אור ברסלב
אור חדש פרק ג

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ג

פרק ב

פסוק א

"אחר הדברים כו'" (אסתר ג, א). במדרש (אסת"ר ז, א-ב) זהו שאמר הכתוב (תהלים לז, כ) "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים", שאין מפטמין אותן לטובתן, אלא לטבחה. כך המן הרשע, לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה, [ו]היה נותן [ל]חזירה בלא מדה, ולחמורה ולסייחה במדה. אמר סייחה לחמורה, מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית, נותן לנו במידה, ולחזירה שהיא בטילה*, בלא מידה. אמר לה, תבוא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילין אותה יותר לכבודה, אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה, והיתה מנשכת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה, בתי, לא המאכל גורם, אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב (כאן) "וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", ולפיכך (להלן ז, י) "ויתלו את המן". דבר אחר, "אחר הדברים האלה", אמר רבי לוי, זהו שאמר הכתוב (תהלים צב, ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", מה כתיב בסוף קרא, "להשמדם עדי עד", לא נתגדל המן אלא לרעתו. ולמה גידלו, משל לגילייר שקלל לבנו של מלך. אמר המלך, אם אני הורגו, הכל יאמרו גולייר הרג. עשה אותו הגמון, ואחר כך הרגו. כך אמר הקב"ה, אילו נהרג המן כשיעץ לאחשורוש לבטל בנין* בית המקדש, לא היה מי שידעו. אלא יתגדל, ואחר כך יתלה, לפיכך "וישם את כסאו מעל כל השרים", ואחר כך "ויתלו את המן". הרי אויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלים, וכתיב (איוב יב, כג) "משגיא לגוים ויאבדם".

ופירוש המדרש הזה, כי לפי הראוי והסדר אשר השם יתברך רוצה, שיהיה הצדיק בולע את הרשע, ומסלק אותו לגמרי. ודבר זה כאשר הרשע הוא בתכלית שלימותו, והגיע הרשע אל תכלית שלימותו בעושר וגדולה, ודבר זה הוא ראוי שיהיה נבלע מן הצדיק. ולפיכך נותן הקב"ה עושר וגם גדולה לרשע, שזהו תכליתו ושלימותו של רשע, וכאשר נתן אל הרשע כך, והגיע אל תכליתו ושלימותו, אז הוא נבלע מן הצדיק, כי הצדיק הוא סלוק רשע בתכלית שלימותו בגדולה ועושר. אבל כל שלא בא אל תכליתו, שהוא סופו, לא נתן* שיהיה נבלע מן הצדיק. ומכל מקום אף אם הגיע הרשע אל דבר שהוא תכלית שלימות, היינו הגדולה והעושר וכיוצא בו הדברים שהם תכלית הצלחתו, היה* לו קיום רק בשביל כי השם יתברך נתן אל הצדיק שיהיה בולע הרשע ולסלקו, לכך הרשע נבלע מן הצדיק. ודברים אלו הם דברי חכמה מאוד, כאשר תבין דברים אל[ו]* על אמתתן. ואם כי פרשנו גם כן דברים אלו למעלה קצת בדרך אחר, נראה לי אמת ונכון דבר זה כאשר תבין.

ומה שאמר רבי לוי כו', ויש להקשות, אם כן היה לו להגדיל המן ולהביא עליו המיתה קודם שחשב על ישראל להאביד אותם, כי לפי המדרש עיקר החטא שלו שבטל בניין* הבית. וביאור המדרש, כי מצד הזה גידל השם יתברך את המן ואחר כך היה מאבדו, כי המן הרשע בודאי היה ראוי לאבד אותו, כי מפני [ש]הרשע הזה היה נותן עצה לבטל את בניין בית המקדש. והעצה הזאת לא היה רק שבית המקדש לא יהיה נמצא, וקודם זה גם כן לא היה נמצא, ואם עתה לא נבנה יהיה נבנה אחר כך, לכך לא שייך לעשות מעשה כל כך בו. ולכך אמר השם יתברך, הנה הרשע הזה, שהיה מבקש יותר ויותר על ישראל לכלותם לגמרי, ולכך גדל המן, עד שכך חפץ לאבד את כל ישראל. וכאשר היה גדול, ולפי גדלו היה רוצה לכלות את ישראל בכחו הגדול, לכך בא עליו העונש בכח, עד שנתלה עם עשרה בניו בפעם אחד.

ועוד יש לומר, מה שאמר ש"יתגדל ואחר כך יהיה נתלה", רצה לומר שאם לא יתגדל קודם לא יהיה נתלה שהשם יתברך הביא עליו מפני חטאו, רק שהוא מוכן מעצמו אל פורענות זה. אבל כאשר יהיה נראה לעולם גודל הצלחתו וממשלתו בעולם, לא יאמרו שהוא מוכן מצד עצמו לדבר, רק כי יד ה' עשתה זאת, ולכך הגדילו אותו תחלה. וגם קושיא הראשונה יש לתרץ כך, שלא הגדילו מיד שבטל בנין בית המקדש, כי מפני מה שבטל בנין בית המקדש לא נודע אל הכל, ולכן לא יהיו תולין. ודבר* זה שרצה לאבד את ישראל נודע רעתו בעולם אל הכל, וכאשר יהיה נפרע על רעתו, יהיה נודע אל הכל כי ה' פעל כל זה.

"אחר הדברים האלה". נראה פירושו לפי פשוטו, אחר שהיה מגדל אחשורוש את אסתר למלכה (למעלה ב, יז), וכן מרדכי גם כן (-ה-)יושב בשער המלך (למעלה ב, פסוקים יט, כא), ומרדכי ואסתר מתנגדים להמן. והמתנגדים זה לזה יש להם השווי בגדול[ה], כי אין הקטן נחשב מתנגד לגדול, כי אינם בערך אחד וביחוס אחד. ולכך הגדיל המן גם כן, כמו שאסתר המלכה, שהיא הפך המן, היתה על כל השרים. ולכן מיד התחילו לגרות זה בזה, ורצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים, כי אחשורוש הוא שייך לשניהם, ואי אפשר שיעמדו ההפכים יחד. ותכף ומיד התחיל המן ורצה לאבד את מרדכי, כי זה ענין ההפכים, כך יראה לפרש פשט הכתוב. ומה שנאמר "וישם את כסאו מעל כל השרים", דבר זה יתבאר עוד.

ובגמרא (מגילה יג:), מאי "אחר הדברים", אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, כי אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה בתחלה, שנאמר (הושע ז, א) "כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים". אבל לאומות העולם אינו כך, מכה אותם ואחר כך בורא רפואה להם, שנאמר (ישעיה יט, כב) "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא", עד כאן.

וביאור זה, כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה השם יתברך מכה אותם, כי אין מכלה ישראל, ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם, רק שיש רפואה להם. לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה, ואם אין רפואה לא היתה המכה. ומפני כי הדבר שהוא סבה לדבר הוא קודם לדבר שהוא סבה לו, ולכך הרפואה קודמת. אבל אצל האומות אין הרפואה סבה למכה, ואדרבה, המכה סבה לרפואה, ונמשך הרפואה אל המכה, ולכך המכה קודמת.

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנג), "אחר הדברים האלה גדל", הרהורי דברים היו שם, [ומי מהרהר]; רבי יהודה אומר, המן הרהר. אמר, הדא אסתר אי* יהודית היא, קרובתי היא, שנאמר (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב". אם משאר עממים היא, כל* עממיא קריבין דין לדין, ראוי לי ליטול פרקופי תחת ידה. רבי יהודה אמר, אחשורוש הרהר. אמר, מרדכי מבקש לבנות בית המקדש. לבנות אי אפשר, ולהחזירו אי אפשר, אלא הריני מגרה בו את המן, ויהא זה בונה וזה סותר. וחכמים אומרים, הקב"ה הרהר, יבוא המן ויכנוס, ו"יכין רשע וצדיק ילבש" (ר' איוב כז, יז), ואחר כך יבוא מרדכי ויטול ממנו, ויבנה בו בית המקדש.

וביאור זה, כי לכך כתיב "אחר הדברים", שגדולת המן תלוי במה שנאמר לפני זה, שכתיב כי אסתר ומרדכי גדלם המלך, וידוע כי מרדכי והמן משורש* אחד יצאו, ולפיכך נחשב כי הגדולה שבא לאחד ראוי גם כן לשני. ודבר זה בוודאי כך הוא, כי אם באה הגדולה לאחד, ראוי גם כן לשני, שהרי משורש אחד יצאו. אבל בסוף האחד הוא נוטל מן השני, כמו שהיה כאן, שהיה המן רוצה לבטל גדולת מרדכי, ולבסוף היו מרדכי ואסתר מכלין אותו. רק כי בתחלה כאשר האחד גדול, גם כן השני גדול, אבל בסוף אי אפשר שיעמדו יחד.

וזה כי מתחלה קודם שיגיעו אל תכלית גדולתם, יש לתלות גדולתם במה שהם משותפים. והרי המן שהוא מזרע עשו, יש לו שיתוף אל מרדכי ואסתר*, כי שניהם מזרע יעקב, ויעקב ועשיו הם אחים (בראשית כה, כו). אבל בסוף כאשר הגיעו אל תכלית גדולתם, שהיה גדולתם בשלימות, אז האחד הוא בטול השני. כי כאשר הגדולה לשניהם, אז יש לכל אחד חלק גדולה בלבד, וזה אינו גדולה בשלימות. וכאשר מגיע אל תכלית גדולתם, אז הוא רוצה בהכל. ולפיכך מתחילה, כאשר גדל את אסתר ומרדכי, גדל גם כן את המן, ולכך כתיב "אחר הדברים האלה גדל המלך וגו'". אבל בסוף גדולתם, האחד הוא בטול השני, כי הגדולה בשלימות אינה חלק, רק הכל. ולפיכך כאשר היה גדולת מרדכי ואסתר אצל אחשורוש, גדל את המן גם כן. ואחר כך אין להמן רק חלק, ולכך המן היה רוצה בהכל, ולבטל את מרדכי, ולבסוף אסתר ומרדכי בטלו את המן. ודבר זה עניין מופלג בחכמה, כי מתחלה כאשר היו מרדכי ואסתר מקבלים גדולה מן אחשורוש, דבר זו היה גם כן סבה להמן, שגם הוא מזרעו של עשו, אחיו של יעקב, מקבל גדולה. וכאשר הגיעו אל תכלית שלימות הגדולה שלהם, היה האחד בטול לשני, כי הגדולה כאשר היא בשלימות הוא בטול לשני, כי הגדולה שהיא בשלימות הוא הכל, ואינו חלק. וכאשר הוא לשנים, יש לכל אחד חלק ולא הכל, לכך כל אחד רוצה לבטל השני.

ואידך סבר כי אחשורוש הרהר. כי מאחר שאחשורוש גדל את מרדכי, ודבר זה סבה שיהיה נבנה בית המקדש. ואחשורוש הוא רשע, ואין לו דבר הזה, ולכך גדל גם כן המן, שהוא כנגדו, שיהיה האחד ביטול השני. וחכמים אומרים, כי פירושו כאשר היה מרדכי יושב בשער המלך, וראוי לבנות בית המקדש בשביל זה, וכדי שיצא לפעל דבר זה גדל המלך את המן, ויהיה מאסף עושר גדול, ויקח מרדכי את הכל, ויהיה נבנה בית המקדש. ודוקא עושר המן היה ראוי לזה, מטעם אשר אמרנו למעלה כי הרשעים יותר מוכנים לעושר, והצדיק בולע את הרשע ואת עושרו. ולפיכך כתיב "אחר הדברים האלה גו'", והבן הדברים האלה מאד.

ונראה שאין צריך לפרש כי מרדכי אסף עושר ממש, ומזה נבנה בית המקדש. רק כאשר ראוי למרדכי העושר, ומכח הכנה הזאת שראוי מרדכי לעושר, נבנה בית המקדש, כי על כל* פנים בנין בית המקדש צריך לעושר. ועל ידי מרדכי היה העושר מגיע אל ישראל, כאשר מרדכי היה מכלה את המן וזרעו, אשר הם מוכנים לאסוף העושר. כי העושר שהביאו* לבית המקדש כאילו היה של מרדכי, מפני שהוא בפרט מוכן לעושר, כאשר לקח עושרו של המן.

"וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו". לא הוי צריך קרא לכתוב רק "וישם כסאו מעל השרים אשר אתו", אבל "וינשאהו" שהוא עצמו היה נוהג כבוד בו [למה לי]. וזה שאמרו במדרש (ילקו"ש כאן תתרנג) "וינשאהו", שעשה לו בימה למעלה מבימתו של אחשורוש. והנה אחשורוש עצמו היה נוהג בו* כבוד משום שעשה אותו עבודה זרה, ולכך היה מנשאהו עליו והיה נוהג בו כבוד. ומה שאמר במדרש (שם) ועד היכן היה מנשא אותו, עד "יעשו עץ גבוה חמשים אמה" (להלן ה, יד). ופירוש זה, במה שהיה מנשא אותו מכל השרים, דבר זה היה גורם לו שיהיה נתלה, כמו שמפורש.

פסוק ב

"וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים כי כן צוה לו המלך" (פסוק ב). יראה לומר כי מה שעשה אחשורוש וצוה להשתחוות להמן, עשה זה בשביל מרדכי, שהיה רוצה שישתחוה מרדכי גם כן לעבודה זרה, ו[ב]זה יהיה לגמרי מרדכי עם אחשורוש כאשר הוא עובד עבודה זרה. כי עתה שהיה מרדכי יהודי, והיה מואס בעבודה זרה, לא היה לגמרי עם אחשורוש, רק שהיה יושב בשער המלך (למעלה פסוקים ב, יט, כא). אבל כאשר יעשה מרדכי כמעשיו להשתחוות לעבודה זרה, יהיה מרדכי לגמרי יועץ אל המלך, ויהיה מן רואי פני המלך. ולפיכך בסוף כאשר אמר (להלן ו, ח) "יביאו הלבוש והסוס אשר רכב וגו'", כתיב (שם פסוק יב) "וישב מרדכי אל שער המלך", כלומר אחר כל הכבוד הזה היה שב אל שער המלך, אל מקומו הראשון אשר היה מתחלה. אבל שיהיה מן אותם שהיו רואים פני המלך - לא היה זה. והכל בשביל שהיה מכיר* שהוא יהודי, והוא שונא עבודה זרה. ולפיכך עשה את המן עבודה זרה.

ובזה יש ליישב הלשון מה שאמר "כי כן צוה לו המלך", ולא הוה ליה למימר רק "כי כן צוה המלך". רק שאם כתב "כי כן צוה המלך", היה משמע שזה עשה בשביל המן, ואם המן רוצה למחול על זה, יכול למחול. לכך כתוב "כי כן צוה לו", דהיינו להמן. ואם רצה המן למחול, אין יכול למחול. וכל זה בשביל שרצה להטריח את מרדכי שיעבוד עבודה זרה. [אבל בסמוך יתבאר שאין זה קשיא מה שאמר "כי כן צוה לו המלך"].

"כורעים ומשתחוים וגו'". מה שאמר "כורעים ומשתחוים" כפל לשון. ועוד, דלא הוי ליה לכתוב רק "משתחוים", דהשתחויה הוא פשוט ידים ורגלים, ואילו כריעה אינה רק על ברכיים. ויש לפרש כי כריעה הוא תחלה ואחר כך מוסיף השתחויה על הכריעה, וזה מורה על הכנעה יתירה כאשר מוסיף הכנעה על הכנעה, ומשתחוה עד הארץ, ולכך כתיב "כורעים ומשתחוים". ועוד, אם היה נופל על פניו מבלתי שהיה כורע תחלה, לא היה נראה שהשתחויה, שהוא פשוט ידים ורגלים, כנגד מי, שהרי הוא שטוח על פניו. אבל הכריעה הוא נגד מי שכורע אליו, וזה כי הכריעה נגד מי שהוא כורע לו*. וכאשר אחר כך נופל ומשתחוה, שהוא פשוט ידים ורגלים, הוא נראה שהוא גם כן נגדו, אבל ההשתחויה בלבד אינו נראה כלל. ולכך צריך כריעה קודם, ואחר כך נופל על פניו. לכך אין לכתוב השתחויה בלבד, כי כן עושה הכריעה תחלה ואחר כך משתחוה.

"כי כן צוה לו". פירוש, בשבילו. ולא כתב "כי כן צוה המלך", כי היה משמע כי כן צוה המלך שיכרעו לפניו, ועשה זה להשפיל את עמו שיכרעו לפני המן כדי שלא ימרדו במלך* אחשורוש, וכאשר ישפיל אותם לכרוע לפני המן, יהיו שפלים, ולא יבקשו למרוד במלך. ולכן אמר "כי כן צוה לו", היינו בשביל המן לכבודו, ולא להשפיל עמו. ובזה יתורץ הקושיא במה שאמר הכתוב (להלן פסוק ו) "ויבז המן לשלוח יד במרדכי". ומה שייך לומר "ויבז בעיני המן לשלוח יד במרדכי", כי מאחר שהיה עובר מצות המלך שצוה כך, הרי הוא חייב מיתה. אבל מפני שאמר "כן צוה [לו] המלך", דהיינו בשביל המן, ואם המן אין מבקש עלבונו, יש לו כח על זה, ולכך לא היה מרדכי חייב מיתה בשביל שעבר מצות המלך. ועל זה אמר "ויבז בעיני המן לשלוח יד [במרדכי]".

"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". כתב "יכרע" ו"ישתחוה" לשון עתיד, מפני שלא נעשה זה בפעם אחת בלבד, רק הרבה פעמים עשה זה, ולכך כתיב לשון עתיד, כי כך משמע לשון עתיד על דבר שהוא תמיד, כמו (איוב א, ד) "ככה יעשה איוב". ועוד יש לפרש "לא יכרע", היינו אף שהיה יכול מרדכי לילך דרך אחר שלא היה פוגע בו, ולא יכעוס המן, היה מרדכי הולך נגד המן על דעת זה שלא יכרע ולא ישתחוה, וכך משמע "לא יכרע" שהוא לשון עתיד, והכל כדי לקדש שמו יתברך. (-אבל בסמוך יתבאר שאין זה קשיא מה שאמר "כי כן צוה לו המלך"-).

ויש מקשין, כי למה עשה זה מרדכי, היה לו לסלק עצמו מן שער המלך, ולא היה לו לסכן עצמו ואת כל ישראל להתגרות ברשע. ואין זה קשיא, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ז:) "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד). ומכל שכן רשע שהוא המן, שהוכן* למכשול ולתקלה את כל ישראל, ולכך היה מתגרה ברשע הזה. ומכל שכן כי היה מרדכי מקדש את השם על ידי זה שלא יכרע ולא ישתחוה להמן, ויש לו לקדש את השם, ומצוה היא, אף שיכול למלט את נפשו. ובלא זה גם כן לא קשיא, כי מרדכי שהיה יושב בשער המלך, היה זה מן אחשורוש שמינה אותו, ואין מסלק עצמו מן המינוי הזה, ולא צוה אותו אחשורוש, לכן אין זה קשיא כלל.

פסוק ד

"ויהי באמרם אליו יום ויום וגו'" (פסוק ד). במדרש (אסת"ר ז, ז-ח), רבי יוחנן בשם רבי בנימין ברבי לוי, בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן* שוה; הדה הוא דכתיב (בראשית לט, י) "ויהי כדברה אל יוסף יום יום", וכאן כתיב "ויהי באמרם אליו יום יום". "ולא שמע אליהם", ולהלן כתיב (שם) "ולא שמע אליה לשכב אצלה". וגדולתן שוה, הדה הוא דכתיב (בראשית מא, מב) "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש", וכאן כתיב (להלן ח, ב) "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי". להלן כתיב (בראשית מא, מג) "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך", וכאן כתיב (להלן ו, ט) "ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מה אמר מרדכי למי שאמר לו (פסוק ג) "מדוע אתה עובר את מצות המלך". רבי לוי אמר, אמר להם מרדכי, משה רבינו עליו השלום הזהיר לנו בתורה (דברים כז, טו) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", וזה רשע עושה עצמו עבודה זרה. וישעיה הנביא הזהירנו (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא". ולא עוד אלא, שאנו איסגנסירין של הקב"ה, שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ, וזקני נולד בארץ ישראל. אמרין* ליה ונימר ליה, מיד "ויגידו להמן וגו'". אמר להון המן, אמרינן ליה זקנו הלא הוא השתחוה לזקני, הדה הוא דכתיב (בראשית לג, ו-ז) "ותגשן השפחות וגו' ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו". היתיב*, ועדיין לא נולד בנימין. אמרין ליה הדה הוא דכתיב "ויגידו להמן".

המדרש הזה בא לומר כי יוסף ובנימין הם שוים בזה שהם חזקים באמונה, והם קשים ועומדים, אין אדם יכול לפתות אותם אל הרע, רק הם עומדים באמונתם. וכל זה מפני כי הם נטועים עם השכינה, כי בנימין הלא השכינה היתה בחלקו, וכדכתיב (דברים לג, יב) "ובין כתפיו שכן". ועוד, כי הוא נולד בארץ ישראל, שמזה תראה כי הוא שכן אל השם יתברך, וקשה להוציא אותו משם, באשר הוא עם השכינה. ויוסף גם כן היתה השכינה בחלקו, הלא משכן שילה הוא בחלקו (מגילה טז:), לכך נחשבים שהם דבקים עם השכינה. ושני דברים שהם ביחד, אין לפרוש אותם זה מזה כלל. ולכך אמר כי אצל יוסף כתיב (בראשית לט, י) "ויהי כדברה אל יוסף יום יום"*, ופירוש "ניסן" היינו שהיו מנוסים בזה בנסיון, שהיתה כל יום ויום מדברת אליו, והיתה רוצה לפתות אותו, והיה מנוסה בזה. וכן אצל מרדכי כתיב "ויהי באמרם אליו יום יום", היה מנוסה גם כן בזה. ולפיכך גם כן גדולתן שוה כאשר היו שוים בצדקתם, שהיו מנוסים ועומדים ולא סרו מן השם יתברך, כך גדולתן שנתן להם השם יתברך היו שוים בו, וגדולתן שהיו קרובים אל המלכות, ולפיכך נתן המלך טבעתו* על ידם. וזה היה להם מפני שהם קרובים אל המלך מלכי מלכים, ולא סרו מאתו, לכך היה המלך, הוא השם יתברך, קרוב להם. ומפני זה זכו שהמלך נתן טבעתו על ידם, הוא מלך בשר ודם למטה, וזה מורה כי המלך בשר ודם קרוב להם. ואלו שני דברים, דהיינו ניסן וגדולתן, שייכים זה לזה; כי ניסן שהם דביקים בו יתברך, ואינם סרים מאתו, וגדולתן מה שהשם יתברך אתם בכל דבר. וכמו שהם עם השם יתברך, כך השם יתברך אתם.

ועוד אמר מרדכי, כי זקני נולד בארץ, ואלו שאר שבטים נולדו בחוצה לארץ (אסת"ר ז, ח). ומזה תלמוד כי בנימין הוא לחלק השם יתברך, כי כל הארצות הם לאומות* אשר הם אינם לחלק השם יתברך, רק ארץ ישראל הוא לחלק השם יתברך. ולכך אמרו (כתובות קי:) "הדר בחוצה* לארץ כמי שאין לו אלוק", לפי כי ארץ ישראל היא אל השם יתברך, ושאר ארצות מפני שהם לאומות, ושרים העליונים מושלים עליהם, ולפיכך נחשב כאילו אין לו אלוק. ואם כן אין לך בשבטים* שהוא רחוק מעבודה זרה כמו בנימין.

וכאשר אמרו דברים אלו להמן, אמר, וכי עדיף מן יעקב שהיה משתחוה לעשיו (בראשית לג, ג), מפני שעשיו חשוב יותר. ואם כן אפילו אתה אומר שאין ראוי לך להשתחוות לעבודה זרה, כיון דמחוייב מפני חשיבותו להשתחוות לו, יש לו לעשות. על זה השיב מרדכי "ועדיין לא נולד בנימין", שאז היה עשיו חשוב יותר, והיה ידו על יעקב. אבל כשנולד בנימין, שהוא אחרון בבניו, והוא אבן נגף וצור מכשול לעשיו (עפ"י ישעיה ח, יד), כמו שאמרו (ב"ר עג, ז) אין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיה מט, כ) "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ומפני כך אין לעשיו יד העליונה, אם כן אין הדעת נותן שישתחוה לו מצד חשיבותו, רק שעשה עצמו עבודה זרה. ומה שאין מתנגד אליו רק "צעירי הצאן", דבר זה נתבאר למעלה אצל (ב, ז) "ויהי אומן את הדסה", שהיא חכמה* עליונה.

"ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו'". וקשה, למה לא הקפיד המן כאשר אמרו להמן כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואחר כך (להלן פסוק ה) כאשר ראה את מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה הקפיד המן. ויש לומר, כי כל אדם מתפעל יותר כאשר רואה בעצמו בעיניו הדבר בפועל.

ובמדרש (אסת"ר ז, ט), "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה", אמר רבי איבו, תחשכנה עיניהם של רשעים מראות (עפ"י תהלים סט, כד), לפי שמראות עיניהם של רשעים מורידות אותו לגיהנם. הדה הוא דכתיב (בראשית ו, ב) "ויראו בני האלקים את בנות האדם", (שם ט, כב) "וירא חם אבי כנען", "וירא עשיו כי רעות בנות כנען" (שם כח, ח), "וירא בלק בן צפור" (במדבר כב, ב), "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל" (שם כד, א), "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו". אבל מראות עיניהם של צדיקים אינו כן, שמעלה אותם למעלה העליונה, דכתיב (בראשית יח, ב) "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים", "וירא והנה איל" (שם כב, יג), "וירא והנה באר בשדה" (שם כט, ב), "וירא והנה הסנה בוער" (שמות ג, ב), "וירא פנחס" (במדבר כה, ז). לפיכך הם שמחים בראות עיניהם, שנאמר (איוב כב, יט) "יראו צדיקים* וישמחו", עד כאן.

במדרש* הזה גם כן הוקשה לו כי למה זה כי כאשר הגידו להמן דברי מרדכי לא היה המן מלא חימה, וכאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אז היה מלא חימה. ועל זה רמז דבר עמוק, כי על ידי ראית האדם, הוא יוצא אל הפעל, כי העין מוציא אל הפעל הראייה. וכאשר כתיב "וירא", והוא ירצה לצאת לפעל הגמור, אז דבק בו ההעדר והגיהנם. כי הרשע כל זמן שאינו יוצא אל הפעל הגמור, ונחשב מציאותו בכח, אינו דבק בו ההעדר, והוא קיים, כאשר אינו בפעל. אבל כאשר מציאותו בפעל, וזה כאשר העין יוצא אל הפעל על דבר אחד, אז דבק בו ההעדר. כי אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפעל, כי כל רשע הוא "רשע למות" (במדבר לה, לא), כלומר כי ראוי שיהיה בטל מציאותו, ויקבל העדר. לכך ראייתו מוריד אותו לגיהנם, שהוא ההעדר. אבל הצדיק הוא הפך זה, כי כאשר יוצא מציאותו לגמרי אל הפעל, הוא יוצא אל השלימות [ה]גמור. ובעולם הזה שאין הצדיק הוא בפעל הגמור, לכך הוא בצרה. אבל לעולם הבא, שדבק הוא בשלימות לגמרי, אז הוא בטובה. ולכך כאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, והיה בפעל רשעתו, אז "וימלא המן חימה", זהו הגיהנם, ודבר זה היה מביא לו אבדון. כי הרשעים כאשר הם רוצים להיות בפעל, דבר זה הוא ההעדר להם, ודבר זה בארנו במקום אחר גם כן.

פסוק ו

"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי וגו'" (פסוק ו). במדרש (אסת"ר ז, י), בזוי בן בזוי, להלן כתיב (בראשית כה, לד) "ויבז עשו את הבכורה", וכאן כתיב "ויבז בעיניו", עד כאן. נראה כי הוקשה אל המדרש שלא* שייך לשון "ויבז", רק הוה ליה למימר "ולא שלח יד במרדכי כי קטן הוא בעיניו". אלא מפני שכך הוא רשעתו, שהוא מבזה את הכל, ולכך אמר "ויבז". [ו]למה מבזה הכל, מפני שהוא בזוי בעצמו, ולכך מבזה את הכל. ומפני כך אמר "בזוי בן בזוי", כלומר שהוא מבוזה ומרוחק* מהכל, כמו שאמר עובדיה אל עשיו (עובדיה א, ב) "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד", כלומר שאתה מרוחק מן כל הנמצאים, ומסולק אתה מהם. ומפני כך היה הוא מבזה את אחר, כאשר הוא בזוי בעצמו. ולכך כתיב כאן "ויבז", כי לשון "ויבז" משמע שהוא לשון מרוחק ומבוזה לגמרי בעיניו, ומאחר שהוא מבוזה, אין דבר זה רק מפני שהוא מרוחק ונבדל מן הבריות, וכאשר הוא נבדל מן הבריות, אם כן בודאי הוא בזוי, שכל אשר מרוחק מן הבריות, הוא בעצמו מרוחק ומאוס אליהם.

ודבר זה נראה בתחילת בריאתו, שיצא עשו "כאדרת שער" (בראשית כה, כה), ובודאי דבר זה מגונה ומאוס. ולפיכך עשו, אף שיש לו הממשלה הגדולה מאוד, מכל מקום הוא בעצמו מבוזה ומגונה, והוא נבדל מן הבריאה, ולכך גם כן הוא מבזה את אחר. ולכך כתיב לשון "ויבז" (בראשית כה, לד), שמורה על הריחוק הגדול, וזה בעצמו מורה שהוא מרוחק.

ובמדרש (ב"ר סה, יא), "ויקרא את עשו בנו הגדול" (בראשית כז, א), אמר הקב"ה, אם בעיניך הוא גדול, בעיני הוא קטון, דכתיב (עובדיה א, ב) "קטן נתתיך בגוים בזוי אתה וגו'". ומדרש הזה רצה לומר כי עשו וזרעו נמצא בהם הגאוה ביותר מכל, ואינם שפל רוח. ולפיכך אמר הקב"ה, אם בעיניך הוא* גדול, כאשר תראה בו גודל הממשלה, בעיני הוא ביזוי, כאשר אין ראוי* לו המציאות כלל. כי השם יתברך אשר מאתו נמצא בעולם, שהוא המציאם, אמר ליצחק אף אם בעיניך [הוא] גדול, בעיני הוא קטון. כי השם יתברך מאתו מציאות עולם הזה, ואין ראוי לעשו המציאות כלל, ולכך הוא קטן בעיני השם יתברך. ומטעם הזה עשו הוא מרחק ומבזה את הצדיקים, שהם* עיקר במציאות העולם.

"ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי", ולמה הוצרך למכתב "עם מרדכי". ובגמרא (מגילה יג:), "ויבז לשלוח יד במרדכי לבדו", אמר רבא, בתחלה "במרדכי", ואחר כך ב"עם מרדכי", מאן נינהו רבנן, ולבסוף (להלן פסוק יג) "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים". וביאור זה, כי מה לו להמן עם ישראל, שהיה רוצה לאבד כלל ישראל. רק כי התחלת* המן במרדכי, כי המן בפרט הוא מתנגד למרדכי, ומרדכי להמן. וכאשר התחיל במרדכי, מפני כי כל התלמידי חכמים יש להם קשור ביחד, ולכך מצד הזה כאילו כל החכמים הם מתנגדים לו, ורצה לשלוט עליהם. וכאשר ביקש לאבד כל החכמים, היה מבקש גם כן לאבד כל ישראל, כי התלמידי חכמים יש להם קישור עם ישראל, באשר אי אפשר לישראל בלא תלמידי חכמים, ולכך היה רוצה להרוג את הכל. ואם לא היה זה שיש קשור* וחיבור ישראל עם מרדכי, אף על גב שהיה להמן כח גדול ביותר, מכל מקום כיון שאין ישראל מתנגדים אליו, לא היה שולט בהם המן.

ועוד כי המן הוא יחיד, ואין* כח ביחיד להתנגד לרבים, כי מחולקים הם הרבים מן היחיד. ואינו דומה למלך, שהוא נחשב כמו הכלל, אבל המן הוא יחיד בלבד, ואין כחו כל כך להתנגד אל הכלל. לכך אמרו כי עיקר התנגדות המן היה למרדכי, וכאשר התחיל במרדכי היה נמשך התנגדותו אל החכמים, ואחר כך אל כלל ישראל. כי התלמידי חכמים יש להם שייכות אל מרדכי, שהוא העיקר, ואחר כך כל ישראל אל החכמים שבהם. ולכך היה המן מתנגד אל מרדכי בלבד.

פסוק ז

"בחודש הראשון הוא חודש ניסן וגו'" (פסוק ז). לכך כתב שהיה הזמן הזה "בחדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש", שלא תאמר כי הגורל הזה היה כשאר גורלות, כי כל אחד יכול לעשות גורל כמו שירצה. ולכך אמר שהיה הגורל הזה בשנת כך וכך למלך, בחדש הראשון, לומר שהיה הגורל הזה דבר גדול מאוד, וכל שהוא דבר גדול כתב שהיה המעשה בשנת כך וכך. ומה שאמר "מיום ליום ומחודש לחודש", רצה לומר יום א' יום ב', והם ימי השבוע, ועל זה היה הגורל, לא ימי החודש. וכך נראה במדרש (אסת"ר ז, יא), שאין מפרש שם רק ימי השבוע והחדשים, אבל ימי החדש לא. כי אי אפשר להפיל גורל על ימי השבוע וגם על ימי החדש, כי לפעמים אינם מתחברים; כי אם היה נופל הגורל על יום ד', ונופל הגורל בעשור יום בחודש, לפעמים אין יום רביעי בעשירי לחדש. ולכך אין להפיל גורל רק על איזה יום בשבוע, ובאיזה חדש. וכך משמע הכתוב דכתיב "מיום ליום ומחדש לחדש", והוה ליה למימר "מחדש לחדש מיום ליום" אם היה פירושו מיום ליום על כמה בחדש. אלא "מיום ליום" פירושו באיזה יום בשבוע.

ויש להקשות, כיון שלא היה הגורל על כמה בחודש, אם כן למה כתב בכתבים שתהיה הגזירה בי"ג לחודש דוקא, ומאי שנא בי"ג בחדש, ולא יום אחר בחדש. אלא אם נאמר כי בזה היה נראה כי יש ממש בגורל, כאשר נפל הגורל בי"ג, והפיל הגורל באיזה יום בשבוע, ונפל הגורל ביום א'*, ויום זה שנפל הגורל היה ביום י"ג, בזה נראה שהגורל הוא אמת, כאשר שני הגורלות היו ביחד. אבל במדרש (אסת"ר ז, יא) משמע ש[לא] הפיל הגורל בכמה בחודש, כמו שאמרנו, שלא זכר במדרש רק באיזה יום בשבוע.

ויראה, כיון שהגורל נפל על חודש י"ב, ראוי שיהיה זה בעיקר החודש י"ב, וכאשר הוא מיעוט החודש אין זה עיקר החודש. ולכך כל שאפשר שיהיה בעיקר החודש, יותר נכון. ולכך עשרה בחודש וי"א וי"ב בחודש, אין זה עיקר החודש. ומה שלא בחר ביום י"ד, שהוא יותר עיקר, מפני שהוא חצי החודש, והחודש אז הוא כולה אור, אין ראוי שיהיה בו האבוד והכליון, והכליון* נחשב חשיכה, ולא אור. וט"ו בחדש כבר עבר רובו, ואין זה עיקר החודש. ומכל שכן יותר מן ט"ו כבר עבר עיקר החודש. אף על גב דיום י"ד אינו מלא אורה, שהרי ביום ט"ו הוא מלא אורה, כיון שיום ט"ו מתחיל האור גם כן להיות חסר, אין נחשב ט"ו מלא אורה, רק יום י"ד שהוא נקרא מלא אורה, מפני שכל י"ד הוא מלא ואינו חסר. ולכך יום המוכן לאבוד לא היה רק יום י"ג, ולכך בחר המן יום זה.

ועוד יש לומר, והוא עיקר, כי המן חשב כי יום י"ג ראוי לזה, כי אחר שנפל הגורל בחודש י"ב, הוא החודש האחרון, כי בו יהיה חס ושלום סוף ואחרית ישראל. ואמר כל שלשים שלפני הפסח הם שייכים לפסח, שהרי שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום. וכל שלשים יום שייכים לפסח, וכמו שיתבאר עוד זה. ולפיכך יום י"ג דוקא לא שייך לפסח, כי הוא יותר משלשים. כי נשאר ט"ז יום, כי אדר הוא חסר, ועוד י"ד יום, הם שלשים. ולפיכך יום י"ג אין לו שייכות כלל לפסח, שאינו בכלל שלשים יום קודם הפסח. אבל מן יום י"ד לא נשאר עוד שלשים עד הפסח. וקודם י"ג כבר בארנו כי המן חשב כי לכך נפל הגורל על חודש י"ב שהוא סוף חדשים, ראוי שיהיה סוף ישראל. ולכך כל מה שאפשר להיות בסוף יש לומר כי זה סימן חס ושלום שיהיה סוף לישראל. רק שלא היה ראוי לזה יותר מי"ג יום, לפי שכל שהוא יותר מן י"ג הוא תוך שלשים של פסח, שהוא גאולת ישראל והצלת ישראל. לכך אין לקרב אותו אל תוך שלשים, שהוא שייך* לפסח. לכך אמר שאין יום מוכן לזה יותר כי אם יום י"ג בחודש. מכל מקום אם נפל על יום ג', ויום ג' בשבוע היה בעשרה לחדש, אף אם לא היה בסוף לגמרי, דוחה הגורל את זה מה שיש לעשות בסוף מה שאפשר. כי היום באיזה יום בשבוע היה על ידי גורל, ואין לבטל הגורל, רק שאותו יום שנפל הגורל הוא בסוף מה שאפשר להיות.

ומכל מקום יש לפרש גם כן כי הגורל היה גם כן על כמה ימים בחודש, ומה שהוא קשה כי למה לא כתוב "מחודש לחודש מיום ליום", מפני שבא לומר כי הגורל היה על איזה יום בשבוע גם כן, ולכך כתיב "מיום ליום ומחודש לחודש".

וענין הגורל הזה היה לפי פשוטו על דרך זה; שכתב על* שנים עשר קלפים שמות י"ב החדשים. ועוד לקח שנים עשר קלפים, י"א מהם חלקים, ועל אחד כתיב "גורל". והיה לוקח אחד מן הקלפים אשר עליהם כתובים שמות החדשים, אחר כך לקח אחד מן החלקים, ועם איזה חודש שהיה עולה כתוב ה"גורל", הנה באותו חודש נפל הגורל. ומה שאמר "הפיל פור הוא הגורל לפני המן", שהיה אחד לפניו שיודע ענין הגורל, והיה יודע בחכמה איך עושין הגורל. ולא היה מפיל הגורל המן עצמו, לפי שנעשה על ידי מומחה, ולכך כתיב "לפני המן". ומה שהפיל הגורל בחודש הראשון דוקא, מפני כי דבר זה מה שהפיל הגורל הוא התחלה* אל האבוד, כאשר היה רוצה לדעת איזה זמן מוכן ביותר לאבדם. וכיון שהוא התחלה אל האבוד, לכך ראוי שיהיה בחודש הראשון, שהוא התחלה גם כן.

ובמדרש (אסת"ר ז, יא) משמע שכאשר הפיל גורל באיזה יום בשבוע, לא נפל על אחד, רק כאשר הפיל גורל על החדשים, נפל על חודש אחד. וטעם דבר זה, כי אין ראוי שיהיה שום יום משבוע שיפול בו הגורל לכלות ולאבד את ישראל, כי כל ז' ימי* בראשית הכל בשביל ישראל נברא, כמו שרמז הכתוב (בראשית א, א) "בראשית ברא", בשביל ישראל נברא העולם, [ו]אין "ראשית" אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (רש"י בראשית א, א). אבל נפל הפור בחדש י"ב, כי חדש אדר יש בו צד בחינה של מה שאין מציאות ישראל, כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה על הסוף ועל התכלית.

ולפי זה בודאי צריך לומר שהיו קלפים החלקים יותר מן אשר כתובים עליהם שמות הימים, דאם לא כן איך אפשר שלא יפול הגורל על אחד מן הימים, רק שהיה החלקים יותר מן הכתובים. ובזה היה בוחן, שאף על גב שאפשר שלא יפול הגורל על אחד מן הימים, אם נפל הגורל באחד מן הימים, היה זה בחינה גמורה שהגורל הוא אמת. והמן חשב אדרבא, לכך נפל הגורל בחדשים ולא נפל הגורל בימים, מפני כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה כי בחודש הזה יהיה סוף להם, ולכך נפל הגורל בחדשים, שהם מורים על הסוף (-בימים-). אבל הימים אין מורים על הסוף, רק החדשים.

ומה שנפל הגורל על חודש אדר, אל תאמר שלא היה בגורל הזה ממש, כאשר לא היה מקוים מחשבת המן. כי זה אינו, וכך הוא באמת כי בודאי יש לישראל סוף ותכלית מצד עצמם, רק מצד השם יתברך יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום. ודבר זה שאין לישראל הקיום רק מצד השם* יתברך, מורה זה כי שם "אל" בסוף השם של "ישראל", כי בסוף שלהם שיש להם מצד עצמם, נותן השם יתברך להם קיום, אבל מצד עצמם של ישראל יש להם סוף. ולכך נפל הגורל בחודש י"ב, שהוא סוף החדשים, כי יש לישראל סוף מצד עצמם. והמן הרשע, כאשר נפל הגורל בחודש י"ב, שמח, כי סבור היה כי מאחר שנפל בחודש י"ב, מורה זה על הסוף. ולא ידע כי יש להם סוף מצד עצמם, רק כי קיום שלהם הוא מצד השם יתברך. וכל האומות קיומם שלהם מצד עצמם יותר מן ישראל, ואין להם הקיום מצד השם יתברך, ולפיכך סוף שלהם שיהיו בטלים, רק ישראל [יהיו קיימים]. ולפיכך כתיב "הפיל פור וגו' מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", כיון שהפיל הגורל עד י"ב חודש, ולא נפל הגורל על חדשים הראשונים, רק נפל הגורל בחודש אדר.

ומכל מקום קשיא, למה לא כתב בפירוש כי נפל הגורל בחודש י"ב, הוא חודש אדר, ולא היה לו לומר כי הפיל הגורל מחודש אל חודש, רק היה לו לומר כי נפל* הגורל בחודש אדר. ויראה, כיון שלא היה הגורל אמת, שהרי לא* היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא, הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב, כי האמת כי לא היה הגורל הוכחה בפירוש לגמרי, רק שהיה מורה הגורל לכאן ולכאן, ואין דבר בפירוש. וכן דרשו בפירוש במדרש (אסת"ר ז, יא) "הפיל פור הוא הגורל", עליו נפל הגורל. יראה שדרשו כך, מדכתיב "הפיל פור הוא הגורל", ולא כתיב שנפל הגורל בחודש י"ב, אלא שבא לומר כי הוא הפיל הגורל, אבל הנפילה עצמה עליו היה.

ומכל מקום צריך לומר כמו שאמרנו, כי לכך היה הגורל בחודש אדר, שהוא סוף לחדשים, כי זה [מורה] על סוף ישראל. ולא ידע המן כי לכך יש לישראל סוף, כי מצד הסוף הוא קיום ישראל מצד השם יתברך. ואם לא כן, לא היה בגורל ממש כלל, רק בודאי יש בו ממש. ולכך הסוף שלהם בחודש אדר, וחודש אדר מחובר לחודש ניסן, כי כאשר הסוף שלהם בחודש אדר, שהוא מחובר לחודש ניסן, ובזה נראה שאין כאן סוף גמור, רק שהוא שב אל השם יתברך. [ו]כמו שההתחלה, שהוא חודש ניסן, היא מן השם יתברך, כך הסוף הוא שב אל השם יתברך, וזהו קיום (-דהוי-) שלהם.

ובודאי המן היה רוצה לדעת על ידי הגורל איזה חודש הוא מוכן אל הסוף של ישראל. ולכך נפל הגורל בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא סוף שלהם. וכן הוא האמת שיש לישראל סוף מצד עצמם, והסוף שלהם מצד עצמם הוא עצם קיום שלהם מצד השם יתברך, וזהו* קיומם לנצח נצחים. ולכך אמר במדרש (אסת"ר ז, יא) כי הגורל הוא עליו. ולא פירש הכתוב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב בו, כיון שהגורל נהפך, אם כן אין הוכחה בגורל הזה, הלכך לא אמר שנפל הגורל בחודש שנים עשר.

"הפיל פור הוא הגורל". תנא (מגילה יג:), כיון שנפל פור בירח שמת משה רבן, שמח. והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה רבינו עליו השלום, ובשבעה באדר נולד משה רבינו עליו השלום, עד כאן. פירוש, כי לכל דבר יש זמן מוגבל. וכאשר הפיל המן גורלות לדעת איזה זמן שהוא סוף ישראל, ונפל באדר, אז שמח כי בזה הזמן מת משה, שהוא רבם של ישראל, והוא נחשב צורת כל ישראל. ולפיכך חשב כאילו יש כאן העדר כל ישראל, כאשר ראה כי משה רבינו עליו השלום מת בזה החודש. ודעתו היה כי החודש הזה שהוא סוף ותכלית החדשים, גם כן מורה חס ושלום על תכלית וסוף ישראל. ולכך נפל הגורל בחודש הזה, לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל, ולכך מת בו משה רבן, שהוא נחשב צורת ישראל.

ולא ידע כי בז' באדר נולד גם כן (מגילה יג:). ופירוש זה, כי הדבר שהוא שלם, התחלתו וסופו מתחברים באחד. כמו שתראה בכדור שהוא עגול*, שמתחבר סופו אל תחלתו, והוא השלמה לגמרי. ולכך אמר משה "מלאו ימי" (ר"ה יא.), כי היה שנותיו שלמים מלאים, והיו ימיו מאה ועשרים, והם י"ב במספר קטן, כמו מספר 'משה' במספר קטן. ודבר זה מורה כי היו ימיו מלאים לגמרי ושלמים, כאשר היו שנותיו במספר שמו. כי אין לומר כי הסוף שלו הוא מורה על ההעדר וחסרון, מפני שהוא סוף, כי אדרבא, הרי הוא מורה השלמה, כאשר הושלמו הימים מיום ליום. וזה לא הוי רק השלמה, ולא שייך בזה סוף, לכך מורה כי הושלם. וכל אשר הושלם הוא אל השם יתברך אשר מאתו נברא.

ואל יקשה למה לא היה זה בשאר צדיקים. כי כבר אמרנו כי משה היה צורת ישראל כמו שאמרתי, והצורה היא שלימה בלא תוספת ולא חסרון, ודבר זה ידוע. ולכך היו ימיו שלימים, בלא תוספת וחסרון, כיון שמתחבר תכליתן אל התחלתן, והתחלתו בא מן השם יתברך אשר ברא אותו, וכך תכליתו אשר מתחבר אל התחלתו הוא אל השם יתברך. וזהו כאשר היו ימים שלמים בלא תוספת ובלא חסרון, כמו שהיה אצל משה שהיו ימיו שלמים, ובזה מתחבר התכלית אל התחלה, ובשביל כך הוא שלם, ומצד ההשלמה הוא אל השם יתברך לגמרי.

ויראה לומר כי בשביל כך היו חיי משה ק"ך שנים, כי מספר ק"ך במספר קטן י"ב, והכדור שהוא שלם נחלק לי"ב, והם י"ב מזלות ברקיע השמים. והכדור הוא שלם לגמרי, ומתחבר הסוף אל ההתחלה, לומר שאין כאן סוף. וכל זה מורה על שלימות ימיו, ומפני השלימות הוא אל השם יתברך. אבל אם היה מיתתו בחדש אחר, לא היה מיתתו רק העדר, ולא שלימות כלל. ולכך כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון, היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון. אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה, והדבר שהוא שלם הוא שב אל השם יתברך. וכמו שההתחלה היה מן השם יתברך, כי בחודש ניסן, שהוא ההתחלה של ישראל, הוציאם השם יתברך ממצרים, אם כן התחלתם מן השם יתברך, כך סופם אל השם יתברך. ולפיכך הסוף שלהם ראוי שיהיה בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא מחובר לחודש ניסן. ודבר זה דומה לגמרי למשה; כי אף שהיה מיתת משה מצד עצמו בחדש אדר, שהוא סוף החדשים, מכל מקום כיון שנולד בו, היה ימיו בהשלמה, ואין כאן סוף, כאשר* דבק סוף אל ההתחלה, ומצד הזה יש כאן השבה אל השם יתברך, והוא קיום הנצחי. וכך בישראל, אף כי יש להם סוף, אין הסוף הזה רק השלמה, ואין כאן סוף ממש, כאשר הסוף יש לו חבור אל ההתחלה. וזהו שלימות, וההשלמה הזאת הוא אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי. וכל עניין זה רמזו בזה שאמרו (מגילה יג:) לא ידע המן כי באדר מת משה ובז' באדר נולד.

וכאשר תבין אלו דברים אז תדע להבין מה שאמרו ז"ל אם כל המועדים בטלים, ימי הפורים לא יהיו בטלים. וזה כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל. אף שההתחלה הוא מן השם יתברך, מכל מקום דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים. אבל ימי הפורים, אין זה (-היה-) מצד עצמם, כי אם מהשם* יתברך, מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל, כי ישראל הם אל השם יתברך. ודבר שהוא מצד השם יתברך, לא מצד עצמם, לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל. ולכך ימי הפורים בחדש האחרון.

ומפני כי ימי פורים הוא מצד שהשם יתברך הוא צורת ישראל, ואין זה מצד עצמם*, לא היה להם תשועה כלל רק מן השם יתברך. ולפיכך אמרו (מגילה ז:) שחייב אדם לבסומי ביומא דפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר כי כאשר אדם מגיע למדה זאת, אין לו שום עזר כלל, כי לא ידע דבר, ואין לו יכולת. וכך ישראל באותו שעה, לא היה העזר והתשועה דבר מה מצד עצמם, רק מן השם יתברך היתה הישועה הזאת לגמרי, והיה כאיש אשר לא ידע דבר, שאין לו תשועה מצד עצמו כלל. כך הוא פירוש זה. ועם כי כבר נתבאר למעלה עניין זה גם כן, הלא הכל שורש אחד אמת ונכון. ועוד יתבאר בסוף המגילה בפסוק (להלן ט, ל) "דברי שלום ואמת".

וכן למאן דאמר אף יום כפורים, כי גם יום הכפורים הוא מצד השם יתברך. והוא שרמזו רז"ל בגמרא (יומא פה:) אשריכם ישראל שאתם מטהרין, ולפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, הקב"ה מטהר אתכם, שנאמר (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'". ולכך יום הכפורים גם כן אינו בטל, וכבר התבאר זה למעלה.

וכל הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בבראשית* רבה בפרשת אמור (ויק"ר כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה*. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לאלו ירידה. אמר ליה הקב"ה, אל תירא ישראל, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין, ולא עלה. "בכל זאת חטאו לו* ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב), זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיו בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות בזימיות בגלגולת. יכול* לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי בכל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם פסוק יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהן, אעשה אותם כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כמו דאת אמר (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך למשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה כדי לנקותך לעולם הבא, עד כאן.

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה