אור ברסלב
אור חדש פרק ט › פסוק כז

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ט · פסוק כז

פסוק כו

"קיימו וקבלו היהודים עליהם וגו'" (פסוק כז). מה שכתוב קודם "קיימו" ואחר כך "קבלו", ולפי הסברא היה לכתוב קודם "קבלו" ואחר כך "קיימו". רק מפני כי בראשונה החלו לעשות, כאשר הרגו בשונאיהם (למעלה פסוק טז), ועשו משתה ושמחה בי"ד וט"ו (למעלה פסוקים יז, יח). ועתה בשנה שניה כאשר חזרו* ועשו יום טוב, בזה קיימו את אשר עשו בתחילה, ולכך כתיב "קיימו". ואחר כך כתב "וקבלו", היינו שהיו מקבלים גם כן לעתיד, וזהו "וקבלו".

ומה שכתיב "קבל" וקרי "קבלו", כמו שהתבאר למעלה כי הקבלה הזאת שבית דין של ישראל היו מקבלין עליהם, וזהו "קבל" לשון יחיד, שהוא נאמר על הבית דין. אבל הקרי הוא "קבלו", כי כל אדם ואדם בישראל קבלו עליהם כאשר הבית דין היו מקבלים. אבל "קיימו" לשון רבים, כי כל אחד הוא מקיים המצוה בפני עצמו, רק הקבלה הוא לבית דין. ולפיכך כתיב "וקבל", ומכל מקום נחשב זה כאילו כל ישראל מקבלים, לכך "וקבלו" קרינן.

ובגמרא אמרינן (מגילה ז.) אסתר ברוח הקודש נאמר, דכתיב (למעלה ו, ו) "ויאמר המן בלבו". ומייתי שם הרבה תנאי. ואמר שם, אמר רב יהודה אמר שמואל, אילו הואי התם הוי אמרי להו מלתא דעדיפא מכולהי, שנאמר "קימו וקבלו היהודים", קיימו למעלה מה שקבלו למטה, עד כאן.

בא לפרש מה שכתיב "קיימו וקבלו", ולא סגי בחדא לומר "קיימו" או "קבלו". ואמר כי לכך כתיב "קיימו וקבלו", כי מלמד לך כי מצוה זאת של קריאת מגילה נחשב כאילו השם יתברך צוה עליה, כיון שהסכים על המצוה הזאת מלמעלה, נחשב כי השם יתברך צוה עליה. ואינה כמו שאר מצות שהם מדרבנן, שבית דין התחתון גזרו בלבד. אבל מצוה זאת נחשבת שהיא מצוה מן השם יתברך. וגם אינה כמו שאר מצות מלמעלה בלבד, ולא מבית דין של מטה ומלמעלה. וזה בודאי נחשב חזוק גדול מאוד כאשר המצוה היא מלמטה ומלמעלה.

ובגמרא* בפרק רבי עקיבא (שבת פח.), "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם; אם אתם מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן* הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קיימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקבלו כבר.

גם כן בא לתרץ מה שכתיב קודם "קיימו" ואחר כך "קבלו". ופירוש על ידי זה שקיימו מגילת אסתר, קבלו עליהם מה שהיה ראוי להם לקבל עליהם בהר סיני. כי בימי מרדכי ואסתר שקבלו עליהם מקרא מגילה, והוא מצוה אחת, וכאילו היא כתובה בתורה, שכך אמרו במסכת מגילה (יד.) מ"ח נביאים וז' נביאות עמדו לישראל, וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על תורת משה כי אם מקרא מגילה. מאי דריש וכו'. ולכך כאשר קיימו מצוה זאת, ודבר זה היה מעצמם ולא שגזר עליהם, ובזה קבלו עליהם כל המצות בקל וחומר; כי מצוה זאת שלא שמעו מן השם יתברך שהוא רוצה שיקבלו מצוה זאת, אפילו הכי קבלו עליהם. שאר מצות ששמעו כי הקב"ה רוצה שיהיו מקבלים (שמות יט, ה), כל שכן שהיו מקבלים עליהם, אפילו לא כפה עליהם הר כגיגית. ולכך כאשר קבלו עליהם מצוה זאת, בזה היו מקבלים כל המצות. ולכך כתיב "קיימו וקבלו", "קיימו" המצות שנתנו בסיני, "וקבלו" עליהם עתה מקרא מגילה. וכבר פירשנו כל זה בהקדמה, עיין שם.

ויש לשאול, דכאן אמרינן דקרא דכתיב "קיימו וקבלו" בא ללמוד שקיימו עתה מה שקבלו, והרי לעיל אמרנו כי קרא אתא ללמוד ש"קיימו למעלה מה שקבלו למטה". ונראה כי אין זה קשיא, כי בודאי שניהם ילפינן; דאין לומר דקרא אתא ללמוד ש"קיימו למעלה מה שקבלו למטה", דאם כן לכתוב "קבלו וקיימו", כי בודאי הם צריכים לקבל התחלה, ואחר כך היו מקיימים אותה מלמעלה. אבל כי דרשינן כי "קיימו עתה מה שקבלו כבר", אין קשיא מה שאמר "קיימו וקבלו" ולא אמר "קבלו וקיימו", כי הכתוב מדבר מה שהיה עתה, ולא מה שהיה כבר. ולהא לחודא לא אתי, שקיימו עתה מה שקבלו כבר, דאם כן לכתוב "קיימו קבלו", ולא "קיימו וְקבלו", דמשמע ב' דברים. לכך צריך לומר שקיימו למעלה וקבלו* למטה.

ועוד, כי אף אם נאמר ש"קיימו עתה מה שקבלו כבר", צריך לומר גם כן שקיימו מגילה למעלה. דאם לא כן, מה שקיימו מקרא מגילה עתה, אין הקיום הזה הוא [ראיה] לקבלה שקבלו כבר, כי מקרא מגילה אינו רק דרבנן. בשלמא אי מקרא מגילה יש לו קיום למעלה, וכאילו נתנה מצוה זאת מסיני, הוי שפיר כיון שקיימו עתה מצוה זאת, שהיא גם כן מן השם יתברך, דבר זה קבלה לכל המצות שנאמרו ברוח הקודש, כמו שנתבאר למעלה בהקדמה, עיין שם. אבל אם מצות מקרא מגילה אינו רק מדברי סופרים, אין כאן קיום למה שקבלו כבר, כי מצות [מגילה] מדברי סופרים, ואיך דברי סופרים קיום אל התורה, דבר זה אין לומר.

"ככתבם וכזמנם". פירוש "ככתבם" דהיינו יום י"ד ויום ט"ו, זה נקרא "ככתבם". "וכזמנם" דבר זה מה שמקדימין אנשי כפרים ליום הכניסה, וזה נקרא "כזמנם". וכן דרשו רז"ל (מגילה ב.) "בזמניהם" (להלן פסוק לא), זמנים הרבה תקנו* להם. ולפי פשוטו היה נראה פירוש "וכזמנם" שאם הוא שנה מעוברת, יש לעשות פורים באדר השני. וכך משמע "בזמנם", כמו הזמן שהוא ראוי אל פורים, כי פורים ראוי שיהיה בסוף החדשים, והוא זמן של פורים, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך אדר השני, שהוא סוף החדשים, ראוי לפורים, ולא אדר* הראשון. אבל רז"ל למדו זה ממקום אחר, לכך דרשו "כזמנם" למה שאמרנו.

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה