אור ברסלב
אור חדש פרק ד

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ד

פרק ג

פסוק א

"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד, א). ויש לשאול, וכי מרדכי בלבד ידע, והרי כתיב (למעלה ג, טו) "והעיר שושן נבוכה", אם כן הכל ידעו. ויראה לומר כי כך פירושו, כי הכתבים לא היו מפרשים בהם כי המן שאל דבר זה מן המלך, ואין שייך לכתוב זה בכתבים, רק כתבו שהדת נתנה להרוג אותם [ו]להשמיד אותם (למעלה ג, יג-טו). "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", ואיך הגיעו הדברים על ידי המן, ולכך "ויזעק זעקה גדולה ומרה" כאשר ידע כי על ידי המן היה זה. כי פירשנו למעלה כי אילו היה הגזירה מן המלך אחשורוש, לא היה יראה כל כך, כי עיקר המלך להחיות את העם, ולא להמית אותם. אבל כאשר ידע כי המן הוא שעשה* הכל, והוא אדם ולא מלך, ובשביל כך אדם הזה הוא מבקש לבלוע הכל. ומכל שכן שהוא "המן בן המדתא האגגי צורר היהודים" (למעלה ג, י), אשר היה מכיר במשפחתו ובאבותיו שהם קוץ מכאיב וסילון ממאיר מעולם אל ישראל.

ובגמרא אמרו (מגילה טו.) "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", [מאי נעשה], אמר רב שגבה לבו של המן יותר מן אחשורוש. איכא דאמרי על אחשורוש. רב שימי בר חייא אמר, גבה מלכא עילאה ממלכא תתאה, דלא עביד דינא*.

פירוש, דלא הוה ליה למימר "ומרדכי ידע אשר נעשה", שאם בא לומר שידע מה שניתנו כל ישראל להשמיד ולהרוג אותם, אין לפרש כך, וכי מרדכי בלבד ידע זה, הרי הכל ידעו, והוי ליה למכתב [רק] "ויזעק מרדכי זעקה גדולה ומרה". ולכך פירשו כי מרדכי כאשר שמע ענין זה ידע כי גבה לבו של המן יותר מאחשורוש, כי אחשורוש לא היה עושה דבר זה לאבד אומה שלימה. והמן גבה לבו יותר מאחשורוש.

ולאיכא דאמרי "גבה לבו של המן על אחשורוש", כי מאחר שבקש ממנו דבר כזה שאין ראוי לאחשורוש לעשות, כמו שאמרנו, שאין ראוי למלך לעשות דבר כמו זה, ובזה גבה לבו על אחשורוש להיות יותר גדול ממנו, שיעשה דבר שאינו ראוי. ומפני שראה מרדכי דבר חדוש כמו זה שהוא יוצא ממנהגו של עולם, היה ירא שמא יוציא המן מחשבת לבו* אל הפעל לאבד אומה שלימה, אף כי הוא דבר זר מאוד.

ורב שימי סבר כי "גבה מלכא עילאי וכו'". פירוש, כי דבר זה היה חדוש גדול בעיני מרדכי כאשר ראה כי המן כתב ספרים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, ואין הקב"ה עושה דין בו, כאילו גבה חס ושלום מלכא תתאי. ולכך היה ירא מרדכי מאחר שאין הקב"ה עושה דין בו, אם כן החטא גדול כל כך, ויהיה גומר מחשבתו מה שירצה, ולכך "ויקרע מרדכי את בגדיו".

"ויקרע מרדכי את בגדיו". במדרש (ילקו"ש כאן תתרנו), בנימין גרם לשבטים ליקרע*, הדה הוא דכתיב (בראשית מד, יג) "ויקרעו שמלותם", והיכן גרמה לו קריעה, בשושן הבירה, הדה הוא דכתיב "ויקרע מרדכי את בגדיו", והוא איש ימיני (לעיל ב, ה). "וילבש שק ואפר וגו'", רבי איבו אמר, משתפס יעקב אבינו את השק, דכתיב (בראשית לז, לד) "וישם שק במתניו", שוב לא זז מבניו*. אחאב כתיב ביה (מ"א, כא, כז) "וישם שק על בשרו". יורם בנו (מ"ב, ו, ל) "וירא העם והנה השק על בשרו". מרדכי "וילבש שק ואפר". "ויזעק זעקה גדולה ומרה", אמר רבי חנא, מאן דאמר קודשא ב"ה ותרין, הוא יתותרון* בני מעיו, אלא מאריך רוחיה וגביא דילה. תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו, דכתיב (בראשית כז, לד) "ויזעק זעקה גדולה", ואימת נפרע ממנו, בימי מרדכי, דכתיב "ויזעק זעקה גדולה ומרה".

פירוש, הקריעה הוא דין גמור לקרוע את בגדיו, ואין דבר יותר מזה כמו שהוא הקריעה. ולכך אינו בא רק על מעשה של הפסד גמור שנעשה. וכאן עדיין לא נעשה דבר שהיה קורע מרדכי עליו, ואם כן איך נעשה דבר זה מן הצדיק מרדכי. ולכך דרשו בנימין גורם זה, שהוא גרם לשבטים שהיו קורעין. ואף כי בנימין לא עשה דבר, מכל מקום על ידו היה זה, ואין מגלגלין חובה כי אם על ידי חייב (שבת לב.). ולכך "ויקרע מרדכי את בגדיו", ורצה לומר אף כי הקריעה הזאת לא היה ראוי כל כך, כי עדיין לא היה כאן הפסד, ואין קריעה רק על הפסד, רק בשביל שהיה גורם בנימין אביו קריעה לשבטים, לכך* נעשה קריעה זאת.

אמר רבי אבא, משתפס יעקב אבינו השק, לא זז מבניו (אסת"ר ח, א). בא לתרץ גם כן הא דכתיב (בראשית לז, לד) "וישם שק במתניו", כי עדיין לא נעשה דבר גדול מאוד ללבוש שק כאילו נעשה דבר הפסד, ועל זה אמר "משתפס יעקב ללבוש השק". ודבר זה, כי הצרות קרובות ליעקב כמו השק שהוא קרוב לאדם והוא דבק באדם, כך הצרות קרובות ליעקב. וכמו שאמר (בראשית מג, יד) "אל שדי", שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די (רש"י שם). ולכך אמר גם כן (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב", ואמרו במדרש (ילקו"ש תהלים סי' תרפ) לא אמר "אלקי אברהם", כי יעקב היה מיוחד לצרה. ולכך הלביש יעקב שק* על בשרו, לומר כי הצרות קרובות [ו]דביקות אליו ביותר. ומאחר שהצרות קרובות אליו, לא היה זז שק מעל בניו לעולם, כי הצרות קרובות בבניו, כי הדבר אשר דבק בהן האב לגמרי, לא סר מזרעו, והבן יורש אותו. ומפני כי בנימין נקרא "בן אוני" (בראשית לה, יח), והוא נולד בצרת אמו, ולכך הוא מוכן לו יותר שירש דבר זה מאבותיו. ולכך מרדכי שהוא "איש ימיני" (למעלה ב, ה), לבש שק. ואלו דברים יש לך להבין מאוד.

ומכל שכן כי הגורם היה מפני שיעקב הזעיק לעשיו, דכתיב (כאן) "ויזעק זעקה גדולה ומרה". ופירוש זה גם כן, כי מה שזעק "זעקה גדולה ומרה" הוא דבר שהוא מופלג בשנוי גדול, ואין ראוי שיגיע דבר כמו זה* לצדיק, דבר שהוא כל כך מופלג, שהוא דבר זר מאוד. רק מפני שיעקב גרם לעשו לזעוק "זעקה גדולה ומרה", ולכך המן, שהוא מזרע עשיו, היה גורם ליעקב גם כן שיזעק "זעקה גדולה ומרה". וכל דבר שמגיע לצדיק שהוא יוצא מן הסדר, והוא שנוי גדול כמו זה, צריך לזה סבה, ואם לא כן, לא הגיע דבר כמו זה לצדיק, דבר שהוא יוצא מסדר העולם. ומכל שכן מאחר כי מצינו שגרם בנימין הקריעה לשבטים, ועתה הקריעה היה לבנימין, שיש לתלות זה בזה, וכן כיון שמצאנו כי יעקב גרם זעקה גדולה ומרה לעשיו, וכאן היה גורם עשיו הזעקה ליעקב, דהיינו לזרעו, שיש לתלות זה בזה.

פסוק ג

"ובכל מדינה ומדינה וגו'" (פסוק ג). ונסמך מקרא זה לכאן, אף על גב דלפי הסברא היה לו לסמוך הפסוקים (פסוק ב) "ויבוא עד לפני שער המלך" (פסוק ד) "ותבואנה נערות אסתר ויגידו לה", כי "ויבא עד שער המלך" עשה זה שישמעו נערות אסתר ויגידו לאסתר, לכך הוי ליה לסמוך פסוק "ותבאנה נערות אסתר" אחריו. אבל מפני שהכתוב שאמר "ויבוא עד שער המלך" היה כדי שיגידו נערות אסתר לאסתר המלכה, והוה אמינא כי גם מה שאמר הכתוב (פסוק א) "וילבש שק ואפר" הוא גם כן בשביל שיאמרו לאסתר שהלביש מרדכי שק ואפר. ואין זה כן, כי גם בכל מדינה כך עשו. רק מה שבא עד שער המלך (פסוק ב) היה זה בשביל שיאמרו זה לאסתר, אבל עיקר מה שלבש שק ואפר היה הכל משום אבילות וצער, ולא בשביל שיאמרו זה לאסתר.

"ובכל מדינה וגו'". כאן לא הזכיר קריעה, כי קריעה לא שייך רק כאשר שמע* שמועה רעה, ועל דבר זה הוא הקריעה. וכך מרדכי כששמע השמועה, קרע את בגדיו (למעלה פסוק א). אבל כאן אינו מדבר מה שעשו בשעה ששמעו השמועה, רק מדבר שהיו נוהגים בצום ומספד, ולזה לא שייך קריעה.

פסוק ד

"ותבואנה נערות וגו'" (פסוק ד). מה שכתב "ותבואנה נערות אסתר וסריסה", להודיע גדול הבהלה שהיה לה* כאשר באו אלו בפעם אחת כל כך, [ו]הוא דבר חדוש, ומפני כך "ותתחלחל". ואין להקשות כי למה לא ידעה אסתר קודם, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), ומכל שכן המלכה אסתר, שכל עניניה בצניעות, ולא ידעה המלכה מן אלו דברים כלום, ולכך "ותתחלחל המלכה מאוד". ומה* שלא כתיב "ותבהל המלכה מאוד", דבר זה מורה על גודל הבהלה, לכך "ותתחלחל" כפל לשון, שכל כפל הוא לגודל הענין. גם היה זה מן השם יתברך סבה, כי כאשר נודע הדבר על ידי מרדכי שזעק זעקה גדולה ומרה, ועל שלבש שק, תהיה אסתר מתחלחל, כמו שהיה זה, ולכך תעשה אסתר כמו שאפשר לעשות, וכמו שעשתה. ולא* היה כך אילו* נודע לאסתר מעצמה.

ובגמרא (מגילה טו.) "ותבואנה נערות אסתר וגו'", מאי "ותתחלחל". אמר רב, שפרסה נדה. שמואל אמר, שהוצרכה* לנקביה. ויש לתמוה, דמאי נפקא מיניה בזה אם פרסה [נדה] או שהוצרכה לנקביה. וביאור דבר זה, שרצה לומר כאשר שמעה אסתר דבר זה, היו מושלים בה כחות זרות. כי כאשר שמעה כי המן רוצה להיות גובר ושולט, היה גורם כשנודע לאסתר שפרסה נדה, שהיה שולט עליה כחות הטומאה, כמו שהם באים לשלוט על ישראל, ובזה ידעה כי כחות הטומאה גוברים בעולם, וכל זה שתהיה זריזה אסתר לעשות מה שאפשר לעשות. ומאן דאמר שנצרכה לנקביה, גם כן סבר שגברו כחות הטומאה, רק שאמר כי מצד אחר היה זה, מה שהיתה נצרכה לצרכיה, הוא המאוס. ודבר זה מתיחס יותר לכוחות החצונים המאוס והשקוץ, כדכתיב "ותעב תתעבנו" (דברים ז, כו). ואלו שני דברים בפרט מתיחסים לעבודה זרה; הטומאה הוא דבר אחד, והמאוס גם כן מתיחס לכוחות הטומאה, ואין צריך לדבר זה ראיה. ומאן דאמר שנצרכה לצרכיה מייחס השקוץ והמאוס אל העבודה זרה יותר, ולכך אמר כאשר גברו הכוחות האלו נצרכה לצרכיה, שהיה הטינוף והמיאוס גובר עליה. ולמאן דאמר שפרסה נדה, כי כאשר גברו הכוחות היה הטומאה גוברת, ופרסה נדה. ואלו שני דברים הם מחולקים, והוא ידוע לנבונים.

ועוד פירוש זה, כי כאשר שמעה אסתר השמועה הזאת נבהלה, והיה דבר זה פועל שנוי באסתר. למאן דאמר כי פרסה נדה, כבר אמרנו למעלה כי הדם הוא מן הנפש, ורצה לומר דבהלה היה שנוי בכוחות נפשה. ומאן דאמר שנצרכה לצרכיה, סבר כי היה הבהלה פועל שנוי בגוף שלה, וצרכיה שייכים לגוף יותר. ומחלוקתם איזה יותר קודם לקבל שנוי, אם הנפש, או הגוף, ולכל אחד יש טעם וסברא. ודבר זה בארנו למעלה גם כן אצל מה שפרחה בה צרעת, והוא דומה לזה.

ובמדרש (אסת"ר ח, ג) אמר "ותתחלחל המלכה", מעוברת היתה והפילה, ושוב לא ילדה. ודעת המדרש הזה כיון דכתיב "ותתחלחל" סתם, וסתם חלחלה מביא הפלת הולד. ודבר זה הגיע לה, שכיון שאחשורוש עשה דבר זה להשמיד ולהרוג את ישראל, לא היה ראוי שיהיה לו שם בישראל, ויהיה לו תולדה בהם*. ולפיכך הולד שהיתה מעוברת - הפילה, ושוב לא ילדה, מטעם זה שאין ראוי שיהיה זרעו בישראל. כי גוי ועבד הבא על ישראל הולד כשר (יבמות מה.). ואף שחזר בו והפך אותו על המן, דבר זה לא היה מן אחשורוש עצמו, רק מצד כי יד השם יתברך עשתה זאת, אבל הוא ברשעו מתחלה ועד סוף. אבל קודם שעשה אחשורוש רצון* המן, נתן השם יתברך לה ולד מן אחשורוש, וכאשר עשה זה הפילה ושוב לא נתעברה.

אבל כאשר תבין אמיתת הדברים, כי רב ושמואל פליגי שכאשר שמעה אסתר כי גברו כוחות הטומאה והכוחות המתועבים, היה גוברת עליה לכל אחד כדאית ליה. ויש אומרים אשר זכר במדרש שאמר כי הפילה, דעת היש* אומרים כי ההעדר היה גובר על ידי זה, ולכך הפילה, ונעדר הולד לגמרי. ובודאי כוחות אלו דבק בהם ההעדר, וגורמים ההעדר, והם סבה לו. והבן הדברים.

"ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר את שקו". בודאי ידעה אסתר כי לא היה חסר בגדים, ולמה שלחה לו להלביש אותו. רק אמרה שיסיר את שקו וילבש בגדים ויבא אל שער המלך להגיד לה על מה הם הדברים האלו. ולא אמרה שילך הוא לביתו וילבש בגדים אחרים, כי לא רצתה אסתר להמתין כל כך לגודל הבהלה. ומרדכי לא קבל, שאם כן יהיה נראה שלא לבש השק מתחלה רק כדי להודיע לאסתר את הצרה, ולא בשביל אבל וצער. [אך] עתה יהיה נראה כי לבישת השק הוא בשביל התשובה.

ועוד, לכך לא קבל, שלא רצה לחזור מן התשובה הזאת אף שעה אחת. כי השק הזה הוא הדבק על בשרו, וכאשר קבל עליו ללבוש השק, ראוי שיהיה בו דבק לגמרי. כמו שאמר במדרש (אסת"ר ח, א) ולפי שתפס יעקב את השק, שנאמר (בראשית לז, לד) "וישם שק במתניו", ולפיכך לא זז השק מזרעו. וכל זה מפני כי השק דבק על בשרו של אדם ביותר, ומורה זה כי הצרות לישראל הם תמיד, כי הם רודפים אחריהם ודביקים כמו השק הזה, שהוא דבק על בשרו. ולכך גם כן כאשר לבש מרדכי שק בשביל גזירת המלך אחשורוש על עמו, לא היה מסלק השק ממנו עד שהשם יתברך היה מסלק הגזירה. וכן אמרו במדרש (ילקו"ש כאן רמז תתרנו) "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל", אמר אין אני מזיז את השק עד שיעשה הקב"ה ניסים כמו שעשה לראשונים. ביעקב כתיב (בראשית לז, לד) "וישם שק במתניו". ובאחאב לא תלה לו ג' שנים. וכן ביורם לא* כלה שקו הרעב משומרון. וכל זה כמו שאמרנו, לפי שהוא דבק על בשרו, ומורה זה על צרה הדבוקה בו. ואם היה מסיר השק אשר היה ראוי להיות דבק בבשרו, היה נראה כי הוא סר מן התשובה לגמרי. לכך לא היה רוצה להסיר השק*.

פסוק ה

"ותקרא אסתר להתך" (פסוק ה), בגמרא (מגילה טו.), רב אמר, "התך" זה דניאל, ולמה נקרא "התך", שחתכוהו מגדולתו. ושמואל אמר, שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, עד כאן. פירוש, לרב נקרא "התך" שחתכו והסירו אותו מגדולתו. ומה שלא אמר בפירוש "דניאל", לומר על רשעת אחשורוש, שהיה מגדל את המן הרשע (למעלה ג, א), ואת דניאל הצדיק הסיר מגדולתו, וכן ענין הרשע שמגדיל הרשעים ומשפיל הצדיקים. ולשמואל אין סברה שיהיה יורד הצדיק מגדולתו, רק שכל דברי המלכות נחתכין על פיו. ומדקדק בגמרא כך שהיה דניאל, דאם לא כן לא הוה ליה למימר "ותקרא להתך", דלא ידעינן מי התך זה, שהרי לא נזכר בשום מקום. אלא בודאי יש פירוש למלת "התך", כמו שאמר. ואפשר* לומר כי מי שאמר שכל גזירת המלכות נחתכין על פיו לדעתו לא היה דניאל כלל, רק "התך" שנזכר כאן הוא אדם אחד* חשוב, שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו. ולא בא שמואל לפרש רק לשון "ותקרא אסתר להתך", והלא לא ידעינן מי הוא, ולכך מפרש שהיה אחד שכל גזירות מלכות נחתכין על פיו. ובחרה אסתר בזה להודיע בזה את מרדכי כי דבר גדול נחשב אליה דבר זה, "לדעת על מה זה ועל מה זה". ואילו שלחה לו אחר, היה נראה שאין נחשב כל כך לאסתר דבר זה, רק כמו אדם שהוא רוצה לדעת כל הדברים. ולכך שלחה התך, שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו, לומר שנחשב לה דבר זה מאוד, ובשביל זה גם כן ידעו כי הצרה היא גדולה מאוד, ויעשו תשובה גדולה.

"לדעת על מה זה ועל מה זה". כפל הלשון רצה לומר על מה זה שלבש שק, ועל מה זה שזעק זעקה גדולה ומרה. ועוד נראה כפל לשון הוא לחוזק, כלומר כי דבר זה הפלא ופלא (עפ"י ישעיה יד, יד) להלביש את השק, וזה לשון הכפל שהוא לחזק הענין בכל מקום. והמתרגם תרגם "על מה זה" שלבש שק, "ועל מה זה" לא קבל הבגדים.

ובגמרא (מגילה טו.) אמר רבי יצחק נפחא, שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב [ביה] (שמות לב, טו) "מזה ומזה הם כתובים". ופירוש דבר זה, כי כאשר ראתה הגזירה הקשה והחמורה שקמה על ישראל, אשר לא היתה מעולם כמוהו לכלות ולאבד ישראל, אמרה כי באולי הגזירה הזאת כי ישראל עברו התורה, כי התורה הם גזירות מן השם יתברך, מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו. לכך כתיב בה "כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים".

והיה זה לטעם מופלג מאוד, כי התורה הוא השכל הברור, והוא שכל הנבדל לגמרי, שהוא שכל ברור. ולפיכך היו כתובים משני עבריהם, כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור, מורה על שכל נבדל, שאין לשכל הנבדל הזה (-חסר-) [חבור] אל גשם. ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם*, והיה הכתב (-תקון-) [חרוץ] רק למעט, ולא היה חרוץ לגמרי, כי אין מורה על שכל ברור לגמרי. אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור, רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא, הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור. לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם, היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק, ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי, רק שכל מה, ואינו נבדל. אבל התורה חקוקה מעבר לעבר, מורה על שאין כאן נושא כלל, והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי. ודבר זה מבואר במקומו.

ומפני כי ראתה אסתר כי נגזרה הגזירה כליון על ישראל לגמרי, והוא גזירה גמורה "להשמיד ולהרוג וגו'" (למעלה ג, יג), ולא כמו שאר פורענות כשבא עליהם הפורענות היה קצת פורענות במה, ואינו כליון גמור כמו שהיה כאן. לכך אמרה שמא בשביל זה שעברו על דברי תורה שכתיב עליהם "מזה ומזה כתובים", כלומר שהם כתובים משני עבריהם, ואין כאן דבר שהוא מקצת, רק לגמרי, ולכך* העובר על דברי תורה חייב כליה לגמרי. כי כמו שהם כתובים משני עבריהם, שהם מבוררים לגמרי, כי בשביל השכל הנבדל שהוא ברור לגמרי, ולכך הדין עליהם גם כן דין גמור, שהוא הכליון הגמור, כאשר עברו על כל התורה, שהוא גזירה גמורה, לכך בא עליהם גזירה גמורה, כליון גמור.

ובמדרש (אסת"ר ח, ד) אמרו בלשון* זה; "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה", אמר[ה], מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת, שמא כפרו ישראל ב"זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב) ושמא כפרו בלוחות דכתיב [בהן] (שמות לב, טו) "מזה ומזה הם כתובים", עד כאן. ופירוש המדרש הזה כך, שאמרה אסתר כי מה שנגזר עליהם הכליון הגמור, דבר זה מפני שכפרו בעיקר הכל, וכאשר כופר בעיקר, הנה נעקר מן העיקר לגמרי, וזהו כליון גמור. ומה שאמרו "שמא כפרו בלוחות שנאמר עליהם 'מזה ומזה הם כתובים'", פירושו כמו שאמרנו, וכאשר הם כופרין בלוחות, והלוחות הם מחויבים* מוכרחים כי הם שכל לגמרי, ובפרט הלוחות שהם ראשונים לכל התורה, והם שכל עליון לגמרי, לכך כתיב בהם (שמות לב, טו) "מזה ומזה הם כתובים", וכאשר כפרו בהם חייבים כליה.

ודע עוד כי לשניהם, הן מה שאמרו שכפרו ב"זה אלי", הן מה שכפרו בלוחות שכתיב בהם "מזה ומזה כתובים", הכל טעם אחד. כי מלת "זה אלי" מורה על שהוא יתברך נמצא, כי כך משמע מלת "זה", כי זהו שנמצא לפניך. ונקרא בשם "זה" כי הוא מחויב המציאות לגמרי. ומפני שהוא כופר בדבר שהוא מחויב, ראוי לו הכליון, כאשר כופר בדבר המחויב. וכן הלוחות שנאמר בהם "מזה ומזה הם כתובים", מורה כי יש להם המציאות עד שאי אפשר זולת זה, ולכך אם כפרו בהם בלוחות, מפני שהם מחוייבים מוכרחים להיות נמצא, והם כפרו בהם, נגזר* עליהם כליון לגמרי שלא יהיה חס ושלום במציאות כלל, כאשר כפרו בדבר שהוא מחויב שיהיה נמצא. ואין דבר יותר מחויב שיהיה נמצא כמו השם יתברך, שהוא מחויב המציאות, ועשרת הדברות, אשר הם מחויבים מן השם יתברך. ולכך היו הלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה כמו שהתבאר, ואי אפשר שיהיה דבר אחד בהם בענין* אחר. והכופר בהם הוא אינו נמצא כלל.

פסוק ו

"ויצא התך וגו'" (פסוק ו). כלומר אל תוך העיר הלך, כי מרדכי אי אפשר שיבא אל שער המלך בלבוש שק (למעלה פסוק ב). ושילך התך למקום רחוק מן שער המלך, אין לאדם חשוב כמו התך שילך לבדו למקום רחוק, והיה צריך שיקח עמו משרתיו. ולא רצה שישמע האדם הדברים שיאמר לו מרדכי, ולפיכך אמר שהלך אל רחוב אל שער המלך, והוא קרוב, לכך יכול ללכת לבדו בלא אחר עמו, כי לא נקרא זה הליכה.

פסוק ז

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" (פסוק ז), ולא כתיב "אשר נעשה", שבא לומר כי קרה לו דברים שהם מקריים. כי מפני שלא השתחוה להמן (למעלה ג, ב), עשה המן כל הדברים האלו. וזה נקרא "אשר קרהו", כי מרדכי לא היה מכוין לבזות את המן שלא השתחוה אליו, רק שלא לעבור על מצות השם יתברך, וקרה לו דבר כמו זה, ודבר שאין מכוין לו הוא מקרה בלבד.

ובמדרש (אסת"ר ח, ה) "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", אמר להתך לך אמר לה בן בנו* של קרהו בא עלינו, דכתיב ביה (דברים כה, יח) "אשר קרך בדרך". וגם במדרש הזה פירושו כך, כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם, שזהו דבר שאינו מקרי, רק דבר שבעצם. רק כי הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם, כי דבר זה אינו נחשב מ[י]צר*. לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב (ר' דברים כה, יז-יח) "אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים". כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם, אין זה נקרא "קרהו". אבל אלו בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם*, ועם כל זה באו עליהם למלחמה (שמות יז, ח). ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים. ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון (שמות יב, לו), ובשביל זה לא בא, כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה. רק להיות צורר לישראל, ולכך נאמר "אשר קרך בדרך".

ועוד פירושו (אסת"ר ח, ה) "בן בנו של קרהו בא עלינו", כי מאחר שצוה השם יתברך למחות את זכר עמלק (דברים כה, יט), מזה תדע כאילו אין להם מציאות בעצם כלל, רק נחשבים דבר מקרה, ולא דבר שהוא בעצם. ומאחר שאינם נחשבים דבר שבעצם, רק דבר שהוא במקרה, אומה כמו זאת יותר מהם מתנגדים בפרט אל ישראל, שהם עצם ועיקר. כי שאר האומות אשר יש להם מציאות מה שהוא, אינם כל כך מתנגדים להם, כאשר משותפים ביחד, שנחשבים גם כן מן המציאות. רק עמלק וזרעו אשר הם אין נחשבים רק מקריים, באשר אינם מן המציאות שהרי השם יתברך גזר עליהם (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק", ולכך הם יותר מתנגדים* עמלק לישראל, שהם עצם המציאות. וזהו שרמז מרדכי "את כל אשר קרהו".

ואמר "ואת פרשת הכסף". ופירוש זה, כי מרדכי בא לומר לאסתר כמה גדול הוא הצרה, כי אילו אחשורוש עשה זה מעצמו ככה*, כבר אמרנו כי אין גזירת המלך קשה, מפני שאפשר לבטל (-ו-)דבר זה, כמו שהתבאר למעלה. אבל כבר יצאו ישראל מיד אחשורוש על ידי הכסף שנתן לאחשורוש, ואינם ביד המלך, רק ביד המן, ובשביל זה הצרה גדולה היא מאוד. ומכל מקום לא אמר רק "לשקול ביהודים", ולא אמר "אשר שקל", כי אם שקל כבר היו נמכרים לו, ומה לעשות עוד.

"אשר* אמר לשקול על גנזי המלך ביהודיים", כתב כאן "ביהודיים" בשני יודי"ן, לפי שרמז כאן שעשה המן* זה מפני שיהודים אינם* רוצים לעבוד עבודה זרה. יו"ד הראשונה שבו היא* יו"ד היחוס, שהם נקראים "יהודי" על שם שאינם מודים בעבודה זרה, כדלעיל (ב, ה), שכל מי שאינו מודה בעבודה זרה נקרא "יהודי" (מגילה יג.). ויו"ד השניה לומר כי השנאה הזאת שיש על המן, עד שהוא רוצה לאבד את ישראל, בשביל שאינם רוצים להשתחוות לעבודה זרה. כי המן הרשע עשה עצמו עבודה זרה, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (למעלה ג, ב). הנה היו"ד השנייה היא יו"ד היחוס, כי הם יהודים ואינם רוצים לעבוד עבודה זרה, אף כי המן רוצה בכחו שיעברו על זה, מוסרים נפשם על קדוש השם. וזהו יהודי תוך יהודי. לכן הם שני יודי"ן, שהם יו"ד היחוס; האחת, שהם אינם מודים בעבודה זרה. והיו"ד השניה, אף אם רוצים להרוג שיעבדו עבודה זרה, מוסרים נפשם* על זה, ונותנים עצמם למיתה על קדוש שמו. ובשביל כך ראוי לאסתר שתעשה בשביל כבוד שמו להציל אותם, וגם השם יתברך יהיה בעזרה, מאחר שהוא בשביל קדוש שמו. וזה הפירוש נראה נכון וברור, וכן בכל מקום שכתוב כך יש לפרש כן, ועיין.

פסוק י

"ותצוהו אל מרדכי" (פסוק י). כאן כתיב "אל מרדכי", ולמעלה (פסוק ה) כתיב "על מרדכי". וזה מפני כי למעלה לא ידעה על מה שהוא לובש השק וזעק זעקה גדולה ומרה (למעלה פסוק א), כי היא סברה שחסר* דבר למרדכי, ולכך אמרה "ותצוהו על מרדכי", כלומר שהיתה רוצה לדעת מה שהוא חסר. וכאן לא באה לומר זה, רק לגלות אל מרדכי* דבר* זה, [ו]לא שייך לומר רק "אל מרדכי". ומכל מקום קשיא הלשון "ותצוהו אל מרדכי", מה צותה לו. כי למעלה הוי שפיר, שרצה לומר "ותצוהו" להתך על מרדכי, כי חשבה אסתר כי אפשר שמרדכי חסר דבר, על זה קרע וזעק, והתך יכול לתקן למרדכי, לכן הוי שפיר "ותצוהו על מרדכי", אבל כאן קשה מאי "ותצוהו אל מרדכי". והתרגום הוקשה לו זה, לכך תרגם כי צותה למרדכי שלא יתגרה מרדכי בהמן. כי לעיל בארנו אצל (למעלה ג, ב) "לא יכרע ולא ישתחוה" כי אף אם אפשר ללכת בדרך שלא יפגע מרדכי בהמן הרשע, עם* כל זה לא היה עושה [כן], רק שהלך כנגדו על מנת שלא יכרע ולא ישתחוה. ועל זה אמרה אסתר שלא יעשה מרדכי זה עוד. ואף על גב [ד]בפרק קמא דברכות (ז:) משמע שיש להתגרות ברשע, הכא שאני כי אם מתגרה מרדכי בהמן, כאילו הכל היו מגרין בו, כדכתיב (למעלה ג, ו) "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי [לבדו]", ולכן הוי זה כאילו מגרין הכל בו, ואין הכל צדיקים. והיכי שאינו צדיק גמור, אסור להתגרות ברשע, על זה צותה שלא להתגרות בהמן.

פסוק יא

"כל עבדי המלך וגו'" (פסוק יא). פירוש, מה שהוצרך לומר "כל עבדי המלך", וכי לא היה מרדכי גם כן יודע. או אפילו לא היה יודע, וכי לא היה מרדכי מאמין לה שצריכה ראיה לומר "כל עבדי המלך". ופירוש זה, שאמר מרדכי כי יש ללכת לפני המלך, ואין לאחשורוש* דבר עליך מה שנכנסת שלא ברשות, שתוכל לומר לא ידעתי גזירת המלך, ולא עברתי חוק ומשפט המלך. ועל זה אמרה כי אין זה תירוץ, כי "כל עבדי המלך כו'", ואם כן לא יאמר המלך שגגה היא לאסתר שלא ידעה החוק.

ומה שאמרה "עבדי המלך וכל מדינות המלך"; שאם אמרה "עבדי המלך" בלבד, יש לומר דוקא הקרובים, כמו עבדי המלך הוי זאת*, מפני כי עבדי המלך הם בחצר המלך, ואם יבואו אל חצר המלך, יהיו רגילים אצלו כאילו הם חבריו לגמרי, ואין זה ראוי אל המלך. אבל אשתו אין לומר שתהיה רגילה אצלו לגמרי, כי מה לה אצלו כשאין צריך לה. ולכן אמרה "וכל מדינות המלך", שאינם שכיחים ורגילים אצל המלך, ועם כל זה הדת עליהם. ואם אמרה "כל מדינות המלך" בלבד, יש לומר כי דוקא מדינות המלך שאינם שייכים למלך, אבל אשתו יש לה שייכות למלך, ואין עליה דת הזה. ולכך אמרה אסתר כי הדת הוא על הקרובים, כמו עבדיו, וגם על הרחוקים, שלא לבא אל חצר המלך. והתרגום (כאן) מפרש כי המן הרשע תקן דת זה "כל איש ואשה אשר יבא לחצר הפנימית דתו להמית". מפני שהוקשה* לו דאין זה שייך למלך לעשות דבר כמו זה, שלפעמים יש לאדם צרה גדולה וצריך לו התשועה מן המלך, ולמה גזר זה. ועל זה אמר כי המן הרשע, שהוא מוכן לרע, עשה דת זה, אבל באמת הוא דבר רע. ודבר זה היה מציל עתה את אסתר, כי אין ראוי שיהיה דעת המן מועיל לו.

ואמרה "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום". וקשה, מה בכך שלא נקראה אל המלך זה שלושים יום, ואפילו נקראת תוך שלשים יום, מה בכך. ויש לומר, כי הרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך "שהחיינו" (ברכות נח:). נמצא כל אשר לא היה תוך שלשים, נחשב כאילו נסתלק ממנו, שהרי חייב לברך "שהחיינו". ולכך אמרה שאל תאמר כיון שאני אהובה אצלו בודאי יושיט לי שרביט הזהב, כי הוא חפץ בי כשאבוא לפניו, ועל זה אמרה כיון שלא נקראתי זה שלשים יום, עד שנחשב שנסתלקתי מעליו, ואם כן אין לסמוך על זה לומר אהובה אני אצלו, אחר שלא נקראתי שלשים יום. ואם היה כל כך חפץ בי, אם כן למה לא קרא לי זה שלשים יום, עד שאני נחשב פנים חדשות אצלו. והיא לא ידעה אדרבא, כי השם יתברך עשה זה שלא היתה נקראת בשביל כי פנים חדשות חביבות ביותר ממה שהוא חביב את אשר תמיד עמו, לכך לא היתה נקראת.

ויש לומר עוד רמזה דבר גדול, כי "לא נקראתי אל המלך זה שלשים יום" דהיינו מן י"ג אדר עד (-ט"ו-) [י"ג] ניסן הם שלשים יום, כי אדר הוא חסר. ורמזה לו כי היא רואה שהפור שהפיל המן יש בו ממש, כי* יום זה שהפיל המן עליו פור הוא יום מוכן לצרה, שהרי מן יום זה, שהוא י"ג אדר (למעלה ג, יג), לא נקראתי לבוא אל המלך, והיום הוא גורם. ומפני כך אמרה שיותר טוב בקשת אחֵר על דבר זה, מאחַר שהיא רואה ריע מזלה כנגד אחשורוש בעניין זה, כאשר היה רואה סימן לזה כי מן י"ג אדר, שעל אותו יום הפיל פור המן, לא נקראת לבוא אל המלך. וכבר אמרנו כי הוא להפך, כי לכך לא נקראת שלשים יום, שכל שלא ראה את אחד שלשים יום הוא אהוב עליו ביותר, ומפני כך בודאי יושיט לה שרביט הזהב כאשר לא [נ]ראתה תוך שלשים יום.

ויש מקשין, וכי אסתר לא היתה רוצה למסור נפשה על עמה, שהיתה מתירא שתתחייב מיתה למלך. ואין זה שאלה, שאמרה שיש להמתין עוד זמן מה, עד שתראה השעה שתהיה נקראת* לבוא אל המלך, ואז תדבר שאלתה. כי אדרבא, עתה יעלה חמת המלך יותר, ולא יהא אלא ספק, אין לעשות זה, כיון שיכול להמתין. ואדרבא, יש לשאול מה ראה מרדכי שנכנס בספק לבא אל המלך שלא כדת, ולמה לא היה ממתין איזה ימים עד שתהיה נקראת למלך.

ונראה לומר כי הגורל שהפיל המן צריך שיהיה נהפך עליו לגמרי, כי זהו הצלת ישראל, ומרדכי ידע זה. ומפני כי הגזירה הזאת יצאה בניסן (למעלה ג, ז), ו[ל]כך צריך שתצא הגזירה עצמה ותהיה נהפכת על זרע עמלק להיות נהרגין. כי אף שלא נהפך הגורל באותו יום עצמו שהפיל הגורל, אין זה קשיא, כי היה מתעסקין בדבר זה ב' או ג' ימים, וכל זמן שהיו מתעסקין בזה נחשב כאילו היה הכל בזמן אחד ובשעה אחת. אבל סוף סוף היה נפילת הגורל על המן הכל בזמן אחד, וכך הוא ראוי. וכמו שהיום שהגביל המן היה בי"ג באדר (למעלה ג, יג), כך יום המעשה להרוג את בני המן וזרע עמלק הכל היה בי"ג אדר. וכך זמן נפילת הגורל שיהיה נהפך עליו צריך שיהיה הכל זמן אחד. ולכך אמר מרדכי (להלן פסוק יד) "אם החרש תחרישי בעת הזאת וגו'", כי "עת זאת" צריך שיהיה ריוח והצלה ליהודים, להפוך הדבר על המן, וכמו שנפרש עוד דבר זה כי זה היה ההצלחה לגמרי כאשר נהפך עליו לגמרי. ולכך התלייה אשר חשב המן על מרדכי (להלן ה, יד), גם כן נהפך עליו באותו זמן לגמרי, והיה המן נתלה, כדכתיב בקרא, שמזה תראה כי כל ענין הזה היה כך. ולכך לא רצה גם להסיר השק מעליו, שלא לעבור הזמן אשר הפיל המן פור, שמוכן להיות נהפך עליו.

ועדיין קשה, כי למה לא שלחה אסתר אל המלך שרצונה לבוא אל המלך, ולמה תסכן עצמה. ואין זה שאלה, כי יראה היתה שלא יתן לה רשות, ואחר כך לא תוכל לבוא כלל לפני המלך, כי היה זה נחשב מרידה כאשר לא נתן לה רשות. ועוד, כי אמרה אסתר ממה נפשך; אם השם יתברך ירצה להציל את ישראל מהמן, בודאי יהיה מציל גם כן אותה שהלכה להציל את ישראל. ואם אין השם יתברך רוצה להציל את ישראל, אינה מבקשת גם כן היא הצלה, כי ידעה כי לא תוכל להמלט בית המלך (פסוקים יג-יד).

פסוק יב

"ויגידו למרדכי את דברי אסתר" (פסוק יב), ולא כתיב "ויגד", כי לא היה התך. ויראה לומר כי דבר זה פעם שלישי היה שהלך התך בשליחות אסתר, ולא רצה לילך בפעם שלישי, שלא יהיו רואים כי הוא הולך תמיד ובא מן אסתר למרדכי, [ו]יחשוב המן כי יש להתך* דברים עם אסתר על המן, לעשות לו דבר נגד המלך. ומי יודע מה יעשה המן כדי להפיל אותו. ולכך בפעם שלישי, שעל ידי שלשה יהיה כאן רבוי בשליחות מרדכי לאסתר, לכך לא הלך התך, ויגידו לו אחרים, אבל לא התך. וכתיב "ויגידו למרדכי", כי לא סמכה אסתר להגיד לאחד, כי באולי לא ילך להגיד למרדכי, ואם כן לא יוודע. אבל כשהם יותר מאחד*, אם לא ילך זה להגיד, ילך אחר להגיד לו. ולפיכך כתיב "ויגידו" לשון רבים, כיון שלא היה כאן שליח מיוחד כתב "ויגידו" לשון רבים, כלומר ויגידו בני אדם, והיינו אחד מן המגידים, כי כאשר אין כאן* מיוחד אמר "ויגידו".

ובגמרא אמר (מגילה טו.) "ויגידו לו דברי אסתר", ואילו התך איהו לא אזל לגביה, אמר רבי אבא בר כהנא, מכאן שאין משיבין על הקלקלה*, עד כאן. ולפי הנראה קשה, דכיון שמצינו שאסתר לא היה רוצה לגלות הדברים כי אם להתך, איך היה רשאי התך לגלות לאחר, כי האומר דבר לחבירו אסור לגלות לאחר (יומא ד:), ואם כן איך היה רשאי לעשות זה. וצריך לומר כי מרדכי נתן לו רשות להגיד לאחר, כי לא רצה להשיב על דברי קלקלה. ואפשר לפרש לפי דעת הגמרא בודאי התך היה, ופירוש* "ויגידו" אחד מן המגידים. ודבר זה מצאנו בכמה מקומות שאומר לשון רבים, ורצה לומר אחד מהם, רק שהוקשה בגמרא דלמה לא תליא ביה כמו לפני זה. וקאמר משום ד"אין משיבין על הקלקלה", ולכך הכתוב לא תליא ביה, מפני שגנאי הוא לו, והאמת שהתך הגיד זה, ופירושו אחד מן המגידים.

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנו) "ויגידו למרדכי את דבר אסתר", ואילו איהו לא אזיל. אמר רבי אבא בר כהנא, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. ויש אומרים, כשראה המן להתך נכנס ויוצא, הרגו, שאינו נזכר עוד. אמר הקב"ה, הואיל והרגו, תהא משמשת ברוח הקודש. והפירוש השני הוא קרוב אל מה שאמרנו, שעשה זה התך [לפי] שלא רצה ללכת מיראת המן. אלא שהוקשה לבעל המדרש, הרי אמרינן (מגילה טו.) "התך" זה דניאל*, ואם כן בודאי לא היה דניאל ירא מן המן, כאשר הוא אדם, ולכך אמר שהרגו לגמרי.

ומכל מקום לא קשיא לפירוש אשר אמרנו, דודאי גם לנערותיה אסתר היתה גם כן מגלה כמו שהיתה מגלה להתך, ואם לא כן, לא היתה משלחת בגדים להלביש את מרדכי על ידי נערותיה. [ורק] כי אינם חכמים לשאול ולהשיב כמו התך, ולכך שלחה את התך. ולכך בפעם השלישי, שלא היתה שולחת אותו רק לומר לו (למעלה פסוק יא) "כל עבדי המלך וגו'", אפשר לשלוח על ידי נערותיה.

פסוק יג

"ויאמר מרדכי להשיב וגו'" (פסוק יג). ויש שואלין, וכי מרדכי היה חושד אסתר שלא תהיה מוסר נפשה על עמה, כאשר תראה הצרה כל כך. ונראה, כי כאשר ראה מרדכי כאשר אסתר לא קבלה מיד עליה לבא לפני המלך, והוצרך מרדכי לחזור ולהשיב לה, אמר בודאי אסתר סומכת על זה כיון שיש זמן הרבה מן י"ג ניסן עד אדר, בתוך זה הזמן תבא לפני המלך כדת, ואינה צריכה לעבור דת המלך שכל אשר לא נקרא אל המלך דתו להמית, ובשביל זה השיבה אסתר כי כך דת המלך, ולמה אלך לפני המלך שלא כדת. ועל זה אמר "להשיב לאסתר", ולא הוה ליה למימר רק "לאמר לאסתר", ולמה אמר "להשיב לאסתר", כי הוא תשובה ניצחת. ולא שאני אומר לה רק שיש לחוש לזה ובאולי שלא תוכל להמלט בית המלך, כי דבר זה אין לדעת בבירור שלא תמלט בית המלך, רק כי דברים אלו תשובה ניצחת, ובודאי הוא כך. כי מאחר שהגזירה הוא על כלל ישראל, אם כן הגזירה עליה גם כן, איך תמלט היא מן הגזירה הזאת שהיא עליה גם כן. ובודאי כח הכלל יותר מן היחיד, ואם הכלל אינו ניצול, איך תוכל היא להמלט בשביל שהיא בבית המלך, הרי עליה גזירה גם כן, ואין בית המלך מצילה מן זה. כי אדרבא, כאשר היא בבית המלך היא יחידה, ואין כח היחיד כמו כח הכלל, ודבר זה תשובה ניצחת.

ומה שהיא אומרת כי עדיין יש זמן לבוא לפני המלך, על זה אמר "אל תדמי בנפשך וגו'". כלומר בשביל שאת מדמה כך, לכך את מלמד זכות זה שיש זמן עדיין לבוא אל המלך, וזה בשביל שמחשבתך כי אין הדברים מגיעים לך. אבל אם את אינה תדמה כך, ותדע כי גם את בסכנה כמו שהוא האמת, אז לא תלמוד זכות הזה לסמוך על דבר זה. כי באולי לא תוכל לבא באותה שעה לפני המלך, לכך אין לסמוך על זה כלל, וכל שעה יש לך לראות אם אפשר לך לעשות הצלה.

ומה שאמר "בית המלך", רצה לומר כי קל וחומר הוא; כי אם אחשורוש רוצה לכלות הרחוקים ממנו מפני שנאתו אל ישראל, הקרובים אשר הם בביתו כל שכן שלא יהיה רוצה בהם אחשורוש. ולכן לא תוכל להמלט בית המלך, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה (יבמות קיב:). ודבר זה הוא דומה אל אחד שהוא רודף אחר אחד להמיתו, ונמלט הנרדף אל בית הרודף. וכן את, וכי בזה את מציל עצמך כאשר את בבית הרודף. גם כאשר את בבית המלך את יחיד, ואין היחיד כוחו כמו הכלל, כמו שאמרנו.

ולפי אשר פירשנו כי ההצלחה יותר קרובה כאשר אפשר שתהיה נהפך עליו מיד, כי לכך לא רצה מרדכי שיהיה זמן לדבר זה, גם כן הוא נכון. וזה שאמר "אם החרש תחרישי בעת הזאת", ולא הוה ליה למימר רק "אם החרש תחרישי", ולמה אמר "בעת הזאת". אלא לכך תלה הדבר "בעת הזאת", דכיון שעשה המן בעת הזאת צרה לכל ישראל, וגזר עליהם להשמיד ולהרוג את הכל, צריך שיהיה זה הזמן נהפך עליו. כי הגזירה יצאה בניסן (למעלה ג, ז) להשמיד ולהרוג את* כל היהודים, ויש להיות נהפך זה הזמן על המן, כי כך עניין הגורל שמתהפך עליו. ולכך אמר "אם החרש תחרישי בעת הזאת".

ועוד יש לפרש שכך אמר כי "עת הזאת" מוכן דוקא לישראל לבטל כח המן, ולא עת אחר מהחודש הזה, כי הוא חדש ראשון (למעלה ג, ז), ועשיו גם כן, שהוא בית אב של עמלק, שבא ממנו המן, הוא גם כן ראשון, והגורל היה בי"ג לחודש, כי בי"ד מבערין השאור והחמץ מן הבתים (פסחים ה.). וזה הדבר הוא רמז על השבתת עשיו, שהוא השאור מן העולם. ולכך אמרו "בזכות ג' ראשון זכו לשלש ראשון", כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ה.). ואמר שם בזכות "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו) זכו להכרית זרעו של עשיו, שנקרא "ראשון", שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ולכך אמר "אם החרש תחרישי בעת הזאת", שהוא מיוחד להשבתת שאור, "ריוח והצלה וגו'", ועוד יתבאר זה.

ומה שאמר "רוח והצלה", והוי ליה לומר "הצלה יעמוד לנו ממקום אחר". רק כי רצה לומר כי הצרה הזאת מן המן שהוא צורר ישראל, ולכך רוצה הוא לאבד אותנו, כי נקרא "צורר היהודים" (למעלה ג, י), כי הם כמו שני דברים שהם עומדים ביחד במקום צר, ואין המקום הוא ריוח לשניהם, כך הם זרע עשיו. ולכך היו מתרוצצים יעקב ועשיו בבטן אחד (בראשית כה, כב), שלא היה המקום ראוי לשניהם. ובשביל כך המן, שהוא מזרע עשיו, מציר אותם, וזה שקראו הכתוב "צורר היהודים", מלשון "צר", שאם יש ריוח לאחד, צר לשני, כמו שאמרו (מגילה ו.) שאם זה קם זה נופל.

ועל זה אמר "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כי ישראל מקום שלהם הוא אביהם יעקב, שהוא שורש ועיקר שלהם, שהוא האב להם, ולכך נקרא יעקב "מקום" לישראל. ומספרו של יעקב עם האותיות כמספרו של "מקום". וזה מפני שיעקב הוא שורש לעץ הנטוע, שיש לו י"ב ענפים. ומפני כי ברכת יעקב בלי מצרים, כדכתיב (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ולגבול שהוא בלי מצרים אין צרה כלל. ולפיכך אמר "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כי גם בית יעקב אש לבית עשיו (עובדיה א, יח). ואף על גב שאמרו (ב"ר עג, ז) שאין עשיו נופל רק ביד בניה* של רחל, ביד בנימין וביד יוסף שהם הצעירים, כדכתיב (ירמיה מט, כ) "אם לא יסחבום צעירי הצאן". היינו כשיש כאן מן הצעירים אנשים מוכנים לזה, אבל אם אין אנשים מוכנים לזה, היה (עובדיה א, יח) "בית יעקב אש ועשיו לקש". ולכך "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", ו"יעקב" עם האותיות המספר של "מקום", וליעקב אין צורר מן עשיו כאשר ברכת יעקב "ופרצתה ימה וקדמה וגו'".

ולכך הוא נכון מה שאמר "ואת ובית אביך תאבדו", וקשיא, כי אם אסתר חטאה, בית אביה מה חטא. אבל הפירוש הזה משום שהשבט הזה הוא מוכן להיות נגד המן, כמו שנאמר (ירמיה מט, כ) "אם לא יסחבום צעירי הצאן", והם בניה של רחל, שהיא הצעירה. וכיון שהשבט הזה מוכן [להתנגד] לעשיו, כי עשיו הוא הפך להם לפי הטעם אשר אמרנו למעלה. ואמר מרדכי כאשר אין את מתנגד להם, את נותן להם יד למשול, אם כן "את ובית אביך", שהוא משבט בנימין, "תאבדו". שאת נותן כח אל המן שהוא מזרע עשיו, אשר מתנגד בפרט לשבט הזה. ומי שהוא מתנגד לאחד, אותו אחד ראוי שיהיה מתנגד ולעקור אותו. ואם אין עושה זה, נהפך עליו. כמו שאמר הכתוב כאשר ישראל אין מכלין שבע אומות (במדבר לג, נו) "והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם". וכל זה מפני שהם עצמם מוכנים להתנגד להם ולעקור אותם, וכאשר אין עושים זה ולעקור אותם, נהפך עליהם*. וזה מפני כיון שהיא מוכן לעקור אותו ואין עושה, אם כן הקירוב הוא אליו מאוד, כאילו היה הוא בעצמו, ולכך נהפך עליו. ולפיכך יש פתחא להאי פרשתא מהכא (מגילה יא.). וזה מפני כי שאול חמל על אגג, ונתן לו חיים, לפיכך נהפך עליו שבא המן מזרע אגג לכלות את ישראל. ולפיכך אמר "ובית אביך תאבדו", שכיון שאת מוכן לעקור את המן, ואין את עושה, אם כן הקירוב לך אל המן הוא כל כך כאילו את הוא עצמו, ובשביל כך תאבדו.

ויש לפרש עוד מה שאמר "ממקום אחר", רצה לומר כי הקב"ה נקרא "מקום", מפני שהוא יתברך מקיים הכל. ומפני כך נקרא גם כן המקום שהוא מקום אל העומד בו בשם "מקום", כי הוא מקיים את העומד בו, וכמו שכתבנו והארכנו בזה בסוף גיטין (פח.) אצל "טובה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה שתי שנים קודם (דברים ד, כה) 'ונושנתם'". ולכך אמר כי יבא ריוח והצלה ליהודים "ממקום אחר", ובזה המקום לא יהיה כח אל הצר הצורר, הוא המן הרשע, כי הוא יתברך נותן קיום אל הכל, ולא אל הרשע, וממקום זה יבוא הצלה לנו. ומה שאמר "ממקום אחר", כלומר כי הוא יתברך שנקרא "מקום", אינו מקום לזרע עמלק. ולכך כאשר אנחנו בגלותינו נתרחקנו בעונינו מן המקום, הוא השם יתברך, לכך הצורר הזה הוא זרע עמלק, מצר לנו, שכך עשיו ויעקב אינם יכולים לעמוד ביחד. אבל "ריוח והצלה", שיהיה לנו ריוח ממנו כאשר אין לנו שיתוף עמו, וזהו "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה