אור ברסלב
אור חוזר שער רביעי - תחית המתים › אור יקרות בקפאון

אור חוזר

שער רביעי - תחית המתים · אור יקרות בקפאון

נשמה מרחפת על פני המים

מראשית ילדותו בעכו השוכנת לחוף ימים, חיפש גדעון דבר שיתן לו אהבה וסיפוק בחיים. ככל שהתבגר הרגיש שהוא נמשך לדבר אחד בלבד - הים הכחול והאינסופי. חבר טוב קישר אותו לפעילות הימית, וכבר בנעוריו היתה לו ספינת דייג והוא יצא להפלגות שנמשכו שבוע או יותר.

בנוסף לדייג, התקשר גם לסירת הקיאקים הצרה ובעלת המשוט. כאשר היתה לו מנוחה מהפלגות הדייג, פנה מיד לתחביב השייט בקיאק. העבודה וגם התחביב היו כרוכים אצלו בים. הכל החל ונגמר אצלו בים.

ככל שחלפו הימים, כך חיפש אתגרי שייט גדולים יותר. מרוב אהבתו רצה להתמודד עם הים בכל מצב. הוא החל לצאת עם הקיאק גם בימי החורף הסוערים. לעתים יצא להפליג בים סוער לגמרי, בניגוד לכל הגיון. הוא התנגח בגלים שהיתמרו לגובה ארבעה מטרים ונעו במהירות של עשרות קמ"ש, עם קיאק ששוקל שלושים וחמשה ק"ג בלבד. הגל התנגח בסירה הצרה שהתרוממה מעט באויר ונבלעה בתוך לועו. לאחר מכן התמודד כנגד גל נוסף. כך שיחק עם החיים והמוות, כשהוא מוקף במים רבים.

אנשים הזהירו אותו פעמים רבות על הסתכנותו. באחד הימים הגיע לחוף צוות של עיתונאים וצלמים, ואחד מהם קרא לו מרחוק:

"מה קרה לך, מטורף?! הים יבלע אותך, תחזור הביתה!"

פעם אחרת, כאשר הפליג בים סוער, קרא לו ערבי אחד שהכירוֹ:

"גדעון, גדעון, תחזור הביתה! אמא שלך דואגת לך על החוף..."

אבל גדעון בטח בעצמו, בכוחותיו הפיזיים והנפשיים. הוא חש שאין שום גבול ומחסום בינו לבין הים, תמיד הגיע לאן שרצה. כאשר שמע את הצעקות המבוהלות מהחוף צחק בלבו. הוא האמין שהים אוהב אותו אהבה אינסופית ולא יבגוד בו לעולם.

בתקופת השירות הצבאי שרת כמובן בחיל-הים, ועם סיום שירותו חזר לעבוד בספינות הדייג ולשוט להנאתו בקיאק.

לאחר אחת מהפלגות הדייג הארוכות, חזר גדעון לביתו כדי להנפש עד להפלגה הבאה. הוא יצא לעבר החוף בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת. הים הירקרק היה שקט ורגוע, השמש עלתה מעל פני המים הקסומים, שני שחפים דאו ברקיע ודולפין גדול ניתר מעל לפני המים והותיר אחריו עיגולים הולכים ונעלמים.

המראה הפסטורלי המריץ אותו לחתור מעכו ועד לקריות, מרחק עצום לכל הדעות. כדרכו ביטל את הקושי בלבו והחל לחתור בהתלהבות. לאחר כמה שעות, ראה באופק את שכונת בת-גלים בחיפה והחליט להגיע עד אליה. כאשר הגיע, חתר לעבר החוף והשתרע על חוף הים כדי לנוח.

שני בחורים שיחקו ביניהם במטקות. אחד מהם שאל את גדעון מנין הגיע והתפלא לשמוע שיצא מחוף הסוסים בעכו. גדעון שיחק עמהם מעט עד לשעות אחר הצהריים.

הוא שב לקיאק והחל לחתור צפונה. אז הבחין בכך שהים השקט החל להשתנות. הרוח היתה כעת נגדית, הים רוגש יותר והחושך איים להשתלט אט-אט על המרחבים, ובכל זאת, במאמצים אדירים הצליח לשוב לעכו לפני השקיעה.

אז הבחין בגוף צף על פני המים במרחק של כעשרים מטרים ממנו. תאר לעצמו שמדובר באיזה גזע עץ שהושלך מאחת האניות וצף לעבר החוף. כאשר התקרב יותר הבחין, לתדהמתו, שמדובר בילדה קטנה שצפה על פני המים והגלים משחקים עמה כרצונם וסוחבים אותה ללב ים. בשארית כוחותיו העלה אותה לתוך הקיאק. הוא הביט בפניה וראה שפיה ואפה פולטים מים רבים. היא נראתה מתה.

גדעון המשיך לחתור עד שהגיע לחוף. שם פגש בידיד בשם פליקס ואמר לו, שיש בסירתו ילדה קטנה שכנראה מתה מטביעה. הוא ביקש ממנו לטפל בגופתה, מפני שאין לו כוח והוא חייב להגיע לביתו.

למחרת בערב הגיע פליקס לביתו של גדעון וסיפר לו בהתרגשות על השתלשלות העניינים מאז שמסר לידו את הילדה שטבעה. כאשר ניסה להזעיק עזרה, התקהלו אנשים רבים בחוף סביבהּ ושאלו: "מה קרה?" רופא אחד הגיע למקום, בדק את הילדה, וכאשר נוכח שאין לה פעימות לב, ניסה להחיותה, אך ללא הצלחה.

אז ניגשה אשה אחת לעבר ההתקהלות ושאלה במתח עצום:

"מה קרה?" מישהו ענה לה:

"יש פה איזו ילדה קטנה שטבעה, הרופא בדק אותה ואומרים שהיא מתה."

האשה התקרבה לעבר הילדה והזדעקה:

"זאת הילדה שלי! אני לא מאמינה שהיא מתה!" הרופא ענה לה, בצער:

"בדקתי וראיתי שהילדה מתה, אני מצטער..."

"אם היא מתה, אני מתה אחריה!... שש-עשרה שנים אני נשואה ויש לי רק את הילדה הזאת, אין לי אף אחד במקומה, היא החיים שלי..."

הרופא נענה להפצרות האם, ושב לבדוק את בתה. לפתע נדהם לשמוע את דופק לבה החלש. הוא פער את עיניו: הילדה נושמת... הילדה חיה! פליקס סיפר לגדעון שלא ניתן לתאר את השמחה שפרצה במקום, ובפרט שמחתה העצומה של האם העולה על כולנה.

לאחר תקופת מה, טייל גדעון ברחוב הראשי בעכו וראה אשה כבת ארבעים הולכת לקראתו. היא נעצרה, הביטה בו ושאלה:

"אתה גדעון?"

"כן"

"א-להים יברך אותך! אתה יודע מי אני?"

"לא."

"אני האמא של הילדה שהצלת בים. רציתי להודות לך, אבל אני לא יודעת איך..." גדעון הודה לה על תודתה והמשיך לצעוד לדרכו. לאחר כמה ימים, קיבל משלוח גדול לביתו - אופני ספורט משוכללים, בדיוק כפי שאהב. הוא יצא עמם לכבישיה הראשיים של העיר ורכב להנאתו.

מיד לאחר מכן, קיבל טלפון שבו הודיעו לו כי הוא מוזמן להפלגת דייג שתצא מנמל אשדוד. באותה עת היו בים כמויות אדירות של דגים. כאשר הגיע, ראה כי הים רגוע. ארבעת אנשי הצוות התירו את החבלים והספינה, שאורכה עשרים וחמשה מטרים, ומשקלה תשעים טונות, יצאה לדרכה הכחולה.

הם השליכו את הרשת כמה פעמים בהצלחה מרובה, ולאחר מכן החל הים להשתנות ולרגוש. אנשי הצוות, שידעו כי גדעון הגיע אליהם בכוחות רעננים, ביקשו ממנו ומאיש צוות נוסף לסדר את ארגזי הדגים בתוך חדר הקירור שבספינה, כדי לשמרם במלוא טריותם עד שיגיעו בחזרה לחוף.

גדעון נכנס דרך הפתח העליון לחדר הקירור עם החבר הנוסף והם החלו לסדר את הארגזים. לאחר זמן מה אמר החבר שהוא עייף ומעוניין לצאת לנוח. גדעון נותר לבדו בחדר הקירור שהטמפרטורה בו, כאשר הוא פתוח, מגיעה לשלושים מעלות מתחת לאפס. הוא הזדרז לסיים את עבודתו כדי שלא ייפגע מהכפור, ביודעו שניתן להשאר בחדר הקירור כעשרים דקות לכל היותר. כאשר סיים את עבודתו, עדיין חש שהספינה מטולטלת. הוא רצה לצאת ונוכח לדעת שדלת חדר הקירור סגורה עליו מלמעלה!

גדעון היה אדם חזק מאד בגופו ובנפשו. כבר עמד בנסיונות רבים בימי חייו, והיה בטוח שיוכל להתמודד עם כל דבר בחיים. כך האמין שיוכל להחלץ גם מחדר הקירור. הוא עלה על סולם וניסה לדחוף בחוזקה את הדלת עם כפות ידיו. שום דבר לא זז. כעת הבין שמישהו מאנשי הצוות סגר עליו את הדלת בטעות. במצב כזה הטמפרטורה עלולה לרדת אף לחמישים מעלות מתחת לאפס.

הוא ירד בחזרה, לקח את הסולם והחל לדפוק בדפנות החדר בתקווה שמישהו מאנשי הצוות ישמע את הקולות ויקלוט את מצבו, אבל מנוע הספינה בעל 3,000 כוחות הסוס, פעל ברעש עצום ובלם לגמרי את קולות דפיקות הסולם.

לאחר שאף אחד לא פתח את הדלת, החל לדאוג. לראשונה בחייו הרגיש שהוא חסר אונים לחלוטין, שום דבר, אפס גמור. אמר לעצמו: נראה אותך, יא גיבור, איך אתה יוצא מהפריז'ידר הזה...

דבר לא עזר. גדעון ראה שהתקוה הולכת ומסתלקת ממנו. כעת הרגיש בצרה הנוראה שנקלע אליה לפתע. איך יצליח להחלץ מחדר הקירור? ידיו נקרעו וזבו דם מהכאתו על דלת הברזל האטומה. הקור החל לפעול את פעולתו. רגליו החלו לקפוא והקור העז המשיך לעלות ולהתפשט ביתר חלקי גופו.

הוא ניסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות. חשב שאולי כדאי לעקור את הצילינדרים כדי לעצור את תהליך ההקפאה. כך הקור יפחת והוא ירויח זמן יקר נוסף עד שמישהו אולי יכנס לחדר, אבל, הוא הבין שאם יעקור את הצילינדרים, מנורת החדר תכבה ואז אמר לעצמו: למה שאמות בחושך? אמות באור!

גדעון לא שמר מעודו על תורה ומצוות ולא הכיר את היהדות. לא הכיר דבר שקשור לערכי היהדות פרט ליום-כיפורים. מבלי שיהיה מודע לכך, אמר חלושות בחלל החדר הקפוא לגמרי:

"ריבונו של עולם, אני יודע שאף אחד בעולם לא יכול להציל אותי כעת. רק אתה למעלה רואה אותי בתוך הפריז'ידר הזה. פעם אחת הצלתי ילדה ממוות, תציל גם אותי אבא שבשמים... תעשה לי טובה ותוציא אותי מכאן, תציל אותי..."

הקור העצום המשיך לכבוש את גופו. גדעון ניסה לקפוץ כדי לחמם מעט את גופו, אבל הקור היה כה עז, עד שסילק את שארית חום גופו. גדעון נותר קפוא ויבש לגמרי. היה לו כח סיבולת אדיר, אבל לכל כח יש גבול בעולם הזה. הוא ידע שכאשר יעלה הקור למוחו והוא ירדם, יגיע קיצו. ניסה בכל כוחותיו להתמודד עם הקור, אבל הקור הכריעוֹ. גדעון נפל על הריצפה והרגיש שהחידלון משתלט עליו. קול מאי-שם הודיע לו: אתה תתעורר ותחיה מחדש - - -

עיניו של גדעון נפקחו והוא ראה אור חודר לתוך חדר הקירור. הוא הרגיש שהאור ממלא לא רק את המקרר, אלא את העולם כולו. האור מחיה ומקים אותו. לפתע ראה בתוך האור את כל מהלך חייו, מהרגע שנולד ועד לרגעים האחרונים של מלחמתו במוות, בחדר הקירור. הוא ראה את עצמו בכל מצבי חייו, הולך בשדות וקוטף פרחים, רוכב על סוסים, עוזר לאמו להרים סלים בשוק, רץ ומשתולל כנער שאוהב את החיים.

הוא חש תענוג רוחני שלא ניתן להגדירו כלל במילים, תענוג אלוקי ממש, ורצה להשאר לעולם ועד בתוך התענוג העצום הזה. שוב פעם הודיע לו הקול המסתורי שהאור עתיד להסתלק ממנו. גדעון לא ידע כמה זמן ארך הסרט המופלא שראה והתענוג שחווה. הכל נעלם כלא היה - - -

באמצע הלילה, בעוד הים סוער, החליט לפתע אחד מאנשי הצוות להכנס לחדר הקירור כדי להכין לחבר'ה ארוחת דגים לבוקר. לחרדתו, ראה בפנים את גדעון מוטל ארצה קפוא. הוא הזעיק את אנשי הצוות, והם הרימו אותו מהמקרר באמצעות חבל הצלה מיוחד והניחו אותו על גבי הסיפון.

לאחר מכן הזעיקו ספינת טילים של חיל-הים שהיתה בקירבת מקום. החובש אמר, לאחר בדיקה קצרה, שנראה לו כי הבנאדם מת, אבל רק רופא בבית-חולים מוסמך לקבוע זאת. ספינת הטילים לקחה את גדעון לחוף, ומשם אסף אותו אמבולנס לבית-החולים. הרופאים בדקו את גדעון הקפוא לגמרי וקבעו שהוא מת. אין מה לעשות יותר ויש להכניסו שוב לחדר קירור, והפעם לחדר הקירור של המתים...

פרופסור מסוים שהיה אמור לנסוע לחו"ל ומשום מה נדחתה נסיעתו, הגיע למחלקה. סיפרו לו שיש אדם קפוא לגמרי ומאובחן כמת ועומדים להכניסו לחדר-מתים. הוא ערך בדיקה נוספת עם המכשירים, ונוכח שאכן גדעון מת.

לפתע חלפה בראשו מחשבה לדקור את גדעון במחט. כך עשה, ואז ראה לפתע שהגוף מגיב ברפלקס קל. הפרופסור הנדהם קרא:

"אל תכניסו אותו למקרר! הוא לא מת, הבנאדם הזה חי! רק צריכים להפשיר אותו..."

לאחר שלושה ימים התעורר גדעון מקפאונו. הפרופסור שבדק אותו אמר לו:

"היינו בסך-הכל שליחים לתופעה שלא ניתן להסביר אותה. תדע לך שהעובדה שאתה חי היא מעל ומעבר לטבע. אתה לא חי על פי העולם שלנו, אלא על פי חוקים של עולם אחר לגמרי..."

לאחר שהשתחרר מבית-החולים, היתה לו תחושה חזקה שעליו לעשות משהו עם עצמו. לא יתכן שלאחר שבורא העולם הצילוֹ בדרך כה מופלאה ונתן לו חיים חדשים, הוא ימשיך סתם כך באותה הדרך. לאחר מכן, אביו הציע לו לנהל עבורו חנות ברמת-גן. דודו של גדעון, סוחר שחזר בתשובה, פגש אותו ושאל:

"גדעון, מה אתה עושה עם עצמך?"

"אני מתכונן לפתוח את העסק של אבא, חנות דגים ברמת-גן."

"תעזוב אותך, אתה לא בשביל עסקים."

"ומה אני צריך לעשות בחיים?"

"תחזור לים."

"אני לא חוזר לים! הים בגד בי ואני לא חוזר אליו יותר!"

"אתה יודע מה, גדעון? תלך לישיבה!"

גדעון שמע ולא ענה. הוא לא ידע בדיוק מהי ישיבה ומה עושים בה. בוקר אחד התעורר ומבלי להבין את מעשיו, השאיר את מפתחות החנות על השולחן, כשאביו עדיין ישן. הוא הלך לבית דודו וראה אותו מניח על זרועו ועל ראשו רצועות שחורות עם קוביות שחורות. לא ידע שמדובר בתפילין. הוא נשאר לצידו עד שסיים להניחן. לאחר מכן שאל הדוד:

"גדעון, למה באת?"

"אני רוצה ללכת לישיבה!"

הדוד סידר לו לימודים בישיבת "דיסקין" בירושלים, שם נשאר ללמוד כמה שנים והרגיש את נועם התורה, שבלעדיה אין חִיוּת אמיתית לאדם, ולאחר מכן זכה להקים בית בישראל.

ניתן לפוגשו כיום על פיתחו של מקוה האריז"ל בצפת, שר שירים שחיבר והלחין ומוכר את קלטות שיריו. יהודים באים במשך כל השנה כמו עדרי צאן כדי לטבול ולפני שהם יורדים לציון הקדוש, הם נשארים לָשֶׁבֶת עמו מעט כדי לשוחח ולהתחזק.

פעם הגיעה קבוצת אנשים למקוה. אחד מהם נראה כמו זאב ערבות בודד. לאחר שכולם סיימו לטבול במים הקרים והמרעננים והלכו לדרכם, נותר האיש הבודד בפתח המקוה והתבונן בגדעון המזמר. גדעון תמה על כך שהאיש לא הצטרף ליתר בני החבורה, אבל המשיך לשיר.

לאחר כמה שירים, החל האיש לבכות. הוא קם מלוא קומתו הגבוהה, התקרב לגדעון, תפס בחולצתו והחל לקורעה... ואז החל לבכות ללא מעצורים כמו תינוק שנולד. גדעון לא הבין מה רוצה ממנו האיש המגודל והמשונה הזה. לאחר כמה רגעים הסביר לו האיש בבכי תמרורים:

"יהודי, באתי לכאן היום לפני שאתאבד! רציתי ללכת למקוה של האר"י כדי להתוודות לפני מותי, אבל נעצרתי בדרך כדי לשמוע אותך. הרגשתי בתוך תוכי שאני מוכרח לשמוע את שיריך. כל הרע שהיה בי הלך ונעלם. תדע לך, שהשירה שלך הצילה אותי ממוות!"

גדעון נוכח, ששוב היה שליח להציל יהודי, אבל הפעם לא במרחבי הים שגורם לעתים צמצום וצער, אלא על סף המקוה הצר של האריז"ל, שאין רחב ממנו.

מקורות הסיפורים

כמחצית מהסיפורים מבוססים על שיחות מוקלטות עם העורך, והיתר:

האור שחזר:

עפ"י שיחה מוקלטת מהתוכנית "על גבול האור" בערוץ 7.

תהום על תהום:

עפ"י הרצאה מוקלטת.

אחרון ברשימה השחורה:

עפ"י הרצאה מוקלטת.

ילדת מדבר סיני:

עפ"י שיחה מוקלטת מהתוכנית "על גבול האור" בערוץ 7.

לחיפוש נולד:

עפ"י שיחה מוקלטת מהתוכנית "על גבול האור" בערוץ 7.

נשמתי בחמלה:

עפ"י שיחה מהתוכנית "על גבול האור" בערוץ 7 והספר "חזרה לחיים".

המת החי:

עפ"י הרצאה מוקלטת.

נשמה מרחפת על פני המים:

עפ"י הרצאה מוקלטת.

אור יקרות בקפאון:

עפ"י הרצאה מוקלטת.

לעילוי נשמת

ששון בן מנשה ז"ל - נלקח לבית עולמו ט"ו באלול תשנ"ח

ויקטוריה בת אהרון ע"ה - נ.ל.ב.ע. א' באלול תשמ"ה

חיים בן חי ז"ל - נ.ל.ב.ע. ז' באדר תשי"ז

מרימה בת חי ע"ה - נ.ל.ב.ע. כ"א באייר תשט"ז

עובד בן אליהו ז"ל - נ.ל.ב.ע. תש"ל

תפחה בת דוד ע"ה - נ.ל.ב.ע. כ"ח באייר תשכ"ג

עובד בן דניאל ז"ל - נ.ל.ב.ע. סיוון תש"א

חביבה בת עובדיה ע"ה - נ.ל.ב.ע. ט' ניסן תשמ"ה

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים

סוף הספר

תוכן העניינים

אור חוזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה