שער רביעי - תחית המתים · המת החי
חברתו של אבי הסכימה להתחתן עמו, למרות גילו הצעיר, ואף-על-פי שידעה שהוא מסובך עם העולם התחתון. היא קיותה שהנישואין יחזירו אותו למוטב. כבר מגיל צעיר היה הרפתקן ונגרר אחר הרחוב. לא סיים אפילו בית-ספר יסודי. כשיצא באמצע לימודיו החל לעבוד והכיר את החברים שפתחו בפניו את עולם החושך. השתמש בסמים, וכבר בגיל חמש-עשרה הסתבך עם המשטרה במעצרים חוזרים ונשנים.
לאחר הנישואין, עברו להתגורר בפתח-תקוה, ולאחר כשנה וחצי נולדה להם בת בכורה ולאחר מכן בת נוספת. אבל המסגרת המשפחתית לא הצליחה להרחיקו מעולם הפשע. גאוותו לא הניחה לו להפרד מהחושך. "גאוות אדם תשפילנו" אומר הפסוק, וסופי תיבותיו מות.
אבי חזר להתפרנס מכל מיני עסקים מפוקפקים. התקופה הזאת היתה איומה ונוראה, בפרט עבור אשתו ובנותיו. המשטרה הכירה היטב את כתובתו והגיעה לביתו בכל שעה משעות היממה, לעתים אף בחצות לילה או לפנות בוקר.
כך חלפו להן ארבע שנות הנישואין הראשונות. עגלת חייהם התדרדרה ועמדה ליפול לתהום. הכל היה חסר מוצא. אשתו של אבי החלה לדרוש גט. הוא נהג לחזור לביתו מאוחר בלילה וראה אותה ממררת בבכי. אז ניסה להרגיעה באומרו שלא תדאג וכי עוד יבוא יום והוא יהיה בנאדם.
פעם ראתה שניים מחבריו, שהיו עמו בעבר בעולם הפשע, חוזרים מחו"ל כשהם חובשים כיפה ועטורים בזקן ואמרה לו שהיתה רוצה לראותו כמוהם ואז ממילא הכל יסתדר. אבי הירהר בדבריה, אבל הגאווה והבושה מיתר חבריו לא הירפו ממנו.
תמיד רחש כבוד לדת. אם, למשל, עישן בשבת וראה מולו רב, היה מכבה את הסיגריה בכפו ובלבד שלא יפגע בכבוד החכם. הוא ידע באיזו פינה בנפש שהוא מוכרח יום אחד לחזור בתשובה, אך לא עשה דבר בקשר לכך, פרט לקיום מצוה אחת.
בילדותו לימד אותו סבו להניח תפילין, ומאז הניחן מדי בוקר. ידע בלבו שיש אחד שרואה אותו. אולי הצליח לברוח ממנו פה ושם, אבל ידע שיום אחד יבוא על עונשו. גאוותו אמרה לו על הסף: לי זה לא יקרה, הרי ה' שומר עלי...
אחיו של אבי, הצעיר ממנו בשנתיים, היה חסיד ברסלב, תלמידו של הרב לייזר ברלנד, ראש ישיבת "שובו בנים" בעיר העתיקה בירושלים. מדי יום שלישי אירגן האח שיעור בבני-ברק עם הרב לייזר. אבי התארח במקרה בבית אחיו כאשר התקיים שיעור, אך כמובן שלא השתתף בו.
הרב לייזר קרא אליו לפתע:
"בחור! בוא הנה לרגע..."
אבי התקרב לרב, שלקח את יד ימינו ולחץ אותה, כשהוא ממלמל כמה מילים לא מובנות. לבסוף פנה לאבי:
"אברהם, אתה תראה ישועות רבות!" אבי לא הבין למה הוא מתכוון.
באותה תקופה הסתכסך אבי עם עבריין שולי וקצת לא שפוי. אבי לא חשש ממנו במיוחד, אבל הבחור תיכנן לפגוע בו. ערב אחד הלך למסיבת חברים, שתה והשתכר ושכח לחזור לביתו. הוא נשאר ללון אצל חבר בפרדס-כץ.
כאשר התעורר בבוקר, הרגיש חרטה עצומה על כך שלא הודיע דבר לאשתו והוא התקשר אליה כדי לבקש את סליחתה. היה זה יום שלישי בשעה תשע בבוקר. אשתו ענתה:
"אין יותר סליחות! אל תבוא הביתה, מספיק לי ממך!"
"אבל תאמיני לי שזאת הפעם האחרונה..."
הוא שמע אותה בוכה:
"טוב, טוב... תבוא... אני והבנות מחכות לך..."
אבי ביקש מחברו להחזירו ברכבו לפתח-תקוה. כאשר יצאו מהשכונה, ביקש לקחת את התפילין שהיו מונחות אצל הוריו. הוא לקח את התפילין והניחן ברכב, וכאשר עמדו לנסוע, נזכר לפתע במשהו נוסף.
"חכה שניה, אני חייב למסור משהו לאחי, עוד שניה אני חוזר..."
אבי חזר לדירת הוריו ודיבר עם אחיו, לאחר מכן יצא מהבית אל חדר המדרגות, הוא היה עדיין מטושטש מהמסיבה ומהשינה הטרופה בבית החבר.
לפתע חש נעיצה בגבו.
מיד הסתובב לראות מה קרה. האורב, שעקב אחריו כל אותה עת, הניף את ידו ונעץ מספר פעמים בטירוף סכין בצדו השמאלי של החזה. אבי העורקים נפגע. אבי עוד הספיק לראות את הבחור בורח. עדיין עמד על רגליו ואחז בחזהו. הרגיש איך שלבו מפמפם ומתיז את דמו. האויר שהיה בקירבו אזל לחלוטין, לא היה מסוגל לנשום, רץ ימינה, רץ שמאלה, כשהוא מנסה לאחוז בדבר מה. לבסוף יצאה צעקה מגרונו:
אבאאאאאאא!
אמנם אביו היה בטווח שמיעה, אבל הוא לא התכוון אליו אלא למישהו אחר, הרי כאשר כאב לו בילדותו, נהג לצעוק באופן אינסטינקטיבי "אמא". הרגיש שבעת הצעקה מתחולל בגופו דבר מוזר מאין כמוהו. אי-אפשר לספר זאת לבשר ודם. הרגיש מעין מהלומת זרם חשמלי עצום מראשו עד לכפות רגליו ובחזרה לפיסגת ראשו - - -
- - - באותה נקודה הרגיש התנתקות ומצא את עצמו לפתע מעל לגופו, כשהוא חופף על שערותיו. אז ראה את אביו ואחיו שהגיעו בבהלה לקול צעקתו ואחזו בגופו. גם חברו, שהמתין בחוץ ברכב המונע, הגיע לעברו ונדהם לראותו שותת דם.
אבי ראה את עצמו משייט מעל לגופו וראה כיצד מכניסים אותו לתוך הרכב. שאל את עצמו מה קורה פה? הוא לא הרגיש את גופו ולא חש בכאבים. לא הבין כלל במה מדובר. הביט בדיוקנו כפי שמביט האדם בעצמו במראָה או בסרט, ראה את כל תוואי הנסיעה, איך הרכב צופר ללא הרף ונוסע בבהלה, כאשר חציוֹ על הכביש וחציוֹ על המדרכה. למטה גופו חירחר ועיניו התהפכו בחוריהן, אבל הוא היה למעלה, צופה על כל המתרחש בשלוה וללא כאב.
לאחר מכן ראה איך שמכניסים אותו לבית-החולים "בלינסון", מוליכים אותו לחדר מיון ומשכיבים אותו במיטה. אבי, שחש תענוג מהריחוף, לא הבין מה כולם מחפשים אצלו למטה, הרי הוא למעלה! כל מאמציהם נראו לו מיותרים לחלוטין. העיסוק בגופו נראה לו כטיפול בגולם.
הוא ראה את אמו מתקשרת לאשתו:
"אל תשאלי... אבי בבית-חולים 'בלינסון'... הוא נפצע קשה מאד..."
"לא יכול להיות, הוא התקשר אלי לפני כמה דקות ואמר שהוא מגיע הביתה..."
"אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת..."
לאחר זמן מה ראה למטה את אשתו ושתי בנותיו מגיעות בריצה מבוהלת. אמו השתטחה על הרצפה ובכתה ללא הרף. אבי ניסה לגשת אליה ולומר לה "אמא, אני פה! על מה את בוכה?...", אבל הבין שאין לו שום קשר אליה והדבר ציערו מאד. כך המשיך לרחף בגובה תיקרת בית-החולים כמטר וחצי מעל לגוף. ראה את כובעי המנתחים הרוכנים מעל למיטתו.
אז שמע צליל מאד מתוחכם, מורכב פי אלף מהצלילים שניתן לשמוע במוזיקות אלקטרוניות למיניהן. הצליל הראשון נחת לימינו. הוא רצה להביט בו ואז נחת צליל נוסף לשמאלו, ולאחר מכן לפניו ולאחוריו. לפתע החל להבין שלא מדובר בתענוג הקודם וכי הוא עובר לרובד אחר.
רוח חזקה ונוראה יבבה. הרגיש שהוא מתרומם ועומד לעזוב את העולם. קולות נוספים ליוו אותו, קולות איומים ומחרידים. הוא שמע איש צורח, בתוך קול של אשה צורחת, בתוך קול של ילד מיילל. קולות מאד מתוחכמים. אם יביאו את כל הרמקולים שבעולם, הם יהיו כאין וכאפס לעומת העוצמה של הקולות הללו.
למעלה הכל רוחני ובעל עוצמה. גם הצד שכנגד חזק מאד מאד. כל מה שישנו בעולם התחתון ישנו בעולם העליון. לעומת האש שיש בעולם הזה, ישנה למעלה אש חזקה פי כמה וכמה, ולעומת החיות הטורפות של העולם הזה, יש למעלה חיות טורפות ענקיות ומפחידות לאין שיעור. כאשר האדם נפרד מגשמיותו ונמצא למעלה, בכוחו לקבל את הדברים הנוראים הללו.
אבי רצה לבקש עזרה. הרגיש שאיבריו הרוחניים הולכים וקטֵנים, מתהדקים לנשמתו. לפתע הבין שהוא עומד למות. אז ראה את אשתו ואת בנותיו והשתוקק כל-כך להפרד מהן. אמנם ציער את אשתו, אבל הרי דיבר עמה לפני זמן קצר וביקש לחזור והיא הסכימה. הוא לא יכול להפרד ממנה כך! רצה לפחות לומר שלום בפעם האחרונה.
אז החל לצעוק:
"אנייייי לאאאא יכווווול!"
נותר לו רק לבכות ללא הרף. אדם בגוף לא יוכל להבין זאת. דמעותיו שטפו כמו ים. נפשו טבעה בתוך בכיו האינסופי, ואז, בעיצומו של בכיו השוטף, שמע לפתע קול נוסף:
"אברהם, אברהם"
לפתע חזרה אליו תקוותו. הרגיש שיש קול אחר, שונה בתכלית מן הקולות המפחידים שליוו אותו עד כה. הרגיש שהוא יכול לאחוז בקול ולסמוך עליו, ומאידך הרגיש כלפיו בושה עצומה, הנוראה יותר מהפחד שהיה מנת חלקו קודם לכן. כבר העדיף את הקולות המפחידים, ובלבד שלא יתבייש כל-כך. הקול המשיך להדהד:
"אברהם, אברהם, אתה תחזור בתשובה-בה-בה-בה!"
הקול הלך והידהד מקצה העולם ועד קצהו. אבי הרגיש שהקול חודר ומפעפע בכל איבריו הרוחניים. הוא ענה בתחינה:
"אני לא יכול לשמוע... בבקשה תפסיק..."
הקול העצום המשיך להדהד:
"אתה מבטיח? מבטיח? מבטיח?"
בעת שדיבר הקול האדיר, נשמעו ברקע הקולות המחרידים. הם יללו וצרחו:
"לאאאאאאא!"
אבי הבין שהקול האדיר רוצה להחזירו לחיים, ואילו הם מתנגדים לכך. "אני מבטיח!" ענה אבי בפחד ובבושה. הוא ניסה להרים את ראשו לכיוון הקול, שלפי השערתו נמצא מעט מעליו, אבל ללא הצלחה. מעליו האיר אור הגדול פי אלף מאורה של השמש, וזאת בלשון המעטה, אור אדיר שלא ניתן כלל להביט לעברו. אבי נותר כאשר ראשו מושפל כלפי מטה.
בעת שהבטיח ירדה לפתע קרן אור באמצע. באותו רגע נשמע קול פיצוץ אדיר, שלא ניתן לתארו במונחי העולם הזה:
אאאאוּוּוּוּםםםם!!! בּבּבּבּוּוּוּוּםםםם!!!
אבי ניסה לשים את אצבעותיו על תנוכי אזניו. כתוצאה מהפיצוץ ראה גצים שהתפזרו לכל עבר. לפתע השתרר שקט גמור. כל המלווים המפחידים הסתלקו. הוא חזר לחדר המיון בבית-החולים. אט-אט החל לרדת מהתקרה בידיים משולבות אל הגוף המונח על המיטה. אנשי הצוות הרפואי עדיין רכנו מעל הגוף הדומם. אבי נכנס לתוך נחירי אפו, ולפתע הרגיש שהוא נשאב לתוך גופו - - -
הלב השסוע החל לפעום! הרופאים הנדהמים לא הבינו מה מתרחש. לפני כן רצו להכניסו לחדר קירור, וכעת מיהרו לחדר הניתוח. הניתוח ארך כשבע שעות, ואחריו הכניסו אותו לחדר טיפול-נמרץ.
הרופאים בישרו להוריו ולאשתו של אבי שהוא אמנם חי, בניגוד לכל הציפיות, אבל בגלל שמוחו לא קיבל חמצן במשך זמן רב והתייבש, בודאי ישאר צמח. שלושה ימים ושלושה לילות שכב בחדר טיפול-נמרץ ושום קרוב לא הורשה לבקרו. אז פקח את עיניו וראה שהוא נמצא בחדר מלא מכשירים, שהוא מחובר אליהם בצינורות מצינורות שונים. לאחר מכן הבחין בפרופסור וברופאים נוספים שהיו בניתוח:
"מה אני עושה פה?"
הפרופסור רכן לעברו בדריכות ובפליאה ושאל:
"איך קוראים לך?"
"אברהם." מעולם לא קרא אבי לעצמו כך.
"בן כמה אתה?"
"עשרים וארבע."
"איך קוראים לבנות שלך?"
"ליאת ורחל."
הרופא הנדהם פנה להוריו המתוחים של אבי:
"נס אחד כבר ראינו אצלו. אף רופא בעולם לא יכול להסביר איך אבי חי. ועכשיו, מי האמין שהאדם הזה ידבר?! חוץ מהפצעים שהגלידו, הוא ממש בריא בגוף ובנפש!"
אבי נשאר בבית-החולים במשך שבועיים ונקרא בפי כל "בעל הנס". הוא היווה אטרקציה וכולם התייחסו אליו כאל שחקן מפורסם:
"היי אתה, בעל הנס, אתה יודע שהלב שלך כבר היה בידיים של הרופא?!..."
על סף השחרור ניגש אליו ד"ר אודי דבירי:
"מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא לב. ניהלתי ניתוחי לב פתוח רבים ופתחתי לבבות, אבל לסגור לב זה ההפך הגמור מכל מה שהכרתי! אני חילוני אמנם, אבל ברור לי שהיתה כאן יד מכוונת מלמעלה."
"קוראים ליד הזאת הקדוש-ברוך-הוא..."
"לא יודע איך קוראים לזה, אבל בטוח שזה מעבר לכל שליטה רפואית. תדע לך שאתה בר-מזל גדול. אני מקווה שתפסיק מעכשיו עם כל השטויות שלך. קיבלת אמנם מכה חזקה מאד, אבל כעת תוכל לחזור לאשתך ולבנותיך ולחיות כמו בן אדם."
אבי שוחרר לביתו. הצלילים המחרידים, ששמע בעת שהיה מת קליני, חזרו אליו. כעת, בהיותו מלובש בגוף, לא היה מסוגל לעמוד בפחד הזה וחשב שהוא עומד להשתגע. לא רצה לספר לאיש את סיפורו מחשש שהבריות לא יאמינו לו ויראו בו מטורף. סיפר זאת בתחילה רק לחבר שהסיעו לבית-החולים, והזכיר לו איך נסע בשגעון, כאשר חצי רכב נמצא על הכביש וחצי על המדרכה. אבי תאר את תוואי הנסיעה המדויק. החבר נחרד לגמרי:
"לא יתכן שאתה מספר לי עכשיו איך נסעתי, הרי היית מחרחר והעיניים שלך התהפכו בחורים... היית מת!"
רב אחד, שהביא אביו לביתם, שמע את סיפורו ואמר:
"ישתבח שמו לעד, מה שאתה מספר לי כתוב בזוהר הקדוש. לא כל אדם זוכה לזה." אבי לא שמע מעודו על הזוהר הקדוש.
אחיו של אבי סיפר לו מה אירע בעת שנדקר והוגדר בבית-החולים כמת קליני. בדיוק אז הגיע הרב לייזר מ"שובו בנים" כדי לתת את שיעורו השבועי. אחיו של אבי רץ אל הרב:
"הרב! אחי פצוע אנוש בבית-החולים! בבקשה תתפלל עליו..."
הרב ביטל את השיעור ונסע עם האח ל"בלינסון". כאשר הגיעו לשער בית-החולים, יצא הרב מהרכב והחל לרקוד! אנשים שעברו מסביב נדהמו לראות רב חרדי, בעל פאות עבותות, מרקד מול חדר מיון, כמו בעיצומה של שמחת תורה. אחיו של אבי נדהם אף הוא:
"מה כבוד הרב עושה?! אני לא מבין..." והרב השיב בקולו הנרעד:
"היום תהיה כאן תחיית המתים!"
לאחר שאבי התאושש, הגיע הרב בלויית כמה מתלמידיו כדי לבקרו. הוא הרים את ראשו של אבי, חיבקוֹ ונישקוֹ:
"אמרתי לך שתִּראה ישועות רבות, ועוד תמשיך לראות..."
חבריו הנדהמים החלו להפיץ את סיפורו, שהחל להתפרסם עד שהגיע לאזניו של הרב אמנון יצחק, שאף הזמינו להופיע באחת מהרצאותיו כדי לספר את סיפורו.
כחודש לאחר המקרה, הוזמן אבי לביקורת שגרתית בבית-החולים כדי לבחון את מצב הלב. על גופו היתה צלקת ענקית. נערכה לו בדיקת אולטרא-סאונד. איש הרנטגן דיבר בשפת הרופאים בהתרגשות רבה כאשר ראה את הלב על המסך. אבי נבהל מתגובתו והיה בטוח שיש לו בעיה רצינית.
"בחור, בחור, אתה בטוח ש?..."
אבי לא הבין ונחרד מעט:
"מה?"
"אתה בטוח שנכנסה לך סכין בתוך הלב? הלב שלך חלק לגמרי! בוא תסתכל..."
אבי התבונן במסך וראה תנועה גלית פועמת. לא הבין דבר וחצי דבר, אבל שמח לשמוע את דברי איש הרנטגן, שקרא למביני דבר מסביבו לבוא ולהווכח בפלא, איך שעל העור ישנה צלקת ענקית ומבפנים לא כלום...
לאחר השחרור קיבל אבי על עצמו להתחזק בהנחת תפילין, לשמור שבת, ולהתרועע פחות עם חבריו מעולם הפשע, אבל, אט-אט, החל להדחיק ולשכוח את הבטחתו לאותו קול נורא כי יחזור בתשובה. העולם, כשמו, חזר להעלים את האור מחייו.
אבי החל לרקום מזימות לפגוע באותו בחור שדקרו ולמעשה רצחו. לא היה מסוגל לסלוח לו. אותו עבריין הסגיר את עצמו למשטרה ונעצר. אבי ניסה כל העת למצוא דרך להגיע לתאו.
יום ששי אחד בשעות הצהריים, חזר אבי עם אשתו לדירתם בפתח-תקוה. הם נוכחו לדעת שדלת הפלדה של דירתם שבקומה הראשונה ננעלה באופן שלא ניתן היה לפותחה. בתחילה רצה לבקש מהשכנה בדירה הסמוכה שייכנס לדירתה ומשם יעבור לדירתם, אבל היא לא היתה בביתה. הוא התלבט אם להזעיק מכבי-אש. אשתו היתה לחוצה בגלל בישולי השבת המתקרבת. אז השתלט עליו דחף לעלות לקומה השניה שמעליהם, לקחת חבל ולהשתלשל למרפסת ביתו. הוא ביקש מהשכנה בקומה השניה:
"תביאי לי חבל כדי לרדת לדירה שלנו!"
"השתגעת, איך תוכל לעשות דבר כזה?!"
אבי התעקש והיא ויתרה לבסוף:
"טוב, תיקח לבד את החבל שנמצא במגירה הזאת. הוא לא כל-כך חזק, זה מסוכן! אבל אם אתה מתעקש, אני יוצאת מהבית לגמרי. אני פוחדת לראות אותך יורד ככה..."
כל בר-דעת היה מבין שאי-אפשר לקשור חבל כזה במעקה ולהשתלשל עמו לקומה התחתונה. אבי הרגיש שהוא פועל בלי שום שכל, אבל לא הצליח לעצור את עצמו. גם אשתו לא היתה באותו רגע לצידו כדי להניאו מכך. הוא קשר את החבל וכאשר ירד למטה, נקרע מיד החבל כמו חוט תפירה.
הוא נפל על המדרכה כשרגליו ישרות לגמרי. רגלו הימנית התרוממה מחמת החבטה ונעקרה מהירך. הרגיש כאבים עצומים ונוראים, הרבה יותר מהדקירה, שאותה חווה בעיקר כשהוא בעולם העליון. כאן, על הקרקע, בעודו נתון בהכרה מלאה, חש את הכאבים הנוראים במלוא תוקפם ולא הירשה לאף אחד לגעת בו. לאחר זמן קצר הגיע אמבולנס, שלקח אותו לחדר המיון ב"בלינסון", ארבעה חודשים בלבד לאחר מקרה הדקירה והמוות הקליני.
"שוב פעם אתה?!..."
טיפלו בו שוב, אבל לא הכניסוהו לחדר ניתוח, ומדי פעם הזריקו לו זריקה כנגד כאביו הקשים מנשוא.
"תכניסו אותי לחדר ניתוח!" צעק.
"חדר הניתוח תפוס" ענה אחד הרופאים, כשהוא מחליף מבטים עם אחד האחים. אבי הפך לחתיכת כאב ולא הבין מדוע מעכבים את הטיפול בו. רק לאחר ארבעה ימים הודיעו לו שעליו להכנס לניתוח. אבי לא ידע שהמשטרה ביקשה מבית-המשפט אישור להשתיל מעל למיטת חוליו מכשירי האזנה, ולכן ניתוחו התעכב.
כאשר נותח לא הרדימו אותו הרדמה מלאה מחשש שלבו ייפגע. לאחר הניתוח נלקח אבי לחדר פרטי ללא חולים נוספים. הוא שאל בפליאה את הרופא:
"מה פתאום אני נמצא בחדר לבד?"
"תשמע, אתה פצוע קשה..."
אם הוא פצוע קשה, מדוע נדחה ניתוחו? ובכלל, האם הוא פצוע קשה יותר מאשר בפעם הקודמת? כך תמה אבי, ולא תאר לעצמו בדמיון הכי פרוע כי חדרו מלא במכשירי ציתות...
האישפוז ארך הפעם כחודש. כאשר ביקש לטייל מעט במסדרון המחלקה או מחוץ לבית-החולים, לא איפשרו לו מפני שלא רצו שיתרחק ממכשירי הציתות הללו.
חברים נכנסו וחברים יצאו.
"איך עשית שטות כזאת לרדת עם חבל דק?"
"זה כל מה שהיה לי, החבל הזה..."
יום אחד ביקרו אחיו. אבי התוודה לפניו על הפשע שבגללו הסתכסך עם הבחור שדקר אותו.
"שרפתי לו את הדירה והמשטרה לא יודעת..."
לא תאר לעצמו שברגע זה ממש נודע למשטרה...
כאשר השתחרר מבית-החולים, היה מיואש ומדוכא עד עפר. אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח יומיים-שלושה באיזה בית הבראה. למחרת הגיעה המשטרה וערכה אצלו חיפוש מדוקדק ביותר. אחד השוטרים נראה לו מוכר... אה, זה לא האח בבית-החולים שהגיש לו עוגה?! כשהרגיש השוטר שאבי מזהה אותו, אמר בצחוק:
"הא, אתה זוכר אותי? נדבר אחר-כך..."
אבי הבין כעת שהוא נעצר. במקום בית הבראה ינוח בבית המעצר. לבו נשבר בקירבו לגמרי. הוא חש שאין לו עוד מה לעשות בעולם הזה. כעת נזכר בהבטחתו המודחקת לריבונו של עולם. הוא הצטער עד מוות שהטריח את הקדוש-ברוך-הוא להביא עליו מכות כואבות נוספות כדי שיזכר בנדרו.
השוטרים הסבירו לאבי שלא יצליח להשתחרר מה'תיק' הזה, וכי הוא צפוי להכנס לכלא לעשר שנים לפחות. יש עֵד תביעה ויש הקלטות. אחד השוטרים אמר לו:
"גמרת אבי, גמרת את הקריירה..."
למרות הכל הציפה את אבי אמונה עזה כי ישוחרר, והוא ענה לשוטר:
"ישתבח שמו לא יעזוב אותי!"
השוטר היה בטוח שהוא יצא מדעתו, אבל אבי המלומד בנסיון השמיימי ידע שאם אדם מאמין באמת, הוא יכול להפוך יום ללילה ולילה ליום. כל תכלית האדם בעולם הזה היא לזכות להאמין וזה קשה מכל, אבל דווקא כשנלקח מהאדם הכל, מתגלה אמונתו. כעת אמר בחלל תאו הצר:
"אני מבטיח לך הפעם, שמכאן אני הולך ישר לבית המדרש ולא אעזוב אותו בחיים!"
בערב ראש-השנה הגיע לפני שופט, יחד עם עצירים נוספים, כדי לקבוע מי יצא לחג ומי ישאר בתא המעצר. השופט התיר לכל העצירים לצאת לבתיהם. כאשר הגיע השופט לאבי, אשתו ובנותיו שנכחו באולם התחננו בפניו שישחררוֹ לחג, אבל הוא פסק בהחלטיות שעליו לחזור לתא המעצר.
כאשר חזר לתאו, נכנסה בו מחשבה שלא יתכן שהם יכחישו כך את הקדוש-ברוך-הוא. בעודו צועד לעבר תאו, כשהוא מלווה בשוטרים, בכה בסתר לבו ללא דמעות.
כעבור חמש דקות הגיע שוטר נוסף עם טופס החתמה:
"השופט החליט בכל זאת לשחרר אותך לראש-השנה, בתנאי שלא תהיה בביתך אלא בירושלים."
אבי שמע והחליט להגיש בקשה גם לגבי יום-כיפורים וחג סוכות, ולבסוף עבר את כל תקופת החגים בעיר הקודש. לאחר החגים חזר ובידו בקשה למעצר-בית עם כל התנאים המגבילים.
השופט ראה את אבי עם כיפה לראשו וחייך חיוך דק:
"מה השתנה?..."
"כבוד השופט, אני רוצה לחזור למוטב וזאת הדרך שבחרתי ללכת בה - להיות בישיבה!"
השופט חשב מעט ואחר-כך פנה לתובעת:
"מה דעתך שנמצא איזה רב שיתעסק אתו? לא עדיף כי במקום שיהיה בבית-סוהר, ילך ללמוד בישיבה, והרב יחתום על נוכחותו, והכל בפיקוח המשטרה?!" התובעת קיבלה את דברי השופט.
לאחר תקופה שבה התאקלם אבי בבית-המדרש והתעדן בלימוד התורה, החל לחוש לפתע שהוא רוצה לסלוח לאותו בחור שדקרו. בדיוק אז הגיעה אליו שמועה שאותו בחור חזר בתשובה אף הוא, וכי הוא לומד בישיבה ברמלה.
יום אחד בהולכו ברחוב, ראה אבי לפתע את הבחור שניסה לרוצחו נפש. כאשר זיהו איש את רעהו, התחבקו והתנשקו וביקשו סליחה איש מרעהו. במקום שני עבריינים שחרבו חייהם, ניצבו שני יהודים חיים וקיימים שכל החיים לפניהם.