אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
פרק ט
פסוק א
ובשנים עשר חודש וגו'" (ט, א). כבר פירשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חס ושלום להם. וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החדשים, וכך יהיה חס ושלום סוף להם. אבל יש כאן גם כן צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי, כי מצד הסוף שלהם הם אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף. וכאשר דבר אחד כמו זה, שהוא סוף בחדשים, יש לו שתי בחינות מחולקות, כמו שיש לחודש אדר; שיש לו בחינה כי יש חס ושלום סוף לישראל, וזה מצד עצמם. אבל מצד השם יתברך, אדרבא, מצד הסוף יש להם קיום, כמו שנתבאר למעלה. לכך כאשר היה המן בא מצד הבחינה הראשונה שיש לישראל, מצד הסוף, ונהפך הדבר, כי מצד הסוף יש להם הקיום, הרי הסוף עצמו מהפך הדבר. ולכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף, נהפך בעצמו עליו. ולכך אמר "יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם", והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת.
ויש לך לדעת כי ישראל נקראו "ראשית", דכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ועמלק גם כן נקרא "ראשית", שנאמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק". והמן כי אמר ראשית שלו הוא יותר מה שנקרא "ראשית גוים", אבל ישראל נקראו "ראשית תבואה", והתבואה היא נאכלת מידי שנה בשנה. ולכך אמר כי ישראל שנקראים "ראשית תבואתו", יהיו נאכלים משונאיהם, שיהיו אוכלים אותם. ולכך אמר כי ישראל יצאו ממצרים בחודש הראשון (במדבר לג, ג), הוא חודש ניסן (רש"י שמות יב, ב), ודבר זה היה התחלת ישראל כאשר יצאו ממצרים. וזה מפני כי נקראו "ראשית תבואתו", וראשית התבואה הוא בחודש ניסן, ונקרא "חודש האביב". אבל עמלק נקראו "ראשית גוים", שאין שייך בהם דבר זה, ואינם לאכילה, לכן נקראו "ראשית". וכאשר נפל הגורל שמח המן (מגילה יג:), ואמר כי כשם שהיה ראשית התחלתם בניסן, כך סופם יהיה באדר, שהוא אחרון בחדשים. וגם התבואה אחרית שלה באדר, שהרי בניסן תבואה חדשה. וסוף ותכלית אכילתה הוא באדר, שהרי בניסן תבואה אחרת.
וכל זה היה טעות המן, כי* ישראל נקראו "ראשית" מפני שהם ראשית המחשבה, כמו מי שזרע תבואה, ראשית מחשבתו הוא בשביל התבואה, לא בשביל הקש. ולכך אמרו במדרש (ילקו"ש במדבר תשסו) מחשבתן של ישראל קדמה לכל העולם, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". כלומר האדם שהוא זורע, מחשבתו על התבואה, לא על הקש. כי הקש אחר שהוציא את התבואה, זורק את הקש, ונותן את התבואה באוצר. וכך השם יתברך שברא את העולם, בראו בשביל ישראל, ובשבילם העולם קיים. וכיון שבשבילם קיים, גם כן הם קיימים כל ימי העולם. אבל עמלק הוא קש, כדכתיב (עובדיה א, יח) "ובית עשו לקש", בשביל שהוא ראשית הוא נאבד, כדכתיב (במדבר כד, כ) "ואחריתו עדי אבד". וזה כי הקש הוא גדל תחלה קודם התבואה, אבל לענין האבדון הוא* תחלה, כי אחר שהוציא התבואה, משליך הקש לאבדון. ולכך היה נאבד עמלק באחרית*, כי באדר אין נמצא הקש, כי מכאן ואילך התבואה נתנה באוצר. והבן הדברים, כי הם עמוקים.
פסוק ה
"ויכו היהודים" (פסוק ה). פירוש מה שכתוב "מכת חרב והרג ואבדן", פירוש שהכו אותם בחרב מכה שאפשר שימות, או שבאו בסוף לידי מיתה בודאי, וזה נקרא "מכת חרב", רק שלא היה מיתה מיד, "והרג" הוא הריגה ממש. מכל מקום אפשר לומר כי נשאר הגוף, ובא הגוף אל הקבר, "ואבדן" פירוש עד שיהיה נאבד לגמרי, ולא בא אל הקבר, כי לא נשאר דבר מן הגוף. ואחר כך מוסיף "ויעשו בהם כרצונם", והיינו כל מיתה שרצו, ואפילו היא מיתה מגונה גם כן עשו בהם, וזה "ויעשו בשונאיהם כרצונם", שכל כך היו שולטין היהודים בשונאיהם שעשו בהם כרצונם, ובזה היו היהודים שולטים לגמרי על שונאיהם. ולפיכך אמר אחר כך (פסוק ו) "ובשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש", ולא זכר "מכת חרב", כי מכת חרב* אינו מיתה מיד, וכאן בא להזכיר כמה נהרגו ונאבדו, לכך לא זכר "מכת חרב", שאין מכת חרב משמע מיתה גמורה מיד, רק מכה בלבד.
פסוק י
"עשרת בני המן וגו'" (פסוק י). מה שהזכיר "עשרת בני המן" באחרונה, וכך היה לו לומר "ואת עשרת בני המן פרשנדתא וגו'". וזה מפני שאם כן היה "עשרת בני" מחובר אל מה שכתיב לפני זה (פסוק ו) "ובשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש" "ועשרת בני המן", ולא בא לומר רק המנין, וכמו "חמש מאות איש" דשושן. וכאן לא בא הכתוב על זה, רק שאמר כי הם כלל אחד ביחד, וכולם יצאו נשמתן בפעם אחד, וכמו שיתבאר, ולכך כתיב "עשרת בני המן" באחרונה. ובשביל כך הוצרך למכתב כך, שהיה לו לומר "הרגו חמש מאות איש ו[עשרת] בני המן את וגו'", אלא שבא לומר שכל העשרה כולם כאחד נתלו, ויצאו נשמתן כאחד. וכן אמרו בגמרא (מגילה טז:), "ואת פרשנדתא ואת דלפון עשרת בני המן", אמר רבי חייא דמן יפו, עשרת בני המן ו"עשרת" בעי לממרינו בנשימה אחת. מאי טעמא, דכולהו בהדי הדדי נפקא נשמתינהו. אמר רבי יונה אמר רבי זירא, וי"ו ד"ויזתא" (פסוק ט) צריך לממתחה בזקיפא, מאי טעמא, דכולהו בחדא זקיפא אזדקיפו.
ופירוש זה כי הפסוק הזה בא לומר כי זרע עמלק, והם אלו עשרת בני המן, היו מתנגדים אל השם יתברך מצד שהוא אחד (דברים ו, ד), כמו שהתבאר במגילה הזאת הרבה פעמים. ומצד שהוא יתברך שמו אחד בא האבוד לזרע עמלק, שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין נראה אחדותו בעולם (רש"י שמות יז, טז). ומפני כי בטול שלהם מן השם יתברך שהוא אחד, ולכך יצאה נשמתם באחד, ונתלו בזקיפה אחת, הכל מצד הזה שהיה זרע עמלק מתנגד לשם המיוחד, המורה שהוא יתברך אחד. ויש באדם שני דברים; הגוף והנשמה. ולכך הנשמה יצאה לכל עשרה כאחד, כמו שראוי. ואל גופם היה התליה גם כן כאחד. וכל אלו הדברים הכל להודיע כי הוא יתברך אחד ואין עוד, וממנו בא המפלה לזרע עמלק שהם נגד אחדותו יתברך. ואם לא כן, למה יצאת נשמתם כאחד. אלא מפני כי המכה באה להם מן השם יתברך שהוא אחד בלבד, לכך היתה המכה גם כן בפעם אחד, ולא מחולק, רק אחד. וגם בשביל שעשה עצמו עבודה זרה (מגילה י:), והיה פוגע במה שהוא יתברך אחד, לכך נתלו בניו כאחד, ויצא נשמתם כאחד. ומפני כי המן יצא מכלל העולם שמאמינים באחדותו יתברך, ועשה עצמו כלל בפני עצמו, לכך עשרה מבניו, אשר עשרה הם כלל אחד, נתלו, ויצא נשמתם כאחד.
ובגמרא (מגילה טז:), אמר רבי חנינא בר פפא דרש רבי שילא איש כפר תמרתא, כל השירות כולן אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח. חוץ משירה זו ושירת כנען, שהיא אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא, אמר רבי אבהו, שלא תהיה תקומה למפלתן של רשעים.
פירוש זה כי כל שאר השירות שהרויח השם יתברך לישראל מצרתן, והוציא אותם מיד האומות, ודבר זה הרוחה כאשר הוציא אותם מצרתן, ולכך השירה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. כי כאשר הוא בציור הזה יש לו רוחב, וכך ראוי הרוחב אל כל השירות כאשר השם יתברך הרחיב להם וגאלם מיד האויב. ומכל מקום אף שגאל השם יתברך את ישראל ממצרים, מכל מקום לא היה מאבד מצרים כולם, רק שהוציא את ישראל מתוכם, והרויח לישראל מגלותם. ולכך השירה הזאת ושאר השירות לא באו רק על הרווחת ישראל, ולכך השירה הזאת, ושאר שירות שהם על הרווחת ישראל, הם אריח על גבי לבינה, שהוא מורה על הרוחה שיש לו קיום, וכך הוא הרווחת ישראל.
אבל כאן לא היה השירה על הרווחת ישראל, רק שהפיל אויביהם עד שהגיע להם כליון ואבוד גמור, ועל זה באה השירה הזאת של עשרת בני המן, ולא בא העיקר על ההרווחה של ישראל. כי אף שיצאו מהמן, לא היו נגאלים לגמרי. רק שבא מן השם יתברך* הכליון והאבדון שהגיע לשונאי ישראל, שהוא אבוד גמור. ולכך בענין זה גם כן השירה אריח על גבי אריח, שאין לה קיום, רק נפילה גמורה. וכן במלכי כנען שציוה השם יתברך "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), ועל זה באה השירה שהיה להם נפילה גמורה, לכך השירה היא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. ודוקא אלו שתי שירות באו על נפילת הרשעים, ולא על ההרוחה שהגיע לישראל. כי בכנען כבר היה להם הרווחה, שיצאו ממצרים ולא היו תחת ידיהם. וכן גבי המן, לא הגיע[ו] אף במפלת המן אל ההרוחה הגמורה, כאשר היו בגלות מן מלכות מדי ופרס.
ועוד יש לך להבין מאוד כי כל השירות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח (מגילה טז:), וזה כמו שאמרנו כי גברו ישראל והתפשט כח שלהם ביותר. ולכך השירה הזאת היא אריח על גבי לבינה, כי זה מורה התפשטות, לפי שהם מונחים בענין שיש להרחיב תמיד. וכך כאשר ישראל מקבלים שלימות, אין זה הוא התכלית שאי אפשר שיהיה עוד, רק הם מוכנים להיות להם יותר שלימות. אבל השירה הזאת היא אריח על גבי אריח, כי השירה הזאת בשביל שהפיל שונאיהן עד* שלא היה לו תקומה כלל, וזהו נפילה גמורה שהגיע למפלתן של רשעים.
ובירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) יש שצריך לכתוב בני המן "את פרשנדתא וגו'" כמו שניץ ונחיץ כהדין קינטריא. ויש לפרש גם כן זה כמו שאמרנו, כי שירה זאת צריך שיכתוב אותה זה למעלה מזה, עד שיהיה כל אחד למעלה מזה בשוה. וזה שאמר "כהדין קונטריא", שהוא הקו שיורד מן אמת הבנין, שתולה בקו הזה משקל שמותח הקו בשוה, ואין אחד יוצא חוצה. שאם אחד יוצא חוצה, לא היה זה על זה לגמרי, רק היה קצת כמו אריח על גבי לבינה. לכך צריך* למתוח עד שהם בשוה לגמרי, כמי שמכוין לעשות הבנין בשוה.
"ובבזה לא שלחו את ידם". אף על גב דנכתב בשם המלך (למעלה ח, יא) "ושללם לבוז", מכל מקום לא לקחו שללם מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה.
ועוד יש לך לדעת כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה. כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם. וזהו החילוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרוחה להם. כי כאשר יצאו ממצרים, שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין, והיו מרויחים בגאולה. אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב, ולא להרויח יותר ממה שהיה להם קודם. כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש, ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה. אף כי נפל פחד יהודים עליהם (למעלה ח, יז, וכאן פסוקים ב, ג), היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם, וכמו שיתבאר בסמוך. ואם היו לוקחים את ממונם, כאילו היה הנס להרויח להם בגאולה זאת, ובודאי אין כאן הרוחה כאשר עדיין היו בגלות.
פסוק יא
"ביום ההוא וגו'" (פסוק יא). הוצרך לכתוב "ביום ההוא", מפני שבא לומר אף שאין הדעת נותן לבא באותו יום מספר הרוגים לפני המלך, שיהיו נמנים ההרוגים מיד באותו יום של הריגה ולבא לפני המלך, עם כל זה בא מספר ההרוגים לפניו באותו יום. ובודאי היה זה מפני שהוא חדוש להרוג חמש מאות איש בעיר אחת. ועם כל זה אמר המלך (פסוק יב) "מה שאלתך ומה בקשתך עוד ותעש". ולא אמר "עד חצי המלכות ותעש", מפני שבא לומר אף בענין הריגה יהיה נעשה עוד, וזהו בודאי יותר כאשר הרגו חמש מאות ונתן לה עוד יותר. ולכך בקשה מן המלך שינתן להם עוד יום י"ד.
ויש לשאול, למה לא הספיקה אסתר במה שהיה לה יום י"ג בשושן. ואין סברא לומר כי האויבים עדיין רבים, ורצו לעמוד על נפשם, אם כן בשאר מדינות המלך שלא נעשה ביום י"ד, אם כן לא סלקו עדיין האויבים, שהם אויבי ישראל. ועוד, הרי קורין המגילה בכרכים ביום ט"ו (מגילה ב.), וכי בשביל שהרגו בשושן עוד יום אחד, מאי ענין שאר כרכים לזה. והר"ן ז"ל האריך לתת טעם בדבר זה, שהביא הירושלמי (מגילה פ"א ה"א), כמו שמבואר בדבריו.
אבל לי יראה לומר על פי הפשט, כי אסתר ידעה כי נשארו שונאים ואויבים ליהודים בשושן, אשר לא היו יכולין לכלות כל האויבים ביום אחד. וטעם דבר זה, מפני כי בשושן היו הרבה צוררים מן משפחות המן, ואצלו היו דרים בשושן. וזה תדע כי בשושן הרגו ביום י"ד חמש מאות (למעלה פסוק ו), ואילו בכל מדינות המלך הרגו ע"ה אלפים (להלן פסוק טז), ובודאי לפי הסברא היה ראוי שיהיו יותר בשושן לפי ערך זה. רק כי בשושן היו אוהבי* המן ובני משפחתו, ולכך היו שם הרבה. וכאשר אסתר ראתה כי לא היו מכלין כל צוררי היהודים, בקשה מן המלך לתת להם עוד יום אחד. ולקמן נפרש כי רמז דבר זה הכתוב במה שאמר (להלן פסוק טז) "ושאר היהודים אשר במדינות המלך", כי למה אמר "ושאר היהודים". אלא לומר כי שאר המדינות הם טפלים לשושן, כי עיקר השונאים הם בשושן, ולכך היה המספר הרבה. אבל בשאר המדינות לפי ערך שושן היו מעט, ולכך בקשה אסתר עוד יום אחד בשושן.
ומה שכל הכרכים אשר להם חומה עושים גם כן ביום ט"ו, אף שזה לא היה רק בשושן, הכל הוא זכר לנס. כי אם היה רק בשושן, אפשר שתהיה שושן חרב מאין יושב, כמו שמצאנו כמה כרכים שנחרבו. ואם כן יהיה בטל דבר אחד מן המגילה וכתיב (להלן פסוק כח) ש"לא יסוף מזרעם". ולפיכך* הוצרכו לעשות שכל כרך שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון יהיה גם כן כמו שושן, שהיא כרך מוקפת (מגילה ב:), כך יראה לומר על פי הפשט.
ועוד יש לפרש והוא עיקר, כי בא לומר כי נס שעשה השם יתברך לישראל במגילה הזאת, היה נס בשלימות הגמור, ולא תאמר כי היה כאן נס, אבל לא היה בשלימות הגמור. ולכך יש לקבוע יום שבו ההנחה ליהודים ועשיית משתה ויום טוב כאשר הירח מלא אורה והוא בשלימותו*, וכדכתיב (למעלה ח, טז) "ליהודים היתה אורה וגו'", על הטוב הגמור שעשה השם יתברך עמהם. והרי פסח וסוכות שהם ימים טובים לישראל, והם זמני שמחה, הם בט"ו, חוץ מן השבועות, מפני שהוא תלה בספירה של חמשים יום ממחרת השבת (ויקרא כג, טז). אבל זמני שמחה הם בט"ו לחודש, שאז הירח מלא אורה. ומפני כי יותר ראוי שהימים שהם הנחה [יהיו] ביום ט"ו, לכך קבעו בכרכים, שהם דומים לשושן, מוקפת חומה מיהושע בן נון, שיהיה להם יום י"ד ויום ט"ו, שזה מורה על הנחה גמורה. ולא היה די שיהיה זה בשושן לבד, כי מה נחשב עיר אחד בכל העולם, ולכך קבעו שכל הכרכים שהם דומים לשושן יהיו כמו שושן. ואפשר לומר כי בשביל כך בקשה אסתר מן המלך שיתן לה עוד יום* י"ד, כדי שתהיה ההנחה ביום ט"ו, שהוא ראוי לזה מצד עצמו.
ועוד יש לך לדעת כי מן הראוי גם כן שתהיה ההנחה ויום טוב ליהודים ביום ט"ו, שאז הירח מלא אורה. רק שאין כרכים שיש להם חומה וכפרים שאין להם חומה שוים; כי הכפרים הם דומים לירח כאשר הוא ביום י"ד, כי יום י"ד עדיין אין גבול לירח, שהרי עדיין מוסיף והולך עד ט"ו. רק הכפרים שאין להם גדר וגבול, והם דומים לירח כאשר הוא ביום י"ד שאין לו גדר עדיין וגבול, ולכך הנחת הכפרים ביום י"ד. אבל יושבי כרכים שיש להם גדר וגבול, הוא החומה שהוא גדר וגבול לכרך, כי עד כאן הוא הכרך, ולכך הם דומים ליום ט"ו, שביום ט"ו יש גדר וגבול לאור הירח. ולכך יושבי כרכים, הנחה ושמחה שלהם ביום ט"ו, שבו יש גבול וגדר לאורה, כי עד כאן הוא בא, ולא יותר. ועל כל פנים ראוי שיהיה השמחה ויום טוב כאשר הירח הוא מלא אור, וראוי היה שיהיה בט"ו אל הכל, שבו הוא מלא אור. רק שאין דומה יום ט"ו שבו יש לאור הירח גבול וגדר, וזה דומה ליושבי כרכים שיש להם גדר, עד כאן הוא העיר. ולפיכך בקשה אסתר לתת לה בשושן, שהוא כרך שיש לו חומה, יום י"ד גם כן, ויהיה הנחה להם ביום ט"ו כראוי*.
ויש לך לדעת כי בשביל זה היה בוחר המן הרשע יום י"ג בחודש אדר, מפני שאמר כי ישראל, אשר הם אויבים וצוררים, ממעטים את אורה של המן, כמו שהוא יום י"ג בחודש שאין האור במלואו ובשלימותו, וכך ישראל ממעטין את אור של המן, שאין אור שלו בשלימות. ולכך נפל הגורל בי"ג, כי ביום י"ג יהרגו אותם שהם ממעטים אור של המן, ואז יהיה לו האור בשלימות מיד ביום י"ד, כי יום י"ד מלא אורה. ואף כי לפני יום (-י"ד-) [י"ג] האור יותר מעט, אמר עמלק* כי אין דומה לזה, כי על כל פנים אין יכולים למעט אורה שלו לגמרי, רק הם ממעטים מן אורו, והוא כמו יום י"ג שהירח ממועט מן אורו בשלימות, ומכל מקום אור (-י"ד-) [י"ג] גדול. וכך אמר המן, אף* כי ישראל ממעטין את אורו עד שאינו בשלימות אורו, מכל מקום עם זה אורו גדול.
ונהפך הדבר, כי המן הוא ממעט את אור ישראל, שאין אור שלהם במלואו. וכאשר היו מאבדין אויביהם ביום י"ג, שהם ממעטים את אורם, אז היה האור בשלימות, כמו שהוא הירח ביום י"ד, שאז מלא אורה. אף כי בט"ו יותר אורה, הרי ביום ט"ו כבר התחיל האור להתמעט, שאין עומד כל יום ט"ו מלא אורה, רק מתחיל להתמעט מיום ט"ו. ויום י"ד הוא מלא אורה, ואין בו מעוט אורה כלל. ומכל מקום יושבי כרכים שיש להם חומה גדר וגבול, יום הנחה שלהם הוא יום ט"ו, מפני כי ביום ט"ו יש גבול לאורה, ויש ללכת אחר הגבול והגדר שהוא ביום ט"ו, וזה ליושבי כרכים. אבל כפרים שהם פרוצים, ואין גדר וגבול לעיר, אין ללכת רק אחר היום, והיום שהוא מלא אורה הוא בי"ד, כי יום ט"ו אין כולו מלא אורה, שכבר התחיל האור להתמעט, ולכך יום ההנחה שלהם היה ביום י"ד, והכל הוא כסדר* נכון. ומפני כך בקשה אסתר בשושן, שהוא כרך מוקף (מגילה ב:), עוד יום אחד, שהוא י"ד, ותהיה הנחה שלהם כמו שראוי להם.
ועוד יש לפרש מה שעשה הכתוב חילוק בין יושבי כרכים ויושבי כפרים. כי דבר זה שהיה ליהודים באותו* זמן שכבשו את האויב, ובפרט אויבים כמו אלו שהם זרע עמלק, מתנגדים וצוררים להם במה שאפשר להם, והשם יתברך עזרם שכבשו האויב לגמרי. וידוע כי ישוב הארץ נקרא כבישה, שכובש את הארץ ומתיישב בה, וכדכתיב (בראשית א, כח) "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", שנאמר זה על שיהיו מיישבין את הארץ שכבשו. וכאשר יש דרך שהולכים בה רבים נקרא זה 'דרך כבושה'. וכל זה כי כאשר יש ישוב גמור מן בני אדם על הארץ, נקרא זה כבישת הארץ, כי הארץ נתן השם יתברך לאדם (עפ"י תהלים קטו, טז), וכאשר יושבים עליה נקרא זה כבוש הארץ. ולכך יושבי כרכים, שהם יושבים בחוזק, שיש להם חומה, ונקרא זה כבישה גמורה ביותר. לכך ראוי להם כבישת האויב שיהיו כובשין את האויב כבישה גמורה, וצריכים לכבוש את האויב בכבישה גמורה, ולתת להם עוד יום אחד יותר על יושבי כפרים, שאין כבישה גמורה הם* כל כך, מפני שהם יושבי כפרים, ואין להם כבישה גמור, ודי להם ביום אחד.
ובשביל כך הדבר תלוי בכרך שהיא מוקפת מימות יהושע (מגילה ב:), שכבש את ארץ ישראל (דברים ג, כח). ולכך הכרך שהיתה בכבישה של יהושע, והיתה עיר מוקפת, וזה היה כבישה גמורה, אף כי אינו כרך, כי בטלו חומתיה, מכל מקום כבר היתה בכלל כבוש הארץ, ושם כרך עליה (מגילה ג:). והפך זה גם כן, כי כאשר לא היה כרך בעת שכבש יהושע בן נון את הארץ, שלא היה לו חומה, אין זה כלום, כי לא היה בכלל כבישת הארץ.
ומפני כך יום ט"ו הוא ראוי ליושבי כרכים. רק מפני כי לא היה אפשר שיהיה נודע שנתן המלך יום ט"ו גם כן רק בשושן, ששם היה המלך, לכך לא היה יום ט"ו רק בשושן בלבד. מכל מקום כיון שהיה בשושן שהוא כרך, כן ראוי שיהיה בכל שהם מוקפין חומה. ופירוש זה כאשר תבין אותו הוא נכון מאוד.
ומה שבקשה "ואת עשרת בני המן יתלו על העץ", ודבר זה למה הוא לה אחר שנהרגו כבר. אבל דבר זה כי אסתר בקשה שיהיה נעשה לכל אחד כפי מה שראוי. וכבר בארנו למעלה כי ראוי להמן דוקא התליה, ולא מיתה אחרת. וכך לבניו ראוי התליה דוקא, כמו שהתבאר למעלה באריכות. ולפי פשוטו, בקשה אסתר שיהיה הדבר נראה ונגלה, וכל שאר אומות ישמעו ויראו, ולכך בקשה לתלות אותם. ובזה יהיו נמחו לגמרי כאשר מקבל הצלם הזה מחוי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות מענין מחוי הצלם הזה, שזהו אבדון גמור, כמו שהתבאר למעלה. רק מפני כי אסתר אמרה באולי אחשורוש אינו רוצה שיהיה גלוי כל כך לכל, לכך היתה מבקשת זה מן המלך.
פסוק יב
"ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש" (פסוק יב). בגמרא (מגילה טז:), אמר רבי אלעזר, מלמד שבא המלאך וסטרו על פיו. פירוש, כי הוקשה לו מה שאמר "הרגו ואבד", ודי היה לו במה שאמר "הרגו" בלבד, כי לשון "אבוד" משמע אבוד דהוא הפסד, כמו כל אבידה שהוא הפסד והוא כליון בעולם, וכאילו הביא הפסד לעולם. ולא היה לו לאחשורוש לומר כך לאסתר, כאילו היה כועס מה שעשה הפסד ואבוד בעולם, וכאילו מתחרט אחשורוש. ולכך פירשו בודאי שהיה כועס, ואמר איך שהרגו ואבד. ומה שכתיב אחריו "ומה שאלתך וגו'", כי בא מלאך וסטרו על פיו, עד שאמר אחר כך "ומה שאלתך עוד וגו'". ובזה יתורץ גם כן כי לפי הדעת אין זה סברא מאחר שלא בקשה אסתר דבר יותר, למה יאמר אחשורוש "ומה שאלתך עוד", כי אין למלך ראוי שיאמר שישאל עוד. ועל זה אמרו כי בודאי הוא היה אומר בכעס "הרגו ואבד", רק כי המלאך סטרו על פיו עד שאמר "מה שאלתך".
פסוק טו
"ויקהלו היהודים אשר בשושן" (פסוק טו). אבל למעלה ביום י"ג (פסוקים ה, ו) שהרגו גם כן היהודים, לא כתיב "נקהלו". שאם כתב "נקהלו" למעלה, היה משמע שאם לא נקהלו ביחד לא היו יכולים לגמור המעשה להרוג בהם, וזה אינו, כי כבר נפל פחד היהודים עליהם, שאף אם לא היו נקהלים היו יכולים להרוג בהם ולאבד אותם, שכל כך פחד היהודים, וזה מן השם יתברך, ולכך לא כתיב "נקהלו". ומכל מקום מפני שאין סומכין על הנס (פסחים סד:), היו נקהלים ביחד. וכיון שכבר כתוב שהיו יכולים לגמור המעשה אף אם לא היו נקהלים, כתב אחר כן המעשה כאשר היה המעשה, שהיו נקהלים, ועשו מה שראוי להם לעשות.
ויש לשאול, כיון שכתיב (כאן פסוק טז) המספר שהרגו בשאר כל המדינות, אם כן למה כתיב קרא דלעיל (פסוק ה) "ויכו היהודים בכל אויביהם", ולמה צריך לכתוב. ויש לפרש כי קרא דלעיל כתיב, שלא תאמר כי לא היו יכולים להכות היהודים רק מספר הזה ולא יותר, כי המלך אין רוצה להחריב את ארצו. ולכך כתיב קרא דלעיל שהכו בהם כרצונם, אם כן לא היה מספר זה ולא יותר, רק שיהרגו בהם כרצונם. ועוד פירושו, כי הוצרך למכתב קרא דלעיל גם כן, כי בודאי אצל שושן הוצרך למכתב המספר למעלה (פסוק ו), כי על זה קאי מה שאמר אחשורוש לאסתר (למעלה פסוק יב) "בשושן הרגו חמש מאות איש". ולא כתב הריגת שושן בלבד, וכן לא כתב הריגת שאר ארצות בלבד, שלא תאמר כי הנעשה בשושן הוא נס בפני עצמו, והריגת שאר ארצות גם כן נס בפני עצמו, רק היה הכל נס אחד. ולפיכך למעלה (פסוק ו) שהוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן, כתב* עמו גם כן שאר ארצות מה שעשו בהם (למעלה פסוק ה). וכאן הוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן ביום י"ד (למעלה פסוק טו), שזה לא נכתב עדיין כמה הרגו, לכך כתב כאן גם כן [כמה] הרגו בשאר ארצות, שעדיין לא נכתב.
ואצל שאר ארצות כתיב "ועמוד על נפשם", כי בשאר המקומות היו יראים יותר מן שושן, כי שם המלך, והיה ידוע להם כי חזר המלך מן הגזירה הראשונה. וגם כי שם המלכה אסתר ומרדכי היהודי, אשר נפל פחדו* על הכל, ולא שייך "לעמוד על נפשם", שזה היה משמע שהיו יראים שיהרגו אותם, וזה אינו, כי לא היה להם יראה כלל. אבל בשאר מדינות המלך היה להם יראה, והיו צריכים לעמוד על נפשם, באולי לא ישגיחו רק באגרות הראשונות, ו[י]אמרו כי אגרות השניות נכתבו בתחבולות אסתר. ולפיכך לא היו צריכים לעמוד על נפשם בשושן הבירה, אשר שם מרדכי ואסתר.
ומפני כי הריגת יום י"ד בשושן לא היה רק תוספת, לא בשביל לעמוד על נפשם, כי "לעמוד על נפשם" משמע שהיו יראים היהודים שיהרגום*, והיו צריכים להצלת נפשם, וזה אינו, שלא היה זה הצלת נפשם, רק להנקם מאויביהם. ולכך נראה כי בשביל כך כתיב (פסוקים טו, יח) "יהודיים" בשני יודין בכתוב. כי היוד האחת היא יוד היחוס, כמו "עברי" "מצרי" "אדומי". היוד השני הוא יוד הרבים, לכך צריך שני יודין. ובשאר מקום שכתיב יוד אחת, היוד האחת היא במקום שתים, וכאילו הוא חסר יוד. אבל כאן "יהודיים" מלא, לומר אותם שהם יהודים מלאים ושלימים הרגו, ולכך כתיב יהודיים בשני יודין. אבל מי שלא היה יהודי שלם ומלא, כיון שלא היה צריך* להצלת נפשם, לא היו נקהלים, ולכך כתיב "יהודיים". ולמעלה שכתיב (פסוק ו) שהרגו בי"ג בשושן חמש מאות איש, לא כתיב "נקהלו היהודים", שלא בא הכתוב לומר רק המספר כמה הרגו, ועל זה אמר אחשורוש (למעלה פסוק יב) "בשושן הרגו חמש מאות איש ובשאר מדינות המלך מה עשו", ובו לא כתיב "ונקהלו".
פסוק טז
"ונח מאויביהם" (פסוק טז), פירוש "ונח מאויביהם" שלא היו צריכים לדאוג מהם כלל. ומתחלה כתיב (כאן) "ועמוד על נפשם" להציל אותם מן המות, ואחר כך אמר "ונח מאויביהם" שהיו נחים מן המצירים להם, ולא היו דואגים עוד שיהיו מצירים להם. אבל שיהיו נחים ועושים יום טוב, זה לא היה ביום י"ג, רק ביום י"ד. ועל זה כתיב (להלן פסוק יח) "והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר ונוח בחמשה עשר". ואצל שאר מדינות כתב "ונוח מאויביהם", ולא אצל שושן, וזה כמו שבארנו למעלה כי עיר שושן לא היה להם היראה שם כל כך, ולא נשארו צוררים להם כלל, ולפיכך לא הוצרך לכתוב "ונוח מאויביהם". אבל בשאר מדינות המלך, יש לחשוב כי נשארו צוררים אל היהודים, לכך כתיב "ונוח מאויביהם", כי לגמרי נחו. ושלא תאמר שלא הרגו ממש, רק שנקהלו לעמוד על נפשם להרוג אותם, והיו האויבים מכניעים עצמם לפניהם, ולא עשה בהם היהודים מעשה הריגה, כי זה לא נזכר, כי לא כתיב רק "נקהלו ועמוד על נפשם", לכך כתיב "והרוג בשונאיהם", שהרגו אותם. ולא כתיב "הרוג בשונאיהם" ואחר כך "ונוח מאויביהם", כי אם כן הייתי מפרש כי נחו מאויביהם שהיה להם משתה ושמחה אחר כך, וכדכתיב (פסוק יח) "ונוח בחמשה עשר ועשו משתה ושמחה"*. ולכך מקדים לומר "ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם", ומוכח מזה כי "ונחו מאויביהם" לא איירי שנחו ועשו בו יום טוב, רק הנחתם מצוררים שלהם.
פסוק יח
"ונוח בחמשה עשר בו" (פסוק יח). לפי הסברא היה לו לכתוב זה למעלה אצל (פסוק טו) "ויקהלו היהודים וגו'", ושם הוי למכתב "ונוח בחמשה עשר בו ועשו אותו משתה (-ויום טוב-)". אבל מפני כי הכתוב הזה לא נכתב רק בשביל הפרזים, כדכתיב אחר כך (פסוק יט) "על כן היהודים הפרזים וגו'". וכך פירושו; אשר בשושן נקהלו ביום י"ג וביום י"ד ונחו בחמשה עשר. ושאר היהודים כמו שכתיב לפני זה (פסוק יז) שלא נקהלו רק בי"ג, ונחו בי"ד. "ועל כן" יושבי הפרזים דוקא עושים בי"ד יום טוב, אבל יושבי כרכים, כיון ששושן נחו דווקא בט"ו ולא בי"ד, ולכך יושבי כרכים עושים כמו שושן, שנחו בט"ו. והכתוב שאמר "על כן היהודים היושבים בערי הפרזות" לא מצי למכתב אחר (פסוקים טז-יז) "ושאר היהודים אשר במדינות המלך וגו'", שאם כן משמע כי אף יושבי כרכים הרגו בי"ג ונחו בי"ד*, ואם כן למה היהודים היושבים בערי הפרזות דוקא. ולפיכך כתיב (כאן בפסוק יח) כי בשושן הרגו בי"ד ונחו בט"ו, ולכך דוקא ערי הפרזות עושים יום טוב בי"ד, אבל יושבי כרכים עושים כמו שושן. ומה שלא כתב "על כן* יושבי כרכים עושים ביום חמשה עשר משתה ושמחה", כי לא כל הכרכים עשו יום טוב ביום ט"ו, כי צריך שתהיה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון (מגילה ב:).
"ועשו אותו יום משתה ושמחה" (פסוק יח), ובפסוק שאחריו כתיב (פסוק יט) "שמחה ומשתה", ובפסוק שאחריו (פסוק כב) "ימי משתה ושמחה". ופירוש זה, כי המשתה הוא יותר מן השמחה, ולכך שייך לומר "ימי משתה ושמחה", כי היום נקרא על שם שבו משתה ושמחה, אבל אין נקרא על שם השמחה, שאינו כל כך גדול כמו המשתה, ולכך נקרא היום על שם המשתה. ולכך כתיב (פסוקים יז, יח) "ועשו אותו יום משתה ושמחה", סמך "משתה" אל "יום". וכן (פסוק כב) "ימי משתה ושמחה", נקראו הימים על שם המשתה, ולא נקראו על שם השמחה*. אבל (פסוק יט) "עושים את יום ארבעה עשר שמחה ומשתה", רצה לומר שעושים בו שמחה ומשתה. ואין הפירוש שהיום הוא משתה ושמחה, רק אמר ש"עושים בו שמחה ומשתה", כי המשתה יש בו השתיה וגם השמחה, ולכך יש להקדים השמחה, כי השמחה הוא קודמת, שאין לזה שום הכנה, ומיד יכול להיות לו שמחה. אבל המשתה צריך אליה הכנה גם כן לתקן הסעודה, וגם יש בו השמחה, לכך השמחה היא קודמת. ולכך כתיב "עושים את יום ארבעה עשר שמחה ומשתה", לומר כי הם עושים שמחה ומשתה. כי אין לפרש יום של משתה רק כאשר דבק "משתה" אל "יום" לגמרי, כמו "ועשו אותו יום משתה ושמחה", זה יש לפרש יום של משתה.
ועוד נראה, כי מפני שדיבר* אחריו (בפסוק יט) "ויום טוב", לכך אמר "ימי שמחה ומשתה ויום טוב", כי כל אחד הוא יותר; כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות, הפך כאשר יש לו צער, שהוא בחסרון. וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי. וכאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות. ולכך הוסיף לומר (פסוק יט) "ומשלוח מנות איש לרעהו", כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו, כמו שהתבאר למעלה אצל (למעלה ב, יח) "ויתן משאות כיד המלך". וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים. ולכך כל אלו דברים שזכר רצה לומר שיהיה האדם בשלימות, ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר. אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה, כי מתוך המשתה בא לידי שמחה. רק במקום שבא לומר שהיה מוסיף שלימות על שלימות, בזה מקדים שמחה למשתה, מפני כי המשתה יש בו השמחה והשתיה, ולכך זכר אלו דברים זה אחר זה כסדר.
פסוק כב
"והחודש אשר נהפך להם וגו'" (פסוק כב). מה שתולה זה בחודש, כי המן היה אומר כי אדר שהוא סוף החדשים מורה על שישראל יש סוף להם. ונהפך חודש זה לשמחה, כי אדרבא בו קיום ישראל מצד השם יתברך, אשר הוא מקיים את ישראל, כי הוא יתברך הצורה האחרונה לישראל, כמו שהתבאר למעלה. ולכך אמר "והחודש הזה נהפך".
"מיגון לשמחה מאבל ליום טוב". זכר שני דברים; כי מה שנהפך מיגון לשמחה, דהיינו שהיו יראים מן המן, והגיעו אל השמחה, שהיא שלימות האדם. ויותר מזה "מאבל"*, שהוא ההעדר, אשר ההעדר הוא רע, ונהפך "ליום טוב", שהוא טוב. ולא אמר "מאבל ליום טוב" בלבד, כי אף על גב דכתיב (למעלה ד, ג) "אבל גדול ליהודים", וזה בשביל שנגזר עליהם המיתה, ואצל המיתה שייך אבל, מכל מקום לא נעשה אף באחד מהם המיתה, רק שהיו יראים מזה. אבל "יגון", בודאי היה להם צער ויגון.
ועוד פירוש, "מיגון לשמחה" זה נאמר על כח הגופני שהוא בצער, ונהפך אל השמחה. "אבל" נאמר* על כח בלתי גופני, [ד]שייך לומר בו שהוא כאבל. ואמר "מאבל ליום טוב" כי יום טוב שייך לומר על כח בלתי גופני, כאשר האדם הוא בשלימות אלקי. וידוע כי היום טוב, שהוא יום קדוש, שייך אל כח בלתי גופני, ויש לאדם שלימות אלקי, וזה מבואר.
"ומשלוח מנות איש לרעהו וגו'". המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב, ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן יום טוב. אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח[ו] את זרע עמלק, אשר הם אויבים וצוררים ביותר. וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע עמלק* בעולם, אין שמו אחד (רש"י שמות יז, טו). וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר, ובשביל זה הם עם אחד, ודביקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד, ראוי שיהיה בהם עם אחד, ויהיה להם חבור וריעות גמורה. לכן יש להם להחיות אביונים, מצד שהוא אחיו והם עם אחד, כדכתיב בכל* [מקום] אצל מצות הצדקה "אחיך", כי מפני שהם אחינו, יש לתת צדקה. ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות, הן מתנות לאביונים.
ולעיל (פסוק יט) לא זכרו משלוח מתנות לאביונים. וזה סיוע לפירוש אשר אמרנו, כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם השם יתברך מן המן שבא לכלותם, והיו ישראל עתה בשלימות, הפך מה שהיו קודם זה, שניתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי. ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב, וגם להשפיע על אחרים. ולכך אמר (פסוק יט) "ומשלוח מנות איש לרעהו". אבל מתנות לאביונים, דבר זה הוא ענין אחר, שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו. ואם יש שלימות לנותן ומשפיע, הלא יש חסרון למקבל שהוא העני. ולכך אין מזכיר רק "ומשלוח מנות איש לרעהו", אבל "מתנות לאביונים" אין זה מצד שלימותו בלבד, רק מצד חסרון המקבל, שהוא עני. אבל כאן (פסוק כב) בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות, ולכך זכר את שניהם, כי סוף סוף מצד שהוא בשלימות יש לו להשפיע לעני גם כן מפני שהוא אחיו. לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב (למעלה ד, טז) "לך כנוס את כל היהודים", "נקהלו היהודים" (למעלה פסוק ב), וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד, לכן עמהם השם יתברך שהוא* אחד, ובזה הם גוברים על המן וזרעו, שהם הפך אחדות השם יתברך. ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה; משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות.
פסוק כג
"וקבל היהודים וגו'" (פסוק כג). אמר "וקבל היהודים" לשון יחיד, כי קבלו כלם בשמחה וברצון, ובקול אחד אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), וזהו "וקבל", ולא היו דעות מחולקות. ועוד, כי רצה לומר כי קבלה הזאת מצד שאמרנו כי ישראל היו מנצחים את המן מצד שהם עם אחד, כמו שאמרנו לפני זה, ולכך מצד הזה ראוי לקבל עליהם הימים האלו.
["כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים וגו'" (פסוק כד)] (-וקבל היהודים את אשר החלו וגו'-). פירוש, מה שאמר "צורר כל היהודים", לא בשביל שהיה מקנא בהן או שלא היה מעשיהן של ישראל ישרים בעיניו, רק כי עצם היהודים היה המן שונא אותם. לכך אמר "צורר כל היהודים", מאחר שהוא צורר כל היהודים, אם כן השנאה הזאת לא בשביל שום קנאה, רק כי כל אשר נקרא בשם "יהודי" היה שונא אותו. ולכך "הפיל פור עליהם להומם ולאבדם", אמר "להומם", דבר זה שייך לנפש, שהוא מקבל מהומה וחרדה. "לאבדם" הוא בגופם.
פסוק כד
"והפיל פור הוא הגורל" (פסוק כד). מה שאמר כפל לשון "הפיל פור הוא הגורל", ולא אמר "הפיל גורל". וכן למעלה כתיב (ג, ז) "הפיל פור הוא הגורל". כי אף על גב שהיה זה גורל, לא היה זה כמו שאר גורל, שאם כן כל אחד יכול להטיל גורל, ולעיל כתיב (שם) "הפיל פור הוא הגורל לפני המן", וכיון שכתיב "לפני המן" משמע שהיה אחד (-נופל-) [מפיל] גורל, שהיה מומחה וחכם בזה. ולכך הפור הוא חכמה, רק שעל כל פנים הוא גורל, לכך אמר "הפיל פור הוא הגורל". ופירוש "פור" הוא פרורים, כי מפיל גורל על איזה יום מימי השנה יעשה כמעשה אשר רוצה לעשות. וימי השנה הם כמו פרורים קטנים שנחלק אליהם השנה, והגורל מברר איזה יום מימי השנה יעשה מה שיעשה. ובזה יתורץ מה שאמר (פסוק כו) "על כן קראו לימים האלה פורים" בלשון רבים, והלא אין כאן רק גורל אחד. רק כי נקרא הגורל האחד "פורים" בלשון רבים רק בשביל שהגורל הוא על איזה מן הימים, שנחלקו ימי השנה לימים הרבה, כמו הפרורים, והגורל על איזה יום, ולכך נקראים "פורים"*.
פסוק כה
"ובבואה לפני המלך וגו'" (פסוק כה). כל זה כתב מרדכי לעיל (פסוק כ) "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וגו' ובבואה לפני המלך". והיה לו להזכיר שְׁמָהּ לומר "ובבואה אסתר המלכה וגו'", רק שלא רצה להזכיר את שמה בפירוש, כי אם כתב "אסתר" ולא כתב "המלכה אסתר", הרי זה בזיון לה נגד האומות שלא זכר שמה שהיא מלכה. ואם יאמר "אסתר המלכה", והרי אמרו (מגילה יג.) אין "לבת" (למעלה ב, ז) אלא "לבית", והיתה לו לאשה, ואם כן איך יקרא מרדכי* עצמו שמה "מלכה", ובודאי אסתר מקפדת על זה, כי היה זה כאילו מרדכי עצמו מודה שהיא אשת אחשורוש, מאחר שהיא* מלכה. אבל בשאר מקום שקורא אותה "מלכה", מפני שכך נראה, שהרי היא עם אחשורוש. אבל מרדכי עצמו שהוא יודע שהיא אשתו, אם יאמר "אסתר המלכה" הרי הוא עצמו מודה שהיא לאחשורוש. ולכך לא זכר שמה כלל, רק אמר "ובבואה". ואין להקשות, אם כן שאר הבריות יהיה קשה להם זה מה שלא הזכיר שְׁמָהּ, ויהיה זה כאילו כתב בפירוש שהיא אשתו. אין זה קשיא, כיון שלא ידעו שהיא אשתו, לא יתלו בזה, רק יאמרו שהוא קצור לשון. או שהכל יודעים כי אסתר המלכה באה לפני המלך.
וכתב כי "אמר עם הספר", כלומר כי אמר הדברים האלו לסופר שיכתוב זה בספר. ולא תאמר כי הסופרים כתבו מעצמם, רק אחר הכתיבה הובא הספר לפני המלך והסכים המלך על זה. ועל זה אמר כי "אמר עם הספר", כי הוא אמר כך מעצמו.
ואמר "ישוב מחשבתו על ראשו". ודבר זה רמז מה שאמרנו למעלה כי ישראל ועמלק הם מחולקים מצד התחלתן לגמרי. ולכך אמר "ישוב מחשבתו על ראשו", כלומר שהוא היה מבקש לעקור התחלת ישראל עד שלא יהיו נמצאים, לכך ישוב מחשבתו על ראשו לעקור התחלתו. כי הראש התחלה, מלשון ראש וראשון. והמן וגם* זרעו יהיו נעקרים מהתחלתן, כמו שהוא היה רוצה לעקור התחלת ישראל.
ובגמרא (מגילה טז:) "אמר עם הספר", "אמרה" מיבעי ליה. אמר רב נחמן, יאמר בפה מה שכתוב בספר. ופירש רש"י ז"ל (שם) דפירושו כי מה שבאת אסתר להתחנן לו, כל זה יאמר כל שנה ושנה. עם הספר - שתהא המגילה כתובה לפניהם. והפירוש דחוק מאוד, כי המשך הפסוקים קשה לפירושו. גם מה שאמר "יאמר בפה" לא היה צריך לומר, רק "יאמר בספר", ובודאי פירושו שתהיה המגילה נקראת.
ולפי הנראה פירושו כמו שאמרנו וכמו שפירש רש"י ז"ל בפירוש המגילה, וכך הפירוש "בבואה לפני המלך" בקשה אסתר שיאמר המלך מה שכתב בספר, הוא האגרת, יאמר בפה. כי למעלה כתיב שהאגרת כתב מרדכי בשביל שנתן לו רשות שיכתוב כטוב בעיניו, וכדכתיב (למעלה ח, י) "ויכתוב בשם המלך אחשורוש ויחתם בטבעת המלך". לכך בקשה שיאמר בפה מה שכתוב בספר, וישמעו דבר זה מפיו, ובשביל כך הדבר יותר יש לו קיום. וכל זה כתב מרדכי אל כל היהודים. ולפי זה שפיר גרסינן "אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר". וכן עשה אחשורוש, אמר בפה מה שכתוב בספר. כי ראוי שיאמר בפירוש ההצלה, ולא שיאמר "ואתם כתבו כטוב בעיניכם", שלא יאמרו הבריות כי לא היה דעתו של אחשורוש שכל כך יעשו.
ולפי דעתי הגרסא כך (מגילה טז:); "'אמרה' מבעי ליה. אלא אמר בפה מה שכתוב בספר". כלומר שאמר אחשורוש בפה כל הדברים מה שכתוב בספר, ובזה יהיה הכל כמשמעו. ואם נפרש כמו שפירש רש"י דברי הגמרא, צריך לומר כי בקשה אסתר שיקראו ישראל בפה המגילה הזאת, כי אולי אחשורוש יהיה מקפיד על איזה דברים הכתובים במגילה שאינם לכבוד אליו. ועל כן בקשה על זה, והשיב על זה שיאמר בפה מה שכתוב בספר. ופירוש שאמרנו הוא נכון.
פסוק כו
"על כן קראו לימים האלה פורים וגו'" (פסוק כו). ואין להקשות, למה קראו להם "פורים" בלשון רבים. כי כבר התבאר זה למעלה אצל (פסוק כד) "להפיל פור הוא הגורל", עיין שם. ויש לומר גם כן מה שאמר "על כן קרא לימים האלה פורים", היינו יום י"ד ויום ט"ו בשושן, מפני שהם מחולקים; בי"ד הרגו בשונאיהם, ויום ט"ו יום הנחה משתה שמחה (למעלה פסוק יח). אף על גב שאלו שני ימים הוקבעו על ידי גורל אחד, מכל מקום כיון שאין יום זה כיום זה, והם מחולקים, נקראו "פורים" בלשון רבים.
"על כן על כל דברי האגרת הזאת וגו'". פירוש, "על כן" פירוש אל מה שאמר "על כן קראו לימים האלה פורים", על כן שיהיו הימים נכרים וידועים משאר ימי השנה, ויהיו מקיימין אותם מידי שנה בשנה, ובזה שיהיה נזכר כל אשר כתוב באגרת הזאת, ובשביל זה ידעו הניסים אשר ראו בעיניהם והגאולה שהיה להם בשביל זה. וכך פירש בתרגום יהונתן.
אבל בגמרא (מגילה יט.) אמרו, מהיכן קורא את המגילה ויוצא בה כדי חובתו; רבי מאיר אומר, כולה. רבי יהודא אומר מ"איש יהודי" (למעלה ב, ה). רבי יוסי אומר, מ"אחר הדברים האלה" (למעלה ג, א). רבי שמעון אומר, מ"בלילה ההוא" (למעלה ו, א). רב הונא אמר, מהכא "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם". מאן דאמר כולה, "מה ראה" אחשורוש להשתמש בכלי בית המקדש, "על ככה" שמלאו שבעים שנה למאי דחשיב ולא אפריקו*. "ומה הגיע אליהם" בא השטן ורקד ביניהם והרג את ושתי. מאן דאמר מ"איש יהודי", "מה ראה" מרדכי שנתקנא בהמן, "על ככה" דשוייה נפשיה עבודת אלילים. "ומה הגיע אליהם" דמתרחיש להו ניסא. מאן דאמר מ"אחר הדברים האלה", "מה ראה" המן שנתקנא בכל היהודים, "על ככה" משום ד"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (למעלה ג, ב), "ומה הגיע אליהם" שתלו אותו ואת בניו על העץ. ומאן דאמר מ"בלילה ההוא", "מה ראה" אחשורוש להביא ספר הזכרונות, "על ככה" דזמינתיה אסתר להמן ואסקיה אדעתיה למיעץ עצה עילויה דההוא גברא למקטליה. "ומה הגיע עליהם" דאתרחיש להו ניסא.