אור ברסלב
אור חוזר שער ראשון - חיים חדשים

אור חוזר

שער ראשון - חיים חדשים

שער והקדמה

החופה המטהרת

זמן רב לא נראתה לויה שכזו בעיר עכו. מגרש החניה של בית-הקברות התמלא על גדותיו. חרש חרש פסעו חבורות אנשים לבית הלויות. מאחת המכוניות יצא הרב פרנק, מגיד שיעורי תורה ברבים ומסדר קידושין. הוא בלט בחליפתו, במגבעתו ובקומתו המורמת. הרב התקרב לבדו לשער בית העלמין והמשיך פנימה עד שניצב, לצידו של איש חברת קדישא, מול גופתו הצנומה של יעקב כחלון.

יותר ויותר אנשים נעצו את עיניהם בדמותו של הרב פרנק. מה לרב המורם מעם ולראש העולם התחתון הכרוך לעיני כל בטלית צחורה? הרב פרנק רכן לעברו של מסדר הלויות ושאל לפשר המספר הרב של המשתתפים. בחיוך מר ענה לו שרובם ככולם באו להיות בטוחים בכל מאת האחוזים שאמנם קוברים את כחלון...

הרב פרנק לא הצטרף לחיוכו העגום של מסדר הלויות. הוא הביט בגופה הצנומה ולאחר מכן באלמנה המחבקת את בתה בבכי משותף. הבן, גבר מוצק כבן ארבעים, עמד ביניהן לבין גופת האב.

לאחר שמסדר הלויות אמר את מזמורי התהלים הנהוגים, שאל כמקובל אם מישהו מהקהל או מהמשפחה מוכן לומר דברי הספד עבור המנוח. איש לא נע ולא זע. מי יכול לומר הספד לכבוד ראש העולם התחתון? איש שידו בכל ויד כל בו, שעסק בשיטתיות בסחר סמים, הימורים, מלחמת כנופיות, ואף יש האומרים שידיו דמים מָלֵאוּ?

הקהל התכונן לנוע לעבר מקום הקבורה, ואז לתדהמת כולם הגביה הרב פרנק את קולו וביקש להספיד את המנוח. הוא נגש לאיטו אל דוכן המספידים, כשהוא מיישר את חליפתו ומגבעתו, התבונן בקהל הרב ולאחר מכן בנפטר השרוע על מבנה השיש הבהיר ואמר במילים שקולות ומדודות:

"באתי להספיד כאן בעל תשובה וצדיק גמור!"

רחש עבר בקהל. אמנם נאמר בספר קהלת "וְשַׁבֵּחַ אני את המתים", אבל יש מתים שהשתיקה יפה להם. ואדרבא אמרו חז"ל שמיתת הרשעים יפה להם ויפה לעולם ואיך יכול רב מכובד כל-כך, לשנות סדרי בראשית ולומר על הטמא טהור? אמנם מדובר ברב חסיד, אבל גלוי וידוע לפני כולם שיעקב כחלון הוא רשע שברשעים שגרם עוול לאין ספור אנשים, ואיך ניתן עתה, על פיתחה של הגיהינום המצפה לו, לסלף את האמת?!

איש לא ציפה להספדים ובודאי שלא מפי רב חשוב בישראל. כולם היפנו את מבטם לעבר הרב שניצב על דוכן ההספדים הלבן והצר, גם אלמנתו של כחלון ובתו. היה נדמה שאפילו כחלון, הבר-מינן בכבודו ובעצמו, מאזין בדריכות לדברי הרב. מישהו רטן מאי-שם שהרב בודאי קיבל שוחד עבור הספדו, שהרי אין קץ לרמאותו של כחלון, ומאידך אין קץ לחמדת הממון של רבני ישראל...

הרב פרנק הבחין בתנודת הקהל, הינהן אט בראשו והמשיך:

"האדם יראה לעיניים וה' יראה לַלֵּבָב. אדם שופט את זולתו לפי עברו, אבל הקדוש-ברוך-הוא שופטו לפי מצבו בהווה בלבד. יכול אדם להיות צדיק כל ימיו ובערוב ימיו להפוך לרשע ולהפך. אין בשמים עבר פלילי. אני יכול להעיד מהיכרותי הקצרה עם המנוח בערוב ימיו, כי עליו נאמר הפסוק 'יש הקונה עולמו בשעה אחת'..."

הרב פרנק סיים את הספדו הקצר והתמוה. הקהל נשאר מרותק למקומו לרגע קצר נוסף ואחר פנה למסע הלויה בין סימטאות המתים. הניגוד בין דברי הרב לבין המציאות שכולם הכירו היטב, הורגש באויר. אמנם ידעו רובם ככולם שכחלון חלה במחלה הידועה במשך השנתיים האחרונות, מיעוטם אף ידעו שהוא עבר להתגורר בבית גרושתו ואֵם בניו כדי שתטפל בו, מעטים עוד יותר ידעו שהוא התחתן עמה על סף מותו, אבל הסיפור המלא היה ידוע לרב פרנק בלבד, שצעד כעת כשהוא משתתף בנשיאת אלונקתו של כחלון על כתפו.

ליד הקבר הטרי הצטופפו כולם, נדהמים לראות איך מי שהיה אימת כולם מוכנס כעת כבובה חסרת אונים לבור תחתיות קטן. הקברן הגברתן הניף את הבלטות האפורות והניחן על גופת כחלון. לאחר כמה רגעים כוסתה גופתו ברגבים טריים. הקהל חזר לכיוון היציאה והתפזר לכל עבר. מספר אנשים נגשו לרב פרנק לאחר שנטל את ידיו ביציאה מבית העלמין, כדי שיסביר להם מדוע בחר להספיד כך את העבריין הידוע. אחד מהם, חבוש בכיפה לבנה מבריקה, היה נסער במיוחד:

"כבוד הרב, אצלכם הכל פסוקים יפים ונחמדים, אבל אין לך מושג מי זה הפושע הזה ששוכב שם!... אין עבירה בעולם שלא עבר! הוא הרס את חייהם של רוב האנשים שאתה רואה פה, כולל אשתו וילדיו, אז מה הדיבורים האלה על צדיק ובעל תשובה? יש גבול לכל פלפול..."

הרב פרנק הינהן כלפי האיש והחבורה שהתקבצה סביבו והזמין את כולם לשמוע מפיו את הסיפור כפי שהתוודע אליו.

לפני כשנתיים חלה המנוח במחלה הידועה. יסוריו התגברו ומצבו התדרדר. במקום להיות בבית רפואה בחר להיות מטופל אצל גרושתו, שממנה נפרד לפני חמש-עשרה שנים. העיקה עליו העובדה שאינו נשוי והוא ביקש להתחתן עמהּ שוב, להחזיר את גרושתו לפני מותו. היא הסכימה וכך גם בנו ובתו.

בתו של כחלון פנתה אל הרב פרנק לפני שבועיים וביקשה שיבוא לבית הוריה מאחר שאביה חולה מאד ואינו מסוגל כלל לצאת מביתו. הרב הגיע לביתו של יעקב וראה אדם צנום וכנוע שקידם את פניו בשמחה. לא היה זכר לדמות שתיארו האחרים באזני הרב. שנתיים של טיפולים והקרנות עשו את שלהן. פניו היו כחושות ומצומקות לגמרי. גרושתו אמרה לרב בלחש במטבח שקשה להם מאוד לראותו כך. גבר שבגברים, שהטיל את חיתתו על כל תושבי העיר, הפך בתקופה קצרה לצל אדם.

"את מעוניינת בכלל להנשא לו?" שאל הרב.

"הוא כל-כך רוצה להפטר מהעולם כשהוא נשוי, ומצד שני אין לי התנגדות לקבל את הירושה בלי בעיות..."

לאחר מכן שוחח הרב עם יעקב ושאל אותו מדוע הוא רוצה להתחתן. יעקב ענה לרב שהוא מעונין להיות מטופל אצל גרושתו, וחוץ מזה שמע פעם מאיש דתי אחד שמוחלים לחתן על כל עוונותיו, ויש לו כאלה בלי סוף. אין לו כח לחזור בתשובה כמו כל הצעירים האלה והוא מחפש דרך קיצור. מעולם לא הלך בדרך הרגילה.

הרב סידר את כל ענין המסמכים, וידא שגרושת כחלון יכולה להנשא לו שנית וקבע תאריך לחופה במוצאי-שבת בעוד שבועיים בביתו של החולה.

במוצאי-שבת, לאחר שסיים הרב פרנק את התפילה בבית-הכנסת, ביקש מכמה מתפללים לבוא ולהשלים מנין לחופה בבית סמוך. הם התפלאו: "חופה?! מי שמע על חתונה במוצאי-שבת?! ומי מתחתן בבית פרטי?! ומי מוזמן לחתונה כמה דקות לפני החופה?!..."

"ואתם יודעים מי מתחתן?", הוסיף הרב תמיהה על תמיהתם: "יעקב כחלון!"

צעיר אחד פלט קריאת השתאות. המתפללים הסתודדו ביניהם בנסיון לצרף את כל חלקי התמונה. אחד סיפר על מעלליו הנוראים, שני סיפר על מחלתו הקשה והשלישי סיפר על כך שלאחרונה חזר להתגורר עם גרושתו.

חבורת המתפללים באה בעקבות הרב לביתו של יעקב. כאשר ראה הרב את יעקב נחרד. בשבועיים שחלפו עוד הורע מצבו. הוא ישב עם חולצת טריקו ארוכה לבנה על כסא גלגלים. הנפש לא יכולה לקלוט מראה כזה! כל חתן מתחיל בדרך-כלל חיים שלמים וארוכים. גם הנישאים בבגרותם מצפים לכמה שנים טובות ונעימות, ואילו לפנינו חתן מסובל ביסורים על סף מותו! כתוב שמצוה לשמח חתן וכלה, אבל איך ניתן לשמח חתן במצב כזה? גם הרב, בתור מסדר קידושין, לא נתקל מעודו בחתונה שכזאת, שאין לה שום תוחלת מצד החתן וכולה מצוה לשמה.

פרט למתפללים, היו בבית הגרושה-כלה חנה כחלון, בנם ואשתו וכן בתם ובעלה. בנוסף לכולם נכח גם בן-גילו של יעקב, גבר כסוף שיער כבן ששים בשם ניסים, חבר ושותף לעסקיו האפלים בעבר.

קודם כל נגש הרב בזריזות לערוך הבדלה על הכוס, הנר והבשמים שהביא עמו מבית-הכנסת. לאחר מכן נגש ליעקב כדי לכתוב עמו את הכתובה. כחלון נראה מרחף בעולמות אחרים. כנראה קיבל תרופות לשיכוך כאבים. מכל הרופאים שטיפלו בו בעבר בהקרנות ובשאר טיפולים, רחמנא ליצלן, נותר רק ד"ר כפרי המומחה לשיכוך כאבים. יעקב נד בראשו כלפי הרב, צימצם את עיניו ואחז בזרועו.

"רבי", אמר יעקב, "אני שמח מאד שהגעת!" נראה היה שכל מילה שהוציא מפיו עלתה לו ביסורי תופת.

"תדע לך, רבי, שעשיתי הרבה-הרבה עבירות בחיים. מה לא עשיתי?! גניבות, סמים, פרוטקשן, אפילו..." כחלון העווה את פניו מהכאב שהשתלט עליו.

"אפילו רצח!" הוציא את המילים.

ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה.

"אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח... אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת... אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום..."

הרב התבונן ביעקב בתדהמה. יהודי שעבר על כל התורה כולה, השחית את כל מידותיו, אבל נותר עם היקר מכל - האמונה. לרגע הרגיש שהוא משתתף באירוע שנמצא מעבר לבינת אנוש.

לאחר שסיים לרשום כל מה שנדרש כדת וכדין, סימן הרב לבנו של יעקב שידחוף את אביו לעבר המרפסת. החופה הקטנה עם הפרוכת מקטיפת התכלת היתה מוכנה מבעוד מועד. חנה כחלון חיכתה לבחיר ליבה עם שמלה לבנה ופשוטה. מנין המשתתפים נדחק להכנס למרפסת, שממנה נשקפו שמיים זרועי כוכבים. נדמה היה שאינספור כוכבים, הרבה-הרבה מעבר לנראה בכל לילה, משתתפים בשמחתו האחרונה של יעקב כחלון.

כאשר ניצב כסאו של יעקב ליד חנה, החל הרב מיד בקריאת הכתובה:

"... ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתייכי כהלכות גוברין יהודאין..." מילים קדושות שנועדו להכיל חיים שלמים נאמרו מפיו, אף על פי שכולם ידעו שפרט לסכום הנקוב בכתובה, מאומה לא יתגשם. כאשר ענד יעקב את הטבעת לחנה אמר לה, ללא קול כמעט:

"הרי... את... מקודשת... לי... כדת... משה וישראל..." והקהל המועט הוסיף לעומתו בקול נמוך כדי שלא לביישו:

"מקודשת! מקודשת! מקודשת!"

ולבסוף הניחה בתו של יעקב את הכוס הדקה העטופה בנייר לבן שקוף מתחת לרגליו שנחו על הכַּנִּים המיוחדים של כסא הגלגלים. יעקב ניסה לדרוך על הכוס בכל כוחותיו, אך ללא הצלחה. כל-כך נחלש. מי היה מאמין שבעל הזרוע הגדולה ביותר בעכו אינו מסוגל לשבור כוס זכוכית דקה. לאחר נסיון נוסף החלו להתייאש משבירת הכוס והרב ניסה לטכס עצה. יעקב סימן שיגישו לו את הכוס. לאחר שהיתה בידו, קילף את הנייר ובשארית כוחו הטיח את הכוס בקיר הסמוך. הכוס התנפצה לרסיסי רסיסים. לאחר כמה שניות התעשתו כולם וקראו:

"מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב!"

לאחר שהסתיימה החופה, ניסה הרב לשיר ניגון מתאים. הוא אחז בידי אחד משני העדים ורקד עמו מול פניו של יעקב שחייך לעומתם בכאב. בטרם הספיקו לצאת ידי חובת שימוח חתן וכלה, העווה יעקב את פניו וסימן בידו לבקשת עזרה. בנו ומתפלל נוסף השכיבו אותו על הספה בסלון. כוחותיו לא עמדו לו יותר. הוא ביקש שיעבירו אותו למרפסת כדי שיוכל לנשום אויר.

החתן הטרי שכב במרפסת ובהה בכוכבים, נשימתו הלכה וכבדה. הוא סימן לרב פרנק שיגיע וביקש לאחוז בידו. לפעמים רוצה יהודי להתקרב לקדוש-ברוך-הוא ולא יודע איך. ואז הוא מחפש יהודי אחר שנראה לו הרבה יותר קרוב. הוא אחז בידי הרב פרנק בכל כוחותיו הכלים ועצם את עיניו. הרב רכן והורה לו לומר עמו בלחש:

"שמע יעקב... שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחחחחד!" יעקב חזר על דברי הרב ודבריו נבלעו ברעש הסִירֶנָה של הניידת לטיפול-נמרץ. כאשר הועלה לאמבולנס כבר היה שקוע בתרדֶמֶת מלאה, ולאחר פחות מיממה, עדיין ביום חתונתו וביום שמחת לבו, החזיר את נשמתו לבוראו.

הרב פרנק סיים את סיפורו:

"שבעת ימי המשתה הפכו לשבעת ימי אבל, אבל החתן יצא מהעולם הזה טהור כביום היוולדו."

האור שחזר

המטוס נחת במינכן. מיכל, צעירה בת עשרים ושתיים מבאר-שבע, דוגמנית ושחקנית מבטיחה, הגיעה כדי להפגש עם מפיקה בינלאומית, יהודיה שנשואה לגרמני. הסוכן שלה חיכה בשדה-התעופה והם קבעו להפגש בערב עם המפיקה. הם נפגשו עם בני הזוג הנחמדים ומסרו להם את כל צילומי הדוגמנות של מיכל. המפיקה הציעה שלפני פגישות העבודה הבאות יערכו טיול משותף באיזור.

ביום המחרת היתה מיכל מלובשת במיטב מחלצותיה, הרי הולכים לטייל בחוצות מינכן. בתחילה נסעו לסיבוב התרשמות כללית. היא ראתה את הכנסיות המפוארות, ובצדי הדרכים ראתה הצגה של ליצנים רוקדים מסביב, כאשר האנשים מביטים בהם בהתפעלות משועשעת.

בסיום הטיול המרהיב נסעו למחנה דכאו. מיכל למדה בבית-ספרה כמו כולם על השואה, השתתפה בכל האירועים, שרה בקול רם את כל השירים הידועים, אבל הדבר לא נחקק בנפשה באופן מיוחד. למעשה היא ברחה מהתמודדות עם הנושא הנורא והבלתי נתפס.

כעת נכנסה עם כל הפמליה למחנה. בביתן הראשון היו תמונות מהשואה. מיכל נשאה את עיניה וראתה עיניים מתבוננות בה במבט חודר. העיניים החלו לפתע לדבר אליה. היא חשה בעצבונן, בחוסר האונים התהומי שלהן.

כך עברה חדר אחר חדר. בחדר הבא ראתה ערימות-ערימות של נעליים בלות. בחדר שלאחריו ראתה צנצנות של אפר. היא לחשה לעצמה בזעקה: "מיכל תסתכלי! זו לא הצגה או סרט. כל מה שאת רואה כאן אמיתי לגמרי. את נוגעת בהיסטוריה בידיים ובעיניים. אל תברחי! תתמודדי!" היה לה קשה לשאת את המראות, אבל היא הכריחה את עצמה לעבור בכל התחנות עד לקצה המחנה.

לאחר מכן יצאו החוצה אל המדשאה, אל המרבדים הירוקים. להרף עין הכל חזר להיות יפה, רגוע ופסטורלי. הם המשיכו לצעוד לעבר תאי הגזים והמשרפות. לא האמינה למראה עיניה כאשר התקרבה למתקני השטן ונגעה בהם. חשה בכפות ידיה באמת שאותה ניסתה להדחיק כל אימת שנתקלה בה. הכריחה את עצמה להתבונן בכל.

לאחר מכן פסעה דרך המדשאה בחזרה אל המחנה והגיעה לחדרי השירותים. בחדר אחד היו ארבעים אסלות ללא מכסים וללא מחיצות ביניהן, כולן ביחד. דמיונה החל לחוות את העבר הלא נתפס. החפצים הדוממים סיפרו הכל. מיכל קפאה ופניה נחתמו, אבל סערה התחוללה בקרבה. לא היתה מסוגלת להוציא הגה מפיה עד שעזבו את המחנה וחזרו בצוותא למלון.

הסוכן שב למיכל כעבור שעות אחדות ומצא אותה בוהה בחלל המלון. הרגישה כעת צורך לצאת לאויר העולם, להמלט מכל הרשמים הללו. היא יצאה, אבל לא יכלה לשכוח לרגע שהיא בגרמניה. הסתובבה ברחובות במזג האויר הקפוא. כל האנשים שחלפו נראו לה קפואים. דמיינה כל מבוגר שראתה כשהוא חבוש בכובע אס. אס. נאצי.

לפתע הרגישה מין גאווה ישראלית. שמחה על כך שהיא חיה וקיימת במינכן על אפם ועל חמתם של האס. אסים שראתה בעיני רוחה. לאחר מכן חשה שהיא לא רוצה להשאר כאן יותר. כאשר חזרה למלון, הודיעה לסוכנהּ הנדהם:

"אני רוצה הביתה! לא מוכנה להשאר כאן אפילו דקה אחת נוספת!"

הסוכן הצליח בקושי לשכנעה שיסעו למשך שבוע לפריז כפי שתוכנן. השבוע בפריז עבר בקושי רב למורת רוחו של הסוכן. מיכל לא הצליחה להשתחרר מהביקור במחנה דכאו. את הצרפתים ראתה כעת כמשתפי פעולה עם הנאצים. גם הם היו אשמים במה שהתרחש אז. שום דבר לא דיבר אליה. לא רצתה קריירה ולא רצתה דבר, רק לחזור הביתה, לארץ ישראל.

כאשר נחתה בארץ, המתינו הוריה עם מתנה בידם. מיכל חזרה בשמחה עצומה לדיזינגוף ורצה לכל ידידיה, כשהיא מרעיפה עליהם אהבה עד בלי די. אף אחד לא הבין מה עובר עליה. היתה מאושרת בחוצפה הצברית, בשפת הסלנג, בכל סממן ישראלי אופייני. הרגישה שהיא גאה בישראליות שלה והחליטה שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלה בגרמניה.

חזרה מעט שונה לתל-אביב, אבל עדיין לא עמדה על פשר השינוי. חל מפנה כלשהו בתוכה, איזה צעד ראשון לקראת משהו. כל החיים אנו הולכים לקראת איזו מטרה שאינה ידועה לנו מראש. הביקור בדכאו היה המפגש הראשון שלה עם הישראליות, אולי אפילו מעבר לכך.

לאחר כשלוש שנים ניסתה לשכור דירה ופירסמה בלוח-מודעות מסוים. הטלפון צילצל ומישהו ברר אם הגיע למספר הנכון.

"כן... זה המספר...", ענתה.

"תשמעי, גם אני מחפש דירה וראיתי עכשיו דירה יפהפיה. כדאי לך ללכת אליה, ממש מקסימה ונהדרת."

"אבל אם היא כל-כך מקסימה, למה אתה לא לקחת אותה?..."

"יש לי את הסיבות שלי. קחי את המספר ותנסי."

מיכל רשמה את המספר והתקשרה למישהו שקבע להפגש עמה באותו ערב כדי לראות את דירת הגג בקומה החמישית. באותה עת שירתה במילואים והגיעה לפגישה כשהיא לבושה במדים. עלתה בקלילות על המדרגות והקישה על הדלת.

עיניה חשכו: על הסף ניצב דוס שחור משחור לבוש בחליפה ומגבעת. מלמלה ספק לעצמה ספק כלפיו שכנראה טעתה בכתובת ופנתה לרדת. אז פנה אליה החרדי:

"סליחה, את מיכל?"

כמעט התעלפה כאשר שמעה את שמה בוקע מפיו המכותר בזקן. מנין החרדי הזה מכיר אותה? דבריו הבאים קטעו את הרהוריה:

"באת לראות את הדירה?"

"כן... אני... זאת אומרת..."

כל מה שידעה על העולם הדתי צץ במוחה, עולם שבו נמצאים כל השקרנים והגנבים עלי-אדמות, אנשים שמעניין אותם רק כסף... אמרה לעצמה שמדובר כנראה במתווך דתי שעושה כסף. לאחר שנרגעה מעט, נכנסה פנימה לדירה.

כעת חשכו עיניה לגמרי. הדירה היתה יותר שחורה אפילו ממנו!... ספריה עמוסה בספרים ענקיים, שחורים וחומים כהים ניצבה לנגדה. היא ניגשה לאחד מהספרים הגדולים, הוציאה אותו בשתי ידיה וראתה מילים עבריות שלא הכירה כמו "איכא דאמרי", "נהורא" ומילים סתומות נוספות. סגרה את הספר והסתובבה בדירה שנראתה לפתע מקסימה, ובמיוחד הגג שצמוד לה. לבסוף שאלה את החרדי:

"תגיד, של מי הדירה הזאת? היא לא נראית שייכת למישהו כמוני..."

"נכון, זו הדירה של הרב אברמוביץ, סגן ראש עיריית תל-אביב."

מיכל לא הבינה כיצד הדירה תעבור לרשותה, הרי היא ציונית ושמאלנית, שחקנית, וכעת אפילו חיילת...

"הרב אברמוביץ יסכים לתת לאחת כמוני את דירתו?"

החרדי השיב: "כסף יש לך?"

מיכל הבינה כעת מה שידעה מראש. לא אכפת להם כלום! רק כסף הם רוצים... הנהנה בראשה וחייכה חיוך דק רוחש בוז.

"טוב. נקבע לך פגישה עם הרב."

לפני הפגישה עם הרב אברמוביץ לא ידעה מה ללבוש. היה אז חודש אוגוסט, שיאו של הקיץ. הרי לא תוכל ללבוש את בגדיה הקצרים. אמרה לעצמה: מה פתאום שאהיה צבועה? הוא צריך לדעת למי הוא משכיר את דירתו! אתלבש בדיוק כפי שאני! אבל מצד שני זה לא יפה... בכל זאת מדובר ברב...

בסיומה של המלחמה הפנימית, החליטה ללכת שוב עם מדי הצבא, כאשר היא יוצאת ידי חובת הצניעות מחד, ומאידך תוכל להוציא את נשמתו כאשר יראה שבנוסף לכל היא גם ציונית...

היא טיפסה שוב לדירת הגג וראתה לפניה יהודי מזוקן ועטור במגבעת, בעל הדרת פנים מיוחדת. הוא לא הביט בה עד לרגע שבו פתחו בשיחה. הם דברו על כל מיני פרטים טכניים הנוגעים לדירה. מסיבה ברורה השתדלה מאוד שלא להסגיר את התלהבותה. לבסוף שאלה:

"טוב, כמה עולה העסק הזה?"

"שלוש-מאות דולר."

מיכל ידעה שהמחיר גבוה מדי עבורה. היא קמה ואמרה בלגלוג נחרץ:

"אני לא משלמת על הדירה הזאת שלוש מאות דולר!"

הרב השיב לה ברוך:

"אז כמה את משלמת עליה?"

היה נדמה לה שהרב מלגלג עליה בחזרה ולכן אמרה מחיר שישפילוֹ לגמרי:

"יותר ממאה דולרים אני לא משלמת בשביל הדירה הזאת!"

ולתדהמתה ענה: "טוב, הדירה שלך!"

"סליחה..."

מיכל לא קלטה את דבריו ברגע הראשון ולאחר שהתרשמה כי הוא אינו מתלוצץ, הזדרזה לחתום עמו חוזה לפני שיתחרט.

לאחר שנכנסה לדירה עם כל חפציה, רצתה לסלק מיד את כל הספרים הכהים. היא טמנה את הספרים עמוק בתוך הארגזים הריקים והעבירה אותם למחסן כפי שסוכם מראש. משום מה החליטה להשאיר את ספר התנ"ך סמוך לפתח המחסן. אחרי הכל היא אדם הומני וגם בספר ההיסטוריה הזה חייב להיות איזה משהו טוב...

לאחר מכן סידרה את כל הדירה לפי טעמה ולא שכחה לתלות בסלון את תמונות הדוגמנוּת המוצלחות שלה כדי שלא תשכח מי נמצא במרכז העולם...

באותם ימים צצו בתל-אביב כתות מכל הסוגים: גורו, אִימֵן, אֶסט, סיינטולוגיה, וכל מיני כתות נוספות ממזרח וממערב. החלה תנועה של חיפוש אחר משמעות וחיפוש עצמי. מיכל שמה לבה לכך שכל אחד מידידיה חיפש את עצמו במקום אחר.

היתה למיכל חברה קרובה מאד שלמדה תסריטאות באוניברסיטה ואף שיתפה אותה בכמה מסרטיה. החברה חיפשה את עצמה נואשות בכל מיני שיטות רוחניות ולבסוף הגיעה לכת האימֵן שדרשה כסף רב ממשתתפיה. לא היה אכפת למיכל שהחברה תחפש את עצמה, אבל מדוע עליה לשלם כסף כה רב כדי להיות באיזה מקום מעורפל?! כמו כן לא הבינה איך יתכן שבחורה חכמה כמוה מקבלת דברים שלא מתיישבים עם ההגיון. באותה הכת אסור היה למשתתף חדש לשאול שאלות ולהביע את דעתו. כינו כל מצטרף בשם כלשהו ודרשו ממנו לעלות בכל מיני שלבים רוחניים. היא קלטה שמשהו לא טוב עובר על חברתה.

יום אחד הסתגרו בדירתה של מיכל והתפתח ביניהן מרתון של ויכוחים בענין הכת. כמעט שלא טעמו דבר מאכל והסתפקו בכוסות קפה אין-סופיות במשך שלושה ימים ושלושה לילות. מיכל לא ידעה בדיוק על מה היא מגינה, אבל היה ברור לה, לפי איזו אמת שעדיין לא עמדה על טיבה, שחברתה מאמינה בשקר. ביום השלישי עלו הויכוחים לטונים גבוהים במיוחד. בשלב מסוים מיכל התפרצה לגמרי:

"תגידי. את לא מבינה ששולטים בך, שהורסים את היופי הפנימי שלך?!"

אז קרה לה דבר מוזר ביותר. היא רצה למחסן שעל הגג והביאה את ספר התנ"ך שהיה מונח סמוך לפתחו. פתחה את הספר בתחילתו, בפרשת "בראשית" והחלה לקרוא עם חברתה:

וַיְבָרֶך אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַּשָׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ

"את רואה מה כתוב כאן?", שאלה מיכל.

"בטח, קראנו יחד..."

"ומה לא כתוב כאן?"

"הגזמת לגמרי. מנין לי לדעת מה לא כתוב?" מיכל המשיכה:

"את לא מבינה את המשמעות של מה שלא כתוב כאן?!" חברתה השתוממה לחלוטין והיא המשיכה נרגשת:

"כתוב שהאדם נברא כדי שישלוט על בעלי החיים, אבל אסור לאף אדם לשלוט באדם אחר. רק א-להים יכול לשלוט על האדם!"

כך התרחש הנס הכפול. החברה נטשה את הכת ומיכל גילתה בקירבה את א-להים. לאחר שנפרדה מהחברה אמרה לעצמה: יפה מאד... את מלמדת אותה את ספר "בראשית" שלא למדת ולא התעסקת אתו אף פעם, לפתע את מדברת על א-להים... מי זה א-להים? מה זה א-להים? ואז החליטה בינה לבין עצמה: אם יש א-להים, אני הולכת לחפש אותו!

המקום ההגיוני ביותר לחפש בו את א-להים הוא הגג, שנמצא הכי קרוב לשמים. ומאז, בכל זמן פנוי שהיה לה, נהגה להתבודד בגג כשהיא מחבקת בידה את ספר התנ"ך. הביטה במרומים וראתה שמש, ירח וכוכבים, זריחה, שקיעה וניצנוצים, אבל עדיין לא מצאה את א-להים. פעם אחת הגיע ידיד לבקרהּ על הגג ושאל:

"מה את עושה על הגג שעות על גבי שעות?"

"אני נהנית מיפי הבריאה!"

כאשר שמע את תשובתה, כמעט ונפל מהגג.

מיכל נהגה ללכת מדי בוקר בעת הזריחה לחוף הים, כאשר הגלים היו רגועים ושקטים. גם שם לא מצאה את א-להים. חזרה לרחוב דיזינגוף הסואן, לחיים הרגילים של פעם, לפני שהתעוררה בה השאלה. כעת ראתה הכל מהצד או מלמעלה. ראתה את כל האנשים נעים ברצוא ושוב חסר תוחלת, מחפשים את עצמם לשוא, מבזבזים את רגעי חייהם.

היא התבוננה באנשים שהכירה. מה קורה כאן? שאלה את עצמה, איזה מין עולם זה? ראתה אנשים שהיו חשובים ויקרים לה כשהם יושבים בפאבים, שורפים את זמנם ומתדרדרים לסמים. לא הבינה מה קורה להם. תהתה: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

פעם אחת חזרה לביתה, ואז, לאחר תקופה ארוכה של חיפושים ותהיות, זכתה משמים ברגע הנפלא ביותר בחייה. חשה לפתע בכל כוחות החיים הקיימים בקירבהּ: השכל, הדמיון, הרגש, החושים. הרגישה את כל מהותה הפנימית. ממש ראתה את א-להים בתוכה. לא ניתן לתאר תחושה כזאת במילים. גם המילה הגבוהה ביותר רק תגמד ותצמצם את האמת הגדולה הזאת. הרגישה את הקדוש-ברוך-הוא בתוכה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הרגישה שהוא והיא אחד.

היא מיהרה לארון בגדיה והוציאה מתוכו חצאית לבנה ארוכה שדיגמנה איתה לפני זמן קצר. כמו כן מצאה חולצה עם שרוולים ארוכים שקיבלה מהאמרגן שלה שחזר מטיול במצרים. כאשר לבשה את החצאית והחולצה, חשה שהיא יוצאת כעת ממצרים. לאחר מכן חיפשה במעמקי הארון את הגרביים הכי לא מחוררות שיש לה וגרבה אותן בעיצומו של הקיץ. רק כך הרגישה שהיא נולדת מחדש ומסוגלת לעמוד מול הגילוי הפנימי העצום שחשה. לא היתה מסוגלת בשום פנים לעמוד מול ה' בבגדיה הלא צנועים.

כעת שימשו בתוכה רגשות מנוגדים של בכי וצחוק, שמחה וכאב, וודאות מוחלטת וחוסר ידיעה. ידעה בבירור שנפתח בפניה צוהר לעולם חדש, אבל לא ידעה מהו. רצתה בכל מאודה לעשות מעשים שישקפו את הרגשתה הפנימית.

מול דירתה של מיכל, התגורר בנצי השמן, שנולד בדיוק ביום הולדתה והם תיכננו לפני כן לעשות יום הולדת משותף אצלה על הגג. בכל תהליך גילוי ה' שכחה מכל העולם, ובטח מיום הולדתה. יום אחד נשמעו דפיקות בדלת ביתה ובנצי הופיע בשמחה:

"מיכלי! הכל מסודר! הכל מאורגן!"

"בנצי, על מה אתה מדבר?"

"מה זאת אומרת? על יום ההולדת שלנו!"

"מה חשוב היומולדת שלי ושלך? מה זה בכלל שלנו?"

"מיכלי שבי... קרה משהו? הכל בסדר? רבת עם החבר? מה הולך פה?"

"אני לא מבינה מה אתה רוצה?"

"מיכלי, ביום ששי היומולדת! תִּכְנַנּוּ לעשות מסיבה..."

"אה, כן... טוב, נו, אבל אני לא חושבת שאנחנו עושים מסיבה..."

"למה? הרי יש יומולדת?"

לא ידעה איך לומר זאת והשליכה את הפצצה:

"כי אני... זאת אומרת... חוזרת בתשובה!..."

פניו השחירו והוא החל לכרכר מסביבה.

"מה זאת אומרת חוזרת בתשובה? כמו הקאובואים האלה מבני-ברק?..."

"אהה..."

"הדוסים!!!" אמר את המילה המפורשת. "תראי, אנחנו חברים קרובים, איזה דוס התלבש עלייך? את יכולה לגלות לי..."

"שום דוס לא התלבש עלי!"

"אבל לא רוצים סתם ככה פתאום להיות כמוהם!"

"לא. אני פשוט גיליתי את א-להים!"

"גילית את א-להים?! טוב, אז תראי לי אותו!"

"אני לא יכולה."

"אבל אמרת שמצאת?"

"כן, אבל זה בתוכי!... זאת אומרת גם בתוכך... זאת אומרת ... בתוך כל אחד!"

בנצי הלך להזעיק מיד את כל החברים שהתגוררו בקירבת מקום כדי להציל את מיכל שדעתה השתבשה עליה ולהחזירה בשאלה שלמה. כולם הגיעו והקיפוה במעגל. ראו שהיא לבושה בחצאית ארוכה, חולצה עם שרוולים וגרביים. לא כל-כך נורמלי בחודש אוגוסט בתל-אביב.

בנצי, שידע לשחק, אמר בבדיחות הדעת:

"זה לא בא בחשבון! תִּכְנַנּוּ את היומולדת לפני החזרה בתשובה שלך, אז תדחי את החזרה בתשובה שלך לאחר היומולדת..."

"לא! אני מצאתי את הקדוש-ברוך-הוא. אני לא עוזבת אותו! אין... אני לא עושה מסיבה ביום ששי על הגג וגמרנו!"

לבסוף הסכימה להצעת פשרה, שבנצי יערוך את המסיבה על גג ביתה עם כל החברים והיא תשאר עם א-להיה בדירתה.

הגיע ליל שבת. המוזיקה החלה להרעיש ולהתגבר. היא שמעה את כולם עולים במדרגות וניסתה להתכסות בשמיכתה כדי שלא לשומעם. קול בתוכה, שלא עמדה על טיבו, טען: מה? את לא נורמלית... זה היומולדת שלך! מה את עושה כאן לבד? תעלי לגג ולכי לשמוח עם כולם! מאידך התייסרה עם עצמה: את לא יכולה לעשות שקר בנפשך, או שאת הולכת עם האמת שלך או שלא...

לאחר מאבק פנימי אמרה לעצמה שתעלה רק כדי לומר "מזל טוב", הרי גם לדתיים מותר לומר "מזל טוב"...

עלתה למעלה וראתה את כולם רוקדים עם כל מחלצות הפאר וכל האורות והמוזיקה הרועשת. אמרה לעצמה: מיכלי, כנראה שבאמת קרה לך משהו... באמת הם צודקים... הנה החיים! תשמחי! מהי בכלל הדרך הזאת?! מה זה בכלל לגלות את ה'?! תחזרי לעצמך וזהו!"

ירדה בחזרה לדירתה, החליפה את המלבושים הדוסיים במלבושים שהתאימו למסיבה ושוב עלתה לגג.

כולם היו מאושרים בכפלי כפליים.

"יופי! סוף-סוף מיכל חזרה לעצמה... הכל בסדר! שימו לה את השיר שהיא אוהבת!"

המוזיקה החלה להתנגן. היא החלה לרקוד ואז לפתע אירעה הפסקת חשמל...

מיכל חשה בפחד נוראי ונמלטה אל דירתה, ובדיוק כאשר נכנסה פנימה חזר החשמל...

היא לבשה שוב את בגדיה הצנועים ואמרה לעצמה: תגידי, את חושבת שיש לך עסק עם בנאדם?! יש לך עסק עם מי שאמר והיה העולם! או שאת הולכת עם זה, או שלא, אבל אי-אפשר לשחק עם זה!

כשרצתה לקיים את המצוות באופן מעשי, לא ידעה להיכן לפנות. דבר אחד למדה היטב: כאשר נפתח הפתח לעולם הקדושה, מתגלה השגחה פרטית מאד מאד ברורה, שלא חוזרת במלוא עוצמתה לאחר מכן.

אותה חברה שפרשה מהכת חלתה והתקשרה למיכל:

"אני מצוננת לגמרי. אולי תבואי לבקר אותי?"

מיכל החליטה לנסוע אליה לכפר-סבא. מיד ירדה לרחוב כדי לחפש אוטובוס. לפתע מישהו עצר לה טרמפ והציע להסיעה לאיזו צומת הסמוכה לכפר-סבא. היא הביטה בטיפוס הצבעוני שישב ליד ההגה ואמרה:

"טוב, אגיע איתך עד לשם ומשם אקח אוטובוס."

תוכן העניינים

אור חוזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה