אור ברסלב
אור חוזר שער רביעי - תחית המתים

אור חוזר

שער רביעי - תחית המתים

שער שלישי - נחפשה דרכינו

פנים חדשות

החתונה באולמי "לרום" ברחובות הסתיימה מעט לפני חצות. נילי, אחותה המבוגרת של הכלה, יצאה עם אוריאל מפתח האולם ונסעה עמו לביתם בתל-אביב. חתונה היא חתונה ושמחה היא שמחה, אבל נילי הרגישה הקפדה מצד הוריה על כך שהיא לא נישאת לאוריאל.

החיים אינם פשוטים. נילי ואוריאל היו שחקני תיאטרון בדם, כלומר אנטי מימסדיים באופיים, ופרט לכך אוריאל כבר חווה זוגיות במסגרת נישואין וניכווה, ולכן אינו מוכן לחיות שוב באופן מחייב.

נילי למדה תיאטרון בירושלים ולימדה ספרות בשיטת הפסיכודרמה בהצלחה רבה. התלמידים ביקשו ללמוד עמה אפילו בזמנם הפנוי אחר הצהריים, אבל המפקח המרובע ממשרד החינוך התרגז על כך שהיא מכנסת את תלמידיה במעגל, ובכלל נוהגת בניגוד לתקנון המקובל, וכך הסתיימה הקריירה הפדגוגית הקצרה שלה.

לאחר מכן נסעה ללונדון ללמוד תיאטרון. היא למדה היטב והיו לה סיכויים להתקבל לבית-ספר גבוה יותר. מישהו אפילו הציע לה להנשא ולהתגורר עמו בטירה, אבל אנגליה לא משכה אותה. לא משכה? ממש הרתיעה! גם הקהילה היהודית היתה קרה כקרח מתחת למעטה הנחמדות. הם שידרו ללא מילים ליורדים מהארץ: תנו לנו לחיות כאן בשפע ובשקט, חיזרו לארצכם והֱיוּ בשר תותחים! הדבר שהכריע אצלה את הכף היו געגועיה לארץ ובפרט לירושלים.

כאשר חזרה נילי לארצה ולמולדתה, הכירה את אוריאל, ואז, יחד עם שחקנים נוספים שלמדו טכניקה מיוחדת של נקיון נפשי, ניסו להקים תיאטרון ניסיוני בשם "התיאטרון השביעי". בסופו של דבר, שניים מהחבורה קיבלו תפקיד ב"קאמרי" ורצו בזרועות פתוחות לעבר המימסד, והנסיון כשל.

נילי ואוריאל יצאו ברכב החיפושית מפאתי העיר. לאחר זמן קצר אמר אוריאל שהוא עייף ורוצה לנמנם מאחור וביקש מנילי שתחליפוֹ בנהיגה. היא הסכימה בחפץ לב. הרכב התקרב לפאתי ראשון-לציון ליד תחנת דלק, ואז לפתע הסתנוורה נילי, ההגה ברח מידיה והחל לנוע בתזזית חזקה ימינה ושמאלה, כאילו שמישהו מנסה להוציאו בכח מידיה, עד שאיבדה שליטה... לאחר שהרכב עבר את תחנת הדלק נתקל בכל מיני עצמים - תחילה בעמוד בקול רעש גדול... לאחר מכן בגדר של בית עזוב בצד הכביש... ולבסוף נעצר כאשר נתקל בעץ תמר עבה וגבוה שהיה בחצר הבית העזוב... החיפושית נמעכה לגמרי - - -

- - - נילי חשה שהיא מרחפת ללא גוף בשמים, כשמסביבה משייטים בקלילות ענני צמר-גפן. למרות שריחפה ללא גוף, היתה לה מודעות של קיום והיא חשה באושר עילאי. באותם רגעים נצחיים נמחק העולם. היא לא היתה קשורה כלל לגוף שלמטה, אולי היתה באיזה רקיע. לא הרגישה כלל כמה זמן הכל ארך - שניה, שעה ואולי שנה. בעולם השמיימי הזה אין זמן ואין מקום.

לפתע שמעה ממרחק רב קולות דקים שקוראים בשמה דרך צינור שמחבר את העולם השמיימי, בו היא משייטת, אל העולם התחתון. בתחילה לא רצתה לשמוע מפני שהרגישה טוב כל-כך, אבל לאחר מכן הבינה שקוראים בשמה והתרכזה בשדר. היתה פסיבית לגמרי, עד שחשה לפתע מעין קצר חשמלי מלווה בקולות של קריסת מערכות - - -

היא מצאה את עצמה בחזרה בתוך גופה הסובל. כעת הרגישה כאבים עצומים. פניה זבי הדם היו חתוכות לגמרי מרסיסי הזכוכיות שהתנפצו. שמעה במעומעם קולות של אנשים שניסו לחלצה, אבל לא שמה לב אליהם בגלל כאביה הנוראים.

אוריאל שישב מאחור לא נפגע כמעט והצליח להחלץ מהדלת השניה. איש אחד מהבית הבודד יצא מבוהל כשהוא לבוש בפיז'מה. אוריאל אמר לו שיעצור רכב חולף לעזרה בזמן שהוא ינסה לחלצה מהמכונית. חלף רכב ועוד רכב על פני בעל הבית האומלל שקרא לשוא לעזרה. לאחר דקות ארוכות שב לאוריאל כשהוא מיילל על כך שאף אחד לא עוצר לו. לבסוף הצליחו לעצור מישהו, ולאחר שחילצוה, לקחוה לבית-החולים "אסף הרופא" כשהיא מחוסרת הכרה.

בשלב מסוים התעוררה וראתה שמבהילים אותה לניתוח. היא הבינה משיחת הרופאים שפניה נפגעו קשה וכי חייבים לתפור את אפה וחלקי פנים נוספים. כאשר תפסה את חומרת מצבה, בחרה במודע לחזור למצב של חוסר הכרה.

היא התעוררה מהניתוח הממושך כשפניה מכוסות לגמרי בתחבושות. לאחר שפקחה את עיניה, ראתה מעליה את הוריה מלאי הצער. מבטה של אמה שידר אכזבה וכאב. כאילו אמרה: "מה עשית לנו ולעצמך יום לאחר החתונה של אחותך?..." נילי שנאה את הצער והרחמים שהביאו עמם כל קרוביה ומבקריה.

כעבור שבוע, לאחר שהסירו את התחבושות מעל פניה, הגיע הרגע הנורא מכל. היא הביטה במראה והיתה מזועזעת לגמרי מפניה שהושחתו. לא היתה מסוגלת לתפוס איך הם שונו ללא הכר. מבחורה יפה הפכה למפלצת. כל פניה היו מצולקות ומלאות תפרים.

לאחר מכן פרץ ריב היכן תשהה נילי כעת, האם בבית הוריה או אצל בן זוגה? בגלל פניהם המיוסרות של הוריה, פחדה לחזור אליהם. ידידה עודד אותה לחזור אליו באומרו, שהיא חייבת להתחזק, וכי הוריה לא יחזקוה ואדרבא יחלישוה. בסופו של דבר בחרה להתגורר עמו.

כאשר חזרה לביתם, לא ידעה מה לעשות. הביטה במראה ובכתה, הרגישה שנגמר המשחק של חייה. איך תחזור לתיאטרון, הרי אין לה פנים בכלל? מה תוכל לעשות בחיים? איך בכלל חיים עם פנים כאלו? כאשר נסעה באוטובוס, אנשים קמו מפניה, למרות שהיתה בגיל עשרים ושבע בסך-הכל. קימתם זיעזעה אותה: אוי ואבוי, לאן הגעתי... אני נראית יותר גרוע מאנשים חרוכים לגמרי...

בשלב מסוים הלכה למנתח פלסטי ידוע בשם פרופ' גלעדי מהרצליה. הוא הסביר לה, שמאחר והיא עדיין מלאה תפרים, אין מה לעשות כרגע עם פניה. לאחר שיגלידו הצלקות, תוכל לבוא אליו כדי שיבדוק מה ניתן לעשות. שוב חזרה לביתה בתחושה שחרב עולמה. הרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו ממנה את הצעצוע היקר ביותר והיא נותרה לבדה בעולם. שוב עמדה מול המראה ופרצה בבכי מר:

"מה אעשה עם הפרצוף הזה? ריבונו של עולם, מה עשית לי? למה לקחת את פני היפות ומה נתת לי במקומן? למי עוללתי רע? אולי רק לעצמי... ולמה חטאי גדול כל-כך?... תציל אותי מהפנים המפחידות האלה... הן לא שלי... אבא..."

הפנים המכוערות הכריחו אותה להסתכל פנימה. מבלי לדעת התוודתה על חייה. הבינה שדרכה לא היתה נכונה עד כה, ולכן הגיעה למבוי סתום. היא נולדה בבית עם שורשים. אביה, בן למשפחת סלומון, היה מצד אביו צאצא של הגאון מוילנא, ומצד אמו השתייך למשפחת מהגרים מגרמניה שהצטרפה לחבורת ה"חתם-סופר".

אמה של נילי היתה תימניה בעלת שורשים ענפים. מגיל שלוש לימדה את בתהּ לומר קריאת-שמע על המיטה ושאר ענייני מסורת. רק בגיל שש-עשרה, כאשר נכנסה הטלביזיה לביתם, החלו לחדור השפעות זרות בקצב גובר והחלה התרחקותה הגדולה. לאחר שעמדה ברשות עצמה, לא הצליחו הוריה לסבול את העובדה שהיא חיה ללא נישואין והתרחקו ממנה מאד.

לאחר כחודש של בכיות ותפילות רצוצות מול המראה, הגיע לביתם קבלן הנקיון של חדר המדרגות בבניינם, שהיה מיודד עמם והכיר את מצבה הקשה של נילי. הוא סיפר להם שהוא אחראי על נקיון חמשה חדרי מדרגות של בניינים רבי-קומות ברמת-אביב ג', וכעת קיבל עבודה באילת, וברצונו להציע להם לעבוד במקומו ברבי-הקומות הללו.

"זאת פרנסה טובה, יהיה לכם כסף לחיות. החיים שלכם יתגלגלו לפחות לאיזה כיוון...", ואז פנה לנילי והמשיך:

"אל תדאגי, את לא צריכה להופיע בציבור, רק המדרגות יראו אותך... והעיקר - תצאי כבר מהראי הזה!"

הם קיבלו את הצעתו. כך יצאו שני שחקני התיאטרון עם הדלי, המטאטא, הסמרטוט וכלי הנקיון האחרים כדי לעלות ולרדת ולצחצח את המדרגות. נילי ניקתה במרץ את המדרגות האינסופיות ואמרה לקדוש-ברוך-הוא שחזר אליה דרך יסוריה:

"אני יודעת שאתה שלחת לי את הנקיון הזה, אני אהיה המנקה הכי טובה בעולם! אני אנקה את עולמי שהתלכלך לגמרי ואתחיל לעלות מהמדרגה הראשונה לאן שתוביל אותי..."

הם עבדו בהצטיינות ונוספו להם לקוחות חדשים. דיירי הבניינים שבהם עבדו, גם ביקשו מהם לנקות את דירותיהם. אמנם הגיעו שליחים ממשפחתו של אביה שהתרעמו על כך שהיא חיה בצורה כה משפילה, אבל כאשר עלתה וירדה הרגישה שהקדוש-ברוך-הוא מורידה לדיוטא התחתונה ביותר, כדי להתחיל לטפס על המדרגות באופן הנכון.

לאחר מכן התקדמו בענייני הנקיון ויצרו קשר עם סיטונאי של חומרי ניקוי שהיה קשור למסעדות וחנויות רבות ברחבי תל-אביב. הבית שבו התגוררו התמלא בחומרי ניקוי, עד שלבסוף שכרו הַאנְגֶר בנחלת-יצחק ומילאוהו בסחורה. הם החלו לעבוד עם מסעדות, קיבלו סחורה ומכרוה במכונית המסחרית שהיתה להם, וכאשר התרחבו, החלו לצוץ ביניהם סכסוכים. הדבר גרם לכך שיחזרו לכיוון האמנותי.

מישהו מונצואלה הציע להם לעבוד עם תחפושות ולעשות תיאטרון לילדים. הם הריצו הצגה שנקראה "תיבת הקסמים". סוּפַּר בהצגה על תיבת קסמים, שכל המחזיק בה ומבקש בקשה, סופה להתקיים. נילי שיחקה ילדה בשם נילי, שמביאה כמתנת יום-הולדת את תיבת הקסמים ליצורים חביבים שנקראו מַבּוּבּוֹת.

בתחילה המבובות משחקות יפה עם תיבת הקסמים ומנצלות אותה באופן חיובי, עד שהיא מגיעה לכפותיו שלופות הציפורניים של חתול רשע אחד, שמתאווה לתיבה ולא מסכים להחזירה. הוא הופך בעזרת תיבת הקסמים לחיה רעה וחזקה ומצליח להפוך את המבובות האומללות לליצנים, לבכיינים ולכל מה שלבו הרע חפץ. הוא כולא אותם בחושך ולוכדם במעגל קסמים, עד שהם מזעיקים את נילי, שמשחררת אותם מהמלכודת ומלמדת אותם שהתיבה טובה רק כאשר משחקים עמה יפה ומתחלקים בה, אך היא הופכת לרועץ כאשר מישהו רוצה אותה לעצמו בלבד.

יום אחד הגיע אליהם צייר בשם גבעתי, ששיכנעם לעזור לצייר אחר שחי בדלות בבת-ים. הם ארגנו לו תערוכה בביתם שהצליחה מאד. גבעתי ראה כי טוב וביקש שיארגנו תערוכה גם עבורו, ואף היא הצליחה. פעם אחת הגיעה אחותה של נילי עם זמר מלחין מרחובות בשם אלון. נילי שמעה שיר שיצר, "כך ברא אותך הטבע", שנגע בנפשה.

לאחר מכן הכיר להם גבעתי במאי קולנוע לשעבר בשם מוטי גל מרמת-גן, שאותו הגדיר כ"מלאך שלי". הרב מוטי גל ואשתו הזמינו אותם להתארח בשבת. נילי הרגישה באותה שבת שנשמתה מרקיעה שחקים. לאחר מכן ניסו לשמור שבת בעצמם, אבל לא הצליחו כל-כך ואז התרחבו הבקיעים ביחסיהם. נילי גם הצרה על כך שלא תוכל להביא עם בן-זוגה ילדים לעולם.

ובתוך קלחת האירועים נרפאו פניה כמעט לחלוטין, כל הצלקות הגלידו, ולא נותר כמעט זכר לתאונה הקשה שעברה. דווקא אז נפרדה מאוריאל, עברה להתגורר בגפה בשכונת נוה-צדק בתל-אביב וניסתה להתאושש מהפירוד. שם נפל עליה פחד מכל מיני שכנים מפוקפקים. היתה מזמרת לעצמה את "כך ברא אותך הטבע", שהחזיק אותה עד שהחליטה לחזור לרחובות עיר הולדתה, לשכונת שעריים, לביתם של סבא וסבתא שנפטרו.

באחת השבתות ראתה אשה נסערת ומרוגשת. האשה סיפרה לנילי כי איבדה לגמרי את הדרך לביתה, היא רק זכרה שיש איזו מרפאת שיניים הסמוכה לביתה. נילי הסיעה אותה ברכבה לכיוון דרום רחובות והבטיחה לה שיסעו לאט-לאט, עד שהאשה תבחין במקומות מוכרים, וכך יגיעו לביתה שנשכח בסערת רגשותיה. הן הסתובבו סחור-סחור עד שהצליחו להגיע לבית המיוחל.

האשה אסירת התודה הזמינה את נילי לעלות לביתה. נילי ירדה מריכבה ולפתע ראתה את אלון, זמר השיר "כך ברא אותך הטבע". הם שוחחו והתוודעו זה לזה. גילו שהסבא שלה והסבא שלו, עליהם השלום, למדו בתימן אצל אותו מוֹרִי (מלמד תינוקות) והיו חברים קרובים עד לערוב ימיהם. כך התגלגלו העניינים בין נילי לאלון, והם החליטו להקים משפחה, למרות הנסיונות הקשים שעבר כל אחד מהם בדרכו.

לאחר הנישואין, ששימחו מאד את הוריה, עברו להתגורר בביתו של אלון, שנמצא בחלק הדרומי של הרחוב הראשי. אלון שהיה זמר ומלחין לא הצליח כל-כך להתפרנס. נילי התעברה, וכאשר ראתה שחובותיהם תופחים במקביל לבטנה, ואין להם כסף אפילו למכולת, החליטה לעשות מעשה. היא השיגה שבעים שקלים ונסעה לאחד המושבים שבסביבה כדי לקנות פרחים ולמוכרם. היא ביקשה מבעלת המשתלה שתלמדה כיצד לשזור זֵרים.

כאשר חזרה לרחובות, הוציאה שולחן קטן למדרכה שמול ביתם ומכרה עליו את הפרחים במשך סוף השבוע. את האומץ לפעול קיבלה מנסיונה הקודם כאשר יצאה לשטוף חדרי מדרגות. אז למדה שהדבר הנכון בעת משבר הוא לצאת ולעשות משהו ולא להתייאש לעולם, וגם תפילה מקרב לב בעת הפעולה לא תזיק.

בעלה, שישב עם חבריו המוזיקאים, נדהם לראות את אשתו ההרה מוכרת פרחים בהצלחה והחליט להשתתף עמה. הוא מתח רשת על המדרכה, בין שתי חנויות שהיו שייכות למשפחת אביו, והם הביאו עציצים ופרחים ופתחו משתלת רחוב. אז החלו מאבקים עם פקחי העיריה שבסופם, על סף לידתה, זכתה במשפט.

לאחר שילדה את בתם הבכורה, נתן להם אבי בעלה חנות כדי למכור בה את פרחיהם. כך חלפו השנים ונולדו להם עוד שני ילדים. הם עזבו את החנות ברחוב, בנו לילדיהם עליית-גג והקימו חנות חדשה בתוך ביתם.

למרות שהיתה לה עבודה קבועה וילדים בריאים, הדברים לא התנהלו למישרין. נילי הרגישה שאף אחד לא שומע אותה, גם לא בעלה שהתרחק ממנה ונאטם כלפיה מבחינה נפשית. היא ראתה שמנשבות רוחות רעות מבתי-הספר של ילדיה. אמרה לעצמה: הם עדיין ילדים טובים, אבל מה יקרה כאשר יהיו גדולים יותר? בקצב הזה הם עוד ידרכו עלי! ועוד הירהרה: ריבונו של עולם, מה עשיתי?! הנה יש לי בעל ושלושה ילדים, ובכל זאת אין לי נחת רוח ושום דבר לא הולך לי. הרגישה שהיא חייבת לקבל איזו החלטה שתוציא את חייה מהבוץ.

ואז החליטה לשמור שבת.

זו היתה החלטה קשה שבקשות מכמה בחינות. ראשית כל בגלל היותה מעשנת כרונית. ושנית: איך תעסיק את הילדים בשבת? הם היו רגילים עד כה לראות טלביזיה ולנסוע לים ולמקומות בילוי אחרים וכעת - לא כלום.

היא ניתקה את ילדיה מכל הרגלי החולין לפני שחיברה אותם לפעילות של קודש ולכן השבתות הראשונות היו קשות מנשוא. היתה מתרגזת על כך שאינה יכולה לנוח ומרוב לחץ הלכה לאיזו פינה נסתרת, הדליקה סיגריה ובכתה לה': "אני הולכת להתפוצץ, תן לי לעשן רק סיגריה אחת! סלח לי, אבל זה ממש פיקוח נפש..."

לאחר מכן כבר החלה למלא את השבת בתוכן. הלכה לטייל עם ילדיה ויצאה לשמוע פרשת שבוע בבית-כנסת סמוך. היא העבירה את ילדיה לבתי-ספר עם יראת שמים, וכאשר סייעה להם בהכנת שיעורי הבית, רכשה מחדש אט-אט את יהדותה. וכיום, כל מי שמבקר בחנות הפרחים שלה ומתבונן בזֵרים המקוריים שהיא שוזרת ובתמונות היהודיות הפזורות בחן על הקירות, מרגיש נשמה יתירה.

נשמתי בחמלה

עוזי התקשר בערב כדי להודיע לחברתו רחל שהוא עומד להגיע מחר מסיני, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת יום-כיפור. במשך כל החודשים הללו היתה נתונה בחרדה, והנה סוף-סוף הוא עומד לחזור.

בבוקר למחרת היו לה כמה שעות פנויות, והיא מילאה אותן בשיעור מחול בתל-אביב אצל גברת שמר. לאחר שהסתיים השיעור, יצאה לרחוב כשהיא מאושרת על כל רגע שחולף לקראת הפגישה המיוחלת. משדרות רוטשילד נכנסה לשדרות בן-ציון לעבר רחוב המלך ג'ורג'. היתה זו שעת בוקר שיגרתית, שבה נחפז כל איש לדרכו. רחל צעדה בביטחה ובזקיפות קומה. בידיה נשאה תיק ובו מחברות וחפצים אישיים. היא הרהרה בעוזי ובפגישתם הצפויה, אחר הצהרים, לאחר חודשים ארוכים כל-כך של פרידה.

כעת נכנסה לרחוב בוגרשוב. לנגד עיניה הזדקר שלד חדש של בנין בן חמש קומות המוקם והולך. היה עליה לעבור לצידו. המרצפות נעקרו מהרצפה, ערימות חול היתמרו בשטח וגזרי עצים היו מושלכים סביב. לקראתה באה אשה גדולה עם שיער מסולסל ובהיר... לפתע צנח מגג שלד הבנין פיגום עץ שאורכו ששה מטרים ופגע בראשה בחבטה אדירה, והיא נפלה מלוא קומתה לרגלי האשה הגדולה - - -

- - - למרבה תמהונה חשה רחל שהיא נמצאת מחוץ לגופה, מרחפת בגובה של כחמשה מטרים מעל המדרכה וצופה במתרחש ממעל. לא היה לה מושג איך יצאה מגופה ואיך עלתה למעלה. היא ראתה את האשה הגדולה גוחנת לעברה ומנסה לגלות אצלה סימני חיים. אחר-כך התרוממה והחלה לזעוק לעזרה. עוברי אורח נעצרו והתבוננו בגופה המוטל ארצה של רחל והחלו לטכס עצה.

האשה צעקה:"איפה הקבלן?" פועל צעיר הציץ מהגג ושאל "מה קרה?" האשה הצביעה על גופה של רחל ודרשה בתוקף לדבר עם הקבלן. הבחור הודיע שהקבלן נמצא למעלה, אבל הוא לא מוכן לרדת ולדבר עם אף אחד.

רחל ראתה את גופה שרוע על המדרכה וחשבה: זה הגוף שלי, אבל אני לא בתוכו! איך יתכן שאני רואה אותו מלמעלה? באלו עיניים אני רואה ואיפה האזניים שלי? איך אני שומעת את הקולות ברחוב?

היה מוזר מאד לראות את הגוף שבו שכנה לפני רגע. כעת ראתה לראשונה את גופה כפי שרואים אותו אנשים אחרים. תמיד היתה בטוחה שהיא הגוף. לא תארה לעצמה שהיא מציאות שמעבר לגופה הגשמי. באותו זמן לא פחדה כלל ולא כאב לה כלום. להפך, היא חשה מצוין והיתה נינוחה וחסרת דאגות. לא היתה זקוקה לגוף כדי לראות, לשמוע, או לחשוב.

מצב הצְפִיָה החל להשתנות. היה לה רגע של אי בהירות באשר למתרחש ברחוב. ברגע זה החלו המאורעות ברחוב להתערפל, ומתוך הערפל בקע לפתע אור בהיר שהתקרב אליה והתעצם מרגע לרגע. הוא היה נפלא ואדיר והקרין שפע רוחניות נשגבה.

לפתע, החלו לחלוף לנגד עיניה מאורעות חייה, כאילו שמישהו צילם, הקליט ותעד כל רגע ורגע מימי חייה, מיום הולדתה ועד לרגע שבו קרסה ארצה. התמונות היו תלת מימדיות כמו בסינמסקופ והיא היתה בתוכן. היא היתה הצופה בסרט וגם השחקנית הראשית בו. התמונות עברו במהירות עצומה מבלי להחסיר שום פרט. זה היה מעין סרט וידאו, שאגר את כל המידע של התנועות, הצלילים והצבעים של חייה, וכעת פלט אותו בדייקנות מופלאה.

התקשורת עם האור היתה טלפתית, כמו מלים פורחות בחלל. היא חזרה לראות שוב את האור המסנוור, המבריק, הרך והעוטף. ניסתה להשוות את האור לגווני אור ממקורות שונים שהכירה בחייה בעודה בגוף, אבל גם אור השמש היה חיוור ומוגבל לעומת השפע האינסופי של האור שראתה כעת. האור השופע היה מלא באין קץ אהבה. אין מלים שיתארו את הקסם, הפלא, הטוּב, העדנה, העושר, היופי ובעיקר החמלה האינסופית שהקרין האור.

לאחר מכן חשה שהיא לא מסוגלת להוות מציאות עצמית, שהיא עומדת להתבטל לנוכח האור העצום. לא היתה יכולה לשאת את הרגשות הנאצלים של אהבה וחסד ששפעו כלפיה. ביקשה להתגונן, לעצום את עיניה, אך לא היו לה עיניים לעצום! לא היתה לה אפשרות להסתתר מפני הזוהר.

האני שלה עמד להאסף אל האור. היא חשה התקשרות להוויה בעלת העוצמה האדירה. היא פנתה אל האור וסיפרה לו על כח המשיכה המופלא שלו ועל כך שהיא נמשכת אליו, אך ביקשה בכל זאת לחזור אל הגוף ולקבל הזדמנות נוספת.

רחל סיפרה לאור על עוזי, על פרידתם הממושכת בגלל המלחמה, על אהבתם, על הפגישה המתוכננת לאחר הצהרים. היא התחננה שכח המשיכה העצום לא יפריד ביניהם. היתה לה הרגשה של קריעה רוחנית מעוזי, כפי שקורעים בגשמיות בד או נייר. חשה שנשמתה נקרעת מנשמתו. שהאני שלה ושל עוזי הם אחד, וכעת מפרידים ביניהם באופן מלאכותי. ברגע הזה ידעה מדוע פגשה בו, מדוע היתה עמו. ידעה שהם ישות ומהות אחת.

התאונה אירעה בדיוק ביום הולדתה העשרים ושניים. היתה בה תחושה שהיא כה צעירה ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות. חשבה על הצעירה המוטלת ברחוב ללא רוח חיים. הרגישה שחייה נגוזו כמו חלום ולא נותר מהם דבר. היא חשה שלא השלימה את תכלית חייה, ידעה שלא היו אמיתיים. צער עמוק קינן בה על הזמן שבזבזה, הזמן של העולם הזה שקיבלה במתנה. היא רצתה לתקן את מסכת חייה. מחד, הרגישה משיכה עזה אל האהבה העצומה והרצון של האור, ומאידך חשה רחמים על אהובה שנשאר בעולם הזה ועל גופה שהחמיץ את חייו. הרחמים מילאו אותה לגמרי עד שפרצה בבכי - - -

האשה הגדולה רכנה ואחזה בידיה של רחל כשהיא משדלת אותה לקום על רגליה. רחל חזרה אל הגוף במהירות עצומה. גופה רעד מעוצמת הזעזוע. היא נשאה את עיני הבשר שלה כלפי השמש. מה חיוורת היא השמש! מה מוגבל כוחה בחום ובאור היחסיים שהיא מפיצה. בדרך-כלל נהגה להרכיב משקפי שמש שהגנו עליה מעוצמת הסינוור, והנה היא עומדת כעת ללא משקפיים ומישירה מבטה אל כדור השמש שנראה בעיניה כה דל...

לפתע הבינה שאור השמש מגן עלינו, על הגוף, על המציאות של העולם הזה. אור השמש הוא המסתיר את האור הגדול! הבינה שאם האור הגדול היה מאיר בעולם הזה, לא היינו מסוגלים לחיות בתוך גוף. ידעה שהמציאות העולמית היא רק ניצוצות מאור האינסוף הפלאי.

היא חשה שמחת אין קץ על הזכות שניתנה לה לחזור לחיי העולם הזה. כאשר הביטה על הקרש הענקי שפגע בה והיה מונח על הכביש, הבינה שאירע לה נס שאינו מתרחש לכל אחד.

גופה המבועת והחבול רעד מבכי. הגוף קם, עמד, בכה, הגיב לפקודות שנתנה לו, אך כושר ביטויו היה משותק. אותו רגע חשה שגופה הוא בעצם השותף, הכְּלִי בעולם הזה לנשמתה, ודרכו היא מתבטאת, יוצרת ומתעלה.

לא ידעה כמה זמן שהתה מחוץ לגופה, אולי שניות, אולי דקות ואולי יותר. הכל התרחש מעבר למימדי הזמן והמקום. כאשר ראתה שהאנשים עדיין צועקים לעבר הקבלן, הבינה שחלפו רק כמה שניות או דקות מאז האירוע. גברתן אחד התקרב לכבש המדרגות של הבנין וצעק בזעם שאם הקבלן לא ירד למטה, הוא יעלה למעלה. האיום עזר והבחור הצעיר הודיע שהקבלן ירד.

האנשים מסביבה היו נבוכים, מפני שרחל לא דיברה כלל ורק הגיבה על דבריהם בבכי. האשה הגדולה אחזה בה בהתרגשות ואמרה, שעליה ללכת בשבת לבית-כנסת ולומר "הגומל". רחל הנהנה בראשה, אבל היה לה ברור, בעקבות החינוך הקיבוצי שספגה, כי לבית-כנסת הולכים רק אנשים פרימיטיביים אשר פוחדים להתמודד עם החיים, ומקיימים שם טקסים מוזרים וחסרי הגיון.

האשה המשיכה לדבר בהתרגשות ואמרה, שעל רחל לתבוע את הקבלן וכי אסור לה לוותר לו. היא אספה את חפציה שהיו פזורים על המדרכה, הכניסה אותם לתיק ורשמה על פתק כתובת של עורך-דין מסוים ברחוב אלנבי.

כעת נשמע ויכוח קולני שהתנהל בין הקבלן היורד בכבש המדרגות לבין הגברתן המאיים. הקבלן ירד, והאנשים דרשו שיעביר מיד את רחל לבית-חולים. הוא סרב ואמר, שלדעתו היא נראית בסדר גמור. כל אותו הזמן המשיכה רחל לבכות ולא היתה יכולה להוציא מלה מפיה. היתה בלבה אפילו רחמנות על הקבלן. מראהו היה נורא: גבר בשנות החמישים לחייו, קומתו נמוכה ופניו חרושות קמטים. לראשו חבש כובע בעל שוליים נוקשים, וסרבל עבודה אפור מיושן היה מונח ברישול על גופו הצנום. על אפו היו תלויים משקפי ראיה בעלי זכוכית עבה.

האיש בהה באדישות סביבו, והיה נראה כמי שהאירוע לא נוגע לו כלל. הסתבר, שהפיגום נשמט מידיו באקראי. כל שטח הבניה היה מוזנח, ללא אמצעי בטיחות מינימליים. לא הבינה מה מניע אדם כזה לבנות בנין. מראהו העיד על כך שאין בו אפילו רצון לחיות.

האשה הגדולה פרצה בצעקות רמות לנוכח אדישותו המופגנת, ורחל המשיכה לבכות. הוא הביט בה ואחר-כך בקרש המוטל על הכביש. אז הרים את ידו בתקווה להשיג מונית. האנשים התפזרו בהנחה שהיא מטופלת, ורק מעטים, כולל האשה הגדולה שלא חדלה לדבר, המתינו בחוסר אמון ודרשו לקבל מהקבלן את פרטיו.

הקבלן ביקש מהנותרים להתפזר. הוא נטל את ידה של רחל וגרר אותה לרחוב המלך ג'ורג' ההומה בתקווה לעצור מונית. רחל הלכה אחריו גועה בבכי. הוא שידלה לחדול מכך וניסה להרגיעה שהכל יהיה בסדר. לא יכלה לעצור את הבכי כפי שלא יכלה לדבר, אבל ידעה שיהיה בסדר, שהרי היא עומדת לפגוש את עוזי אחר הצהריים, ואין שמחה גדולה מזו. הקבלן המשיך לגרור אותה בנסיון נואש להשיג מונית, אך ללא הצלחה. לבסוף הגיעו ברגל עד למרפאת "זמנהוף".

הקבלן נגש אל הפקידה שישבה באולם הכניסה וסיפר לה על התאונה. הפקידה שלחה אותם אל מחלקת הרנטגן. הוא ניסה לדבר שוב עם רחל, ולאחר שהתייאש מלדובבה, רשם את שמו ושם משפחתו על פיסת נייר ותחבה לידי רחל. הוא הושיבהּ על הספסל בכניסה לחדר הרנטגן וישב לצידה. האנשים הממתינים הביטו בתמהון במחזה המוזר, שבו אדם מבוגר ומסכן מביא צעירה הבוכה ללא הרף. הוא סיפר להם שהאשה קיבלה מכה חזקה בראשה כתוצאה מתאונה, ביקש שיביאו לה קצת מים לשתות ואז פנה והסתלק לדרכו.

רחל המשיכה לשבת בתור לחדר הצילומים ודמעותיה זלגו מאליהן. בתור חיכו כעשרה אנשים שלא יכלו לשאת את בכיה והם דנו ביניהם באפשרות שתכנס בתור לפניהם. אשה צעירה, בעלת שיער שחור ומתולתל ועיני שקד כהות, הודיעה לרחל שכולם מוותרים על תורם והיא יכולה להכנס כעת. היא לא היתה מסוגלת לדבר, אבל היתה אסירת תודה על טוב ליבם של האנשים, ואולי על חוסר יכולתם לסובלה...

תוצאות הצילום היו טובות. מצבה נראה תקין לחלוטין ולא ניכרו סימני פגיעה בגולגולת. היא היתה נרגשת מן הנס, הרי איך יתכן שהגולגולת נשארה שלמה אחרי מכה נוראה שכזאת?!

מפענח תוצאות הרנטגן ניסה לשאול אותה פרטים על התאונה, אך היא לא הצליחה לענות לו, ובגלל תוצאות הצילום הטובות החליט לשולחה לביתה. היא לא היתה מסוגלת לנסוע ללימודיה וביקשה לחזור הביתה ולהירגע. כסף למונית לא היה לה והיא נאלצה לנסוע באוטובוס.

רחל יצאה לרחוב מאושרת. מעולם לא נראה לה העולם כה נפלא. האויר צח וצלול וגופה שלם. תהתה אם רק היא חוותה את מה שמעֵבר, האם יש עוד מישהו שיודע על המציאות העוטפת את העולם? הרי לא יתכן שרק אשה פשוטה כמוה יודעת סוד נורא שכזה. מבחינה רציונלית לא יכולה להיות מציאות כזאת, אבל היה לה ברור שלא חזתה בתעתועי שוא וכי דעתה לא נטרפה עליה. היא הניחה שיש אנשים נוספים שיודעים על מציאות האור העליון, אבל לא היה לה מושג כיצד לאתרם.

היא התפעלה מיכולתה להסתובב לבד ברחוב אחרי אירוע כזה, לעלות לאוטובוס, לשלם לנהג. היא צחקה בנפשה לעומת גופה שהמשיך למרר בבכי. המבטים התמהים שננעצו בה לא הפריעו לה כלל.

בשעת צהרים מאוחרת הגיעה לביתה. בכיה פסק, לא חשה כל כאב, הכל היה בהיר ומאושר, נשגב ובלתי ניתן להסבר. הכינה תה חם ונכנסה למיטתה בנסיון להרגע ולנוח מעט. לגמה מן המשקה החם וניסתה לארגן את מחשבותיה. בקוצר רוח חיכתה לעוזי, שאמור היה להגיע בתוך זמן קצר. רצתה לראותו חי ונושם בתוך גוף שאפשר לראות ולשמוע.

הזמן עבר לאט. רחל צלצלה לגברת שמר, המורה למחול, והצליחה לספר לה על התאונה, בלי להזכיר את חווית יציאת הנשמה מהגוף. היא תיארה את הפיגום שנפל עליה, את המכה האיומה שניחתה על ראשה, את מה שעבר עליה אחר-כך ברחוב, את השתרכותה אחרי הקבלן למרפאה, צילום הרטנגן, ולבסוף שיבתה לביתה.

גברת שמר היתה מזועזעת, והשביעה את רחל שתיכנס למיטתה ולא תסתובב במשך שבוע ימים. היא תיארה לה את הנזק העצום שיכול להיגרם למוח כתוצאה מטלטול לאחר מכה כזאת ואמרה לה שהיא חסרת אחריות לחלוטין, מפני שהיה עליה להתאשפז מיד בבית-חולים ולעבור בדיקות כלליות. רחל ענתה שלא יאמינו לסיפור שלה, מפני שהקבלן נטש אותה במרפאת "זמנהוף" ונעלם, וחוץ מזה לא ניכרים עליה סימנים והיא אינה חשה בכאבים.

גברת שמר לא התרשמה. היא הסבירה שהסימנים עוד יופיעו וגם מן הכאבים לא תמלט. לבסוף הודיעה שהיא מבטלת את השיעורים אצלה עד שיתברר המצב לאשורו. היא גרמה לרחל להבין שהענין רציני וכי עליה להשמר מאד.

בשלב זה לא רצתה רחל להודיע דבר להוריה כדי שלא ידאגו. היא נמנמה מעט עד שצילצל הטלפון. עוזי היה על הקו. היא סיפרה לו בהתרגשות על התאונה, והוא הודיע שכעת הוא ניגש לבקר אצל הוריו, וכי יגיע אליה בתוך שעה.

עוזי נכנס והתיישב על הכסא שליד המיטה בפנים מודאגות. רחל סיפרה לו על התאונה וגם תיארה את החוויה העל-טבעית שחוותה. הוא היה המום בדיוק כמוה. שניהם לא נתקלו מעולם בסיפור כזה. לא היה להם מושג מה קרה, היכן הייתה רחל ומה ראתה. תחושה אינטואיטיבית חדרה להכרת שניהם שהיא פשוט חזרה מן המוות. יותר מכך לא היו יכולים להסביר לעצמם.

עוזי החליט שגברת שמר צודקת וכי על רחל להישאר במיטתה. הוא ביקש שתצלצל להוריה, מפני שהיה צריך לחזור לצבא למחרת בבוקר וחשש להשאירה לבדה. הם החליטו כי ישמרו לעצמם את החוויה שעברה ולא יספרו עליה לאיש. היה ברור להם כי היא שפויה בדעתה, אבל תארו לעצמם שאם יפיצו את הסיפור, קיים חשש שמישהו ידאג לאשפזה בבית משוגעים.

כך שכבה רחל במיטת חוליה ולא יצאה מן הבית, למרות שבתחילה לא הרגישה דבר מיוחד פרט לכאב ראש קל. ביום השלישי לתאונה היתה לה תחושה מוזרה. המצח החל להתנפח וקיבל צבע כחלחל. היא נגעה בראשה וגילתה נפיחות רכה על הקרקפת. כאבי הראש התחזקו. באחד הימים גילתה לתדהמתה, קרחת בקודקוד ראשה. מדי יום התפשטו סימנים של שטף דם על פניה, תחילה במצח, אחר-כך בעיניים, בלחיים, עד שהראש והצוואר התנפחו והכחילו. מתחת לעיניה היו שני עיגולים שחורים שהחרידו את כל רואיה.

רחל החלה לסבול מסיוטים. פחד לא הגיוני תקף אותה בעיקר בערב לאחר שקיעת השמש. אז שכבה במיטה, בוהה בקירות ובתקרה, אחוזת חרדה. אמנם הסבירה לעצמה שאין כל סיבה לתחושות הללו, אך דמיונה היה מייצר צלילים מפחידים וקולות הדהדו בחלל ראשה. רק ביקוריהם של ידידיה וקרוביה הצליחו להפיג מעט את הסיוטים הללו.

לאחר תקופת ההחלמה הראשונית, ניסתה לברר אפשרות לקבלת פיצויים מאותו קבלן שהתרשל. אז נודע לה שבנו היחיד נהרג במלחמת יום-כיפור. רחל הבינה למפרע את האדישות המשונה שלו בעת האירוע, וויתרה על התביעה.

חלפו שנים. רחל השתקמה אט-אט מנזקי התאונה, סיימה את לימודיה בהצלחה ונישאה לעוזי. בעקבות התאונה נמשכה למדיטציה, מפני שלראשונה פגשה בתיאוריה המסבירה את המציאות שמעבר לחומר. יחד עם אנשים נוספים שעסקו במדיטציה, הקימו במרכז הגליל ישוב של מוֹדֶטִים בשם פיסגית. עוזי שמח להשתתף בהקמת ישוב חדש, ועבור רחל היתה זו הזדמנות לבדוק אם המדיטציה אמיתית או שיקרית.

הפחד שממנו סבלה לאחר התאונה נעלם כליל ובמקומו חשה בטחון רב, בטחון באור הגדול השומר עליה בכל אשר תפנה. כעת לא פחדה מכלום. היתה נוסעת במסגרת עבודתה, לבדה, בדרכי הגליל הנידחות ללא כל חשש, בבטחון גמור, כי האור הגדול נמצא בכל מקום.

במשך שהותם בפיסגית נוכחו כי המדיטציה אינה רק טכניקה, אלא גם כת. הם הרגישו מרומים ומתוסכלים מהכת, שמרכיבה הפנימי היה בעצם סגידה לאגו. כל אחד חי לעצמו, מפתח את אישיותו ובונה חומת זרוּת כלפי זולתו, יושב שעות על גבי שעות עם עצמו ומנסה להכנס בשקט לרבדים העדינים של הבריאה, כאשר המטרה האמיתית היא לגייס את הטבע למימוש שאיפותיו הפרטיות. היה ברור להם שלא ישארו בישוב לאורך ימים.

יום אחד, כשבע שנים לאחר התאונה, נסעה רחל לסידורים בירושלים. היא סיכמה עם אסתר, ידידת נעוריה מהקיבוץ שהתגוררה בירושלים, שתשאר ללון אצלה. כאשר הגיעה אל ביתם של אסתר ובעלה יהודה, סיפרה להם על אכזבתם מפיסגית. היא הבחינה בכך שיהודה חובש כיפה קטנה לראשו והתפלאה לשמוע שהחליט לאמץ אורח חיים דתי.

לאחר שנפרדו כדי לישון, התכוננה רחל לעלות לחדר האורחים בקומה השניה. לפני שעלתה, קלטו עיניה ספר כלשהו שהונח על השולחן בחדר-האוכל. בהיותה חובבת קריאה החליטה לקרוא משהו לפני השינה. היא לקחה את הספר ועלתה לחדר. בבית עדיין נשמעו קריאות הילדים והמולת שעת ההשכבה. רחל סידרה את חפציה ושכבה במיטה. על כריכת הספר היה כתוב: "סידור תפילת ישרים". רחל החלה לקרוא:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

היא נבהלה מהפסוק. מיד הבינה שספר זה אינו כספרים הרגילים שהכירה ויש להתייחס אליו אחרת לגמרי. אותיותיו לא היו רגילות, חלקן היו גדולות, חלקן קטנות. אט-אט החלו לעלות לפניה התמונות שראתה בזמן התאונה כמו מתוך מסך ערפל. המשיכה לקרוא:

אֱ-לֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּה, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְלָהּ מִמֶּנִי, וּלְהַחְזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא...

התרגשותה של רחל הלכה וגברה. היא רצתה לצעוק: זה נכון! אני יודעת שזה נכון! הרי נשמתה ניטלה מגופה והוחזרה לתוכו, אך מי יאמין לה?! מאידך הדבר כתוב במפורש בספר שהונח על השולחן בחדר-האוכל ומן הסתם זהו ספר שאנשים קוראים בו. מה קורה כאן? מי כתב את הספר הזה? השאלות התרוצצו במוחה והיא המשיכה לקרוא:

כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אָדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּך אַתָּה ה' הַמַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרים מֵתִים:

כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה - אדון כל הנשמות... המחזיר נשמות לפגרים מתים... מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר:

... בָּרוּך אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלָדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים...

מי מכיר כמוה את עוצמת הרחמים בהם מאירה השמש במוגבלותה בעולם הזה. כמה רחמים יש באור השמש המגן עלינו מפני השפע האדיר של האור הגדול, שפע שגופנו אינו יכול להכיל בשל מוגבלותו. נזכרה ברגע שבו חזרה נשמתה לגופה ואיך הישירה לאחר מכן מבט אל השמש. איזו שמחה הרגישה במוגבלותה המאפשרת את הקיום הגשמי בעולם הזה! כמה רחמים מרעיף עלינו הבורא אשר מצמצם את עצמו למעננו!

היתה מרותקת לסידור, קראה וקראה בו ללא הפסק כמו בספר מתח בלשי. במשך שעתיים קראה את כל התפילות - שחרית, מנחה, ערבית, שבת ומוסף, ולאחריהן פרקי אבות ופרקי תהלים. תוך כדי הקריאה זלגו דמעותיה והיא רצתה לצעוק באישון הליל: אמת! אמת! כל מה שכתוב כאן, הכל אמת!

לא נרדמה במשך כל הלילה. דפדפה שוב ושוב בדפי הסידור, כשהיא מנסה לעכל מה שעיניה רואות. הבינה שהספר הוא ספר של התקשרות ושיחה עם ההויה שראתה, ספר של תחנונים, הבטחות וצווים. לא הבינה בדיוק את פשר הצווים הללו וכיצד הם מתקשרים אל האור הגדול, אבל הבינה בחוש שהם מושכים את שפעו העצום.

הדמעות שזלגו מעיניה הזכירו לה את הבכי שבכתה לאחר התאונה. בדרך-כלל היתה אשה מאופקת, פחות או יותר. שנים ארוכות מאז האירוע לא בכתה כך, והנה הכל חזר. כעת תהתה איך יתכן שבמשך שלושים שנות חייה לא הציצה בסידור אפילו פעם אחת?!

אור ראשון של בוקר חדש החל לצוץ. רחל ידעה שהשתנתה, שלא תוכל להשאר כפי שהיתה קודם, ידעה שהיא יהודיה וכי עליה לעשות מה שיהודים חייבים לעשות. בהשפעת תפילות השבת בסידור, קיבלה על עצמה לשמור שבת.

היא שמעה את קולות הילדים המתעוררים וירדה למטה. אסתר עמדה במטבח, אמרה "בוקר טוב" במאור פנים ומיהרה להגיש לה עוגה ריחנית וכוס חלב חם. הילדים התרוצצו סביבה. רחל לגמה מהחלב החם, שעה שיהודה חזר מבית-הכנסת והסב עמהן במטבח. אז אמרה רחל:

"יש לי משהו לספר לכם... קראתי את הסידור הזה בלילה ולא יכולתי לישון מרוב התרגשות. דעו לכם, שכל מה שכתוב בסידור הוא אמת לאמיתה! בטח אתם מתפלאים איך אני יודעת, אבל תכף אסביר..."

מכאן ואילך החלה לספר על התאונה וכל מה שעבר עליה בעקבותיה. הילדים השתתקו והבית כמו נרגע והקשיב. סיפורה קלח, המאורעות עלו וצפו במטבח שטוף השמש. מעולם לא סיפרה על חווייתה לאנשים אחרים, פרט לעוזי, והנה כעת הרגישה שמותר לה לספר הכל.

כאשר סיימה את דבריה, ראתה כי הם נדהמים. שנים רבות הכירוה מקרוב ולא נודע להם דבר על האירוע. פניו של יהודה אורו, כאילו קיבל אישור לדבר מה שחיפש. הוא סיפר על מחקרים שנעשו בארצות-הברית על-ידי ד"ר מודי וד"ר קובלר-רוס, שליקטו עדויות מפי מאות אנשים שחוו מוות קליני. כולם סיפרו סיפור דומה לשלה, ומהם הסיקו החוקרים שיש חיים לאחר המוות הגופני. רחל שמחה מאד להווכח כי אינה בודדה בחווייתה העצומה. יהודה שאל בתמימות:

"האם ראית את הקדוש-ברוך-הוא?"

"כן ולא..."

"איך יכול להיות?"

"גם אני שואלת את עצמי. מצד אחד לא נראה לי שאפשרי לראות ממש את הבורא, אבל ראיתי אותו הרבה יותר ממה שניתן לראותו כאשר נמצאים בתוך הגוף, שלא מסוגל לסבול כלל הארה כזאת."

"לפי התיאורים שלך, נראה שהיית שעות ארוכות מחוץ לגוף?"

"שוב, נכון ולא נכון. הייתי במצב שמעבר לזמן ולחומר. בזמן של העולם הייתי כנראה רק כמה דקות מחוץ לגוף, אבל השהייה שם היתה מעבר לזמן, לכן יכולתי לחוות ולהבין כל-כך הרבה דברים בו זמנית." יהודה הוסיף לאחר הירהור:

"צריך לחשוב על הסיפור שלך... קשה לבני-אדם החיים בעולם יחסי, להבין עניינים כל-כך מופשטים."

"אתה צודק, ולכן, כדי שהגוף יהיה כלי לאלקות, החלטתי לקבל על עצמי התנהגות שתאפשר זאת." לאחר מכן סיפרה רחל ליהודה ואסתר שהחליטה לשמור שבת, וכן ביקשה שיהודה יקח אותה למקום שבו תוכל לקנות סידור וספרים נוספים העוסקים ביהדות.

הם נסעו לשכונת גאולה בירושלים. רחל נכנסה כשהיא לבושה במכנסי ג'ינס ובחולצה קצרה, ונפגשה לראשונה בחייה בחרדים לובשי חליפות שחורות. למרות לבושה התייחסו אליה באדיבות ובחביבות. היא בחנה את המדפים ובחרה באקראי את הספרים "מסילת ישרים", "דרך ה'", "שערי תשובה", "שמירת שבת כהלכתה", "מכתב מאליהו", "גשר החיים", וכמובן - סידור תפילה.

כאשר הגיעה רחל לביתה, מצאה את בעלה יושב בסלון וקורא עיתון. היא הניחה את ערימת הספרים על השולחן ואמרה בחיוך:

"החלטתי לשמור שבת!"

"קודם כל תאמרי שלום, תשתי כוס תה, ואולי תאכלי משהו לפני שאת מצהירה הצהרות בומבסטיות כאלה..." רחל אמרה בהחלטיות:

"לא! אני רוצה שתדע כי מהיום והלאה אני שומרת שבת! לא נוסעת, לא מדליקה אש, לא מפעילה חשמל, ולא פותחת טלביזיה!..."

"תגידי, השתגעת?..."

"כשסיפרתי לך את הסיפור על הנשמה שיצאה מהגוף האמנת לי, אבל כעת, כשאני רוצה בסך-הכל לשמור שבת, אתה טוען שהשתגעתי?!..."

המת החי

חברתו של אבי הסכימה להתחתן עמו, למרות גילו הצעיר, ואף-על-פי שידעה שהוא מסובך עם העולם התחתון. היא קיותה שהנישואין יחזירו אותו למוטב. כבר מגיל צעיר היה הרפתקן ונגרר אחר הרחוב. לא סיים אפילו בית-ספר יסודי. כשיצא באמצע לימודיו החל לעבוד והכיר את החברים שפתחו בפניו את עולם החושך. השתמש בסמים, וכבר בגיל חמש-עשרה הסתבך עם המשטרה במעצרים חוזרים ונשנים.

לאחר הנישואין, עברו להתגורר בפתח-תקוה, ולאחר כשנה וחצי נולדה להם בת בכורה ולאחר מכן בת נוספת. אבל המסגרת המשפחתית לא הצליחה להרחיקו מעולם הפשע. גאוותו לא הניחה לו להפרד מהחושך. "גאוות אדם תשפילנו" אומר הפסוק, וסופי תיבותיו מות.

אבי חזר להתפרנס מכל מיני עסקים מפוקפקים. התקופה הזאת היתה איומה ונוראה, בפרט עבור אשתו ובנותיו. המשטרה הכירה היטב את כתובתו והגיעה לביתו בכל שעה משעות היממה, לעתים אף בחצות לילה או לפנות בוקר.

כך חלפו להן ארבע שנות הנישואין הראשונות. עגלת חייהם התדרדרה ועמדה ליפול לתהום. הכל היה חסר מוצא. אשתו של אבי החלה לדרוש גט. הוא נהג לחזור לביתו מאוחר בלילה וראה אותה ממררת בבכי. אז ניסה להרגיעה באומרו שלא תדאג וכי עוד יבוא יום והוא יהיה בנאדם.

פעם ראתה שניים מחבריו, שהיו עמו בעבר בעולם הפשע, חוזרים מחו"ל כשהם חובשים כיפה ועטורים בזקן ואמרה לו שהיתה רוצה לראותו כמוהם ואז ממילא הכל יסתדר. אבי הירהר בדבריה, אבל הגאווה והבושה מיתר חבריו לא הירפו ממנו.

תמיד רחש כבוד לדת. אם, למשל, עישן בשבת וראה מולו רב, היה מכבה את הסיגריה בכפו ובלבד שלא יפגע בכבוד החכם. הוא ידע באיזו פינה בנפש שהוא מוכרח יום אחד לחזור בתשובה, אך לא עשה דבר בקשר לכך, פרט לקיום מצוה אחת.

בילדותו לימד אותו סבו להניח תפילין, ומאז הניחן מדי בוקר. ידע בלבו שיש אחד שרואה אותו. אולי הצליח לברוח ממנו פה ושם, אבל ידע שיום אחד יבוא על עונשו. גאוותו אמרה לו על הסף: לי זה לא יקרה, הרי ה' שומר עלי...

אחיו של אבי, הצעיר ממנו בשנתיים, היה חסיד ברסלב, תלמידו של הרב לייזר ברלנד, ראש ישיבת "שובו בנים" בעיר העתיקה בירושלים. מדי יום שלישי אירגן האח שיעור בבני-ברק עם הרב לייזר. אבי התארח במקרה בבית אחיו כאשר התקיים שיעור, אך כמובן שלא השתתף בו.

הרב לייזר קרא אליו לפתע:

"בחור! בוא הנה לרגע..."

אבי התקרב לרב, שלקח את יד ימינו ולחץ אותה, כשהוא ממלמל כמה מילים לא מובנות. לבסוף פנה לאבי:

"אברהם, אתה תראה ישועות רבות!" אבי לא הבין למה הוא מתכוון.

באותה תקופה הסתכסך אבי עם עבריין שולי וקצת לא שפוי. אבי לא חשש ממנו במיוחד, אבל הבחור תיכנן לפגוע בו. ערב אחד הלך למסיבת חברים, שתה והשתכר ושכח לחזור לביתו. הוא נשאר ללון אצל חבר בפרדס-כץ.

כאשר התעורר בבוקר, הרגיש חרטה עצומה על כך שלא הודיע דבר לאשתו והוא התקשר אליה כדי לבקש את סליחתה. היה זה יום שלישי בשעה תשע בבוקר. אשתו ענתה:

"אין יותר סליחות! אל תבוא הביתה, מספיק לי ממך!"

"אבל תאמיני לי שזאת הפעם האחרונה..."

הוא שמע אותה בוכה:

"טוב, טוב... תבוא... אני והבנות מחכות לך..."

אבי ביקש מחברו להחזירו ברכבו לפתח-תקוה. כאשר יצאו מהשכונה, ביקש לקחת את התפילין שהיו מונחות אצל הוריו. הוא לקח את התפילין והניחן ברכב, וכאשר עמדו לנסוע, נזכר לפתע במשהו נוסף.

"חכה שניה, אני חייב למסור משהו לאחי, עוד שניה אני חוזר..."

אבי חזר לדירת הוריו ודיבר עם אחיו, לאחר מכן יצא מהבית אל חדר המדרגות, הוא היה עדיין מטושטש מהמסיבה ומהשינה הטרופה בבית החבר.

לפתע חש נעיצה בגבו.

מיד הסתובב לראות מה קרה. האורב, שעקב אחריו כל אותה עת, הניף את ידו ונעץ מספר פעמים בטירוף סכין בצדו השמאלי של החזה. אבי העורקים נפגע. אבי עוד הספיק לראות את הבחור בורח. עדיין עמד על רגליו ואחז בחזהו. הרגיש איך שלבו מפמפם ומתיז את דמו. האויר שהיה בקירבו אזל לחלוטין, לא היה מסוגל לנשום, רץ ימינה, רץ שמאלה, כשהוא מנסה לאחוז בדבר מה. לבסוף יצאה צעקה מגרונו:

אבאאאאאאא!

אמנם אביו היה בטווח שמיעה, אבל הוא לא התכוון אליו אלא למישהו אחר, הרי כאשר כאב לו בילדותו, נהג לצעוק באופן אינסטינקטיבי "אמא". הרגיש שבעת הצעקה מתחולל בגופו דבר מוזר מאין כמוהו. אי-אפשר לספר זאת לבשר ודם. הרגיש מעין מהלומת זרם חשמלי עצום מראשו עד לכפות רגליו ובחזרה לפיסגת ראשו - - -

- - - באותה נקודה הרגיש התנתקות ומצא את עצמו לפתע מעל לגופו, כשהוא חופף על שערותיו. אז ראה את אביו ואחיו שהגיעו בבהלה לקול צעקתו ואחזו בגופו. גם חברו, שהמתין בחוץ ברכב המונע, הגיע לעברו ונדהם לראותו שותת דם.

אבי ראה את עצמו משייט מעל לגופו וראה כיצד מכניסים אותו לתוך הרכב. שאל את עצמו מה קורה פה? הוא לא הרגיש את גופו ולא חש בכאבים. לא הבין כלל במה מדובר. הביט בדיוקנו כפי שמביט האדם בעצמו במראָה או בסרט, ראה את כל תוואי הנסיעה, איך הרכב צופר ללא הרף ונוסע בבהלה, כאשר חציוֹ על הכביש וחציוֹ על המדרכה. למטה גופו חירחר ועיניו התהפכו בחוריהן, אבל הוא היה למעלה, צופה על כל המתרחש בשלוה וללא כאב.

לאחר מכן ראה איך שמכניסים אותו לבית-החולים "בלינסון", מוליכים אותו לחדר מיון ומשכיבים אותו במיטה. אבי, שחש תענוג מהריחוף, לא הבין מה כולם מחפשים אצלו למטה, הרי הוא למעלה! כל מאמציהם נראו לו מיותרים לחלוטין. העיסוק בגופו נראה לו כטיפול בגולם.

הוא ראה את אמו מתקשרת לאשתו:

"אל תשאלי... אבי בבית-חולים 'בלינסון'... הוא נפצע קשה מאד..."

"לא יכול להיות, הוא התקשר אלי לפני כמה דקות ואמר שהוא מגיע הביתה..."

"אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת..."

לאחר זמן מה ראה למטה את אשתו ושתי בנותיו מגיעות בריצה מבוהלת. אמו השתטחה על הרצפה ובכתה ללא הרף. אבי ניסה לגשת אליה ולומר לה "אמא, אני פה! על מה את בוכה?...", אבל הבין שאין לו שום קשר אליה והדבר ציערו מאד. כך המשיך לרחף בגובה תיקרת בית-החולים כמטר וחצי מעל לגוף. ראה את כובעי המנתחים הרוכנים מעל למיטתו.

אז שמע צליל מאד מתוחכם, מורכב פי אלף מהצלילים שניתן לשמוע במוזיקות אלקטרוניות למיניהן. הצליל הראשון נחת לימינו. הוא רצה להביט בו ואז נחת צליל נוסף לשמאלו, ולאחר מכן לפניו ולאחוריו. לפתע החל להבין שלא מדובר בתענוג הקודם וכי הוא עובר לרובד אחר.

רוח חזקה ונוראה יבבה. הרגיש שהוא מתרומם ועומד לעזוב את העולם. קולות נוספים ליוו אותו, קולות איומים ומחרידים. הוא שמע איש צורח, בתוך קול של אשה צורחת, בתוך קול של ילד מיילל. קולות מאד מתוחכמים. אם יביאו את כל הרמקולים שבעולם, הם יהיו כאין וכאפס לעומת העוצמה של הקולות הללו.

למעלה הכל רוחני ובעל עוצמה. גם הצד שכנגד חזק מאד מאד. כל מה שישנו בעולם התחתון ישנו בעולם העליון. לעומת האש שיש בעולם הזה, ישנה למעלה אש חזקה פי כמה וכמה, ולעומת החיות הטורפות של העולם הזה, יש למעלה חיות טורפות ענקיות ומפחידות לאין שיעור. כאשר האדם נפרד מגשמיותו ונמצא למעלה, בכוחו לקבל את הדברים הנוראים הללו.

אבי רצה לבקש עזרה. הרגיש שאיבריו הרוחניים הולכים וקטֵנים, מתהדקים לנשמתו. לפתע הבין שהוא עומד למות. אז ראה את אשתו ואת בנותיו והשתוקק כל-כך להפרד מהן. אמנם ציער את אשתו, אבל הרי דיבר עמה לפני זמן קצר וביקש לחזור והיא הסכימה. הוא לא יכול להפרד ממנה כך! רצה לפחות לומר שלום בפעם האחרונה.

תוכן העניינים

אור חוזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה