אור ברסלב
אור חדש פרק ה › פסוק ו

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ה · פסוק ו

פסוק ה

"ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו'" (פסוק ו). כאן אמר "מה שאלתך", ולמעלה (פסוק ג) לא אמר "מה שאלתך", מפני כי עתה בא להוסיף, שאם לא כן, מה חדוש, הרי כבר אמר (שם) "מה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך". רק כי לפי שהיתה היא באה אל המלך שלא כדת, ובזה שייך לומר "מה לך", כלומר מה חסר לך שכל כך את עושה [לבא] לפני המלך, באולי חסר לך דבר, ולכך באת לפני המלך שלא כדת. ובזה שייך לומר "מה לך", כלומר מה חסר לך שכל כך רצונך לבא לפני המלך שלא כדת. "ומה בקשתך", אף על גב שאינו חסר לך דבר, רק דבר שהוא טוב לך את מבקשת. ולגודל הענין שהאדם רוצה שיהיה לו הוא מבקש ומחזיר, אף אם מסכן עצמו על זה, כאשר הוא דבר גדול, אינו מקפיד, ולכך באת לפני המלך שלא כדת. כך פירושו למעלה. וכאן אמר "מה שאלתך", כי בודאי אינה חסרה דבר, כי לא באה עתה* שלא כדת לפני המלך. ולכך אמר "מה שאלתך", כי דרך האדם לשאול על דבר אחד. "ומה בקשתך", דבר שהוא עניין גדול יותר, כאשר האדם מבקש וחפץ.

ויש לפרש גם כן כי "מה שאלתך" שייך כאשר האדם אומר 'תנו לי דבר זה', ובזה שייך "שאלתך". אבל "בקשתך" נאמר כאשר אומר 'תעשה לי דבר זה'*, ואין כאן נתינה. ודבר זה בודאי הוא יותר, כי המעשה הוא יותר נחשב, אבל השאלה כאשר יאמר 'תנו לי דבר זה' בלבד, ואין נחשב זה כל כך, ולכך אמר "מה בקשתך ותעש". ועל זה אמרה אסתר (פסוק ח) "אם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות בקשתי", הרי שהזכירה נתינה אצל השאלה, ועשיה אצל הבקשה.

ולא היה צריך לכתוב (פסוק ז) "ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי", שהרי כתיב אחר זה (פסוק ח) "אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי וגו'". רק כי אם לא אמרה (פסוק ז) "שאלתי ובקשתי" היה משמע מה שאמרה אחר כך (פסוק ח) "אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי ולעשות בקשתי", היינו שגם זה ש"יבוא המלך והמן אל המשתה למחר" (שם) הוא גם כן שאלתה ובקשתה, אבל אין זה בלבד, רק כי גם זה שאלתה ובקשתה. לכך אמרה כל שאלתי שאני מבקשת עתה וכל בקשתי שהוא עתה הוא זה, ולא יותר כלל, והוא דבר זה "יבוא המלך והמן וגו'". ואם תעשה זה, הרי כבר נעשה שאלתי ובקשתי שאני מבקשת עתה. וכל זה לומר לפניו כי זה דבר גדול נחשב אליה, ולא יאמר המלך כי אין דבר זה עיקר, ולכך יחשוב אף אם אין עושה שאלה זאת שיבוא עם המן אל המשתה, אין נחשב שאין עושה שאלתה, כיון שאין זה עיקר. לכך אמרה כל שאלתי ובקשתי עתה הוא זה בלבד "יבוא המלך והמן וגו'", וזהו השאלה ולא יותר כלל. ואמרה (פסוק ח) "ומחר אעשה כדבר המלך", כלומר כי דבר שאמר המלך (פסוק ו) "מה שאלתך ומה בקשתך", ובודאי היה כוונתו מה שאני רוצה שיתן לי המלך, ודבר זה אעשה למחר לפרש מה שאני רוצה ושואלת שיתן לי, וחפץ שלי*. אבל עתה אין שאלתי יותר רק דבר זה שאמרתי "יבוא המלך והמן וגו'". ולכך אם יעשה שאלתי ובקשתי וגו' זאת, עשה* לי כל שאלתי ובקשתי שהיא עתה, "ומחר אעשה כדבר המלך", היינו כמו שהבין המלך שאני רוצה ומבקשת ממנו שיתן לי, דבר זה אעשה למחר לומר מה שאני מבקשת. כך הוא פירוש זה.

וכאן כתיב (פסוק ז) "ותען אסתר שאלתי ובקשתי", ואילו למעלה (פסוק ד) לא כתיב "ותען", רק "ותאמר אסתר". וזה כי כאן מה שאמר אחשורוש (פסוק ו) "מה שאלתך וינתן לך", ועל זה אמרה אסתר כי שאלתי ובקשתי אינה כמו שאמרת, כי אתה חושב כי שאלתי ובקשתי לתת לי דבר, ועל זה ענתה אסתר כי שאלתי ובקשתי אינו כך, רק שאלתי ובקשתי "אם (-נא-) [מצאתי חן בעיני המלך] וגו'". ומפני כי אסתר באת לומר כי אין השאלה והבקשה כמו שאמר אליה, ועל זה שייך לומר "ותען". ואמרה כי למחר אעשה כדבר המלך לומר שאלתי ובקשתי מה שיתן* לי. ויש לפרש גם כן כי בשביל זה אמרה אסתר "שאלתי ובקשתי" מיותר, כי לא הוי צריך רק (פסוק ח) "אם על המלך טוב וגו'", רק שאמרה כי "שאלתי ובקשתי" לא כמו שאתה חושב כי "שאלתי ובקשתי" שינתן לי דבר, רק שאלתי "אם על המלך טוב וגו'".

ויש שאלה, למה לא בקשה אסתר בסעודה הראשונה מה שיש לה לבקש, ולמה איחרה* עד סעודה שניה. ועוד, כי באולי לא יאמר המלך לה בסעודה הראשונה "מה שאלתך וגו'", והיא תאמר* שיבא עוד אל המשתה, ושמא לא יאמר כך. ומכל מקום אין זה קשיא כל כך, שאמרה אם לא יאמר לה במשתה היין "מה שאלתך ומה בקשתך", אז תבקש היא מעצמה "יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם עוד". אבל מכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת.

ויש לפרש, כי (-לכך-) [לכל] הפירושים שנתנו טעם מה שהזמינה אסתר את המן, 'טוב השנים' כאשר עשתה אסתר שתי סעודות 'מן האחד', וכמו שאמר המן (פסוק יב) "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך". אם כן שתי סעודות יותר מן אחד, ולכך רצתה להוסיף עוד סעודה.

ואפשר לי לומר, כי "ביום השלישי" (למעלה פסוק א) עדיין לא היו שלשת ימים, ואסתר רצתה שיהיה אחר שלשה ימים. וביום הג' היתה סעודה זאת, רק שהקדימו סעודה הראשונה והתחילה הסעודה ביום י"ג, והיתה הסעודה מתחלת ביום י"ג ובליל י"ד, וסעודה הב'* התחילה ביום ט"ו ונכנסה לתוך ליל ט"ז. ולא רצתה אסתר לבקש רק אחר שעברו שלשה ימים, מטעם אשר התבאר למעלה אצל שאין הקב"ה מניח הצדיק בצער יותר משלשה ימים. וכמו שהוא אצל הצרה שהיא שלשה ימים, כך הוא אצל ימי משתה, שהיתה אסתר מוכנת לטמון לו פחים במשתה שעשתה. וכאשר היו שתי סעודות, היה זה בג' ימים, כי הסעודה הראשונה ההתחלה של הסעודה ביום, כמו שפרשנו למעלה על (פסוק ד) "יבוא המלך והמן היום וגו'". והסעודה שהיה ביום שלאחריו היה גם כן ביום ובלילה שאחריו, עד שהיו הסעודות בשלשה ימים. וכמו שהיה נחשב מה שהתחילו התענית מבעוד יום נחשב זה יום אחד בפני עצמו, וכך המן שהיה בשמחה (להלן פסוק ט), נחשב מה שהתחילה הסעודה מבעוד יום נחשב זה ליום אחד, והיה דומה לגמרי צומות היהודים למשתה המן. ולכך לא עשתה אסתר דבר בסעודה הראשונה.

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנו), "ומחר אעשה כדבר המלך" (פסוק ח), מה ראתה אסתר לומר "ומחר אעשה כדבר המלך". אלא שכל זרעו של עמלק רגיל ליפול למחר, שנאמר (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", עד כאן. והמדרש הזה בא לפרש הקושיא שאמרנו, מפני מה לא בקשה אסתר מן אחשורוש בסעודה הראשונה. ופירוש זה, כי עמלק וזרעו אינו כמו שאר עמים, כי עמלק מחולק מן הכל, ובפרט שהוא מחולק מן ישראל, כמו שתראה מן הכתובים המעידים על זה. כלל הדבר; עמלק מחולק מן המציאות, עד שהוא נחשב בפני עצמו. ולכך כל זמן שעמלק בעולם לא נאמר שהוא יתברך אחד ושמו אחד, עד שיכלה זרעו של עמלק, כדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים וגו'". מפני כך ראוי להם הכליון לעתיד, כאשר יהיה השם יתברך אחד, כאשר עמלק וזרעו יוצא מן האחדות של השם יתברך, ודבר זה הוא הפלת עמלק. ולכך כתיב בהפלתו יום "מחר", כי הוא דומה ליום מחר, שיום הראשון הוא יום אחד, ויום שאחריו הוא השני, והוא השניות. וכן עמלק הוא השניות אשר הוא בעולם*, והשניות הזה הוא מפלתו. ולכך רצתה אסתר להפילו ביום מחר* דוקא, כי זה הוא הפלת המן. ולכך אמר משה (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". [ו]אסתר אמרה גם כן "ומחר אעשה כדבר המלך" לשאול על עמה ועל מולדתה מן הצר הצורר, הוא המן, להפילו למחר בפרט, שהוא יום שני. ודברים אלו ברורים.

ומה שאמרה "ומחר אעשה כדבר המלך", ומה הוא "דבר המלך". דבר זה פירשנו למעלה, כי אחשורוש אמר (פסוק ג) "מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך", ואסתר השיבה כי אינה מבקשת עתה שינתן לה דבר, רק שיבא עם המן למשתה, "ומחר אעשה כדבר המלך" להגיד שאלתה מה שהיא מבקשת מן המלך. ומפני שהיתה מבקשת על המן, שייך לומר בזה "למחר" כמו שאמרנו.

ולמעלה (פסוק ד) אמרה "אל המשתה אשר עשיתי לו", לשון יחיד. וכאן אמרה "אל המשתה אשר אעשה להם", לשון רבים. וזה מפני כי למעלה כבר עשתה הסעודה, לכך אמרה "אשר עשיתי לו", כי מתחלה עשיתי סעודה בשבילך, ועתה אני מבקשת (פסוק ד) "יבוא המלך והמן אל המשתה שעשיתי" בשביל המלך כבר, באולי לא ירצה המלך שיהיה עם המן בסעודה. אבל כאן שאמרה "אל המשתה אשר אעשה", והזמינה את המן קודם שעשתה הסעודה, אם כן הסעודה גם כן בשביל המן, שהרי כבר הזמינה אותו, לכך אמרה "אשר אעשה להם". ועוד, כיון שהיה שם המן, אין ראוי לומר "אל המשתה אשר אעשה לו", כאילו אינה עושה דבר בשביל המן, לכך אמרה "להם". ועוד, כי אסתר היה כל כוונתה שטמנה לו פחים, שרצתה אסתר להגביה ולהגדילו שיהיה זה מכשול אליו. ואם בפניו אמרה "אל המשתה אשר אעשה לו" לא היתה אסתר נותן לו גדולה. לכך אמרה "אשר אעשה להם", לתת להמן גדולה.

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה