אור ברסלב
אור חדש פרק ה

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ה

פרק ד

פסוק א

"ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א). ולא כתיב "בגדי מלכות", מפני כי גם ההדיוט יכול ללבוש בגדי מלכות. אבל אסתר שהיתה מלכה, כאשר לובשת בגדי מלכות והיא מלכה, בזה שייך לומר שלבשה מלכות לגמרי. ואצל שאר מלכה שייך לומר "ותלבש בגדי מלכות", שאף שהיא מלכה, מכל מקום אינה ראויה למלכות לגמרי, ולכך לא שייך "ותלבש מלכות" אצל שאר מלכה, רק אסתר שהיתה ראויה למלכות לגמרי, לכך שייך לומר עליה "ותלבש מלכות".

ובגמרא (מגילה טו.), "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות", "בגדי מלכות" מבעי ליה. אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא, מלמד שלבשתה רוח הקודש. כתיב הכא "ותלבש", וכתיב התם (דהי"א, יב, יח) "ורוח לבשה את עמשי". וביאור זה, כי אסתר כאשר לבשה בגדי מלכות כמו שאמרנו, בזה גם כן לבשה רוח הקודש, כי הרוח* הקודש היה מלביש אותה, שהיה שורה* עליה רוח הקודש. ולכך כתיב גם כן "ורוח לבשה את עמשי", כי הרוח היה מלביש את עמשי, שהיה שורה עליו הרוח. וכן "ותלבש אסתר מלכות", רצה לומר כאשר לבשה מלכות אז היה שורה עליה רוח הקודש.

"ותעמוד בחצר בית המלך" . ובמדרש (מדרש תהלים מזמור כב), "אל תרחק ממני כי צרה קרובה" (תהלים כב, יב), אימתי אמרה אסתר "אל תרחק ממני". בשעה שגזר אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, נכנסה אסתר בלא רשות, שנאמר "ותעמוד בחצר בית המלך". שבעה קנקלין יש למלך, נכנסה בלא רשות לקנקל אחד ולב' ולג'. כיון שנכנסה לחצי קנקל הד', התחיל מחרק את שיניו ומכסכס. אמר, חבל על דמובדין ולא משתכחין; ושתי כמה חפצתי ובקשתי שתכנס לפני, ולא רצתה. וזו נכנסה כזונה בלא רשות. עמדה לה באמצע הקנקל, הראשונים לא היו יכולים לסכנה*, שכבר עברה על רשותן. האמצעיים לא היו יכולים לעכבה, שעדיין לא עברה על רשותן, והיו מהרהרים עליה.

ופירוש זה, כי הוקשה מה עלה על דעת אסתר שתבא לפני המלך, ובודאי כל מלך יש לו שומרים בפתח, ואם כן השומרים לא יניחו לה לכנוס לעבור גזירת המלך, ואיך נעשה דבר זה שהניחו השומרים אותה לכנוס. ולכך פירש זה, כי שבעה קנקלין, דהיינו שבעה פתחים היה למלך, זה לפנים מזה. ואם היה פתח אחד, השומר אשר יושב בפתח מוטל עליו לשמור שלא יכנוס אחד לשם, כי לכך הוא שומר עליו. אבל כאן היו שבעה קנקלין, ולכך היו אומרים הראשונים כאשר נכנסה כי אין עלינו למחות, מאחר שכבר נכנסה. ודבר זה מוטל על אותם שהם שומרים באמצע, ולא עלינו. והאמצעים אמרו כי אין עלינו, כיון שעדיין לא עברה על האמצעים. וכאשר עברה מן האמצעים, אמרו שכבר עברה מרשותן. ומפני שאסתר היא מלכה, כל אחד היה ירא לעשות דבר כנגדה, וכל אחד היה מטיל על האחר, וזיל הכא קא מדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה (עפ"י מו"ק טו:). אבל אחשורוש שהושיב אותם, דעתו היה כי כל השבעה יהיו שומרים, ואף על גב שהם מחולקים, כלם הם לשמירה אחת, והם ז' שומרים ביחד. ולפיכך על כולם ביחד לשמור. ולפיכך אין* האמצעיים יכולים לעכבה, שעדיין* לא עברה רשותן. ואם הז' שומרים הם אחד, יכולים האמצעים לומר 'למה העברת על ראשונים'. רק מפני שאסתר היא מלכה, חלקו הם עצמם לומר כי ז' שמירות הם, ולכך לא יוכלו לומר כך האמצעיים.

פסוק ב

"ויהי כראות המלך וגו'" (פסוק ב). מה שהוצרך לחזור ולכתוב "עומדת בחצר", וכי לא ידענו כי בחצר היתה עומדת. אבל כי טעם נתן לדבר, שלכך לא* חשבה לעוברת דת המלך. ועל זה אמר שראה עומדת בחצר, ולא באה אל המלך, וזה מורה על אימת המלכות, כי לכך עמדה וממתנת עד שתגיע* לה המלך השרביט. ולכך לא נכנסה, ולכך הושיט לה השרביט.

ואמר "נשאה חן בעיניו", ולא אמר כמו שאמר למעלה (ב, יז) "ותשא חן וחסד לפניו". כי כאן רצה לומר כי נשאה חן מיוחד שלא היה לפני זה, ולא היה רק באותה שעה. ולכך אמר "נשאה", שהוא לשון עבר, ולא היה אחר כך, ולא לפני זה. כי אף על גב דכתיב כבר "ותשא חן וחסד לפניו", כאן היה לה תוספת חן, ודבר זה נתחדש עתה לפי שעה. ואילו כתיב "ותהי אסתר נושאת חן בעיניו", דבר זה משמע כי תמיד היתה נושאת חן זה בעיניו. אבל כאן לא איירי רק עתה לפי שעה, לכך שייך לומר בזה "נשאה", והוא תוספות חן שהיה לפי שעה, ולכך הושיט לה השרביט. ואף על גב שאמר כי רָאָתהּ עומדת בחצר ולא רצתה לבא אל המלך, מכל מקום אין מועיל דבר זה להגיע* לה השרביט. רק מה שלא באתה למלך מיד גרם שלא יקצוף המלך, ובשביל החן שנשאה היה מוותר לה הדת, כאשר נשאה חן לפניו. ולכך כאן לא כתיב רק "נשאה חן", ולא כתיב "חסד", ולמעלה כתיב (ב, יז) "ותשא חן וחסד לפניו", כי החן הוא כאשר רואה אותה ימצא תכף החן, כמו שמשמע בכל מקום. וכאן שמדבר לפי אותה שעה בלבד, ולכך כתיב "נשאה חן". אבל למעלה שאמר "ותשא חן וחסד", שמדבר שכך היה תמיד, אמר "וחסד", כי החסד כאשר היא נאה וחסודה במעשים, ועל זה שייך "וחסד", ואין זה נראה מיד.

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו". הוצרך למכתב "אשר בידו", דודאי השרביט הוא בידו, אלא שבא לומר כי השרביט היה ביד המלך, וכאשר מגיע לו השרביט מחיה. וזה כי השרביט הוא כח מלכות, דכתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה". וזה מורה השרביט שהוא ביד המלך. וכאשר מושיט לו השרביט יחיה, אף שהוא חייב מיתה מפני שעבר חוק ודת המלך, מכל מקום יש כח ביד המלך להחיות. וצריך שיגע בראש השרביט, ואם היה המלך נוגע בו על ידי השרביט, והוא לא היה נוגע בראש השרביט, כאילו לא היה מבקש לקבל החיים מן המלך, ואין ראוי שיקבל חיים כאשר הוא עצמו אינו מבקש. ולכך צריך שיגע* בראש השרביט, כלומר שמבקש לקבל החיים.

ועוד יש לפרש, כי השרביט מורה על התפשטות מן המלך החיים, כי השרביט מתפשט מן המלך, ובשרביט נראה כחו של מלך, לפי שמכה בו, והכח שלו הוא נותן החיים. ולכך אמר "אשר בידו", כי היד הוא הכח מן האדם, והשרביט מתפשט עוד יותר מן היד, ומורה זה על גודל ההתפשטות אף למי שאין לו חיים, כמו זה שהוא חייב מיתה, עם כל זה יכול המלך לתת לו חיים. וכך מוכח בגמרא (מגילה טו:) כמו שנפרש.

"ויהי כראות המלך וגו'". במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנו), כיון שראה אותה הפך את פניו, והיו מלאכי שרת תולים את פניו שלא בטובתו, והוא צווח וויי. "כראות המלך", לפי שהיו סנוורים על עיניו, וכאשר ראה* אותה האירו עיניו והושיט* לה השרביט, ולא היה כח באסתר ליגע בו. ויש אומרים, מיכאל משכה והגיעה בראש השרביט, עד כאן.

דקדקו הלשון דלא הוי ליה למכתב "ויהי", וגם לא הוי ליה למכתב "כראות המלך את אסתר", דודאי רָאָתהּ, ולא הוי ליה למכתב רק "ויושט לה שרביט הזהב". לכך דרשו כאן כמו שדרשו בכל מקום שכתיב "ויהי" שהוא לשון ווי (מגילה יא.), כמו שהתבאר למעלה בתחלת המגילה. והווי הזה כי אחשורוש היה רוצה לסלק פניו מן אסתר, והמלאך תלה פניו שלא בטובתו, ולא היה יכול להסיר פניו ממנה. והדבר שאין האדם נהנה בראיתו מפני שהוא נגדו, יאמר על זה שיש לו סנוורים, [ש]כאשר אינו רוצה לראות נחשב כי יש לו סנוורים. והמלאך כאשר תלה לו עיניו על אסתר לראות את אסתר, [אז] האירו עיניו של אחשורוש. ולכך כתיב "ויהי כראות את אסתר נשאה חן", כלומר שראה אותה לא כדרך שאר ראיות, רק שהאיר עיניו, ובשביל כך נשאה חן בעיניו. וכל זה בא לומר כי כל הגאולה היה מן השם יתברך, כי אף שהיה אחשורוש אוהב אסתר מאוד, מכל מקום כאן שיהיה התחלת הגאולה, שמשעה זאת היתה הגאולה תמיד מוספת עד שהיתה גאולה לגמרי, ואין ראוי שיהיה התחלת הגאולה מן הרשע אחשורוש, רק מן השם יתברך, ולכך כתיב "ויהי כראות המלך את אסתר", אל אחשורוש היה ווי לאחשורוש, רק כי השם יתברך עשה זאת בעל כרחו של אחשורוש והאיר עיניו, ובזה התחלה אל הגאולה לצאת אל הפעל.

ועוד במדרש (מגילה טו:), אמר רבי יוחנן, ג' מלאכים נזדמנו לו באותו שעה; אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמתח עליה חוט של חסד, ואחד שמתח את השרביט, עד כאן. ודקדק את זה שכתיב "ויהיה כראות המלך את אסתר", דלא הוי ליה למכתב, כי כבר כתיב (למעלה פסוק א) "ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית", והוי ליה למכתב מיד "ויושט לה המלך השרביט". אלא שבא לומר "ויהי כראות המלך את אסתר", כי לפי הסברא לא היה לו לראות, אף כי המלך יושב שם, מכל מקום פניה של אסתר היו* למטה, ולא אפשר למלך להסתכל בה. ולכך המלאך הגביה צוארה, עד שהיה מסתכל בפניה. ואחד שמתח עליה חוט של חסד, דאם לא כן לא הוי צריך למכתב "נשאה חן", שזה כבר כתב למעלה (ב, יז) "ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות". רק שהמלאך בא ומתח עליה חוט של חסד יותר ויותר. ואחד שמתח השרביט, דאם לא כן לא הוי למכתב "ותגע בראש השרביט", ולא הוי ליה למכתב רק מה שעשה אחשורוש, שהושיט לה השרביט, וכדכתיב למעלה (ד, יא) "מאשר יושט לו המלך שרביט הזהב וחיה". לכך לא הוי ליה למכתב רק "ויושט לה המלך שרביט הזהב". אלא בא ללמוד שמתח שרביט עד שהגיע השרביט אל* אסתר.

ויש להקשות, מנין שהיו ג' מלאכים, שמא הכל היה מלאך אחד. ועוד, למה* היה צריך ג' מלאכים, ולא עשה כל זה מלאך אחד*. ואם נאמר בשביל כי המלאך אחד אין עושה שתי שליחות (ב"ר נ, ב), כמו שהיה זה אצל אברהם, שהיו ג' מלאכים, בשביל שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. הרי בארנו שם כי אצל אברהם היו שלשה מלאכים מפני שהשליחות אינו זה כזה, כמו שמבואר שם, אבל כאן למה היה צריך אל ג' מלאכים. ויראה לומר, כי לכך היו שלשה מלאכים, כי עתה בא לחבר ולדבק את אסתר באחשורוש, [ו]מזה תצא הגאולה. והחבור הוא בג' פנים; האחד, שהיה מתחבר אסתר לאחשורוש. והשני, שמתחבר אחשורוש לאסתר, וזהו הפך הראשון. והשלישי, כאשר שניהם מתחברים זה לזה וזה לזה בחבור אחד. וכבר בארנו זה בכמה מקומות.

וכנגד זה האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה (קידושין ב.). כי האיש מתדבק באשה, והדביקות הוא בג' פנים אשר אמרנו; כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף, מתחברת היא אליו. והשטר שהוא לשון כח, כמו (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך", וכתיב (איוב לח, לג) "אם תשים משטרו בארץ", שהוא לשון כח, כאיש* שמתחבר לאשה כאשר מושל על האשה, וזהו חבור האיש אל האשה, וזהו קדושי שטר, שהוא לשון שוטר וממשלה. ובביאה שזה הוא חבור האיש עם האשה, והאשה מתחברת לבעלה, כי הביאה לשניהם. ולכך "בשלשה דרכים", שכל אחד דרך בפני עצמו.

וכן כאן, כי מה שהגביה צוארה, זה חבור [אסתר] לאחשורוש, כאשר תגביה צוארה אל אחשורוש. ואחד שמתח השרביט לה, זה חבור אחשורוש לאסתר. ומה שמשך עליה חוט של חסד, ובזה היה חבור זה לזה וזה לזה, כי זהו ענין הראות שמחבר שניהם יחד; כי הרואה מקבל את הנראה בעיניו, וזה חבור הנראה ברואה. ומה שהוא רואה אותו, הוא חבור הרואה אל הנראה. ולפיכך כאשר נשאה חן בעיניו היה זה חבור אל שניהם. ודבר זה אין צריך לבאר, כי ידוע הוא מאוד. ומפני כך יש כאן חבור גמור כאשר החבור על ידי ג', [ו]נאמר על זה (קהלת ד, יב) "והחוט המשלוש לא במהרה ינתק". ועד הנה, אף שהיה לאסתר חבור לאחשורוש, היה לזה פירוד גם כן, כמו שהיה כאן שלא רצה לראותה. ולכך נזדמנו ג' מלאכים לעשות חבור גמור אשר לא יפרד.

וגם כי יש לפרש כי אלו ג' מלאכים הם כמו ג' המלאכים שבאו אל אברהם, וכמו שבארנו שם ענין אלו ג' המלאכים, שהם כנגד ג' מדות שבהם השם יתברך מנהיג את העולם; דין וחסד ורחמים, כמו שהתבאר שם ואין להאריך כאן.

ועוד בגמרא (מגילה טו:) "ויושט המלך לאסתר את שרביט" (אסתר ה, ב), אמר רבי ירמיה בר אבא, שתי אמות היו, והעמידו על י"ב, ואמרי לה על י"ו. רבי יהושע בן לוי אמר, כ"ד, ואמרי לה כ"ח. ורב חסדא אמר ס'*. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה. וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב "שיני רשעים* שברת" (תהלים ג, ח). ואמר ריש לקיש, אל תקרי "שברת" אלא "שרבבת". רבה בר עפרון אמר משום רבי אלעזר ששמע מרבו, ורבו מרבו, מאתים. וכך הוא הגרסא הנכונה עד מאתים.

ופירוש המאמר עמוק מאוד מה שכל אחד ואחד נתן שעור מיוחד. וזה כי מי שאמר כי השרביט היה ב' אמות, וזה כי השרביט מיוחד להתפשטות עד מקום אחר*. ושנים הם תחלת התפשטות, כי אחד אין בו התפשטות כלל*. וכך ראוי אל השרביט, שהוא להתפשטות למקום אחר, שיהיה שנים. ואמר שמתחו על י"ב, רצה לומר כי השרביט היה מתפשט כפי הראוי שיהיה לה* שתי אמות, וכאשר אסתר עמדה בחצר, היתה נבהלה כאשר ראתה אחשורוש, וסבורה אסתר כי אחשורוש הוא בכעס עליה, וכאשר היה מושיט לה השרביט, לא היה לה כח ללכת ליגע בשרביט, לכך המלאך מתח השרביט להגיע אל אסתר. ומפני כי השטח יש לו ד' צדדין, לכך יש לו התפשטות לד' צדדין. וכל צד יש לו ג', דהיינו התחלת הקו ואמצע הקו וסופו, לכך כל קו הוא משוער בג'. והשטח יש לו ד' צדדין, וזהו התפשטות של השטח. ולכך מתיחס לו י"ב, כאשר היא מתפשט לגמרי. ולכך המלאך מתח השרביט כאשר ראוי להיות מתפשט לגמרי, כי כאשר היה כאן נס שלא בטבע, לכך נמתח השרביט להעמיד התפשטות הזה של השרביט על השלימות, ומתחו עד י"ב, שזהו התפשטות הגמור לשטח, שיש לו התפשטות לכל ד' צדדין.

ומאן דאמר ט"ז אמה, סבר כי הצד האחד הוא ד', לפי שהצד הוא לשטח, וכמו שהשטח שייך לו ד', שיש לו ד' צדדין, וכך הצד מן השטח ראוי לו ד', עד שיש לו מספר ט"ז. כי הצד יש שעור ד', וההתפשטות הוא בד' צדדין, לכך העמידו על ט"ז, שזהו התפשטות הגמור בכל ד' צדדין.

ומאן דאמר כ"ד, סבר כי התפשטות היא בשש צדדין. כי המעלה והמטה גם כן הם שני צדדין, שיש כאן ששה צדדין עם המעלה והמטה, לכך הם כ"ד. אי נמי, כי סבר כי שייך להתפשטות י"ב כמו שאמרנו, רק כי כאן היה התחלת ההתפשטות ב' אמות, שהוא כפל אמה אחת. לכך היה ההתפשטות השלם כ"ד אמות, שהוא כפל י"ב.

ומאן דאמר כ"ח, סבר גם כן שצריך כ"ד נגד ששה צדדין שיש לגשם, שהם ארבעה לכל צד, שהם ד' צדדין והמעלה והמטה, וכל אחד מאלו משוער בד', כמו שהתבאר. ועוד ארבעה כנגד האמצעי, שהוא תוך השש, שהוא בפני עצמו, עד שבין הכל הוא כ"ח. ודבר זה ידוע כי הגשם יש לו התפשטות הרחוקים, שהם ששה, והאמצעי שהוא תוך (-השבעה-) [הששה], עד שיש לכל גשם שבעה גבולים. כנגד זה אמר כאשר מתח את השרביט ומתח אותו לגמרי מתח השרביט על כ"ח, שהם שבעה פעמים ד', כנגד ז' גבולים שיש לכל גשם שיש לו רוחק.

ומאן דאמר ס' אמה, סבר כי ההתפשטות הוא בכל ד' צדדין והמעלה והמטה, והם ששה ביחד. וכל צד וצד נחשב שיש בו מספר עשרה, שהוא מספר כללי, והוא שייך לשטח, כמו שהתבאר בחבור גבורות השם בפרק י"ב. והנה התפשטות הששה צדדין הם ששים. ולכך כאשר מתחו לשרביט והשלימו על התפשטות שלם, מתחו על ששים.

ומאן דאמר על מאתים, מפני כי השרביט בעצמו היה ב', וכל אמה מן השתים מתחו על מאה, שהוא דומה לאחד, כמו שידוע. כי מספר עשרה אינו דומה כמו אחד לגמרי, רק מספר מאה דומה לאחד, לפי שמונין בו מספר אחד מאה, ב' מאות, ג' מאות. אבל מספר של עשרה המנין עשרים שלשים, ואין מונין ב' עשרה, ג' עשרה, כמו שמונין א' מאה, ב' מאות, ג' מאות. לכך ב' מאות הוא כמו שנים, רק כי ב' מאות המספר הוא יותר שלם. לכך כאשר מתח את השרביט, מתחו על מאתים. כלל הדבר, כי הגשם אשר יש לו שטח, הוא מוגבל בגבולים שלו. וכאשר נעשה נס מן עולם העליון אשר הוא מתפשט, היה מתפשט הגשם לגמרי. וכל אחד מן האמוראים זכר צד אשר הגשם הוא מתפשט ונעשה הנס, עד שהיה מתפשט לגמרי.

פסוק ג

"ומה בקשתך וגו'" (פסוק ג). מה שאמר "עד חצי המלכות", כי לענין הבקשה אי אפשר לבקש יותר מחצי, כי אם מבקש יותר מחצי (-כי-) דבר זה אינו בקשה. [כי] דוקא אם מבקשת עד חצי המלכות, שנשאר עדיין עיקר המלכות אצל המלך כמו מתחלה, והמלך יש כח בידו לתת כמו שירצה. אבל יותר מחצי מלכות, אם יעשה בקשתה ויתן לה יותר* מחצי המלכות, שוב אינו מלך, כיון שכבר נתן עיקר המלכות לאחר, ואם כן אינו מלך, ואין כח בידו לתת רק אם נשאר עדיין מלך אף אחר המתנה.

ובגמרא קאמר (מגילה טו:), "עד חצי המלכות", דבר החוצץ במלכות, ומה ניהו, זה בית המקדש. גם כן הם מפרשים כי אין הנתינה רק דבר שאין מגיע אל עיקר המלכות, ובית המקדש הוא עיקר המלכות, וכאשר נתן* בית המקדש, דבר זה הוא בטול מלכות אחשורוש. שהרי כל הסעודה שעשה אחשורוש לא עשה רק כאשר אמר כי לא יהיו נגאלים ישראל עוד, כי מלכותם מבטל מלכות אחשורוש. ולכך אמר כאן "עד חצי המלכות", ולא דבר שהוא כל המלכות, והוא בית המקדש, כי אם יבנה בית המקדש אם כן ישראל הם במלכותם, ומלכות ישראל מבטל מלכות אחשורוש, שהוא מד' מלכיות שנתן השם יתברך בעולמו.

ומה שאמר "מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך", רצה לומר אם חסר לך דבר, ובזה שייך לומר "מה לך", כלומר מה חסר לך. "ומה בקשתך" שאתה מבקש, כי הבקשה הוא מפני שהדבר הוא* טובה לך.

פסוק ד

"אם על המלך טוב וגו'" (פסוק ד). לפי הפשט נראה כי לכך הזמינה אסתר את המן, כי כאשר המלך הוא במשתה, אז הוא טוב לב, ונותן שאלות ובקשות לאחרים. לכך אמרה אסתר במשתה היין (להלן ז, ג) "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי". ואם לא היה המן בעצמו שם במשתה היין, הרי לא יעשה דבר להמן במשתה כאשר המן אינו שם. ואם יעבור המשתה, לא יעשה לה שאלתה. אבל כאשר הוא בטוב לב, אז יעשה שאלתה ובקשתה מיד. ולכך הזמינה אסתר להמן, כך יראה על פי הפשט.

ועוד יש לפרש, כי כאשר הוא עמה, אינו מעיז כנגד המלכה כל כך להיות נכנס בריב עמה ולומר כי עמה אינם שוים להניחם. ויחשוב המן כי יותר טוב שיבקש ממנה שהיא תמחול לו על מה שעשה, והוא ירצה לפייס אותה, כמו שעשה באמת (להלן ז, ז). ודבר זה תועלת אליה לכל הפחות לבטל הגזירה. ומכל שכן כאשר היה עם המלכה במשתה היין בטוב הלב ובאהבה, שלא ירצה לדבר דברים שהם כנגדה. ובזה תהיה אסתר מבטלת הגזירה על כל פנים, כך היה נראה לפי הפשט.

אבל בגמרא אמרו (מגילה טו:), תנו רבנן, מה ראתה אסתר שזמנה את המן. רבי אלעזר אומר, פחים טמנה ללכדו, שנאמר (תהלים סט, כג) "יהי שלחנם לפניהם לפח". רבי יהושע אומר, מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כה, כא-כב) "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וה' ישלם לך", אל תקרי "ישלם", אלא "ישלמנו לך". רבי מאיר אומר, כדי שלא יטול עצה וימרוד. רבי יהודא אומר, שלא יכירו בה שהיא יהודית. רבי נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך, ויסיחו דעתם מן הרחמים. רבי יוסי אומר, כדי שיהא מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אולי ירגיש המקום ויעשה נס. רבי יהושע בן קרחה אומר, אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. אמר רבן גמליאל, אחשורוש מלך הפכפך היה. ואמר רבן גמליאל, עדיין צריכין אנו למודעי, דתניא רבי אליעזר המודעי אומר, קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבה אמר, "לפני שבר גאון" (משלי טז, יח). אביי ורבא אמרי תרווייהו, "בחומם אשית את משתיהם" (ירמיה נא, לט). אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, כמאן חזייה אסתר ועבדה. הכי אמר ליה, ככולהי תנאי וככולהי אמוראי, עד כאן.

ופירוש הברייתא, כי* למאן דאמר פחים טמנה לו, פירוש זה כאשר האדם הוא בטוב ובשמחה, ובדעתו שהוא שלם ואין לו חסרון, אז הוא מוכן לחסרון ולהיות לו נפילה כאשר מגיע לו דבר שהוא מוקש אליו. וזה שאמר הכתוב (תהלים סט, כג) "יהי שלחנם לפניהם לפח", כלומר כמו הפח שנלכד בו הצפור הוא נעשה בקלות, וכך יהא שלחנם להם לפח להיות נלכד בקלות. ודבר זה, כי האדם כמו זה, שהוא באכילה ושתיה, דבק בו ההעדר, וכאשר יבא אליו מכשול מה שהוא, מוכן הוא לנפילה. אבל אם אין לו השלמה, מוכן הוא שיושלם. אבל כאשר כבר נשלם, ואינו מוכן להשלמה עוד, אז דבק בו ההעדר. כי האדם בפרט דבק בו ההעדר, כי לא יושלם האדם בתורה ובחכמה עד שאין חסר עוד. אבל באכילה ושתיה, שהיא גופנית, השלמה הזאת היא לאדם, עד שאין חסר עוד האכילה והשתיה והתאוה הגופנית. וכאשר כבר הגיע אל השלמתו, דבק בו ההעדר. אבל אם האדם הוא בחסרון*, ואין לו השמחה, אז שייך לומר עליו (משלי יד, כג) "בכל עצב יהא מותר", כלומר כאשר הוא עצב, וזה כאשר הוא בחסרון, אז הוא מוכן לקבל השלמה, ולא השלמה בלבד, אלא אף מותר יש לו.

ודבר זה גלו חכמים במה שאמרו (סנהדרין צא:), אימתי יצר הרע נתן באדם, משעה שיצא לאויר העולם, ולא קודם שיצא לאויר העולם*. כי יצר הרע הוא ההעדר אשר דבק בנבראים. וזה נתן באדם כאשר כבר הושלם ויצא אל אויר העולם, שאז הוא שלם בגופו, דבק בו ההעדר. אבל קודם שיצא לאויר העולם, ולא נשלם, אין דבק בו ההעדר, שהרי מוכן להיות נשלם עוד. רק אחר שנשלם, אז דבק בו ההעדר, והוא דבר ברור. וכך אמרו במדרש "וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלים באה" (בראשית לז, כה), לא קלקלו השבטים אלא מתוך אכילה ושתיה. "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות" (במדבר כה, א), אין קללה רק מתוך ישיבה. וכלל הדבר; כי מתוך שהאדם הוא בשלימות גופו, אז דבק בו ההעדר. ולא כן כאשר האדם רואה עצמו בחסרון, שכל חסר מוכן שיושלם, וכיון שהוא מוכן שיושלם, הוא מרוחק מן ההעדר שהוא הפך ההשלמה.

ומי שאמר "אם רעב שונאך וגו'" (משלי כה, כא-כב), דבר זה חכמה גדולה כאשר היה מקבל המן אכילה מאסתר, מאחר שהוא מקבל מן אסתר הנותנת להמן, והנותן הוא יותר עליון מן אשר מקבל, עד שנחשב המקבל שהוא תחתיו ברשותו, ובזה היתה מנצחת את המן לעלות עליו. וזה שאמר הכתוב (משלי כה, כא-כב) "אם רעב שונאך האכילהו לחם [וגו'] וה' ישלם לך", "אל תקרי 'ישלם לך', רק והוא ישלמנו לך". ודבר זה כמו שאמרנו, כיון שהוא מקבל ממך, ובזה הוא נמסר בידך לגמרי, כאשר התחיל לקבל ממך.

ומאן דאמר כדי שלא יטול עצה וימרוד. פירוש, אם לא היה המן עמו, כאשר יהיה נודע להמן שאסתר מבקשת להרגו, יתחבר המן אחרים אליו, וימרדו במלך. ולכך הזמינו אותו, והיה עם המלך, ואז יוכל אחשורוש לעשות בו כרצונו.

ומי שאמר שלא יכירו בה שהיא יהודית. ודבר זה ראוי כמו שפרשנו למעלה (ב, י) כי מה שלא הגידה אסתר עמה (שם), כדי שלא ישלח המן יד בה ובעמה ומולדתה. ולפיכך הזמינה אותו* למשתה, שלא יכירו בה שהיא יהודית, כמו שהתבאר למעלה עניין זה שהיו יראים שתגדיל* אסתר אומתה, ותגדל את מרדכי, ותשפיל השרים האחרים, [מן] הדבר זה היתה יראה שיהיו כך חושבים, [ו]לכך ירצו להפיל אותה.

ומי שאמר שלא יסיחו עצמם מן הרחמים, סבר כי אסתר ידעה בבירור הגמור כי צרה זאת אין לה רפואה כי אם על ידי תפילה. כי ידעה אסתר מה שאמר הכתוב (תהלים קכד, ב) "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם", וידעה כמה גדול כח המן, שאין רפואה לצרה זאת* כי אם על ידי השם יתברך בעצמו, וכמו שבארנו למעלה דבר זה. ולפיכך אין מועיל לזה אלא התפילה, כי התפילה גובר על כח המן, ודבר זה ידוע בחכמה. ולכך אמרה אסתר שצריך שלא ימעטו מן התשובה, ולא יסמכו על האדם, כי יהיו אומרים שאסתר תשתדל אצל אחשורוש, ולכך יהיו ממעטין מן התשובה והרחמים. ולכך עשתה אסתר בחכמה נפלאה דבר זה.

ומי שאמר שיהא מצוי לה בכל עת. פירוש כמו שאמרנו למעלה שיהיה המן אצל אחשורוש כאשר אסתר תהיה מבקשת מן המלך על המן להרוג את המן, יהיה זה נעשה מיד כאשר היה* שם המן. אבל אם לא יהיה שם, באולי יהיה נודע להמן וישתדל בתחבולה להציל עצמו זמן מה, ובתוך זמן הזה יציל עצמו לגמרי.

ומי שאמר אולי ירגיש המקום ויעשה השם יתברך נס (מגילה טו:). פירוש, כי אסתר היה מכבדת את המן ביותר, ואין ראוי לרשע הגדולה הזאת. ולכך יעשה השם יתברך נס, להשפיל ולאבד את הרשע.

ומאן דאמר מלך הפכפך היה. פירוש שאם לא הזמינה אותו, רק היתה מבקשת מאתו הצלה על עמה, אף אם הבטיח אותה, שמא יהיה חוזר בו, באשר* הוא מלך הפכפך. ועוד, דודאי כיון שנתן הטבעת להמן (לעיל ג, י), אי אפשר לעשות דבר אחר שנתן הטבעת להמן, רק אם חזר ולקח הטבעת מן המן. ודבר זה היה צריך עכוב והמתנה, והוא היה מלך הפכפך, ויהיה חוזר בו. לכך הזמינה אותו, שיהיה המן בסעודה, ויעש המלך מיד מעשה בו. והנה הם עשרה טעמים שאמרו התנאים.

ושנים שאמרו האמוראים; רבה אמר, (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". פירוש, כאשר האדם יש לו גדולה וגאוה* ביותר, דבר זה הוא לפני שבר. כי הגאוה היתירה הוא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות נטול* ממנו. וזה שאמרו במסכת סוטה (ה.), כל מי שיש בו גסות רוח סופו מתמעט. ולכך כתיב "לפני שבר גאון", שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי, קרוב להיות ניטל מן האדם, כמו כל דבר שאין ראוי להיות, ויוצא מן השעור, יש לו הפסד.

ומי שאמר "בחומם אשית משתיהם" (ירמיה נא, לט), דבר זה נתבאר בפתיחה עיין שם, כאשר האדם נמשך אחר התאוה והנאה הגשמית, מסלק כח עליון אשר יש לאדם. ובודאי המן היה לו כח גדול, ועל ידי אכילה ושתיה הוסר כח זה ממנו, כאשר היה נוטה אל השכרות, כמו שהתבאר למעלה בפתיחה. ומפני כך זמנה אסתר את המן למשתה, ודבר זה חשיבות וגאוה אצל המן, ודבר זה עצמו היה גורם אליו הנפילה.

ומפני כי נראה דבר זה תמיה גדולה, כי אסתר בא[ה] אל אחשורוש שלא כדת, ולא בקשה רק שיבא עם המן אל המשתה, ועל זה מסרה נפשה. וצריך שיהיה לזה טעמים הרבה, לא טעם אחד, כי טעם אחד לא היה מספיק ולא היה די שתמסור נפשה על זה. ולכך קאמר אליהו שכוונה* אסתר ככולהו תנאי וכולהו אמוראי (מגילה טו:). רצה לומר, כי אסתר ברוח הקודש עשתה דבר זה, ומאתו יתברך כל טעם שהוא נכון לעשות. ולכך כל הטעמים הם אמת, כי דבר שנאמר ברוח הקודש הוא מן השם יתברך, ובודאי כל טעם שהוא נכון בעצמו היתה אסתר מכוונת אליו. ומצד כל הטעמים ביחד מסרה נפשה על זה, לא בשביל טעם אחד בלבד.

"יבא המלך והמן היום וגו'". ולכך קאמר "היום", כי ראש התיבות הוא השם המיוחד, ורמז בו כי השם המיוחד גם כן יבא. והשם המיוחד הוא ילחם כנגד המן, שהוא זרע עמלק. ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ומפני כי עתה הוא התחלת הגאולה להפיל אותו, ולכך הזכירה את שם המיוחד, שהוא יפיל* המן.

ולפי הפשט* אמרה "יבא היום", ולא כאשר עבר היום, והוא לילה, רק היום יבא. וזה שלא לעשות שתי הסעודות, עם הסעודה שהיא גם כן למחר*, ביום אחד, כי אז נראה כאילו היה הכל סעודה אחת. והיא היתה רוצה לעשות שתי סעודות בשני ימים, כמו שיתבאר. ולכך אמרה "היום אל המשתה", כאשר עדיין הוא יום, ואז יבא "אל המשתה אשר עשיתי לו*".

פסוק ה

"ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר" (פסוק ה). מה שהוצרך* לומר "לעשות את דבר אסתר", לרמוז בזה כי משום* אסתר עשה זה, אבל אחשורוש בעצמו בודאי לא היה רוצה ולא היה חפץ בזה כלל, כי אדרבא, דבר זה כנגד המלך לתת כבוד כמו זה להמן, ועם כל זה אמר "מהרו את המן לעשות דבר אסתר". ואמר "מהרו", כי כל זמן שלא נעשה דבר אסתר, היה לו צער, כי לאהבת אסתר היה רוצה שיהיה נעשה רצונה מיד. ואמר כך, שאף אם יהיה להמן דבר שהוא מעכב אותו מלבא, יבא על כל פנים. כי גם אחשורוש עושה רצונה אף כי אחשורוש אין חפץ בזה, רק שיהיה נעשה רצון אסתר.

פסוק ו

"ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו'" (פסוק ו). כאן אמר "מה שאלתך", ולמעלה (פסוק ג) לא אמר "מה שאלתך", מפני כי עתה בא להוסיף, שאם לא כן, מה חדוש, הרי כבר אמר (שם) "מה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך". רק כי לפי שהיתה היא באה אל המלך שלא כדת, ובזה שייך לומר "מה לך", כלומר מה חסר לך שכל כך את עושה [לבא] לפני המלך, באולי חסר לך דבר, ולכך באת לפני המלך שלא כדת. ובזה שייך לומר "מה לך", כלומר מה חסר לך שכל כך רצונך לבא לפני המלך שלא כדת. "ומה בקשתך", אף על גב שאינו חסר לך דבר, רק דבר שהוא טוב לך את מבקשת. ולגודל הענין שהאדם רוצה שיהיה לו הוא מבקש ומחזיר, אף אם מסכן עצמו על זה, כאשר הוא דבר גדול, אינו מקפיד, ולכך באת לפני המלך שלא כדת. כך פירושו למעלה. וכאן אמר "מה שאלתך", כי בודאי אינה חסרה דבר, כי לא באה עתה* שלא כדת לפני המלך. ולכך אמר "מה שאלתך", כי דרך האדם לשאול על דבר אחד. "ומה בקשתך", דבר שהוא עניין גדול יותר, כאשר האדם מבקש וחפץ.

ויש לפרש גם כן כי "מה שאלתך" שייך כאשר האדם אומר 'תנו לי דבר זה', ובזה שייך "שאלתך". אבל "בקשתך" נאמר כאשר אומר 'תעשה לי דבר זה'*, ואין כאן נתינה. ודבר זה בודאי הוא יותר, כי המעשה הוא יותר נחשב, אבל השאלה כאשר יאמר 'תנו לי דבר זה' בלבד, ואין נחשב זה כל כך, ולכך אמר "מה בקשתך ותעש". ועל זה אמרה אסתר (פסוק ח) "אם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות בקשתי", הרי שהזכירה נתינה אצל השאלה, ועשיה אצל הבקשה.

ולא היה צריך לכתוב (פסוק ז) "ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי", שהרי כתיב אחר זה (פסוק ח) "אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי וגו'". רק כי אם לא אמרה (פסוק ז) "שאלתי ובקשתי" היה משמע מה שאמרה אחר כך (פסוק ח) "אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי ולעשות בקשתי", היינו שגם זה ש"יבוא המלך והמן אל המשתה למחר" (שם) הוא גם כן שאלתה ובקשתה, אבל אין זה בלבד, רק כי גם זה שאלתה ובקשתה. לכך אמרה כל שאלתי שאני מבקשת עתה וכל בקשתי שהוא עתה הוא זה, ולא יותר כלל, והוא דבר זה "יבוא המלך והמן וגו'". ואם תעשה זה, הרי כבר נעשה שאלתי ובקשתי שאני מבקשת עתה. וכל זה לומר לפניו כי זה דבר גדול נחשב אליה, ולא יאמר המלך כי אין דבר זה עיקר, ולכך יחשוב אף אם אין עושה שאלה זאת שיבוא עם המן אל המשתה, אין נחשב שאין עושה שאלתה, כיון שאין זה עיקר. לכך אמרה כל שאלתי ובקשתי עתה הוא זה בלבד "יבוא המלך והמן וגו'", וזהו השאלה ולא יותר כלל. ואמרה (פסוק ח) "ומחר אעשה כדבר המלך", כלומר כי דבר שאמר המלך (פסוק ו) "מה שאלתך ומה בקשתך", ובודאי היה כוונתו מה שאני רוצה שיתן לי המלך, ודבר זה אעשה למחר לפרש מה שאני רוצה ושואלת שיתן לי, וחפץ שלי*. אבל עתה אין שאלתי יותר רק דבר זה שאמרתי "יבוא המלך והמן וגו'". ולכך אם יעשה שאלתי ובקשתי וגו' זאת, עשה* לי כל שאלתי ובקשתי שהיא עתה, "ומחר אעשה כדבר המלך", היינו כמו שהבין המלך שאני רוצה ומבקשת ממנו שיתן לי, דבר זה אעשה למחר לומר מה שאני מבקשת. כך הוא פירוש זה.

וכאן כתיב (פסוק ז) "ותען אסתר שאלתי ובקשתי", ואילו למעלה (פסוק ד) לא כתיב "ותען", רק "ותאמר אסתר". וזה כי כאן מה שאמר אחשורוש (פסוק ו) "מה שאלתך וינתן לך", ועל זה אמרה אסתר כי שאלתי ובקשתי אינה כמו שאמרת, כי אתה חושב כי שאלתי ובקשתי לתת לי דבר, ועל זה ענתה אסתר כי שאלתי ובקשתי אינו כך, רק שאלתי ובקשתי "אם (-נא-) [מצאתי חן בעיני המלך] וגו'". ומפני כי אסתר באת לומר כי אין השאלה והבקשה כמו שאמר אליה, ועל זה שייך לומר "ותען". ואמרה כי למחר אעשה כדבר המלך לומר שאלתי ובקשתי מה שיתן* לי. ויש לפרש גם כן כי בשביל זה אמרה אסתר "שאלתי ובקשתי" מיותר, כי לא הוי צריך רק (פסוק ח) "אם על המלך טוב וגו'", רק שאמרה כי "שאלתי ובקשתי" לא כמו שאתה חושב כי "שאלתי ובקשתי" שינתן לי דבר, רק שאלתי "אם על המלך טוב וגו'".

ויש שאלה, למה לא בקשה אסתר בסעודה הראשונה מה שיש לה לבקש, ולמה איחרה* עד סעודה שניה. ועוד, כי באולי לא יאמר המלך לה בסעודה הראשונה "מה שאלתך וגו'", והיא תאמר* שיבא עוד אל המשתה, ושמא לא יאמר כך. ומכל מקום אין זה קשיא כל כך, שאמרה אם לא יאמר לה במשתה היין "מה שאלתך ומה בקשתך", אז תבקש היא מעצמה "יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם עוד". אבל מכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת.

ויש לפרש, כי (-לכך-) [לכל] הפירושים שנתנו טעם מה שהזמינה אסתר את המן, 'טוב השנים' כאשר עשתה אסתר שתי סעודות 'מן האחד', וכמו שאמר המן (פסוק יב) "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך". אם כן שתי סעודות יותר מן אחד, ולכך רצתה להוסיף עוד סעודה.

ואפשר לי לומר, כי "ביום השלישי" (למעלה פסוק א) עדיין לא היו שלשת ימים, ואסתר רצתה שיהיה אחר שלשה ימים. וביום הג' היתה סעודה זאת, רק שהקדימו סעודה הראשונה והתחילה הסעודה ביום י"ג, והיתה הסעודה מתחלת ביום י"ג ובליל י"ד, וסעודה הב'* התחילה ביום ט"ו ונכנסה לתוך ליל ט"ז. ולא רצתה אסתר לבקש רק אחר שעברו שלשה ימים, מטעם אשר התבאר למעלה אצל שאין הקב"ה מניח הצדיק בצער יותר משלשה ימים. וכמו שהוא אצל הצרה שהיא שלשה ימים, כך הוא אצל ימי משתה, שהיתה אסתר מוכנת לטמון לו פחים במשתה שעשתה. וכאשר היו שתי סעודות, היה זה בג' ימים, כי הסעודה הראשונה ההתחלה של הסעודה ביום, כמו שפרשנו למעלה על (פסוק ד) "יבוא המלך והמן היום וגו'". והסעודה שהיה ביום שלאחריו היה גם כן ביום ובלילה שאחריו, עד שהיו הסעודות בשלשה ימים. וכמו שהיה נחשב מה שהתחילו התענית מבעוד יום נחשב זה יום אחד בפני עצמו, וכך המן שהיה בשמחה (להלן פסוק ט), נחשב מה שהתחילה הסעודה מבעוד יום נחשב זה ליום אחד, והיה דומה לגמרי צומות היהודים למשתה המן. ולכך לא עשתה אסתר דבר בסעודה הראשונה.

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנו), "ומחר אעשה כדבר המלך" (פסוק ח), מה ראתה אסתר לומר "ומחר אעשה כדבר המלך". אלא שכל זרעו של עמלק רגיל ליפול למחר, שנאמר (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", עד כאן. והמדרש הזה בא לפרש הקושיא שאמרנו, מפני מה לא בקשה אסתר מן אחשורוש בסעודה הראשונה. ופירוש זה, כי עמלק וזרעו אינו כמו שאר עמים, כי עמלק מחולק מן הכל, ובפרט שהוא מחולק מן ישראל, כמו שתראה מן הכתובים המעידים על זה. כלל הדבר; עמלק מחולק מן המציאות, עד שהוא נחשב בפני עצמו. ולכך כל זמן שעמלק בעולם לא נאמר שהוא יתברך אחד ושמו אחד, עד שיכלה זרעו של עמלק, כדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים וגו'". מפני כך ראוי להם הכליון לעתיד, כאשר יהיה השם יתברך אחד, כאשר עמלק וזרעו יוצא מן האחדות של השם יתברך, ודבר זה הוא הפלת עמלק. ולכך כתיב בהפלתו יום "מחר", כי הוא דומה ליום מחר, שיום הראשון הוא יום אחד, ויום שאחריו הוא השני, והוא השניות. וכן עמלק הוא השניות אשר הוא בעולם*, והשניות הזה הוא מפלתו. ולכך רצתה אסתר להפילו ביום מחר* דוקא, כי זה הוא הפלת המן. ולכך אמר משה (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". [ו]אסתר אמרה גם כן "ומחר אעשה כדבר המלך" לשאול על עמה ועל מולדתה מן הצר הצורר, הוא המן, להפילו למחר בפרט, שהוא יום שני. ודברים אלו ברורים.

ומה שאמרה "ומחר אעשה כדבר המלך", ומה הוא "דבר המלך". דבר זה פירשנו למעלה, כי אחשורוש אמר (פסוק ג) "מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך", ואסתר השיבה כי אינה מבקשת עתה שינתן לה דבר, רק שיבא עם המן למשתה, "ומחר אעשה כדבר המלך" להגיד שאלתה מה שהיא מבקשת מן המלך. ומפני שהיתה מבקשת על המן, שייך לומר בזה "למחר" כמו שאמרנו.

ולמעלה (פסוק ד) אמרה "אל המשתה אשר עשיתי לו", לשון יחיד. וכאן אמרה "אל המשתה אשר אעשה להם", לשון רבים. וזה מפני כי למעלה כבר עשתה הסעודה, לכך אמרה "אשר עשיתי לו", כי מתחלה עשיתי סעודה בשבילך, ועתה אני מבקשת (פסוק ד) "יבוא המלך והמן אל המשתה שעשיתי" בשביל המלך כבר, באולי לא ירצה המלך שיהיה עם המן בסעודה. אבל כאן שאמרה "אל המשתה אשר אעשה", והזמינה את המן קודם שעשתה הסעודה, אם כן הסעודה גם כן בשביל המן, שהרי כבר הזמינה אותו, לכך אמרה "אשר אעשה להם". ועוד, כיון שהיה שם המן, אין ראוי לומר "אל המשתה אשר אעשה לו", כאילו אינה עושה דבר בשביל המן, לכך אמרה "להם". ועוד, כי אסתר היה כל כוונתה שטמנה לו פחים, שרצתה אסתר להגביה ולהגדילו שיהיה זה מכשול אליו. ואם בפניו אמרה "אל המשתה אשר אעשה לו" לא היתה אסתר נותן לו גדולה. לכך אמרה "אשר אעשה להם", לתת להמן גדולה.

פסוק ט

"ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב וגו'" (פסוק ט). כתב "ביום ההוא", ולא הוצרך לכתוב. רק מפני שבא לומר כי (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". ולכך אמר "ביום ההוא" יצא בשמחה וטוב לבב, וזה היה גורם שלא היה לו אחר כך רק שבר, כי "לפני שבר גאון" מן הטעם אשר התבאר למעלה.

"ולא קם ולא זע". פירושו "לא קם" כמו שדרך לקום מפני אדם חשוב. "ולא זע" אף שלא היה רוצה לקום, מפני שגם הוא אדם חשוב, מכל מקום היה לו להיות זע קצת, והוא לו* דרך כבוד כאשר אינו רוצה לטרוח כל כך להיות קם לגמרי, דרך להיות זע, שאינו כל כך טורח, וגם זה* לא עשה.

אבל המתרגם תרגם (כאן) "ולא קם מן קדם אנדרטיה, ולא רתת מיניה", עד כאן. הנה פירש* "ולא קם" על הצלם שהיה על המן, "ולא זע" על המן עצמו. וזה כי ב' דברים היה להמן שבשבילם יש להשתחוות לו; האחד, מצד הצלם שהיה על המן. השני, מצד המן עצמו. וכנגד אלו שניהם תרגם גם כן למעלה (ג, ב) אצל "לא יכרע ולא ישתחוה"; "ומרדכי לא הוי גחין לאנדרטה, ולא הוי גחין להמן". כי המן היה על מלבושיו אנדרטיה אחד, והוא צלם, ולא הוי גחין ליה. ולא שלא הוי גחין לאנדרטיה, שהוא צלם, דודאי דבר זה נחשב עבודה זרה. אבל כאשר לא היה עליו אנדרטיה משמע שהיה משתחוה לו, כי בודאי מותר להשתחות לאדם, לפי שהוא אדם כמותו, ומאחר שהוא כמותו איך יהיה אלקות בו, כיון שהוא אדם כמותו. ועל זה אמר "ולא ישתחוה" אפילו להמן בלבד, שאין מותר להשתחוות לאדם כמותו רק כאשר אין עושה עצמו אלקות, אבל המן עשה עצמו עבודה זרה (מגילה י:), בודאי אסור.

ולפיכך אמר במדרש (אסת"ר ז, ח) אמר להם מרדכי, משה רבינו הזהרנו בתורתו "לא תעשה לך פסל ומסיכה*", וישעיה אמר (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו". הביא ראיה מתחלה שאמר משה "לא תעשה לכם פסל ומסיכה". רק שלא תאמר שמא דוקא פסל ומסיכה הוא, אבל לאדם שהוא אדם כמותו איך יעשה אותו עבודה זרה, הרי הוא אדם כמותו, והוה אמינא כהאי גוונא אין עבודה זרה. ואי כתיב* (למעלה ג, ב) "לא ישתחוה" בלבד הוי מוקמינן לצלם, ולא לאדם. והשתא דכתיב (שם) "לא יכרע", ובודאי זה אתי לצלם, אם כן "לא ישתחוה" למה לי, אלא אתא לאדם. ואין להקשות דלמא דוקא השתחויה, דהוא פישוט ידים ורגלים, הוא דאסר, אבל כריעה מותר. דזה אינו, חדא, כיון דאדם הוי גם כן עבודה זרה, דינו כצלם*; כמו דאסר השתחויה אצל צלם, הכי נמי אסור כריעה. ועוד, דהקיש הכתוב* [ל]אסור בו כריעה. ואין לומר דלמא קרא כמשמעו; חדא לכריעה, וחדא להשתחויה הזה. דאם כן לכתוב דאסור אפילו כריעה, ומכל שכן השתחויה. וכך כאן, דהוי ליה למכתב "לא זע" וכל שכן שלא קם, אלא דחד קרא אתי לאנדרטי, וחד להמן עצמו, (-וכך כאן-) כי המן עשה עצמו עבודה זרה.

ומפני כך כתיב (למעלה ג, ד) "בְּאומרם אל מרדכי יום ויום", וקרינן "כְּאמרם אל מרדכי יום יום". כי אף שאמרו אל מרדכי יום יום, (-הוא-) עם כל זה לא שמע מרדכי. והוא כמו "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" (בראשית לט, י), שגם כן פירושו כאשר דברה אל יוסף יום יום, עם כל זה לא שמע יוסף אליה. אבל "בְּאמרם אל מרדכי יום יום" פירושו כיון שאמרו אל מרדכי יום יום, לכך לא שמע מרדכי אליהם. מפני שבזה שאמרו אליו יום יום שיכרע וישתחוה, אם כן בודאי בשביל שעשאו עבודה זרה, ואם לא כן מה בכך, כיון ששניהם היו אצל המלך אחשורוש, והיו משרתיו, מה בכך אם לא יכרע ולא ישתחוה אחד לשני. אלא שעשאו עבודה זרה, ועל זה היו מקפידין מאוד, לכך אמרו יום יום.

ומה שלא הסיר מרדכי עצמו מהיות יושב בשער המלך, ולא יבא לידי סכנה. ויש מפרשים, מפני כי היה יושב בשער המלך, שהושיב אותו שם לשמור ולשרת את* המלך, ואם כן יסלק עצמו ממה שהוא משרת את המלך, ויהיה גם כן מחייב עצמו בנפשו. ואין זה מספיק, מפני כי היה יכול לסלק עצמו משם כאשר ראה את המן בא אליו מרחוק, ולא עשה זה מרדכי. שהיה יכול לומר שהולך לעשות צרכיו, או מה שצריך לו. ועוד במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד), שאמרו עבדי המלך למרדכי "ונאמר ליה". רצה לומר ששאלו את מרדכי אם נאמר ליה להמן, אמר להם 'אמרו לו'. ועתה מה היה צריך לזה למרדכי לומר שיאמרו לו זה. אבל עיקר הטעם כמו שהתבאר למעלה, כי היה רוצה לקדש שמו יתברך, ומצוה היא בודאי קדוש השם כמו זה.

ולכך אמר במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד) "וכל עבדי המלך וגו'" (למעלה ג, ב), ולמה היו משתחוים לו. יש אומרים, נתן אלהיו בכליו, וכך היה מהרהר; אם ישתחוה לי, נמצא עובד עבודה זרה. ולכך נאמר (שם) "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". דבר אחר, מרדכי אמר, אין אני יכול להחניף לרשע, שאני סגנון* של מלך, שנאמר (דברים לג, יב) "ולבנימין ידיד ה' ישכון לבטח ובין כתפיו שכן", ואי אפשר לי להשתחוות לו, דלא ליזל מיניה שכינה השרויה על כתפי, שנאמר "ובין כתפיו שכן", עד כאן.

הנה לפירוש הראשון מה שלא השתחוה מרדכי להמן, ואמר משום שעשה עצמו עבודה זרה. ומפני כי עדיין קשה שהיה למרדכי לסלק עצמו משער המלך. ועל זה אמר אם* הייתי מתירא מן הרשע הזה, ומאחר שהשכינה לחלקו*, כדכתיב (דברים לג, יב) "ובין כתפיו שכן", אם כן היה* זה חלול השם, שאינו בוטח בו יתברך, והוא ירא מן הרשע. ולכך מרדכי, שהוא מזרע של בנימין, אשר עליו נאמר "ובין כתפיו שכן", היה מקדש את שמו יתברך, אשר הוא עובד לו, שהוא יהיה מציל אותו מן המן הרע זה.

וזה אמרם במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנד), אמרו לו הנה אבותיך השתחוו לו רב השתחויות. אמר להם, בנימין אבי לא השתחוה, במעי אמו היה, עד כאן. ועתה קשה, כי למה לא השיב להם כי אבותיו לא עשו עצמם עבודה זרה, כמו המן שעשה* עצמו עבודה זרה. אלא בא לומר להם מה שאינו מסלק עצמו מן שער המלך כאשר הוא רואה שהמן יבא אצלו, ועל זה אמר כי עדיין לא* נולד בנימין, כי בנימין היה השכינה בחלקו, ומאחר שהשכינה בחלקו (-ו-)לכך הוא מיוחד לזה שיהיה מקדש השם במה שאפשר.

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה