שער שלישי - נחפשה דרכינו
בת מלך בשדה
המכשף האינדיאני הזקן זיהה את המגן-דוד שענדה דיקלה ונעץ בה את עיניו. היא הרגישה שהוא מנסה להשתלט על נפשה. מה יכולה לעשות בחורה ישראלית בת עשרים כנגד מכשף אינדיאני זקן וחֶבֶר מאמיניו במגרשו הביתי?
חודשיים היא מסתובבת בדרום-אמריקה במקומות הנידחים ביותר, מגיעה לכפרים אינדיאנים עתיקי יומין, מתפעמת מהעושר האנתרופולוגי, מחפשת סיאסטות, חגים מיוחדים ומאגיה בשלל צבעים.
לא העלתה בדעתה שיאונה לה כל רע. כאשר יצאה מהארץ, לקחה עמה, בעצת ידיד שחזר בתשובה, את ספר החת"ת (חומש-תהילים-תניא). המילה "תניא" שבתה משום מה את לבה. מהרגע שהמריאה, קראה בו על הסדר מדי יום ביומו. האמינה שיש בורא לעולם, אבל העדיפה לחפשו במקומות הרחוקים, הטבעיים, האמיתיים יותר.
פעם אחת איבדה את החת"ת בכפר דייגים ואמנים צ'יליאני, ונוכחה בכך רק כאשר היתה בדרכה לסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, במרחק של כמה מאות קילומטרים מהכפר. מבלי לחשוב יותר מדי, ירדה מהאוטובוס ונסעה בחזרה לכפר השוכן לחוף האוקיינוס האינסופי. חיפשה את הספר בכמה מקומות בכפר, עד שמצאה אותו לבסוף אצל אמן אחד, ששמח לקראתה באופן מיוחד. הוא עטף את הספר בכיסוי אמנותי מפואר והגיש לה אותו בהדרת כבוד, בהתרגשות, אפילו ברעד. דיקלה הרגישה שהיא מקבלת ממנו את התורה.
שליח חב"ד שפגשה אי-שם, שמע מפיה כי היא קוראת בחת"ת בשקיקה, והציע לה להשתתף בשיעור תניא שקיים, אבל היא העדיפה התקשרות חוויתית יותר. הוא פתח את המחשב שהיה מונח על שולחן משרדו וגלש לאתר האינטרנט, שבו קידמו את פניה פניו המאירות של הרבי מלובביץ'. דיקלה לא התעניינה במיוחד במסרים שהופיעו באתר. פני הרבי המאירות הספיקו לה לעת עתה ונפשה נקשרה בנפשו. בכל פעם שהיתה לה אפשרות לגלוש באינטרנט, בחרה להכנס לאתר של פני הרבי. פעם אחת ביקשה דרך האתר שישלחו מדי שבוע שיחות שבועיות לכתובת של הוריה באשקלון, למרות שלא התכוונה לחזור בקרוב.
אבל כעת, לנגד עיניו של המכשף, שנראו לה כשני חורים שחורים, חשה שהיא עלולה לאבד הכל. דיקלה לא ידעה דבר, ורק הבינה שעליה להתנגד לו בכל כוחות נפשה. חשה שמתרחש ביניהם מאבק אדירים, ראתה בעיני רוחה כוכבים מתנוצצים בגבהים עצומים דלילי אויר לחלוטין. הוא ניסה להפנטה ולשתקה. היא הקרינה כלפיו מילה קצרה אחת שהתארכה בתודעתה כמו צעקה נוראה ללא הגה:
"לאאאאאאא!!!"
ואז אירע דבר שהדהים את יתר הנוכחים, שלא היו מודעים למלחמת הנשמות. הזקן האינדיאני הפליט זעקה חנוקה ונפל לארץ, הוא פרץ בבכיות משונות לעיני כל, התפתל כנחש על הארץ והשתחווה כלפיה! בשפה אנגלית עילגת ביקש ממנה שתרחם עליו ותסלח לו. דיקלה הרגישה שכוחותיה חוזרים אליה ביתר שאת, ולאחר רגע ממושך של תדהמה, הבטיחה למכשף המיוסר שלא תפגע בו לרעה...
היא המשיכה במסעה, ולאחר חמשה חודשים, גדושים בחוויות שונות ומשונות בהן סיירה בצ'ילה, בוליביה ופרו, הגיעה לאקוודור. התלבטה אם לחזור לישראל הקטנה והמוכרת, או להמשיך לשוטט בעולם הרחב. היא התפרנסה מהיופי. היתה מיומנת בעשיית תכשיטים, שאותם מכרה בהזדמנויות שונות.
באקוודור התחזקה אצלה התחושה שלא תחזור לארץ בשנים הקרובות. יום ששי אחד התקשרה לאמה ובנשימה ארוכה רצתה לבשר לה על כוונתה להמשיך עוד ועוד במסעה, כנראה לכיוון המזרח-הרחוק, אבל אמה קטעה את דבריה באומרה שכבר רשמה אותה לבית-ספר לרפואה סינית בתל-אביב, כפי שביקשה ממנה לפני שיצאה מהארץ.
האֵם עוררה אצלה את האדמה, את געגועי הנפש לארץ ישראל, לעירה, למשפחתה. מלבד זאת דיקלה פחדה בסתר לבה ממה שעתיד לקרות לה, כאילו ניחשה את העתיד. לפתע נראה לה הכי הגיוני בעולם לשמוע בקול אמה ולחזור בעוד חודש. הופתעה מהשינוי שחל באופן לא צפוי בתוכניותיה, אבל בתוכה שמחה על כך.
כעת רכשה כרטיס טיסה לישראל דרך אמסטרדם בעוד חודש. תכננה לטייל בחודש שנותר לאורך קו הגבול האקוודורי. ישראלי מבוגר שהשתקע באקוודור המליץ לה להגיע לכפר יפהפה ומיסטי במיוחד שכולם הולכים אליו. החליטה לשמוע לעצתו ולהגיע לביקור קצר בכפר ואחר-כך להמשיך במסלולה.
כאשר הגיעה לכפר, הרגישה שלא תוכל לצאת ממנו לעולם. אמנם היתה בכמה וכמה כפרים קסומים, כמו הכפר של אותו מכשף, אבל כולם היו כאין וכאפס לעומת הכפר האגדי הזה. המקום היה מוקף בהרים ומלא במעיינות, נחלים, צמחים מרהיבים ובעיקר פרחים בשלל צבעים, שמילאו את האויר בריח משכר. אנשי הכפר היו לבושים בבגדי לבן בסגנון אינדיאני. בקיצור, אם יש גן-עדן עלי אדמות, דיקלה הגיעה אליו.
לפתע שמעה קולות שירה ומוזיקה בוקעים מתוך ביקתה גדולה. היא נכנסה וראתה בני-אדם יחפים עם שיער ארוך, לבושים בגדי לבן, כשהם רוקדים בטראנס. מבלי לחשוב הרבה, החלה גם היא לרקוד. אחד מהרוקדים הבחין במגן-דוד שהיה תלוי על צוארה ושאלה על כך. היא הסבירה לו שהיא יהודיה מארץ ישראל. כאשר גילתה את דתה ומוצאה, עטו עליה שניים נוספים. כולם המטירו עליה שאלות קיומיות למיניהן שלא ידעה להשיב עליהן.
אחד מהם, בחור כריזמטי, היה דומה להפליא לחבר שהיה לה בארץ, ממש תאומו. כל הלילה דיבר עמה על תורה ויהדות. דיקלה לימדה אותו אותיות עבריות והיה נדמה לה שהיא מגיירת אותו. מאידך הוא ניסה, עם יתר חבריו, ללמדהּ את הברית-החדשה. הם טענו בפניה כל העת שהיהודים הם משבט יהודה, וכי נמסרה להם חכמת הקבלה ומפתח הגאולה, אבל הם לא חילקו את אוצרם הטוב ליתר בני העולם, ולכן העולם מצפה כעת לכך שיהודה יודה על כך שמנע מבני העולם את הגאולה במשך שנים כה רבות ויבטח בבורא העולם שיסלח לו. הם טענו שכל הטומאה בעולם נובעת מכך שהיהודים מסתירים את מפתח הגאולה. דיקלה ניסתה להתעקש ולטעון שהם בודאי טועים, אבל מעבר למגן-הדוד שעל צוארה, הקריאה ללא הבנה כמעט בחת"ת, ופניו המאירות של הרבי מלובביץ', לא ידעה הרבה.
כל הזמן עישנו מריחואנה. בחוץ נפוץ ריח הפרחים המרהיבים ובתוך הביקתה היה הכל אפוף עשן מתוק. תוך כדי הויכוח התיאולוגי הציעו לדיקלה לעשן עמם, אבל היא התנגדה. בשלב מסוים לא הצליחה להתנגד יותר והצטרפה לעישון הקבוצתי. ואז, כמו סכר שנפרץ, הרגישה לפתע שבלבולים עזים תוקפים אותה וממלאים את ראשה בספקות לגבי צידקת היהדות. חשה שהיא מכושפת, שהיא נתונה במערבולת ענקית ואינה יודעת מה לחשוב.
לאחר מכן, העישון הבלתי פוסק גרם לה לכל מיני הארות עצומות, תובנות בסדר גודל שלא חוותה מעולם. בעיצומו של העישון היה נדמה לה שהיא מסוגלת לחדור לנפשו של בן שיחתה ולהרגיש את כל הרגשותיו. למרות ענני העשן המיתמרים, הכל היה כה ברור לה. האנשים שקירבו אותה אל האמת החדשה נראו לה עדינים, זכים וגבוהים בנפשם כמעט עד השחקים, אנשים עם אהבת הבריאה והעולם, שמשום מה ניסו בכל הזדמנות ובכל רגע כמעט לכוונה אל האח הגדול, אל אותו האיש, אל מרכזו של הצלב.
לאחר ששהתה באותו כפר במשך שלושה שבועות, נאלצה להפרד מגן-העדן כדי להגיע בזמן לטיסה לאמסטרדם. היא לבשה בגדים לבנים כמו בני הכפר, אבל קיצצה את שיערה הארוך מאד מפני שהרגישה שיש בו אנרגיה חזקה ביותר, ולאחר מכן כיסתה והידקה את ראשה במטפחת לבנה. רצתה להיות צנועה בתכלית הצניעות מפני שהבינה שהיא השליחה להביא לעם ישראל את האמת האוניברסלית עלי אדמות. היא נושאת הבשורה!...
דיקלה נחתה באמסטרדם בחמש בבוקר ונקלעה בשוטטות רגלית לרחוב החלונות האדומים. רגליה היו פצועות והיא חלצה את נעליה. היתה עייפה עד מוות ולא ידעה מה לעשות עם עצמה במקום המביש הזה. לא נותר לה כמעט כסף כדי לשכור חדר במלון או אפילו באכסניה. הרגישה תחושה כבדה של גועל, שהיא נמצאת במקום הכי מטונף בעולם. בתיקה היו מונחים זה לצד זה החת"ת והברית-החדשה. דברי חסידות מופשטים לצד אל אחר שיש לו גוף ויש לו דמות הגוף, תכלית האַיִן מול תכלית היש. בתוך כל העירבוביה פגשה בחור ישראלי אחד, שהיפנה אותה לאכסניה בשם שלטר, שהינה הזולה ביותר באמסטרדם.
דיקלה הבינה לפי הפסלים שבחזית שמדובר באכסניה מיסיונרית. דיירי המקום קיבלו את פני הבחורה הישראלית בחום עצום, באור של אהבה מסַנוור לחלוטין. היתה מוארת בדיוק כמו באותו כפר אקוודורי קסום, שאפילו את שמו לא ידעה. הרגישה שהאמת בכבודה ובעצמה מוליכה אותה בהשגחה פרטית. לא ידעה היכן השמים והיכן הארץ, מהי האמת ומהו השקר, אבל האור אפף אותה מכל עבר.
בערב שלמחרת נכנסה לחדר מרכזי אחד וראתה שכולם שקועים בלימוד ספר הברית-החדשה, כאשר לצידו מונח התנ"ך. שלושים משתתפים ומשתתפות ישבו סביב שולחן עגול גדול, וכאשר עמדה בפתח החדר הביטו בה כולם כאיש אחד. נפלה דממה באולם. דיקלה הלכה והתיישבה במקום היחיד שנותר פנוי, ועל חלקת שולחנה היה מונח ספר שחור של הברית-החדשה בלשון הקודש, דבר והיפוכו.
באופן טבעי, ובעצם על-טבעי, נטלה את רשות הדיבור. זרמים עצומים עברו דרכה. כולם שתקו והקשיבו לדבריה כאילו היתה כוהנת דת ותיקה. היא חשה שמישהו אחר מדבר מתוך גרונה. לא היה לה שום מושג כמה זמן דיברה, אולי כמה רגעים ואולי שעות ארוכות. כל מה שקלטה בכפר האקוודורי המכושף פרץ מתוכה באכסניה באמסטרדם. דיברה על אותו האיש ועל תפקידם של היהודים עלי-אדמות, שראתה עצמה כנציגתם.
לאחר המפגש המחשמל לא הניחו לה ללכת. בכל מקום שאליו פנתה, התקבצו סביבה אנשים אשר רצו שתדבר עוד ועוד. הם פנו אליה בלשון: "אחות יקרה! ברוכה הבאה! טוב שהגעת לאמת!" מבוקר ועד ערב התעסקו עם אותו האיש, שלטענתם התגלה פעם, וכעת הוא מחכה שכולם יגלוהו שוב.
הנוצרים באכסניה התנגדו לעישון המריחואנה, אבל דיקלה הוכרחה לעשן. הסם הרחיב את הצינור שממנו קיבלה ודרכו השפיעה. בעצם היתה חייבת לעשן כדי שלא לעמוד מול עצמה. אוי ואבוי לה מרגע אחד של שפיות! בכל הימים שהיתה באמסטרדם לא נרדמה כלל. עדיין הסתובבה יחפה עם הבגדים והמטפחת הלבנים. אנשים נעצרו ברחוב ובהו בה. התחילה להבין שעוברים דרכה כוחות אחרים שאינם שלה כלל.
פעם אחת נוכחה בכך כאשר ישבה לבדה בבית קפה ועישנה ללא הרף. דמותה והתנהגותה בלטו מאוד. תושב מקומי הביט בה באופן מוזר. לא היתה מסוגלת לעמוד במבטיו וקמה מכסאה. כאשר קמה, נותר כסאה מוטה בזוית על רגליו האחוריות במשך דקות ארוכות, ממש ניתק מכח המשיכה! לאחר רגע ארוך נבהל אותו איש והחל לזעוק: "מה זה!? תראו מה הולך פה! מי הבחורה הזאת?!...". דיקלה הרגישה שמאגיה עוברת דרכה ופחדה מעצמה.
דיקלה הגיעה לשדה-התעופה, כשהיא נראית כמו נזירה לבנה ומטורפת. אנשי הבטחון ההולנדים ערכו עליה חיפוש שתי וערב. הפכו את כל חפציה המעטים שוב ושוב. שוטרת אחת בדקה בבגדיה והריחה את תיקה המדיף ריחות קטורת. דיקלה אפילו לא הבינה שמחפשים עליה סמים. הרגישה מושפלת לגמרי ואפילו פנתה לבורא:
"למה אתה עושה לי את זה?! הרי אני באה עם מסר של אהבה שהכל טוב?! למה אני צריכה להיות כל-כך מושפלת?!..."
גם כאשר נחתה בארץ הקודש, לאחר טיסה מנומנמת לחלוטין, עוררה מיד את חשד אנשי הבטחון ואנשי המכס כנַשָּׂאִית סמים בטוחה. מילא, ההולנדים חושדים בה, אבל הישראלים?... כמעט נחנקה מרוב בושה, ורק המחשבות על פגישתה הצפויה עם בני משפחתה, המחכים לה בשדה-התעופה, שימחו אותה מעט. לאחר שיצאה הבחינה במסוף קבלת הפנים באמהּ ובאחותהּ, וכן בבן-דוד נוסף שהיה עמהן. לתדהמתה, הם עברו לידה ולא הבחינו בה כלל!
דיקלה קראה "אמא!" האם הסתובבה ולא הצליחה לאתר את בתה. לאחר רגע ארוך נחרדה לגלות שהיצור העומד מולה אינו אלא בתהּ האהובה. ששה חודשים חלפו בסך-הכל, אבל דיקלה השתנתה כליל. ממש עברה מטרמורפוזה. אחותה צעקה כאשר זיהתה אותה מבעד ללבושים המטורפים והמבטים ההזויים. רק בן-הדוד ניסה להרגיע את המצב ולעזור לה לסחוב את חפציה המסמורטטים בדרך למכונית שבה המתין אביה.
כאשר ראה האב את בתו חשכו עיניו.
"דיקלה!... מה עשית לעצמך?... אוי ואבוי לך..."
בגדיה המקומטים הונחו בתיק מאחור, ואילו בתיק הצד נשאה עמה את החת"ת, הברית-החדשה ושאריות של ריחות קטורת. במשך הנסיעה דיברה עם משפחתה ללא הרף על הגילויים ועל הבשורה החדשה שחזרה עמה. כולם שתקו בצער בעודה מדברת בלהט על השלום העולמי בחסות אותו האיש.
הגיעו בצהרי יום ששי לבית החצר של משפחתה באשקלון.
"את חייבת להתרחץ מיד ולהחליף בגדים!" פסקה האם על סף הכניסה לבית. היא הסתכלה מקרוב על ראשה מקוצץ השיער של דיקלה והסירה מעט את מטפחתה.
"ווי, את מלאה כינים! לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה... כל הכינים שמצאתי לך ולאחותך כשהייתן קטנות לא מגיעות ביחד לרבע מהכינים שהבאת אתך מחוץ לארץ!... איך לא הרגשת בהן?! בואי אתי עכשיו לחצר כדי שנעיף את כל הברחשים מהראש שלך... את לא תכנסי ככה הביתה!"
דיקלה ישבה בחצר והמשיכה להרצות על שליחותה הקדושה לעשיית שלום בין היהודים לבין האח הגדול, בעוד אמה פולה את כיניה במסרק המיוחד לכך. "די, דיקלה, די!", התחננה האם שתפסיק לדבר, אבל דיקלה לא היתה מסוגלת. רק בתום המלאכה, כעבור שעתיים של פליית כינים שתי וערב, נרגעה מדיבוריה.
בכניסה לבית חיכתה לדיקלה הפתעה. למעלה מעשרים מעטפות של שיחות הרבי מלובביץ' חיכו בערימה על שולחנה. כעת נזכרה שהזמינה את השיחות באתר האינטרנט של הרבי המחייך, כאשר היתה בדרום-אמריקה. בטיול הסתפקה בפניו המאירות של הרבי, שנראה לה כמו אב, וכעת, בדיוק בזמן הנכון, הגיעו ממנו גם האותיות. בתוך ראשה הרטוב מפליית הכינים התחוללה עדיין מלחמה, אבל היא הרגישה לפתע שלא הכל אבוד.
בליל שבת למדה עם אביה את השיחה של הרבי על חודש אלול שבפיתחו ניצבו. הוריה, שהיו רחוקים לגמרי מתורה ומצוות, הבינו שעליהם לעזור לדיקלה לחזור לעצמה ולעמה לפני שתסתבך לגמרי עם הנצרות. בימים כתיקונם אולי היו מנסים למנוע ממנה לחזור בתשובה, אבל כעת הפכה היהדות לברירת מחדל.
בשיחה היה מדובר על אלה היוצאים לקבל את פני המלך בשדה, בדיוק ביום שבו קיבלו את פניה בשדה-התעופה! היה מדובר שם על רחמי ה' ועל התשובה של עם ישראל. הכל הסתדר לה להפליא. אמנם קראה את החת"ת מדי יום ביומו, אבל בעיקר כסגולה, ואילו כעת טעמה לראשונה באמת מתכני החסידות.
בכל זאת המשיכה להתפלל באותה שבת דרך אותו האיש, האח הגדול. היתה לה מלחמה פנימית אם לקרוא בחת"ת או בברית החדשה. מחד היה קל יותר לקרוא בברית החדשה, אך ככל שביקשה מה' שיראה לה את האמת, כך התקשתה לפותחו. וכאשר הברית-החדשה נופלת, הברית הישנה קמה. היא חזרה לקרוא בחת"ת.
בבוקר יום ראשון ביקשה מאביה להסיעה לכותל המערבי. כאשר הגיעו, נפרדה ממנו לשלום ופנתה לעבר שערי הכניסה הרחבים. בעודה הולכת לכיוון הכותל, ראתה לפתע, ליד תחנת המשטרה, שלט גדול המבשר על בית תפילתם של "היהודים המשיחיים". מבלי לחשוב נכנסה פנימה. היא ראתה כומר עומד ומשוחח עם קבוצת תיירים, נגשה אליו ומבלי שתציג את עצמה כלל, ביקשה ממנו בהחלטיות:
"אני רוצה שתטבילו אותי!"
דווקא בכניסה לכותל הגיעה מלחמת העולמות שהתנהלה בנפשה לשיאה. עצביה היו מתוחים לגמרי, והיא רצתה לסיים בתוכה את ההתלבטות. היא ראתה בעובדה, שבית התפילה של "היהודים המשיחיים" נמצא על סף הכותל, סימן שמיימי לכך שזהו מקומה האמיתי, וקיותה שסוף-סוף תיגאל מיסורי נפשה.
איש הכמורה נדהם לראות צעירה יהודיה שמגיעה אליהם ללא הכרות מוקדמת וללא כל הכנה ומבקשת לטבול לנצרות ושאל:
"מתי את רוצה לטבול?"
"עכשיו!"
הכומר לא ידע איך להתייחס אליה ולאחר שחשב מעט אמר :
"תראי זה לא כל-כך פשוט... אני מציע שתחשבי על כך שלושה ימים ואחר-כך תבואי לכאן ונטביל אותך."
דיקלה התרגזה על כך שאינו מוכן להטבילה מיד, הרי בדרך-כלל הם כמהים לחטוף כל אחד והנה הוא מעז לעכבה... בכל זאת נטלה משם ספרון ירקרק, יצאה מפתח בית התפילה הנוצרי ופנתה לעבר הכותל.
כאשר הגיעה לעזרת הנשים בכותל, הניחה את ראשה על האבן הענקית כדי לצננו מיסורי מחשבותיה. חמש דקות לאחר שביקשה לטבול למען אותו האיש, התפללה בכותל של היהודים!... היא שוחחה עם הקדוש-ברוך-הוא ללא הפסק עד הלילה. מהרגע שיצאה מרחבת הכותל, לא היתה מסוגלת יותר לפתוח את הברית-החדשה ואת הספרון הירקרק, שגרמו לה מכאן ואילך לתחושת סלידה כמעט.
כעבור שלושה ימים החליטה להרגע מכל ההתלבטויות הנוגעות לרומו של עולם, ויצאה עם חברה טובה לטייל בחוף בת-ים. היתה מאושרת לראות את מרחבי הים בחופי הארץ. לאחר כמה שעות נפרדו שתיהן מהים ופנו לכיוון העיר להשיג אוטובוס.
לפתע נעצרה דיקלה וביקשה מחברתה להמתין לה רגע. היא רצה בחזרה לעבר חוף הים, שלפה מתיקה את ספר הברית-החדשה, כאשר הספרון הירקרק טמון בתוכו, ופשוט השליכה אותו בכל כוחה לים. היא חיכתה כמה שניות עד שנמוגו כל עיגולי הטביעה. לאחר מכן שבה אל חברתה ואמרה לה בשמחה:
"זהו! עכשיו הכל ברור לגמרי!"
כאשר עלתה לאוטובוס והתמזגה עם שיגרת היום-יום, נזכרה לפתע שלפי הצעת אותו כומר היה עליה לטבול לנצרות בדיוק כעת, וכתחליף 'הטבילה' את הברית-החדשה...
ומהרגע שהטביעה את הברית-החדשה במצולות ים, הרגישה בודאות שהכל יסתדר, שה' איתה ואין לה מה לדאוג יותר, הרגישה גאולה. עלה בדעתה שאינה צריכה להרשם לבית-הספר התל-אביבי לרפואה סינית, אלא להגיע לצפת ללמוד תורה.
באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.
סביבון במים הרדודים
גיא ארז את חפציו לקראת נסיעתו באופנוע לכיוון דרום הודו. היתה לו תחושה חזקה שלא כדאי לו לנסוע. הרגיש שמשהו לא טוב עלול לקרות ובכל זאת יצא למסעו. משום מה, למרות הקיץ, החליט ללבוש את מעילו.
בהודו הכל רגוע, עם עישונים למיניהם ובלעדיהם. אתה רואה במוחש אצל ההודים הפשוטים את האמונה מכל עבר. הכל כאן מסתובב סביב האמונה. בעת נסיעה ניתן לראות בצידי הכביש שלטים באנגלית כמו "הכל הוא אחד ואחד הוא הכל!", וכל מיני אימרות המעוררות את האמונה באופן כללי. הארץ מלאה במקדשים למיניהם, והאדם מתחיל להרגיש שמשהו רוחני קורה פה.
לאחר שהשתחרר מהצבא, נטל גיא את מענק השחרור, חסך עוד מעט כסף ויצא להודו, קנה אופנוע ונסע בתחילה לכיוון הצפון. ככל שהתקדם גילה נופים מדהימים ביופיים ומלאי השראה. הטבע החשוף חושף את הנשמה ושולח לה איתותים עליונים. גיא האמין תמיד שיש בורא לעולם, אבל היה ברור לו שהוא אוניברסלי ולא מחייב, מין אמן עליון שצייר ופיסל יצירת מופת ששמה "עולם" כדי שנתפעל ממנה ותו לא. לאחר שנפשו שבעה מהצפון, החליט כאמור לפנות דרומה.
כבר בפנייה הראשונה התקלקל האופנוע. גיא ניסה לתקנו, אך ללא הועיל. הוא הזעיק מכונאים שלא הצליחו אף הם. בסופו של דבר הצליח איכשהו לתקן את האופנוע והמשיך בדרכו דרומה. ההרגשה שמשהו רע עומד לקרות הלכה והתגברה בתוכו. משהו בלב נידנד לו ללא הרף.
בהודו רכב תמיד ללא קסדה. היתה לו קסדה שנשא עמו רק לכבוד המשטרה ואילו הפעם עצר את האופנוע וחבש את קסדתו. הוא נכנס לכביש המהיר ונסע במהירות של שמונים קמ"ש, ואז לפתע זינק כלב חום לכביש ונכנס לתוך הגלגל הקדמי - - -
- - - גיא עף מהאופנוע ונחת על ראשו במסלול הנגדי של הכביש. רכב משטרתי שנסע מולו עצר בשניה האחרונה בחריקת בלמים. מכוניות נוספות סטו ממסלולן ולא פגעו בגיא השרוע על הכביש. אלמלא הקסדה היה נהרג בודאי, ואלמלא המעיל היה לבטח נפצע קשה.
השוטרים ההודים הרימו אותו והסתבר שנפצע קלות ברגלו שזבה דם. הם הוציאו את בקבוק המים מחיקו, נתנו לו לשתות והלכו לדרכם. למרבה שמחתו נוכח גיא בכך שהאופנוע עדיין פועל, בזכות מגן הברכיים שהגן על המנוע מפגיעה.
דבר חשוב אחד למד על בשרו: הנשמה תמיד משדרת ומאותתת, ורק חבל שהאדם לא מקשיב לה. במרחבי הודו המרהיבים והמיסטיים היא משדרת בתדר גבוה, והשאלה היא: האם האדם קשוב לה, האם הוא שם לב לצליל הנסתר, למחשבה הפנימית?
גיא הגיע לדלהי, עיר הבירה, ונח באכסניה אחת בעיצומו של השרב. לאחר זמן מה חטף קלקול קיבה קשה ביותר המלווה בחום. לאחר חודש של מחלה ותשישות כמעט מוחלטת, הרגיש געגועים חזקים לביתו. הוא החליט להפתיע את משפחתו ביום הולדתה של אמו ולאחר מכן לחזור להודו להמשך המסע.
הוא טס לארץ בעודו סובל מכאבי ראש עזים. אמו הופתעה מבואו הפתאומי ונחרדה ממראהו הצנום ביותר. לאחר הגיעוֹ שכב במיטה עם חום גבוה מאד, ולאחר שבוע הבהילו אותו לבית-החולים.
בבית-החולים איבחנו אצלו את מחלת הסלמונלה המשולבת בטיפוס, וניסו להתמודד עמה במחלקה מיוחדת למחלות שמקורן במזרח הרחוק. כחצי שנה לפני כן נפטר אצלם מישהו מאותה מחלה. את כל מזונו קיבל גיא דרך אינפוזיה בלבד, כאשר הוא מזיע באופן לא נורמלי. מפלי זיעה ניגרו ממנו. מדי יום החליפו שמונה פעמים את מצעי מיטתו ואת פיז'מת החולים שלו! סבו האוהב בא לבקרו, לאחר שלא נפגשו במשך כשנה. הוא שמח לראות את גיא, אבל בכה למראהו הצנום והחיוור.
פעם אחת ניסה גיא לקום ממיטת חוליו עם עמוד האינפוזיה, ולגשת לשירותים. כאשר ניסה לפתוח את הדלת, הכל השחיר לנגד עיניו והוא התמוטט ואיבד את הכרתו.
לאחר שהחלים, קבעו הרופאים שעליו להשאר במעקב לתקופה של שלושה חודשים.
לאחר סיום המעקב החליט לנצל את כרטיס החזור להודו ולנסוע שוב. גם האופנוע המתין לו. אמו ויתר בני משפחתו ומכריו לא הבינו כלל:
"מה יש לך עוד לחפש שם?!"
"לא הספיק לך טיול אחד?!"
"לא הספיקה לך המחלה שחטפת שם?!"
החוויות הרוחניות גרמו לו לנסוע הפעם עם התפילין הקטנות של בר-המצוה, הסידור וספר התהלים הקטן שקיבל כמתנת שחרור. כמו כן לקח תמונה של חומות ירושלים. הוא לא התייחס לפריטים הללו בארץ, אבל חש שיזדקק להם במזרח.
הפעם נסע במגמה מודעת לחפש מבעד לבריאה את הבורא. עדיין רצה להנות מהנופים המרהיבים, אבל ביקש כבר לקבל רמזים. מדי פעם הגיע למקום יפהפה ואז הוציא את התפילין, הניחן, קרא שמע ישראל ואמר פרק תהלים. הוא דיבר אל ה' בעיקר דרך מחשבתו, והודה לו על יפי ופלא הבריאה. הסתכל בלי סוף על הכוכבים, עד שצצו מאליהן השאלות הקיומיות. אמנם השתמש בתשמישי הקדושה היהודיים, אבל הבורא עדיין נותר לגביו אוניברסלי.
לאחר כמה חודשים בהודו, בעיקר בצפונה, מכר את אופנועו והחליט לנסוע לתאילנד ואחר-כך ליפן. כאשר הגיע לתאילנד, התוודע בפעם הראשונה לבית חב"ד בבאנקוק. עד אז היתה לו סלידה נוראה מהחרדים. כירושלמי חילוני טיפוסי פיתח כלפיהם נוגדנים, ממש הגעילו אותו, אבל כאן, בזירה הרחוקה של המזרח-הרחוק, החלה להיסדק מעט החומה הירושלמית הישנה.
בית חב"ד היווה גם מרכז גשמי לכל הישראלים המשוטטים במזרח. בכל טיוליו ניסה להתרחק מישראלים ומכל סממן ישראלי, אבל דווקא כאן שמח על הקשר. הוא נפגש עמם בקבלת שבת, ב"לכה דודי" ובניגוני שבת. הרב נחמיה אמר איזה דבר תורה מפרשת השבוע, ולאחר ששרו ורקדו, חזר לרחוב, לפאבים וליתר מקומות הבילוי הצבעוניים.
באחד ממסעותיו במזרח, הגיע מאוסטרליה לאי תאילנדי אחד, כמעט לא מיושב, ומצא שם אכסניה מקומית. יום אחד, בשעות אחר-הצהרים, כאשר עסק כדרכו במדיטציה, התבונן בשקיקה במשך זמן רב בים שלא נגמר. לפתע ראה בין שפת החול לבין המים דבר מה ירוק וזוהר. לאחר שסיים את המדיטציה, ניגש לראות מה טיבו של החפץ הנוצץ, וראה למרבה פליאתו שמדובר בסביבון המשתכשך במים הרדודים.
איך מגיע סביבון למקום שכוח-אל כזה? הרי לא מגיעים לכאן יהודים, ואם כבר מגיעים, מה הקשר שלהם לסביבון?... אז הציפו אותו געגועים אל ביתו ואל ארץ ישראל. חלפה למעלה משנה מאז שיצא בפעם השניה למזרח, ולמעלה מחודש ימים מאז שהתקשר לביתו. הוא החליט לטלפן הביתה ולאחר קושי רב הצליח. אמו התרגשה והקרינה לו חום עצום ממרחקים:
"גיא! בדיוק אנחנו באמצע ההדלקה והשירה של חנוכה!..."
גיא כמעט התעלף. הוא נראה כעת כמו רובינזון קרוזו, לבוש סמרטוטים, בעל שיער ארוך ביותר, ואינו יודע מהו היום בשבוע, קל וחומר שלא היה לו שמץ מושג שכעת חנוכה. הוא דיבר עם בני משפחתו בגעגועים. לפתע חש כלפיהם קירבה עצומה.
לאחר השיחה רצה ליצור חנוכיה. באותו מקום היו רק קוקוסים למאכל. המקומיים היו מנסרים את הקוקוס לשניים ולאחר שהוציאו את פריו, השליכו את שני חלקי הקליפות. הוא ראה גל גדול של חצאי קליפות ועלה לו רעיון נפלא להפוך כל חצי קליפת אגוז קוקוס לכַּן של נר. ליד גל הקליפות מצא עלה ענקי של עץ מיוחד, באורך של מטר כמעט, ובצבע חום כהה, שנראה כמו סירת קאנו. הצליח להפכו לכַּן של שמונה חצאי קליפות. עבור השַׁמָּשׁ מצא צדף שטוח של פנינים.
כעת היה עליו להשיג נרות. הוא פנה לאם האכסניה, המאמא התאילנדית, אשה מבוגרת שהיתה מכינה את האוכל, מנקה ודואגת לכל צרכי השוהים במקום. היא נתנה לו נרות קטנטנים ודקיקים של ימי הולדת בצבעי ורוד-לבן ותכלת-לבן. היו לה בדיוק תשעה נרות.
וכך הדליק בבונגלוס שבו התגורר מדי יום נר אחד וברך מתוך הסידור הקטן שהיה מונח בתיק התפילין. באותם ימים התעורר אצלו שוב חשק להניח תפילין. הגויים שהיו עמו, כמה גרמנים ואיטלקי אחד, התבוננו במחזה ההדלקה בהשתאות גמורה. ליד חנוכיית הקוקוסים הניח את הסביבון שהגיע אליו לחוף הנידח בסיבוב לא נודע.
לאחר תקופה של מסיבות עישונים למיניהן, השתתקה כף רגלו הימנית. גיא לא היה מסוגל להניעה ודידה בהילוכו. כנראה שגם תרגילי המדיטציה גרמו לכך. הגיע שוב לבית חב"ד בבאנקוק, שם יעץ לו הרב נחמיה לחזור לארץ. הגעגועים והסבל שוב הכריעו את הכף והוא החליט לחזור.
כאשר הגיע לשדה-התעופה עם מכנסי השרוואל הסגולים, הגופיה הקצרה והקוקו הארוך, סוּוָג מיד כטיפוס חשוד. נערך עליו חיפוש מקיף כדי לבדוק אם יש סמים באמתחתו. לאחר מכן נחקר ממושכות, ולאחר שהשתחרר מהחוקרים, התקבל באהבה רבה על-ידי בני משפחתו. לאחר שהגיע לביתו, גם טיפל בבעייתו הרפואית באמצעות ויטמינים, שהתגלו כמועילים.
גיא ניסה להכנס למסלול חיים רגיל, אך לשוא. הוא היה מוכרח להרגיש את החופש, את תחושת המרחבים, שהצליח למצוא רק בנדודיו. ישראל נראתה לו עכורה: כל המתח, הפוליטיקה, הצבא, הפיגועים. הכל נראה לו כענן גדול של שקר שמסתיר את הטוב עלי-אדמות. המציאות בארץ הרחיקה אותו מהאמונה, כל האור שקיבל במזרח הלך ונמוג.
אז החליט לחזור למזרח-הרחוק בפעם השלישית. אמו הנדהמת לא ידעה איך להגיב. סבו כמעט השתגע מרוב צער על נכדו שיצא לגמרי ממסלול החיים והתמכר לשוטטות חסרת תוחלת.
במסע השלישי הרחיק שוב עד אוסטרליה, והגיע למקום מדהים ביופיו שנקרא ביירון ביי. היו שם יערות טרופיים שנמצאים על חופים, צוקים ומעיינות נובעים. ממש נוף עוצר נשימה. שם התגורר אצל זוג ידידים גויים.
באחד הימים שמע שעומדת להפתח איזו סדנה לאנרגיה רוחנית והוא ביקש להשתתף בה. היו עורכים כל מיני פעולות טקסיות כדי לקבל אנרגיה שמיימית: מרימים ידיים באויר, משאירים אותן מתוחות, ומתרכזים בשאיפות ונשימות. כולם עמדו במעגל מסביב לגורו. גיא חש באמת שנכנס בו כח אדיר דרך אצבעות ידיו, כח שחילחל עד לאצבעות רגליו. הוא הפך לפתע קליל ומלא חשמל בכל גופו. בשום מדיטציה לפני כן לא הרגיש כזו התעלות. הנה סוף-סוף מגיע הכח!
בין טקס מחשמל למשנהו ישבו כולם והאזינו לדברי הגורו שהחל לדבר על אותו האיש. היתה להם שיטה משונה, מחד התנגדו לגמרי לנצרות וטענו שהיא עיוותה הכל, ומאידך הלכו בכל זאת אחרי אותו האיש.
באותה קבוצה הכיר בחורה גויה בת תשע-עשרה שהיתה יפה מאד ונחמדה. לאחר תקופת היכרות החלו לדבר ביניהם על חתונה. באותה תקופה עמד לפוג תוקף הויזה שלו, והיא הציעה לו להתחתן עמה ולהשאר באוסטרליה. סיפרה לו שיש לה סבתא יהודיה מצד האב, והוא חשב שאולי היא בעצם יהודיה. הכל היה אידיאלי. אמה של הבחורה עודדה את הנישואין, והוא כבר החל לתכנן את עתידו באוסטרליה.
יום אחד התקשרה אמו לדירה שבה התגורר עם זוג ידידיו הגויים, והודיעה לו שכעת מלאה בדיוק שנה לפטירת אחיה, דודו של גיא, שהלך לעולמו בגיל צעיר. גיא נזכר בדוד, התעצב אל לבו ובכלל התגעגע למשפחתו. הוא נכנס לחדרו, סגר את הדלת, הניח כיפה לבנה על ראשו, הדליק נר לזכר דודו והחל לקרוא תהלים.
האיש שעמו התגורר היה חברו הטוב והצמוד לאורך כל הטיול הנוכחי. הוא שמע את מילמוליו של גיא והציץ לחדרו. לאחר שהבין שמדובר בתפילה, החל לפתע לצרוח כמטורף:
"אין מקום לשום דת בבית הזה!"
אחר-כך החל ממש להשתולל ולהתנפל על גיא הנדהם, שלא העלה בדעתו אפשרות של התנהגות כזאת. החבר הנחמד הפך לפתע לחיית טרף. הוא השליך חפצים לעברו של גיא והמשיך לצעוק, כשהפעם הוא מכוון את צעקותיו לדת מאד מסוימת:
"אין כאן יהודים! אין מקום ליהודים בבית הזה!"
לאחר ההשתוללות חסרת הפשר, הבין גיא שעליו להסתלק מכאן. ההתפרצות כלפיו דווקא חיזקה את נקודת יהדותו. הרגיש כעת שהוא כלוא לגמרי מבחינה רוחנית. לאחר זמן קצר ניסה להחליף נורה באותו בית, בקומה העליונה. הוא התרומם מלוא גופו והחליק, נפל מכל המדרגות וספג מכה חזקה בגבו. לאחר מכן התעוררו אצלו כאבים נוראים, והוא ראה שנשבר המפרק של כף ידו. הכף נותרה תלויה באויר ועוררה בו חלחלה.
כעת, בעוצם הכאב הנפשי והגופני, הרגיש שדברים לא מתרחשים סתם-כך, וכי אין לו מה לעשות עוד בארץ הזאת. הוא לא זקוק לויזה, ואסור לו להתחתן בשום אופן עם אותה גויה. הרגיש בכל עצמותיו הכואבות שעליו לנוס מן המקום הזה.
לאיפה יברח? לבית חב"ד בבאנקוק! שם הרגיש מחד את החופש, ומאידך את שורשיו. נהג לבלות שם בעת התפילות וסעודות השבת, ולאחר מכן פנה לעיסוקיו האחרים. במקום מכנסי השרוואל והגופיה הצבעונית, הלך בלילות שבת עם הלבוש החגיגי והמסודר ביותר שלבש מזה שנים: מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, כאשר את ראשו מעטרת כיפת בר-המצוה המבריקה עם הריקמה הדקה. ממש תכלית ההידור.
בליל שבת אחד הגיע למלון כשהוא מדושן עונג מהחוויה בבית-הכנסת, עלה לחדרו וכאשר נכנס, הושיט את ידו אל המתג החשמלי כדי להדליק את האור, ואז,
היד נעצרה מאליה...
בעוד ידו תלויה באויר, חשב מעט והגיע למסקנה שאינו מוכרח להדליק את האור. אולי מחר בבוקר יצטרך, אבל כעת הוא יכול להסתפק באור שיגיע מבעד לחלון. אמר לעצמו: בוא נשמור את השבת עוד קצת...
באותו רגע שהתגבר על הרגלו, חש באושר עילאי. ידע שאם ידליק את האור, יפסק מיד כל הכיף שהיה לו בסעודת שבת. כך נפלו חבלי שנתו בנעימים.
הגיע חג הפסח. אי-אפשר לתאר את הפסח בבית חב"ד בבאנקוק! ממש בית מקדש במזרח-הרחוק, התרוממות רוח והתעלות שאין כמותן בארץ הקודש, פסח אמיתי עם מַצוֹת טעימות ויין חזק, שירים וניגונים המסתלסלים מפיהם של החבר'ה הכי זרוקים בעולם.
גיא שתה את כל ארבע הכוסות והוסיף עוד ועוד עד שהתעלף. מכריו, זוג יהודים אמריקאים, סחבו אותו לחדרם בסוויטה מפוארת של מלון. וכך מצא את עצמו, בבוקרו של חג הפסח, שרוע על מזרון מלכים.
בבוקר, כשנפשו עדיין מרוממת מאדי היין של ליל-הסדר, החליט ללכת לשוק המקומי. הסתובב בין הדוכנים לבין הבארים וחיפש כיסוי מתאים לראשו. קנה כיפה שחורה ענקית בסגנון בוב מארליי וכיפה נוספת בסגנון הודי. אז הרגיש שהוא חווה את יציאת מצרים, שהוא מתחיל להגאל מכל הסיבובים הרבים שעברו עליו.
ילדת מדבר סיני
יהודית נצמדה אל הקיר. מישהו עמד מנגד והשליך עליה סכין שהתעופפה במהירות הברק ונתקעה לצידה. היא לא נעה ולא זעה. לאחר מכן השליך עליה סכין נוספת ועוד אחת... ועוד אחת... עד שהלוח שמסביבה התמלא בסכינים הסמוכות לגופה. זה היה מבחן הקבלה שלה לקרקס.
איך קצינה מצטיינת בצה"ל הופכת לנערת סכינים בקרקס? לפני שהגיעה לקרקס שירתה בצבא והלכה מחיל אל חיל. מהטירונות עברה לקורס מ"כיות ופיקדה על טירונים. לאחר מכן השתתפה בקורס קצינות והיתה למפקדת מצטיינת שניהלה קורס ירי ופיקדה על סיור אבטחה ברמאללה.
לקראת סיום השירות הגיעה לפאתי תל-אביב. בתור באר-שבעית שגדלה על גבול המדבר, קסמה לה העיר הגדולה, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, עיר החופש.
תמיד אהבה לחפש יותר ויותר. אהבה לטייל והרחיקה נדוד עד למדבר סיני. המדבר הקטן של הנגב לא הספיק לה. אהבה את השילוב של הנוף ההררי והים. אין-סוף מדבר ואין-סוף מים. כאשר נעה ונדה במדבר סיני, הרגישה את עוצמות הטבע. בגלל אהבת שיעור התנ"ך, ניסתה לדמיין באופן ילדותי את עם ישראל נע במדבר ומקבל את התורה למרגלות הר סיני. מחד חשה כח עצום, ומאידך את קטנותה ואפסותה. את נשיאת ההפכים הזו ביטאה בשירים ובציורים.
כאשר הגיעה לתל-אביב, התחילה שוב מאפס מוחלט כשוטפת כלים. אחר-כך עבדה כמלצרית. אהבת הים הובילה אותה עד לדַיִג, מקצוע גברי לכל הדעות. ומי שמחפש עוד ועוד מגיע עד לעולם התחפושות - התיאטרון. לאחר מכן פגשה בחור שגדל עם הצוענים באירופה ונכנס בו שגעון להקים קרקס בארץ הקודש.
הסכנה והסכינים קסמו לה. היה לה מין יצר של הסתכנות, אהבה ללכת על חבל דק, על גבול החיים. לאחר שהתקבלה לקרקס, המשיכה לעסוק בעמידה מול הסכינים המתעופפות כנגדה. בנוסף לכך התעסקה עם חיות מאולפות ואפילו עם החיה הקדמונית והמסוכנת מכל - הנחש. לא הסתפקה בכל אלה והופיעה במופעי אקרובטיקה מסוכנים הכרוכים בסַלְטוֹת ושאר קפיצות.
יום אחד נפגעה מהסכין. רק כאשר האדם נפגע הוא מודע באמת לסכנה. עד אז הכל נראה לו כחלום. יהודית פרשה מתפקידה כנערת סכינים, אבל עדיין לא נטשה את הקרקס. היתה חייבת למצות כל דבר עד תום. הגיעה לפיסגת הקרקס - קיר המוות. הצופים תחבו את ראשיהם מעל הזירה העגולה והיא דהרה על קיר העץ באופנוע מחריש אזניים, עד שלבסוף פרשה לחלוטין מהקרקס.
כעת פנתה יהודית, עדיין בממלכת תל-אביב, ללמוד תיאטרון רחוב בסדנה של העירייה. היא התעמקה במשחק המשלב אקרובטיקה ופנטומימה, וככל שצללה לתוך המשחק, התפתחה אצלה איזו חשיבה רוחנית, מין הסתכלות מהצד על החיים.
דווקא במעמקי החומר מבצבצת לה הרוח. דווקא בתל-אביב החל לבעבע ממעמקים, כמו לַבָּה רוחשת, החיפוש אחר הרוח. דווקא כאשר החומר מתגשם, הוא מתגלה במלוא אפסותו, ואז מגיע החיפוש אחר הנשמה. היא הרגישה בתוך חיי האמנות שהתגלגלה אליהם את האָכוֹל ושָתוֹ כי מחר נמות. משהו בפנים בער ולא קיבל מענה בשום דבר שהציעה לה תל-אביב.
התגוררה עם כמה חברות בדירה אחת. יום אחד התקשר אליה ידיד חב"דניק שחזר בתשובה ושאל אם הוא יכול להדליק אצלה נרות חנוכה. חשבה לעצמה, למה לא? וענתה בחיוב.
היא סידרה את הבית כדי שיראה נורמלי והזמינה כמה מחברותיה. הידיד הדליק נרות חנוכה והשמיע קלטת של הרבי שבכה באידיש, ולאחר מכן הלך לדרכו. החדר האיר באור נעים ופשוט, שהיה סתום לעת עתה.
באותה עת התגלגל לידיה סיפרה של אליזבט הייך "התקדשות", שבו סיפרה על גלגול נשמות שחוותה בעצמה. הספר ריתק את יהודית לגמרי והיא נזכרה בדמיונותיה בעבר, כי אין זו הפעם הראשונה שהיא חיה עלי אדמות, והנה ראתה שיש לכך גם שם מפורש: "גלגול נשמות".
כעת נכנסה למנהרת הזמן. היא חיפשה חומר קריאה נוסף והבינה מיד שהתשובות האמיתיות נמצאות במזרח-הרחוק. הבינה שכל תורות המזרח מבוססות על מה שחשה כעת: מאיסה בחומר. ידעה שעליה להתרומם מעל לחומר ולהתחבר לרוח הטהורה. המשוואה היתה פשוטה לגמרי: החומר רע ומערבי ואילו הרוח טובה ומזרחית. כעת חסכה כל אגורה כדי להגיע למזרח, לאמת העולמית. כמה אפשר לסבול את השקר, כמה אפשר לשחק, להכנע למשחק החיים?!
תחילת המסע היתה בנפאל, מקום קסום מכל הבחינות ועם היצע של שיטות רוחניות. יהודית הגיעה לבסוף למדיטציה הטיבטית, שם דיברו על כך שהכל בהשגחה, הכל מכוון, והכל אחד. היא למדה כל מיני תרגילים, כולל שליטה על הנשימה, ישיבה והתבוננות. הכל מצא חן בעיניה. לאחר תקופת מה פנתה למדריך הרוחני:
"אם הכל בהשגחה, מי המכוון ומי המשגיח? ומה הוא רוצה ממני?"
פניו קדרו :
"עד כאן! אני רוצה לעזור לך להיות אדם טוב יותר, אבל אל תשאלי מי ומה, כי אין לכך תשובה, ואין זה מתפקידנו להתעסק עם זה..."
מיד הבינה שזה לא זה. אמנם נפלא להיות אדם טוב יותר, אבל מה עם ההשגחה הפרטית? ולמה בכלל נולדה יהודיה?
לאחר מכן המשיכה לתחנה הבאה במסע, תאילנד. היא נכנסה לג'ונגלים הנידחים כדי להתבונן בנסתרות. שאפה להפנים את זריחת השמש ומסע הירח ויתר תופעות הטבע המופלאות. למדה רבות מהים שנראה כלפי חוץ כחול ותו לא, אבל כאשר צוללים לתוכו, מגלים עולם ומלואו. הבינה שיש הרבה דברים מכוסים בעולם, בגשמיות וברוחניות. בתאילנד קיבלה מהטבע כוחות עצומים להתחקות אחר סוד הבריאה.
פעם הגיעה לאי נידח. באמצע הלילה, בעודה שקועה בשינה, הרגישה לפתע עקיצה נוראה שזיעזעה את גופה. היא התעוררה וראתה לצידה עקרב מתפתל! חשה מטושטשת לגמרי ולא היה לה מושג אם העקרב ארסי או לא. היתה מבודדת לגמרי ורחוקה מתושביו המעטים של האי. נותר לה רק הכאב והשמים השחורים המנצנצים כוכבים. אישוניה התרחבו ואז אמרה לעצמה שאם תראה את אור הבוקר כנראה שתחיה ואם לאו, היא גמרה עם העולם הזה...
לפתע החיים והמוות היו כה סמוכים זה לזה, וכאילו התבקשה לבחור ביניהם. לאחר שעצמה את עיניה, אמרה בקול הולך וגובר:
"אם מישהו שומע אותי, אז אני רוצה לומר לו שאני רוצה לחיות, אבל רק בתנאי שאמצא את האמת של העולם, ואם לא - אני מעדיפה למות! תיקח אותי! אם אתה משאיר אותי פה, אתה חייב לתת לי את הכח והאפשרות למצוא את האמת של העולם!..."
לבסוף ראתה את אור הבוקר שמילאהּ בכוחות אדירים. באותו יום עלתה על סירה, עזבה את האי הבודד והמשיכה ביתר שאת במרתון של החיפושים.
כעת הגיעה ליפן. כספה אזל והיא חיפשה עבודה מזדמנת. בד בבד השתתפה בקורס למדיטציה, שלא היתה בו עבודה זרה של פסלים ומנטרות למיניהן. מיומה הראשון במזרח-הרחוק לא דיברו אליה הפסלים. ידעה שהם מוגבלים ולא שייכים אליה. השקיעה את עצמה בטכניקה של התבוננות בגוף עצמו, איך שהוא מתקיים בטבעו. המדיטציה כללה תענית דיבור של עשרה ימים וצום כמעט מוחלט. היא הרגה כמעט את הגוף, אבל הגיעה להתבוננויות עמוקות מאד מעל ומעבר לגוף. ולאחר מכן חזרה על הקורס כמה וכמה פעמים.
יפן שונה מיתר אחיותיה במזרח. היא מיסטית אמנם, אבל גשמית, קדומה אבל מודרנית. שם פגשה בבּוּטוֹ - תיאטרון רחוב יפני שפעל בשיטה שדיברה אליה ביותר, ולפיה יש לחיות את הדבר בעצמו: להיות עץ, להיות אבנים, להיות מים זורמים...
התגוררה בפארק ביוקוהמה. כאשר הלכה לדרכה מדי יום, עברה ליד בית-קברות נוצרי. יום אחד העיפה לעברו מבט אקראי וראתה לתדהמתה מגן-דוד על קבר אחד זנוח. מה עושה מגן-דוד נידח בין אין-ספור צלבים מסודרים ומטופחים? מבלי להבין, פשוט רצה וקפצה מעל לגדר ונכנסה לבית-הקברות.
היא ניגשה לאותו קבר, שניצב ליד צריפון בפינה לא מטופחת ומסובכת בצמחיה פראית ועבותה כג'ונגל. לא הבינה מה קרה לה. מעולם לא התרגשה כאשר ראתה מגן-דוד בארץ הקודש. קיבלה כוחות עצומים והזיזה ענפים ענקיים עד שהגיעה לקבר וניקתה אותו מהבוץ. המשיכה לנקות גם את הקברים הסמוכים, ולפתע גילתה מאות קברים יהודים עתיקים בני למעלה ממאה שנה, שחקוקים עליהם שמות רוסיים.
יהודית החלה לבכות כתינוקת. הרגישה לפתע שהיא בבית, שיש כאן משהו ששייך לה, שהיא שייכת אליו. מאז פיתחה לה הרגל משונה. בעיצומה של שיגרת החיים ביפן, היתה חומקת לאותו בית-קברות, מנקה איזה קבר ויושבת לצידו כבתוך ביתה.
פעם אחת התקשרו אליה ידידים יפנים:
"יהודית, בואי מהר, רואים את ישראל בטלביזיה!" הגיעה אליהם והספיקה לראות על המסך טקס בר-מצוה. שוב בכתה מבלי להבין מדוע, הרי ראתה המון ברי-מצווה בארץ ומעולם לא התרגשה מהם. גם ידידיה הזרים הביטו עליה בתמהון.
לאחר שחסכה די צורכה פנתה להודו. ידעה בלבה בודאות שמהודו תצא עם התשובה לתהייתה. לא ידעה איך ומה, אבל היתה בטוחה בכך לגמרי. בהודו יש דגש חזק ביותר על ביטוש החומר, על יציאה מהגוף. שם מגיעה לשיאה העבודה העצמית של ההתבוננות ופריצת גבולות החומר, כדי להתחבר עם מקור הרוחניות שנקרא "האנרגיה הקוסמית שבחלל". אמנם יש להם בדרך כל מיני אלילים שונים ומשונים עם כל מיני שמות, אבל התכלית היא להגיע לאנרגיה הקוסמית הזאת, והתנאי להתחבר אליה הוא ביטול הגוף. התכלית נשמעה אמיתית מאד לנשמתה המחפשת כל-כך.
הגיעה להודו מבלי לדעת דבר. בחורה בודדה המסתכלת לכל עבר כדי ללכת הלאה. היא נתקלה בשטף של הצעות לכל מיני קורסים של יוגה ומדיטציה מכל הסוגים והצורות. בתחילה בחרה באחד, וכאשר הרגישה במסחריות שלו, ברחה מיד. היא היתה מחויבת לאמת בלבד.
לאחר מכן נסעה לכיוון הרי ההימליה, לדרמסלה, המקום שבו חי הדלאי-למה של הטיבטים. ככל שהרחיקה, הרגישה שמחה הולכת וגוברת. ראתה השגחה עליונה על כל צעד ושעל, הרגישה שהיא מובלת ולכן היתה מאושרת כל-כך. הלכה לכל מקום כשמפוחית בפיה המחייך. לא קיבלה עדיין תשובה על שאלותיה ובכל זאת היתה שמחה תמיד. האנשים מסביבה היו בטוחים שכבר הגיעה להארה והבנה, לנירוונה, ונמשכו אליה כמו אל מגנט. כאשר החלה לחוש שהיא הופכת למעין גורואית קטנה, נבהלה וברחה מפניהם.
באותה עת החלה להתחבר לענין התפילה. כאשר הבינה שמישהו מקשיב לה, החלה לדבר אליו, לבכות ולצחוק, להתפלל. פעם ראשונה לאחר עשרים ושמונה שנות חיים, הרגישה שמישהו מאזין לה באמת.
היא הגיעה למקדשי ההודים. הם התפללו את תפילותיהם והיא דיברה וצעקה לבורא בעברית. לא הגדירה כלום ופנתה אליו בלשון "אתה". במוחש ראתה השגחה, וממש ידעה שהוא נמצא כאן ומקשיב לה. זו היתה עצמוּת שמעבר לכל שם או כינוי, ובכל זאת שָׁאֲלָה "מיהו?" באיזה מקום רצתה להגדירו, כדי לדעת מה הוא רוצה ממנה. ידעה שהוא קיים, אבל מה הוא רוצה ממנה?
לילה אחד חלמה חלום בשפה האנגלית, שבה התנהלו כל לימודי הרוח. חלמה שהיא יושבת על החול בישיבה מזרחית ולידה נמצאת דמות שהיא התגלמות כל הידע העולמי. אמרה לו:
"אם אתה הידע של העולם, אתה חייב לומר לי מיהו הבורא!"
הדמות כתבה בחול שלוש אותיות באנגלית:
ABU
יהודית התעוררה, כאשר שלוש האותיות חקוקות בזכרונה. לא הבינה מה פירוש המילה "אבּוּ", שנשמעה לה כמו "אבא" בערבית ותו לא. חשבה שצוחקים עליה משמים ומדובר בחלום שוא, ובמשך היום החלום הלך ונשכח ממנה.
לאחר מכן נגש אליה ידיד עם מפה של הודו. יהודית לא השתמשה במפות במשך כל מסעה עד כה. היתה נוסעת רק לפי סיפורים ששמעה, חלומות שחלמה, ובעיקר לפי האינטואיציה. לא ידעה בכלל איך מסתכלים במפה. החלק העליון והחלק התחתון היו עבורה היינו הך.
הידיד רצה להראות לה בתחתית המפה מקום מסוים שברצונו לנסוע אליו, כדי לקבל ממנה עצה. היא הביטה במפה במין בהיה ולפתע קלטו עיניה בחלק העליון של המפה את האותיות שחלמה עליהן לפני מספר שעות:
MOUNT-ABU (הר אבּו)!
היא הצביעה על השם ושאלה את הידיד:
"מה זה?"
"לא, לא, תסתכלי למטה!"
"כן, אבל מה זה שם למעלה?"
"לא יודע, אני רוצה להגיע לכיוון ההפוך."
"אתה תסע למטה ואני אסע למעלה!..."