותרה לך ברירה. אתה חייב לחזור לארץ ושם לומר את הקדישים!"
שוב פעם אביו שבשמים הכריע את הכף. מהרגע שהתוודע לאביו, היה מוכן למסור את נפשו כדי לגרום לו נחת רוח, או לפחות לפעול למען זכרו, היה מוכן לנקום ואף להתאבד, לאחר מכן היה מוכן לוותר על הנקמה, וכעת, לעזוב קריירה מזהירה כדי לסייע לעילוי נשמתו של אביו.
ומה יקרה אם יסתבר שחלילה טעה, וכי האמת שאותה הרגיש בעצמותיו לא נמצאת ביהדות?... כעת הרגיש שהוא מוכרח לברר את האמת ולהמלט מהספק. עדיף היה לו להיות מנקה רחובות בישראל, אבל לחיות בוודאות, מאשר להמשיך לחיות בפיליפינים כמיליונר אכול ספקות. הוא הבין שרגע ההכרעה הגיע.
הרב וייס זרק לחיים אתגר עד מאה ועשרים. חיים התוודה בפניו שהרגש שלו עובר על גדותיו, אבל חסרה לו ההבנה השכלית של האמת. הרב הסביר לו שיש בארץ סמינרים מיוחדים שעוסקים בכך. ועוד אמר לו שכדאי להשקיע בבירור האמת לפחות כמו שמשקיעים זמן וממון בלימוד נהיגה. האם גילוי האמת עלי-אדמות אינו חשוב לפחות כמו רשיון נהיגה?...
חיים הקרוע בנפשו התפטר מעבודתו כשהוא ממרר בבכי. התפטרותו היתה מנוגדת לכל הגיון. בעל החברה הגיע לפני החגים מאמריקה, והטיל עליו משימה כלשהי בה הצליח. בעלי החברה רצו לקדמו בעתיד עד לדרגת מנהל בקרת האיכות בבנייני התאומים בניו-יורק. הוא הקריב את העולם הזה במלוא מובן המילה למען תקוות העולם הבא, העולם של אבא.
חיים, החבוש בכיפה מבריקה, חזר עם הרב וייס לישראל. הטיסה לארץ היתה רצופה בעליות וירידות במצב רוחו. הוא ישב ליד איש עסקים חרדי ואמר לו בהתלהבות:
"אני חוזר לארץ כדי לחזור בתשובה!" החרדי השיב לו בקור רוח:
"בסדר, אבל תעשה את זה לאט-לאט... אל תסחף יותר מדי... הא?!"
חיים נפגע עד עמקי נשמתו: איך יתכן שאדם חרדי יאמר לי דברים כאלה ויקרר אותי לגמרי? איך הוא לא מתלהב מהחזרה בתשובה שלי? האם הוא בכלל דתי או שהוא מתחזה?... האכזבה גרמה לו להתגברות הספקות, עד ששוב פיקפק בכל ונחרד מכך שעומדים לשטוף את מוחו.
בהמשך הטיסה גילה לו הרב וייס כיצד הגיע אליו. ובכן, כאמור, הוא היה הרב הקודם של בית-הכנסת בפיליפינים ובין השאר קרב ליהדות את מוטי. לאחר שחזר לארץ, החל ללמד בישיבה של מקובלים. יום אחד הגיע אליו ראש הישיבה, איש צדיק וזקן, ואמר לו כי עליו לנסוע שוב לפיליפינים ולחלץ נשמה יקרה מבין ה'קליפות'. אפילו לא נקב בשמו של חיים ולא מסר כל פרט מזהה.
הרב וייס לא ידע מה לעשות. הרי הוא רב עסוק בישיבה ירושלמית ויש לו משפחה עם שמונה ילדים. איך יוכל לנסוע רחוק כל-כך עבור מישהו שאין לו מושג בכלל מיהו?! בעודו מתלבט, חזר מוטי מהפיליפינים ואמר לו, שאם יזדמן לו לנסוע בעתיד הקרוב למנילה, כדי לתת הכשרים או לשחוט, כדאי שיחפש בקהילה בחור בשם חיים, שהחל לשאול שאלות ולהתעניין ביהדות, אבל דרוש לו עוד זמן רב. אז הבין הרב וייס שעליו לבצע את המשימה. הוא יצר קשר עם מישהו שהיה צריך לנסוע לפיליפינים לשם עסקיו והציע לו שיסע במקומו, כשהמניע האמיתי היה להחזיר את חיים בתשובה.
חיים לא הודיע לאף אחד שהוא חוזר לארץ. רק השאיר הודעה מוקלטת לדודו, אחיו של אביו ז"ל. לאחר שנחתו בשדה-התעופה לפנות בוקר, נסע עם הרב וייס לביתו בשכונת הר-נוף בירושלים כדי להתפלל עמו שחרית בבית-הכנסת.
הם נכנסו לבית-הכנסת והרב וייס נגש לשוחח עם מישהו. חיים נדהם לגלות שמדובר במוטי. הוא שמע את מוטי שואל את הרב "מה עם חיים?", הרי זו היתה המטרה האמיתית של נסיעתו. הרב הצביע לעברו של חיים והם התנפלו זה על זה בחיבוקים ונשיקות. בחלומות הכי ורודים לא פילל מוטי שהרב וייס יחזור לארץ עם חיים.
לאחר התפילה נודע לו, שבדיוק כעת החל סמינר בישיבת הבחורים "תורה ואמונה". בטנו פרפרה לגמרי, אבל הוא הבין שאם כבר עבר כברת דרך כה ארוכה, הוא מוכרח לבדוק את הענין עד תום. וכאשר ביקר שנית בחלקת הקבר של אביו, החליפו הקדיש ופרקי התהלים את מבוכתו ואת שירו המגומגם.
תהום על תהום
דניאל, ימימה וילדיהם - התאומים עומר ותומר והבת הקטנה ימית - זכו להמנות עם תריסר המשפחות המאושרות שיצאו במשלחת מהנדסים של התעשיה האוירית לארצות-הברית. לפני כן היתה תחרות גדולה בין המהנדסים שכולם שאפו לזכות בשליחות הנכספת, כאשר כל אחד מנסה לרמוס את רעהו בדרך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
כאשר יצאו מהארץ חשה ימימה בכבוד ובגאווה. הרגישה שהיא נמצאת בפיסגת ההצלחה: יש לה בעל מסור ומוכשר, ילדים טובים, כסף וכבוד. בקיצור: לא חסר לה דבר.
כאשר הגיעו המשפחות לארצות-הברית, שלחו את ילדיהן לבתי-ספר של גויים, אבל ימימה נרתעה מכך. היא דרשה בכל תוקף לשלחם לבית-ספר יהודי והצליחה בכך. אמנם ילדיה נסעו מדי יום כשעתיים עד שהגיעו לבית-הספר, אבל המאמץ לא הרתיעהּ. מאז ילדותה רחשה כבוד למסורת, וכעת, כאשר הגיעו לארץ שבה מותר הכל, התעוררה לשמור על מנהגי היהדות. השיגה בעמל רב בשר כשר ושאר מצרכים, הקפיאה את הלחם הכשר עד לקניה הבאה ולא נסעה בשבת.
כאשר התקרב יום-כיפור אמרה לעצמה: מה פתאום שאחגוג את היום הקדוש במקום גויי לחלוטין? ידיעותיה על יום-כיפור הסתכמו בכך שיש לצום וללכת לבית-כנסת, ולכן ביקשה משליח של חב"ד במקום שיברר עבורה היכן תוכל להתפלל. השליח מסר שיש בית-כנסת מרוחק, ולכן תצטרך ללון עם משפחתה בקירבת מקום. היו להם זוג חברים שילדיהם היו בגילאים סמוכים לגילאי ילדיהם. החברה אמרה לימימה שמעולם לא ביקרה בבית-כנסת והיא רוצה להצטרף אליהם ביום-כיפור. המשפחות נסעו לאותו מקום והגיעו מעט לפני שנכנס היום הקדוש. החברה הגיעה לחדרה המיועד והזדעזעה מהתנאים הירודים:
"אני לא נשארת כאן רגע אחד!"
"מה קרה לך? בעוד שעה נכנס יום-כיפור."
"בסך-הכל רציתי להעביר כאן חוויה, אבל לא צריך להשתגע בשביל זה..."
כאשר ראתה החברה את חדרה המסודר יותר של ימימה, התרצתה להשאר עמה, והן בילו יחד במשך כל היום הארוך.
ימימה המשיכה לשמֵר איכשהו את הנקודה היהודית בקרב בני ביתה ואף אצל יתר המשפחות שנטלו חלק בשליחות. לפני חנוכה דאגה להזמין, מבעוד מועד, אצל שליח חב"ד שתים-עשרה חנוכיות עבור כל המשפחות.
הם תיכננו עם זוג חבריהם לערוך טיול בקליפורניה וסביבותיה - סאן דיאגו, הוליווד וסיאטל. במשך שבועיים ישבו ותיכננו הכל - לאיפה ניסע? איפה נעצור? מה נעשה? מה לא נעשה? באיזה מלון נלון? איזה נוף נראה?...
מעט לפני המועד המתוכנן, חלו לפתע ילדיהם והם רצו לבטל את הנסיעה. אבל חבריהם לא ויתרו. החברה הפצירה בימימה ללא הרף ממוצאי-שבת עד ליום ראשון, עד שנכנעה לבסוף:
"טוב, תרימי טלפון לדניאל. לי כבר אין כח..."
דניאל היה רך באופיו ולא ידע לומר "לא!" הוא ביקש מאשתו לאחר השיחה לארוז את חפציהם, לקנות את כל מצרכי המזון הדרושים ולשכור רכב. הם סיכמו ביניהם שאם הילדים לא ירגישו טוב במהלך הנסיעה, יחזרו לביתם.
שתי המשפחות יצאו לטיול הארוך. בערב שבת ניסו החברים לשכנע את ימימה לנסוע בשבת, אבל היא לא ויתרה:
"אני לא מחללת שבת! לא אני, לא בעלי ולא הילדים שלי!"
בסופו של דבר הוחלט שהחברים יצאו לדרך בשבת, ואילו דניאל, ימימה וילדיהם יצאו במוצאי-שבת, כאשר נקבע מראש בין המשפחות להפגש במלון מסוים בהמשך הדרך. לאחר שימימה מנתה, כפי שזכרה מבית הוריה, בתום השבת, שלושה כוכבים כנגד אברהם, יצחק ויעקב, יצאו לדרך.
היה ערפל כבד ביותר. ההרים מסביב היו מושלגים והאויר קפוא. לא ניתן היה לראות למרחק מטר. בתחילה נהגה ימימה. לאחר זמן קצר אמרה לבעלה:
"דניאל, אי-אפשר לנהוג בערפל כזה! אני לא מסוגלת להמשיך..."
"אבל הבטחנו להם שנגיע, הם מחכים לנו!"
"אבל אני לא מסוגלת לנהוג!"
"טוב, תעצרי. אני אחליף אותך ונראה איך אסתדר."
הילדה הקטנה ביקשה לישון, וסידרו לה מקום בתא המטען מאחור. עומר השתרע על המושב האחורי, ותומר תאומו עמד ליד האם ופיטפט. האב אמר:
"די מספיק! כעת התור של אבא ואמא לדבר."
הבן שמע ושתק. האב והאם החליפו את מקומותיהם. כאשר החל דניאל לנסוע, הודה מיד:
"את צודקת, ימימה. גם אני לא מצליח לראות כלום. אנחנו חייבים לעצור בישוב הקרוב ביותר, ושם נודיע להם שאנחנו לא מסוגלים להגיע."
הם נכנסו לכביש מספר אחד, שנוקה מהשלג, וניתן היה לנסוע בו. היה קור חזק מאד וערפל כבד ביותר. הכביש היה מצופה בקרח. הם נסעו בכביש החד-סטרי, שמצידו האחד פעורה תהום. ולפתע איבד דניאל את השליטה - - -
"י - מ - י - מ - ה!" הדהדה צעקתו בין ההרים.
המכונית סטתה לצד השני, התהפכה פעמים רבות מספור, ונפלה לתהום שעומקה מאתיים מטרים. מי יכול לשרוד נפילה כזאת? ואפילו אם ישרדו בנס, איך יבחינו בהם בלילה החשוך ובערפל הנורא? ואיך יוציאו אותם בתנאי קור קשים כל-כך? מי יבוא להצילם? למי יקראו בכלל?
נפילת הרכב נבלמה כאשר נתקל בגזע של עץ ושקע עמוק בתוך הבוץ שנוצר מן השלג. המכונית היתה נטויה ומתחתיה היתה פעורה תהום נוספת. תהום על תהום. כל תחתית הרכב נעקרה. תא המטען שבו שכבה התינוקת נמחץ לגמרי. ימימה ספגה חבטות איומות בראשה. הגולגולת שלה התרסקה, אפה היה תלוש לגמרי, שיניה נשברו ודם ניגר מפיה כמו מים הקולחים מברז. השברים שיוו לפניה מראה לא אנושי ומזעזע. הרגישה שהיא מאבדת את הכרתה ומתעלפת...
בנה העיר אותה ושאל:
"מה קרה?"
לפתע חשה בכח לא נורמלי, על-טבעי, שמתערב במתרחש. היא ניסתה להוציא את עומר. דחפה את הדלת בכח ולא הצליחה, עד שנכנעה. ואז בדחיפה קלה נפתחה לפתע הדלת. היא שמה את בנה ליד גזע העץ ואמרה:
"חכה כאן. אני רוצה לראות מה עם אחיך."
היא הגיעה לתומר ששאל אותה בתמהון:
"מה קרה?! חזרנו לדיסנילנד?"
מרוב התהפכויות נזכר במתקן השעשועים שביקרו בו לאחרונה. היא חילצה גם אותו וביקשה:
"תחזיק טוב! אל תסתכל למטה אל התהום!"
שני הבנים הביטו בה ונחרדו ממראה פניה המזוויע ומהדם ששתת מפיה ללא הפסק. הם צעקו בהיסטריה:
"איפה אמא?... את לא אמא שלנו... את מפלצת!..."
ימימה חזרה לתא המטען כדי לראות מה עלה בגורל ימית הקטנה. תא המטען היה מעוך לגמרי. מה כבר אפשר לחלץ ממנו?! הניחה שבתה אינה בחיים והמשיכה לחפש את בעלה, דניאל. הוא לא נמצא על מושב הנהג. היא חיפשה בצידי הרכב, החליקה בבוץ ועדיין לא מצאה אותו.
אז אמרה לבניה: "בואו נצעק, הצילו!", אבל מי ישמע אותם בלילה כזה, שאין בו דבר פרט לאורו הקלוש של הירח?! אפילו אם מישהו נוסע למעלה בכביש בודאי חלונותיו מוגפים לגמרי. לפתע שמעה קול דק מצידו השני של הרכב:
"אמא, קר לי... בואי תקחי אותי..."
ימית בחיים! אבל לא ניתן היה לגשת אליה. אם תכנס לרכב, הוא עלול להתגלגל לתהום. שוב שמעה את בתה. מה תעשה? נכנסה לרכב וניסתה למשוך את הבת אליה, אבל כל החלונות היו מנופצים לגמרי. לא היתה שום דרך בעולם להגיע אל הבת הבוכה. ימימה הרגישה חדלון גמור, הרימה את ידיה וצעקה:
"אוי, א-להים... מה אני עושה?..."
אז ראתה לפתע, לאור הירח הקלוש, את ימית כשהיא מושכבת על מגש ומרחפת באויר עד שהגיעה אליה!... לא היתה כל נפש חיה, שום דבר נוסף. הדרך שבה בתה הקטנה הגיעה אליה היתה פשוט על-טבעית. בתוך התופת הכי נוראה ראתה ימימה בעיני בשר את יד ההשגחה העליונה.
לאחר שחיבקה את בתה בטירוף של אהבה, ראתה את בעלה שרוע על הריצפה ברגליים מפושקות. מבחינה רפואית היתה ימימה שבורה לחלוטין, אבל הרגישה שיש לה כח אינסופי, כמו מחשב שלוחצים על כפתוריו: תוציאי את עומר... תוציאי את תומר... תוציאי את ימית... וכעת תוציאי את דניאל...
היא ניגשה לעבר בעלה וקראה בשמו. אין תשובה. אין תנועה. אין שום דבר. בינתיים הורתה לילדים המפוחדים מהמצב וגם ממראה פניה הנורא שיצעקו "הצילו!" אין קול ואין עונה באמצע הלילה הקר להחריד, באמצע הערפל הגמור, באמצע התהום, מאתיים מטרים מתחת לכביש הנידח. מי יכול בכל העולם כולו לדעת על מצבם?
לפתע נפל לתהום, בדיוק מתחתיהם, ג'יפ!
הנהג יצא פצוע קל וכאשר עלה במעלה המדרון שמע את צעקת ה"הצילו" של הילדים והגיע אליהם. ימימה והילדים נדהמו לראותו עולה לקראתם מהתהום. הוא אמר להם שימשיך לטפס למעלה ויזעיק עבורם עזרה.
עבר זמן רב, ולבסוף הגיעו כמה אמבולנסים וכמה ניידות משטרה. הם זרקו חבלים כדי שיוכלו להגיע למקומם במדרון התהום. הילדים היו מגואלים מדמה של אמם ולכן חשבו בתחילה שהם פצועים. ימימה צעקה דבר מה עם פיה השותת דם ושיניה המרוסקות. הם נגשו לעזור לה והיא המשיכה לצעוק: