אור ברסלב
אור חדש פרק ב

אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

פרק ב

פרק א

פסוק א

"אחר הדברים האלה זכר המלך אחשורוש וגו'" (אסתר ב, א). רצה לומר כי תיכף אחר המעשה זכר את ושתי, כלומר שזכר אותה. וכל זכירה הוא לרחמניות על הנזכר, שכן אמר (ירמיה לא, יט) "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו' זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'". על כן כתיב "אחר הדברים האלה זכר את ושתי", ובא הכתוב לומר כי תכף מיד שעשה המעשה והרג את ושתי, היה מרחם עליה שנהרגה. ולפי הסברא לא היה ראוי שיזכור אותה מיד, כיון דמתחלה כתיב (למעלה א, יב) "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו". אלא בודאי היה זה מן השם יתברך, שכך גזר שתהרג, ולכך מיד שנעשה גזירת המלך השם יתברך, מיד שך חמתו, כי לא היה החימה רק מן השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה. ולכך כתיב "אחר הדברים", ולא כתיב "כשך חמת המלך" בלבד, אלא בא לומר כי מיד אחר ההריגה שך חמת המלך, כי כל לשון "אחר" סמוך הוא, וזה ראיה שגזירת השם היה. ולכך אמר "ואת אשר נגזר עליה", רצה לומר שכך נגזר מן השם יתברך עליה.

ומפני ששמעו נעריו שזכר את ושתי, ולכך אמרו בודאי מפני תשוקתו אל אשה - זכרה, ומתחרט עליה. לכך אמרו נעריו (פסוק ב) "יבקשו למלך נערות בתולות* וגו'". ואמרו "יבקשו נערות בתולות" עתה מיד, כיון שהמלך מצטער על חסרון האשה. ואין לסמוך על "ויפקד המלך פקידים" (פסוק ג), כי דבר זה צריך אריכות זמן להפקיד פקידים בכל מדינות מלכותו, ולפיכך אמר "יבקשו למלך" מיד. ומכל מקום אין לסמוך על זה, שמא לא תהיה מרוצה אחת אל המלך, ולכך אמרו אחר כך "ויפקד המלך וגו'". ולכך כתיב "יבקשו" בראשונה, כי מפני שאינם הרבה, כאשר אינם הולכים לקבוץ בכל מדינות המלך, לכך צריך לבקש, כי הם מעטים. אבל "בכל מדינות מלכותו" נמצאו הרבה.

ועוד, כי מתחלה היו הם מבקשים נערות בתולות, והיו אומרים כי המלך רוצה לראותה ולהמליך אותה תחת ושתי, ולא היו מגלין להם שהוא מקבץ הרבה בתולות לבעול אותם. אבל "בכל מדינת מלכותו" אי אפשר לעשות כך, כי כבר נגלה דבר זה שהיה בועל אותם, וכל אחד היה מונע מלתת בתו. ולכך אמר (פסוק ג) "ויקבצו את כל נערה*", שהיה מקבץ אותם בעל כרחם. ומתחלה לא נעשה כך, והיה כל אחד נותן בתו ברצון, ולא היה מסתיר אותה ממנו, מפני שאמרו שדעתו להמליך אותה.

וגם כן, מתחלה לא אמרו רק "יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה", ויבואו למלך מיד, ואין צריך להם תמרוקי נשים, כי הם יפות מאוד. ואחר כך כתיב "ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה", כתב "כל נערה בתולה טובת מראה", ו"כל נערה" משמע אפילו אינה טובת מראה מאוד*, רק טובת מראה קצת. ולכך כתיב "ונתון תמרוקיהן", שצריכין י"ב חדש תמרוקי נשים (להלן פסוק יב). ומפני כי צריך למלך אחשורוש נשים מיד, אמר מתחלה "יבקשו נערות בתולות טובות מראה", שיהיו טובות מאוד, ואין צריכין תמרוקי נשים כלל, ובשביל זה כתיב "טובות" מלא, שהם טובות לגמרי. אבל אצל "ויפקד" כתיב "טובת" חסר, אף על גב שאינם טובת מאוד, הרי על ידי תמרוקי נשים יהיו טובות ויפות.

ובגמרא (מגילה יב:), "ויפקד המלך פקידים", אמר רב נחמן אמר רבא, מאי דכתיב (משלי יג, טז) "כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת", "כל ערום יעשה בדעת" זה דוד המלך עליו השלום, דכתיב ביה (מ"א א, ב) "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה", וכל מאן דהוה ליה ברתיה אייתי ניהליה. "וכסיל יפרוש אולת", זה אחשורוש, דכתיב ביה "ויפקד המלך פקידים", דמאן דהוה ליה ברתיה אטמרא מניה. וגם זה אמרו בשביל תוקף הנס, כי מנע השם יתברך ממנו החכמה, עד שיהיה אויל בדבר זה. שאם עשה כמו שעשה דוד, אפשר שהיה מוצא אחרות שנראה נאות מן אסתר. אבל כאשר עשה כך, היו מסתירין הבנות הנאות.

ויש להקשות, למה לא הסתיר מרדכי גם כן את אסתר. ואין זה קשיא, דודאי היתה נסתרת, ועם כל זה עשה השם יתברך ופעל שהיתה נמצאת. ומה שלא כתוב דבר זה בפסוק, שאם כן יש לחשוב כי בלא זה היתה יצאנית, רק עתה שלא תהיה נלקחת לבית אחשורוש לא היתה נגלית, והשם יתברך גרם שהיתה נגלית. וזה אינו, כי בלא זה "כל כבודה של בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), והיתה נסתרת. ובפרט זאת ששמה "אסתר", שכל עניינה היה הצניעות והסתירה, כמו שכתבנו שכל עניין אסתר היה דבר זה. ולכך לא פירש הכתוב שהיתה נסתרת ועל ידי סבה היתה נגלית.

פסוק ד

"תמלוך תחת ושתי" (פסוק ד). לכך אמרו "תחת ושתי", ולא הוה ליה למימר רק 'והנערה אשר תטב תמלוך'. רק מפני שרצה לומר שאין זה גנאי למלך אם תמלוך מלכה שאינה מזרע מלכים. כי אילו לא היתה באה במקום ושתי, רק היה זה תחלת מלכותה, בזה יש לומר זה גנאי למלך. אבל מפני כי ושתי שהיתה מזרע מלכות היתה מלכה מתחלה, רק שעשתה מעשה רע [ו]נהרגה*, ואחרת היא במקומה, אין זה גנאי למלך.

פסוק ה

"איש יהודי" (פסוק ה). במדרש (אסת"ר ו, ב) "איש יהודי היה בשושן הבירה", "איש" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאוד". מה משה עמד בפרץ, דכתיב (תהלים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ וגו'", אף מרדכי כן, דכתיב (להלן י, ג) "דורש טוב לעמו", עד כאן. פירוש, משה נחשב "איש", כי שם "איש" נאמר על מי שהוא זריז מאוד מאוד, וכאשר בא פרצה אחת, והוא עומד כנגד זה בכח שלו, זה נקרא "איש", כמו שעשה מרדכי שעמד בפרץ, לכך נקרא "איש יהודי".

ובמדרש (אסת"ר ו, ב) "איש יהודי", למה נקרא שמו "יהודי", והלא ימיני הוא. אלא לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, הדא הוא דכתיב (להלן ג, ב) "לא יכרע ולא ישתחוה לו". ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא "יהודי", כלומר "יחידי". פירוש, כי הה"א בשם "יהודי" במקום ח', ונעשה "יחידי", זה שמייחד שמו יתברך וכופר בעבודה זרה, הוא יחידי, כלומר שהוא היה מייחד שמו נגד כל העולם. וכן הוא בגמרא (מגילה יג.) שנקרא "יהודי" על שם שכפר בעבודה זרה.

ויש אומרים שהיה שקול כאברהם בדורו; מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן אש והכיר לבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (להלן ח, יז) "ורבים מעמי הארץ מתיהדים". ונראה כי יש אומרים גם כן באו לפרש מלת "יהודי", דאם לא כן [מהו] "ויש אומרים" שאמר. ואמר מפני שהיה מקדש שם שמים נקרא בשם "יהודי". ופירוש זה, לפי שבשם "יהודה" שם של ד' אותיות משמו הגדול. ומי שמקדש שמו ברבים, ראוי שיהיה בשמו השם המיוחד. וכך אמרינן בסוטה (לו:) יהודה שקידש שמו ברבים, נקרא כולו על שמו. ולכך נקרא מרדכי "יהודי" על שם שקידש שמו יתברך. היינו דאמרי כדלעיל לפי שכפר בעבודה זרה*.

ובמדרש (אסת"ר ו, ב) "ושמו מרדכי", הרשעים קדמה לשמם; "נבל שמו" (ש"א, כה, כה), "שבע בן בכרי שמו" (ש"ב, כ, כא). אבל הצדיקים שמן קודם להן; "ושמו מנוח" (שופטים יג, ב), "ושמו שאול" (ש"א, ט, ב), "ושמו אלקנה" (ש"א, א, א), "ושמו בועז" (רות ב, א), "ושמו מרדכי", לפי שדומין לבוראן, דכתיב (שמות ו, ג) "ושמי ה'", עד כאן.

וביאור זה, השם מורה בכל מקום על המהות; נקרא "אדם", וזה מורה על מהותו, שהוא נברא מן האדמה. וכן כל שם ושם מורה על המהות. והצדיק שייך אצלו השם קודם, כי הצדיק מציאותו ומהותו אינו יוצא מן הסדר שסדר השם יתברך בבריאה מה שיהיה האדם. ולפיכך אצל הצדיק כתיב "ושמו מרדכי", כי המהות שלו הוא כסדר הבריאה שברא השם יתברך, לכך השם הוא קודם. אבל הרשע, אין לו המציאות בסדר העולם שתאמר המהות הוא קודם, כי אדרבה, הרשע יוצא מן סדר הבריאה. ולכך הרשע הוא קודם לשמו, כי אין מהותו נמצא בסדר העולם, עד שנמצא הרשע, אז יש לו מהות, הוא הרשעות*. אבל קודם שנמצא, לא ימצא לו מהות. רק הצדיק שאינו יוצא מסדר העולם, לכך מהותו שהוא כסדר העולם, נמצא קודם. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים.

ובגמרא (מגילה יב:), "איש יהודי וגו'", ממה נפשך, אי ליחוסיה* קא אתי, ליחסיה וליזל עד בנימין בר יעקב, מאי שנא הני תלתא ותו לא. תנא, כולן על שמו נקראו; "בן יאיר", בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. "בן שמעי", בן ששמע אל תפילתו. "בן קיש", בן שהקיש על דלתי רחמים ופתחו לו. קרי ליה "יהודי" וקרי ליה "ימיני", קרי ליה "יהודי", אלמא מיהודה קא אתי, וקרי ליה "ימיני", אלמא מבנימין קא אתי. אמר רב נחמן, מרדכי מוכתר בנימוסו היה. רבא בר כהנא ורבה בר בר* חנא משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרו, אביו מבנימין ואמו מיהודה. ורבנן אמרי, משפחות מתגרות זו בזו; משפחת יהודה אומרת, אנא גרמתינן דאתילד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרה. ומשפחת בנימין אומרת, מיני קאתי. רבא אמר, כנסת ישראל היא דאמרה להך גיסא ולהך גיסא; ראו מה עשה לי יהודה, ומה שלם לי ימיני. מה עשה לי יהודה, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרה (ש"ב יט, כד), שאלמלא לא היה שמעי בן גרה וקטליה דוד, לא היה מתיליד מרדכי, דמקני ביה המן, וגרם צערא לישראל. ומה שלם לי ימיני, דלא קטליה שאול לאגג, שאלמלא לא היה אגג וקטליה שאול, לא היה מתיליד המן, דמקני ביה וגרם ליה צערא לישראל. ורבי יוחנן אמר, לעולם מבנימין קא אתי, ואמאי קרי ליה "יהודי", על שם שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא "יהודי", שנאמר (דניאל ג, יב) "איתי גברין יהודאין די מנית יתהון וגומר".

ופירוש זה, כי הגאולה הזאת מן המן הרע, היו בישראל שני דברים; האחד, שלא היה השונא שולט בהם. השני, שישלטו הם בשונא שלהם. והשבטים יש שהוא מיוחד ומוכן לדבר אחד, ויש שהוא מוכן לדבר אחר. ויהודה מוכן הוא להיות גובר על האויב, כדכתיב (בראשית מט, ח) "ידך בעורף אויביך". וכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". אם כן יהודה מוכן בזה יותר להתגבר על השונא. והשבט הזה בין שאר השבטים דומה כמו הראש בשאר האיברים, והראש הוא עליון. ולדבר זה יהודה מוכן להתעלות* ולהתגבר על השונא. ושבט בנימין מוכן הוא אל הקיום, שלא ישלטו שונאיו בו. ודבר זה כי בנימין הוא הקטון שבשבטים, הקטון יש לו קיום ביותר. ודבר זה תדע להבין כי אין לך קטון ביסודות העולם כמו הארץ, שהוא יסוד הקטון, ונאמר (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת", ודבר זה נתבאר בכמה מקומות. וכמו שהראש מוכן להתגדל על הכל, כן הלב, בו החיות, שהוא קיום האדם. ולפיכך אלו ב' שבטים היו דומים לראש ולב האדם.

וסבירי ליה כי זה שאמר "איש יהודי", ובסוף המקרא כתיב "איש ימיני", אלו ב' שמות באים להורות על הצלת ישראל; דבמה שהיה מרדכי "איש יהודי", היה לו הכנה שיהיה מושל על האויב. כי המלך דוד, שהיה מלך יהודה (ש"ב ב, ד), נתן חיים אל שמעי בן גירא (ש"ב יט, כד), אף על גב שלא היה ראוי מצד עצמו. והכל כי דוד המלך היה מוכן לשלוט באויב ובשונא, לכך היה דוד סבה אל זה שלא להמית את שמעי, שיצא ממנו מרדכי, אשר היה שולט על האויב. ואמר "איש ימיני", מפני שבנימין מוכן שיצא ממנו מי שיש לו הכנה שלא ישלוט האויב בו. כך רבנן סבירי להו.

אבל רבא סבירא ליה שלא היתה הגאולה רק מצד כל ישראל, שהם ראוים לגאולה הזאת, ולא מצד השבטים, כי מצד השבטים יש בהם הכנה אל הצרה. וזה מצד יהודה, שהוא השבט שאליו ראוי הממשלה, והוא רוצה למשול. וכאשר אחד רוצה למשול עליו, דבר זה אינו רוצה. כמו שהיה במעשה הזה, כי בשביל שלא היה רוצה מרדכי להיות נכנע להמן, כמו שאמרו רז"ל (מגילה טו:) שקראו מרדכי "עבדא דמזדבן בטולמא דלחמא", לכך היה מתקנא בו המן, והיה רוצה למשול עליו. ודבר זה מצד שהוא "איש יהודי", אשר ליהודי הוא הממשלה על אחר. ומזה מתחייב שכנגדו גם כן רוצה למשול בו.

וכן מצד שהוא "איש ימיני", שהוא הקטון שבשבטים, ואין הקטון אליו כל כך ממשלה. ולפיכך אף על גב שהיה "איש יהודי", ומצד שבט הזה יש כאן הכנה לממשלה, ומכל מקום מצד שהוא "איש ימיני", שהוא הקטון שבשבטים, אין כאן כל כך הממשלה. לכך שאול שהוא "איש ימיני", לא היה מושל על אגג להמית אותו, רק נתן לו חיים, ולא היה גובר עליו לגמרי ולהמיתו. וכל זה מפני שהיה מן הקטון שבשבטים, ולא היה מוכן אל הממשלה לגמרי, ולכך היה שאול מוחל על כבודו. ואם לא היה מרדכי "איש ימיני", לא היה גובר המן כלל. ולפיכך כתיב "איש יהודי" וכתיב "איש ימיני", להגיד סבת הצרה שהגיע מן השבטים. כי מצד מרדכי שהוא "איש יהודי", לא היה רוצה להיות נכנע מן השונא. ומצד בנימין, שהוא הקטון שבשבטים, לא היה מתגבר על השונא אגג, ונתן לו חיים. ולכך מצד השבטים, אדרבה, על ידם היה התנגדות המן, והגאולה היא מצד השם יתברך, אשר גאלם מידו. כך הוא דעת רבא. ומה שאמר רבי יוחנן שנקרא "יהודי" על שם שכפר בעבודה זרה, כבר נתבאר למעלה.

"היה בשושן הבירה" (פסוק ה). מה שהוצרך לומר שהיה "בשושן הבירה", רצה לומר שהיה מרדכי איש מסויים וניכר בכל הכרך. אף שהיה בין האומות, ושושן כרך גדול היה, ושם היו חשובים וגדולי המלכות מאוד, מכל מקום היה ניכר ונודע מרדכי. וכל זה מפני כי היה מוכן מרדכי* לגאולה, כמו שרמז במלת "היה", כמו שאמרנו למעלה, לכך היה מצליח אף קודם לכן. וכמו שתמצא במשה, שגם הוא היה מוכן לגאולה, ונראה בו סימן זה שהיה מוכן לגאולה. ובשביל זה נקרא "איש", על שם חשיבות, שכן לשון "איש" בכל מקום, וזה מבואר. ולעיל פירשנו כי נקרא מרדכי "איש", כמו שנקרא משה "איש" (במדבר יב, ג), כי מרדכי הוא שלימות ישראל וצורתם, כמו שהאיש צורת האשה. וכמו שהיה משה צורת ישראל, כך היה מרדכי צורת ישראל, כמו שבארנו למעלה.

"איש ימיני", רש"י (כאן) פירש אף שקרא אותו למעלה "איש יהודי", זהו מפני שהוא בתוך הגולה אשר הגלת[ה] יהודה, לכך נקראו כולם בשם 'יהודה', כי שבט יהודה הוגלה. אבל רז"ל (מגילה יג., אסת"ר ו, ב) הוקשה להם דלא הוה ליה למימר "יהודי" כלל, רק הוה ליה למימר "איש היה בשושן כו'", וכי בשביל שהוגלה בתוך גלות יהודה יקרא אותו "יהודי", שהרי קרא אותו בשם "ימיני" כאן, ולמה קרא אותו על שם שבט אחר לחנם. ולכך דרשו כמו שהתבאר למעלה.

פסוק ו

"אשר הגלה וגו'" (פסוק ו). כתב זה שלא תאמר שיצא חוץ לארץ ישראל מדעתו, ודבר זה אינו ראוי לצדיק. ועל זה אמר "אשר הגלה", ולא יצא חוץ לארץ מדעתו. ושלא יקשה כיון שהיה מרדכי מוכן לגאולה באחרונה, אם כן היה ראוי שלא ילך בגולה הוא בעצמו. ועל זה אמר "שהוגלה עם יכניה מלך כו'", ועם יכניה הוגלה החרש והמסגר (מ"ב כד, יד), שכיון שפותחין פיהם הכל נעשו כחרשין, ובשעה שהן סוגרין, שוב אין פותח (גיטין פח.). ולכך הוגלה להיות עם אנשי התורה, ולא היה רוצה לפרוש מן התורה. ומפני שלא תטעה לומר כי גלות זה לשושן היה, כי מרדכי בשושן היה, ואם כן לשושן הוגלה. ולכך אמר שנבוכדנאצר הגלה אותם לבבל, ומבבל בא לשושן. וכל זה בא לומר כי מרדכי היה קרוב למלכות אצל נבוכדנאצר, וכאשר בטל מלכותו על ידי מלך פרס ומדי, לקחום יועציו וחכמיו של (-נבוכדנאצר-) [כורש] עמו לשושן.

פסוק ז

"ויהי אומן את הדסה היא אסתר" (פסוק ז). (מגילה יג.) קרי לה "אסתר", וקרי לה "הדסה". תניא, רבי* מאיר אומר, "אסתר" שמה, ולמה נקרא שמה "הדסה", על שם הצדיקים שנקראו הדסים. וכן הוא אומר (זכריה א, ח) "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה". רבי יהודה אומר, "הדסה" שמה, ולמה נקרא שמה "אסתר", מפני שהיתה מסתרת את דבריה. וכן הוא אומר (להלן פסוק כ) "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". רבי נחמיה אומר, "הדסה שמה", ולמה נקרא שמה "אסתר", שאומות העולם היו קורין אותה על שם אסתהר. בן עזאי אומר, "אסתר" שמה, ולמה נקרא שמה "הדסה", מפני שהיתה בינונית, לא ארוכה ולא קצרה, אלא בינונית כהדס. רבי יהושע בן קרחה אומר, [אסתר] ירקרקות* היתה, וחוט של חסד מושך עליה. "כי אין לה אב ואם", וכתיב "במות אביה ואמה" למה לי. אמר רב חסדא, עוברתה אמה, מת אביה. ילדתה אמה, מתה אמה.

ונראה שדרשו כך, מפני כי "ובמות אביה ואמה" הוא יתור, ולא הוי צריך לכתוב, לכך דרש "במות אביה" היינו בשעה שנעשה לה אב, והיינו "עברתה מת אביה", שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה, וזה בשעה שנולדה. דבשעת העיבור, כיון שלא פירש הולד (-ממנו-) [ממנה] לא נקרא עדיין "אמה". מה שאין כן אצל האב, שמיד שנתעברה ממנו נקרא "אביה". ואצל האם קיימא לן "עובר ירך אמו" (גיטין כג:), וכשילדתה מתה אמה.

"לקחה מרדכי לבת", (מגילה יג.) תניא דבי רבי מאיר, אל תקרי "לבת", אלא "לבית". וכן הוא אומר (ש"ב יב, ג) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת", אלא "כבית", הכי נמי "לבית".

פירוש זה, מה שאמר שנקראת "הדסה" על שם הצדיקים, כי אסתר צדקת היתה בעצמה. ודבר זה נראה שאסתר היתה עומדת בבית אחשורוש, שהוא רשע גמור, ולא היתה נמשכת אחריו, וזה מורה על שצדקת היתה באמת. וזה שמביא הכתוב (זכריה א, ח) "בין הדסים אשר במצולה", כלומר כי הצדיקים עומדים בין הרשעים שהם בעלי גיהנם, שנקרא "עמק" ו"מצולה", ונשאר עם כל זה בצדקתו. וכן היתה אסתר עומדת בבית הרשע, אשר מקומו בגיהנם, ועם זה היתה עומדת בצדקות שלה*.

ומפני כי אסתר צנועה היתה, וכמו שהתבאר, וההדס אשר עליו שלו חופין את עצו, ובזה הוא צנוע, ולכך השם הראוי לה "הדסה". וזה פירוש "היא אסתר", כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל. ומה שאמר (מגילה יג.) "שהיתה מסתרת דבריה", פירוש שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת "אסתר" הוא יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה, וכמו שיתבאר בסמוך, כי הצניעות דוקא מאבד (-זרע-) [את] המן.

ודבר זה רמז הכתוב במה שאמר על עשיו (ירמיה מט, כ) "יסחבום צעירי הצאן", ותרגום יהונתן "זוטרי דאחוי". שאין עשו נופל רק ביד שבט בנימין, שהוא הצעיר. כי הצעיר יש לו הצניעות יותר, שהרי לא יצא אל הנגלה רק באחרונה, ולכך יש לו הצניעות וההסתר, וכמו שיתבאר בסמוך. ולכך נפל המן ביד מרדכי ואסתר, שהם משבט בנימין, ובפרט ביד אסתר שנקראת על שם הצניעות. וגם מרדכי היה לו מדה עליונה הנסתרת, כמו שיתבאר עוד. כי כל שהוא צנוע אינו מוכן לצאת אל הנגלה, שהרי לשון "צנוע" משמע שהוא צנוע ואינו ממהר לצאת אל הנגלה. ולפיכך הצעיר שבא לעולם ויצא מן ההסתר אל הנגלה באחרונה, מורה כי מדריגת[ו] הוא ההסתר והצניעות, לכך יצא באחרונה אל הגלוי.

ועשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה. ועל דבר זה שולט* דבר שיש לו כח פנימי נסתר. לכך כתיב (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", כלומר יעקב יש לו כח הקול, שהוא יוצא מפנימית האדם. ועשו יש לו הידים, שאין לך דבר חוצה יותר מן הידים, שמתפשטים לחוץ. והקול הפנימי גובר על הידים שהם בחוץ, ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד. ולכך שם "אסתר" ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן, שהוא מזרע עמלק, שהוא מזרע עשו (בראשית לו, יב).

וכן הא דקאמר רבי נחמיה האומות היו קורין לה "אסתהרא", מלשון סיהרא. ויש מפרשים כי הוא נוגה, מפני שהיא היתה יפה בעיני כל רואיה (להלן פסוק טו), כי הכוכב הזה נקרא "נוגה" מלשון יופי. אבל נראה שהוא מלשון סיהרא, כי הסיהרא מושלת גם כן על כל העולם, כמו שהיתה אסתר מושלת. והאשה דומה לירח, לא לשמש, כי האשה היא מקבלת מן הזכר, כמו שמקבל הירח האור מן השמש.

ומי שאמר שהיתה אסתר בינונית, כמו ההדס הזה שהוא בינוני, לא גדול ולא קטן. ודבר זה כי השם יתברך נתן החן אל אסתר, לכך היתה בינוני. כי הדבר שהוא במצוע הוא יפה אל הכל, לכך אמר שהיתה בינונית. אבל אשר הוא גדול לגמרי, הוא זר. וכן הקטון לגמרי אינו ממוצע אל הכל, רק דבר שהוא בינוני נושא חן אל הכל, לפי שהוא שוה אל הכל. ולפיכך אמר בסמוך (מגילה יג.) שכל אחת נדמית לו כאומתו, שהיא שייכת לו. וכל אחד אומתו יפה בעיניו מפני שהיא שייכת אליו ורגיל בה. וכן אסתר שהיתה ממוצעת, היא שייכת אל הכל, לכך אסתר היתה נושאת חן בעיני הכל, וכל אחד נדמה שהוא אומתו.

וכן מה שאמר ירקרקות היתה (מגילה יג.), בא לומר כי אסתר נתן השם יתברך אותה להיות מולכת על כל האומות, עד שיהא שייכת אל הכל, וראויה היא למלכות הזה, שהוא מסוף העולם עד סופו. ולכך אמר כי היתה בינונית, וכן ירקרקות, שהוא גם כן בינונית בין השחור ובין הלבן, כי הבינוני שייך אל הכל. ויש להבין אלו דברים נאמרים בחכמה מאוד.

ומה שאמר "אל תקרי 'לבת', אלא 'לבית'" (מגילה יג.), נראה כי בא לומר כי היתה אסתר בת זוג למרדכי, וזה שאמר "לבית", כי אשתו תקרא "בית", כמו שאמרו (שבת קיח:) מימי לא קריתי לאשתי "אשתי", רק "ביתי". ומפני כך באה הגאולה על ידי מרדכי ואסתר, כי אם לא כן, לא היה ראויה אסתר לגאול את ישראל, כי אין ראוי שתבוא הגאולה על ידי אשה, כי עצם האשה שהיא תחת בעלה משועבדת, ואין האשה מוכנת לגאול את אחר. ולפיכך צריך שתהיה הגאולה גם כן על ידי מרדכי ואסתר, מפני שהיתה אשתו, נחשבו כמו אדם אחד, (-להם-) [לכך] באה הגאולה על ידם. ואם היו מרדכי ואסתר מחולקים, אין גאולה אחת ראויה שתבוא על ידי ב' מחולקים, כי מה להם שייכות זה לזה. אבל כאשר היה אסתר זוג למרדכי, אם כן הם כמו דבר אחד, ועל ידי שניהם ראוי שתבא הגאולה. ולא באה הגאולה על ידי אחד, כי בודאי אילו היתה הגאולה גמורה, שיצאו מתחת אחשורוש, אז היה ראוי שתהיה הגאולה על ידי מרדכי בלבד. אבל עתה שלא היה כאן גאולה גמורה, היה הגאולה על ידי אסתר, שהיא אשה, ועל ידי אשה אין כאן גאולה גמורה, כי כל אשה היא משועבדת לבעלה.

ועוד, כי כבר אמרנו כי יותר מוכן לגאולה מן המן הקטון והזוטר, כמן שכתבנו למעלה, ויתבאר עוד בסמוך. ולפיכך לא היה מרדכי מוכן לגאולה זאת בלבד רק על ידי אסתר, והיא יתומה מאב ואם, כמו שיתבאר, והיא ראויה לגאולת המן. ואי אפשר שתהיה הגאולה הזאת על ידי אסתר בלבד, כי אין אשה ראויה לגאול. וגם [לא] על ידי מרדכי בלבד, כמו שאמרנו. וגם לא על ידי שנים מחולקים, רק בשביל שהיתה אסתר נחשבת זוג למרדכי.

ובמדרש (אסת"ר ו, ז), אמר רבי ברכיה אמר רבי לוי, אתם בכיתם ואמרתם (איכה ה, ג) "יתומים היינו ואין אב", חייכם הגואל שאני מעמיד לכם במדי אין לו אב ואם. ופירוש זה, כאשר גלו ישראל ואביהם שבשמים עזב אותם, נאמר על ישראל "יתומים היינו ואין אב". ומפני שהיה גובר עליהם כח עמלק, שהוא גדול מאוד, ולבטל זה הכח של עמלק צריך התעלות אל המעלה העליונה מאוד, כאשר יתבאר עוד. ולא הגיע אל המדריגה הזאת לנצח כח המן רק על ידי יתומה, כי כתיב (ישעיה נז, טו) "אני מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", והשם יתברך מגביה שפלים. ומפני כך הגביה את אסתר, שהיתה יתומה מבלי אב ואם, והיה מגביה אותה על מדריגת המן. ולפיכך כאשר אמרו "יתומים היינו ואין אב", אמר להם הקב"ה אף אם אתם יתומים, אין הקב"ה עוזב השפלים המדוכאים, ולכך חייכם הגואל אשר מעמיד (-אתכם-) לכם במדי, והיה צריך שיהיה מעלתו עליונה מאוד לנצח את המן, אשר כוחו גדול מאוד, הגואל הזה יהיה יתום. ומפני כי הוא יתום, השם יתברך מגביה אותו מעלה מעלה, להיות גובר על המן. ומפני כך היה צריך שתהיה הגאולה גם כן על ידי אסתר, כי אסתר היתה יתומה מאב ומאם, וכמו שפירשנו למעלה, ואין לפרש יותר.

"אל תקרי* 'לבת' אלא 'לבית'" (מגילה יג.). קשה, אם כן למה כתב "לבת", ולא כתב "לאשה". ויש לך לדעת, כאשר ישא אשה לשם שמים, שאז האשה נחשבת לו כאילו ילדה. ומפני שהיתה אסתר זוג אל מרדכי מאת השם יתברך, ולפיכך כתיב לשון "בת", משום דהוי כאילו ילדה. וכך דרשו ז"ל בסוטה (יב.) כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה. ופירוש זה, כי השם יתברך (-נ-)לקח האשה מן האיש (בראשית ב, כא), ואין לך תולדה למעלה מזה, אם תבין. וביאור "לשם שמים" דקאמר, היינו לאפוקי אם נושא אשה לתאותו, שאז לא נחשב כאלו הולידה. אבל כאשר ישא אותה לשם שמים, אשר השם יתברך לקח האשה מן האיש, ובזה הוליד הזכר את הנקיבה, שהיא אשתו. לכך נחשב הזיווג הזה כאשר ברא השם יתברך האדם, שלקח האשה מן האיש, וזהו כאילו ילדה.

ועוד יש לך לדעת, כי הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה, שאמרו במסכת סנהדרין (כב:) האשה גולם כלי עץ, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. כלומר, שאין האשה רק במדריגת החומר, והאיש נחשב שהוא כמו צורה לה, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך מדמה האשה כמו גולם, שהוא חומר בלבד, ואין בו הצורה של כלי. ואמר שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כלומר שאין לאשה חבור וברית רק לאיש שהוא נחשב צורה לאשה, ואין לך חבור כמו חבור צורה לחומר, שהם דבר אחד לגמרי. והוא ידוע, כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל, ולכך נחשבת כאילו ילדה האיש, והוציאה לפעל. ודוקא לשם שמים, אבל לתאותו, הרי האיש כאשר הולך אחר תאותו הוא חמרי בעצמו, ואיך* יהיה נחשב צורה לאשה כאשר הוא בעצמו חמרי.

"ויהי אומן את הדסה". במדרש רבה (ב"ר א, א) רבי יהושע פתח, "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל), אמון מוצנע, כמו דאת אמר "ויהי אומן את הדסה", עד כאן. פירוש, כל אומן, הילד שהוא מגדל אותו, הילד הוא תחת כנפיו, ולפיכך "אומן" הוא לשון מוצנע. כי כאשר אסתר היתה יתומה מאב ואם, לא היה לה מי שמגין עליה, כמו שהם כל היתומים. ומרדכי לקחה לו, היה לה מי שהיתה תחת כנפיו. ואין זה דומה לאב ואם שמגדלים בניהם, מפני שהם אב ואם להם. אבל זה שמגדל אותו בביתו, ואינו אב ואם, הוא מוצנע תחת כנפיו.

וראוי לה זה השם "אסתר" ביותר, כי אסתר נקראת מפני שהיה לה מדת הצניעות וההסתר, ודבר זה היה גורם שהיא היתה הגואל, כמו שפרשנו למעלה, ולכך היתה מוצנע ונסתר אצל מרדכי. וכמו שם "אסתר" היה לה בשביל הצניעות וההסתר שנמצא בה, כך שם "הדסה" גם כן נקרא על ענין זה, כי ההדס עליו מחפין את עצו (סוכה לב:), עד שהעץ, שהוא העיקר, הוא מכוסה מן העלין. לכך אמר "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", ושתי השלימות [היו לה]; "הדסה" על שם שלא היתה מגולה, רק מחופה. ושם "אסתר" על ההסתר הגמור. כי יש נשים שהם בגלוי ובפריצות, ועל זה נקראת "הדסה", שעליו מחפין עצו, ואינו מגולה. ויותר מזה, שהיא נסתרת, לכך נקראת "אסתר" על שם הצניעות.

ובמדרש (ב"ר ל, ח), רבנן אמרין, כל מי שנאמר בו "היה" זן ופירנס; נח, שנאמר בו (בראשית ו, ט) "איש צדיק היה", זן ופירנס כל י"ב חודש, שנאמר (שם פסוק כא) "ואתה קח לך וגו'". יוסף, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו" (בראשית מז, יב). משה זן ופירנס את ישראל ארבעים שנה במדבר. איוב, "ואוכל פתי לבדי [ולא אכל יתום ממנה]" (איוב לא, יז), שמא לא אכל יתום ממנו, אתמה. מרדכי, זן ופירנס. רבי יודן אמר, פעם אחת היה חוזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה, והיה מניקה הוא. רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, בא לו חלב והיה מניקה. דרשה רבי אבא בציבורא, גחוך ציבורא לקליה. אמר להון, ולא מתניתא היא (מכשירין פ"ו מ"ז), רבי שמעון בן אליעזר אומר, חלב זכר טהור.

וביאור זה, כי מי שזן ופירנס, מפני שהוא נותן קיום לאותו שמפרנס, ולכך כתיב אצל המפרנס לשון "היה", כי "היה" הוא הויה שעבר, וכל עבר הוא קודֵם, וזה שזן ופרנס את אחר גם כן הוא קודם לאחר. ולכך כל שנאמר בו לשון "היה" זן ופרנס את אחר, שהיה קודם לו, והיה הויה לאחר. ומפני כי אסתר היתה מוכנה לקבל פרנסת* מרדכי, ולא מן אחר כלל, שהרי כתיב אצל אסתר "ותהי לו לבת", ומאחר שהיתה לו לבת, היתה לגמרי לו לבת, ומניק אותה לגמרי. ולכך אמרו שהיה מרדכי מניק את אסתר, ובא לו חלב.

ויש לפרש כי כאשר היה מפרנס אותה מרדכי, ולא היה לו מינקת, הושפע הברכה במזון, והיה זה על ידי מרדכי, ונעשה המזון חלב במעיה, והיה זן את אסתר כאילו היה חלב לגמרי, וכך היה במעיה, כאשר היא לבת למרדכי. ומפני כי הוקשה להם כי חלב אין שייך לזכר, ועל ידי מרדכי אין* שייך שתבוא ברכה זאת להיות חלב, שהוא לגמרי חוץ לסדר העולם. ועל זה אמר שהרי שנינו (מכשירין פ"ו מ"ז) "חלב זכר טהור", ואם כן שייך חלב אצל הזכר. ולפיכך הושפע מן מרדכי ברכה זאת, להיות פרנסה מה שהיה מפרנסה, ונעשה חלב במעיה. וכל זה מפני כי מרדכי נתן השם יתברך אליו אסתר לבת.

ויש לדעת כי הזכר גם כן יש לו בחינה מה אל החלב, כאשר יש לו גם כן סימן של דדים בזכר, וכמו שאמר "חלב זכר טהור". רק בשביל שהזכר יותר רחוק מטבע החלב, ולכן שפע החלב אינו יוצא לפעל אצל הזכר. רק אם יש בו הכנה, וזה יותר כאשר ראוי לזה, ודבר זה גורם שיוצא אל הפעל. אבל האשה, אצלה נמצא החלב בפעל. ומרדכי, שנתן השם יתברך לו אסתר* לבת, ודבר זה מן השם יתברך*, גם כן היה מן השם יתברך שיהיה הפרנסה נעשה חלב. ואם לא היה זה ממש, מכל מקום היה הפרנסה שלו טוב כמו חלב, כמו שאמרנו, כי מן השם יתברך הוה*.

וכל זה מורה על הגאולה הזאת, כי אסתר היתה מקבלת על ידי מרדכי שפע עליון מאוד, שבזה היתה גוברת על המן. וזה היה גורם גם כן שהיתה אסתר מקבלת שפע חלב על ידי מרדכי, כי החלב הוא בא ממקום עליון נסתר, וכדאמרינן בפרק קמא דברכות (י.), ינק משדי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג, ב) "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו", וכמו שפרשנו שם. והבן זה מאוד, והכל הוא דברי חכמה.

ומכל מקום גם יש לפרש הכל כפשוטו, כי ראוים מרדכי ואסתר לניסים כמו אלו, וכאשר ראוי מרדכי שיהיה הוא אומן הדסה, נעשה דבר זה גם כן ממש על דרך נס, וכך יש לפרש. וכך משמע במסכת שבת בפרק במה בהמה (נג:), ויש לפרש שם שהדברים הם כמשמעות שלהם, שהניק אותו ממש. ומכל שכן כאן שכתיב "ותהי לו לבת", ודבר זה היה מן השם יתברך. שכל* מעשה המגילה הזאת היו מן השם יתברך, וכיון כי מן השם יתברך היה שהיתה לו לבת, ומן השם יתברך הכל בשלימות הגמור, לכך היה גם כן החלב מן השם יתברך, עד שהיא לו לבת לגמרי, כאשר ראוי להיות.

"ויהי אומן את הדסה", במדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתרנג), רב אמר, בת ארבעים היתה. ושמואל אמר, בת שמונים היתה. רבנין אמרין, בת שבעים וארבעה, מניין "הדסה". רבי ברכיה בשם רבי נחמיה אמר, אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אתה יצאת מבית אביך מחרן בן ע"ה שנה (בראשית יב, ד), אף אני מעמיד גואל ממך בן ע"ה, כמניין "הדסה".

ויש להקשות, הרי לא נמצא בכתוב רק "נערה", ובכל מקום "נערה" ולא "בוגרת" (כתובות לח., מח:), ואיך אפשר לומר כי היתה בת ע"ה. ועוד, שהרי אף על שרה לא אמרו רק כי "בת ז' כבת עשרים ליופי" (ב"ר נח, א), ואיך תהיה זו בת ע"ה, ויהיה נאמר עליה (כאן) שהיא טובת מראה. ולכך יש לפרש כי הדבר שאמרו כאן שהיא בת ע"ה הוא על דרך זה; כי אסתר אינה כמו שאר נשים, שעל אסתר היה רוח הקודש, ובודאי מזה תדע כי חכמה היתה גם כן בדברים האלקיים, ולכך אמרו כי בת ע"ה היתה. וזה כי מי שיש בו חכמת האלקים בפרט נקרא "זקן", כמו שאמרו (קידושין לב:) אין "זקן" אלא שקנה חכמה. ואפילו יניק וחכים גם כן נקרא "זקן" (שם). ולכך אמר כי אסתר היתה בת ע"ה שנה, כי היתה חכמה עד שהיה לה חכמה שיש לאדם שהוא בן ע"ה שנים. כי ע' הם ימי חיי האדם, וחכמים כל זמן שמזקינים דעתן נוספת עליהן (שבת קנב.), ולפיכך כאשר הוא בן ע"ה שנה ראוי לו החכמה יותר. וכבר בארנו הטעם כי האדם הוא בעל גשם עד שהוא זקן בימים, ואז הכחות הגשמיים מסתלקים ממנו, כאשר הוא נראה לעינים. וכאשר כחות הגשמיים מסתלקים, אז השכל הנבדל גובר יותר. ולפיכך כל זמן שיש כאן זקנה, גובר כח השכלי יותר. ומכל מקום כאשר הוא זקן לגמרי, והוא חלש, אין לאדם השכל כל כך, שהחולשה של הגוף מבלבל* את שכלו, עד שאין לו השכל בשלימות.

וסבירא ליה להך מאן דאמר כי בת (-ע"ה-) [ע"ד] שנה היתה, כי עד ע"ד שנים שהוא עדיין מעוט השנים של עשרה, שלא בא לכלל גבורות, לא יצא מכלל גדר שיבה, ואין לו תשות של שמונים, ושכלו עדיין בתוקף שלו כמו שהיה קודם, ולכך היותר חכם הוא בן ע"ד שנה. אבל בן ע"ה, שכבר עבר חציין מן עשרה, כי מחצה על מחצה הוא כמו רוב (פסחים עט.), ויש לו חולשת הגוף לגמרי, ודבר זה מבלבל שכלו. ולמאן דאמר בת ע"ה שנה היתה, דעתו כי לא נקרא רוב רק כאשר עבר רוב השנים של עשרה, דהיינו שש שנים. אבל בן ע"ה, שהוא מחצה עשרה, עדיין לא יצא מעניין הראשון של ע' שנה, ויש לאדם עוד החכמה.

ולמאן דאמר בת שמונים, סבר כל זמן שלא בא האדם לכלל גבורות, דהיינו עד שמונים, עדיין הוא בכחו של ע' שנים*. פירוש, כי הוא סבר שעד שמונים אין מתחילין ימי גבורות, ולכך אמר בת שמונים היתה.

ולמאן דאמר בת ארבעים היתה, כי "בן ארבעים לבינה" (אבות פ"ה מכ"א), ולמה בן ארבעים לבינה, כי עד ארבעים לא עברו רוב שנותיו של אדם, ועדיין הגוף חמרי גובר עד ארבעים שנה, שאז התחיל החמריי להתמעט, והשכליי להתגבר, לכך בן מ' שנה לבינה. וסבר כי אסתר, כאשר לקחה אחשורוש, היה לה הבינה שיש לאדם כאשר הוא בן מ' שנה, עד שהיה רוח הקודש עליה. והבינה הוא כאשר האדם הוא בן ארבעים. ואף על גב שלא תמצא זה בשאר אדם, שיהיה נקרא אחד* שהוא רך בשנים (-שנחשב-) "זקן" בשביל חכמתו. כי דבר זה לא שייך בכל אדם, כי אף שהאדם הוא חכם, מכל מקום מצד ילדותו האדם נוטה אל הגוף, ולא נקרא "זקן". אבל אסתר זכתה לזה, שכל עניין שלה היה במצוע, ולא היתה נוטה אל הגופני יותר. לכך אמר שהיא בת ע' או בת ע"ה או בת מ'.

אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה מאוד, בא לומר כי אסתר היתה דביקות ברוח הקודש, ואותה מדריגה ראוי לה מספר ע"ה, שהם נחשבים אלו ע"ה כמו שבעה ומחצה, כי כל עשרה נחשב כמו אחד, ולכך אמר כי בת ע"ה היתה. וכן למאן דאמר שהיתה בת ארבעים, סבר כי המדה העליונה הזאת שהיתה אסתר זוכה לה ראוי אל אשר הוא בן ארבעים. וכן למאן דאמר בת שמונים היתה, סבר כי המדה שהיתה אסתר זוכה להיות דביקה הוא מספר שמונים, ודבר זה תבין. ולפי פירוש זה, מאן דאמר בת ע"ד שנה היתה, היינו שעברה ע"ד, והיא בת ע"ה. ולא פליגי, רק כי מאן דאמר בת ע"ד, מפני כי מניין "הדסה" הוא ע"ד, הוצרך לומר שכבר עברו ע"ד, והיא בת ע"ה. והבן זה מאוד. ואין להאריך בדברים כמו אלו, שהם דברי חכמה, והם דברים עמוקים, כי חולקים הם במדריגת אסתר.

פסוק י

"לא הגידה אסתר וגו'" (פסוק י). פירוש זה, כי אם היתה מגדת עמה ומולדתה, היה מרדכי חושש, כי שיהיו יראים האומות שהמלכה תגדל מולדתה על כל השרים, ותשפיל אחרים. או באולי יהיו יראים כיון שהמלכה מן היהודים, תהיה המלכה שונאה את אשר אינה מן אומתה, ותהיה מסיתה את המלך עליהם. ובודאי הם חפצים יותר לעשות מלכה מן אומה שלהם, ובשביל כך יהיו חושבים להפיל את אסתר בכמה דברים של לשון הרע, עד שיהיה נעשה לה כמו שנעשה לושתי, ולכך צוה עליה כי לא תגיד את עמה ואת מולדתה.

והוה ליה למימר 'לא הגידה את עמה בלבד', וכיון שלא ידעו עמה, אם כן גם כן לא ידעו משפחתה. אבל לא היתה אסתר מעלמת עמה בשביל שהיתה יראה באולי יחשבו האומות שתגדיל אסתר כל עמה, כי אין לחוש לדבר זה. רק בשביל שעל כל פנים היתה צריכה להעלים משפחתה, כי זה בודאי יחשבו כל השרים עליה שתגביה אסתר את מרדכי, כמו שעשתה באמת* (להלן ח, א-ב). וכיון שעל כל פנים הוצרכה להעלים מולדתה, העלימה גם כן אומתה, מטעם אשר אמרנו שלא יחשבו עליה שתגדיל את אומתה ותגביה אותם. ובלאו הכי גם כן לא קשיא, כי פירוש "מולדתה" שהיא ממשפחת מלכים, כי כן באמת אסתר היתה מזרע שאול המלך (רש"י כאן). ואם אמר "לא הגידה אסתר את עמה", אפשר לומר כי מכל מקום הגידה משפחתה, שהיא בת מלכים, ולכך אמר "ואת מולדתה". גם נראה לומר כל שהם בדת אחת נקראו "עמה". ולפיכך אף אם לא הגידה עמה, אפשר כי הגידה מולדתה. כי כאשר יגיד איש מולדתו, עדיין אין ידוע עמו אשר הוא מצורף אליו. ולכך אמר שלא הגידה אסתר מולדתה.

וכך אמרו במדרש (ילקו"ש אסתר תתרנג), "כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד", שהיה בורח מן הגדולה. שהיה המלך אומר לאסתר בת מי את, אצל מי גדלת, ואעשה אותם גדולים מלכים ושלטונים. אמר לו הקב"ה, אתה בורח [מן] הגדולה*, חייך שאני מגדלך. דבר אחר, חשב מרדכי בלבו, מיום שגלו ישראל אינם מכובדים על העמים, שלא אעשה דבר ויעמדו על עמו של הקב"ה, ויודעים שאסתר קרובתי היא, ויאמרו למלך אשתך יהודית היא, ויכריתו עמה ובית אביה. אף על פי כן, לא זז, הולך ומביט עליה כל הימים שלא יהרגוה, כשם שהרג לושתי.

ופירוש זה המדרש, שהיה מרדכי מוכן לדבר זה להתרחק מן המלכות, כמו שעשה שאול המלך, שהוא היה ראש יחוסו, שהיה בורח מן המלכות, לכך צוה עליה שלא תגיד. וזה גרם שזכה לנצח את המן, כמו שהתבאר למעלה, כי בשביל שהיתה אסתר יתומה ולכך זכתה אסתר להיות גואל.

ופירוש דבר אחר כמו שאמרנו, שהיה ירא מרדכי שלא יבוא קלקול לאסתר לסכן אותה ואת עמה ואת מולדתה. ואם תגיד עמה, אף על גב שלא תגיד מולדתה, היה ירא שמא יהרגוה כמו שהרגו לושתי. ולכך כתיב (פסוק יא) "בכל יום מרדכי מתהלך לפני חצר המלך לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה". כי מפני שהיה מרדכי ירא באולי אף כי אסתר לא תגיד את עמה ואת מולדתה, באולי נודע להם ממקום אחר על ידי אחרים, ובאולי יסכנו אותה מפני שאינם* רוצים שתהיה מלכה מאומה אשר הם מתנגדים להם, כי תגביה את עמה ואת משפחתה כמו שאמרנו, שיחשבו כי יהיו עמה ומולדתה קרובים אל המלכות, כאשר היה זה בסוף. או אסתר עצמה (-תנשא-) [תשנא] את שאין אומתה, ותעמוד עליהם להסית את המלך עליהם. ובפרט מפני כי כל האומות שונאים* את ישראל, ולכך לא ירצו כלל שתהיה המלכה יהודית, לכך היה ירא באולי יסכנו אותה.

אבל לפי הפשט יש לפרש "ובכל יום מרדכי מתהלך לפני חצר המלך" וזה בשביל אהבת אסתר היה מתהלך לפני חצר המלך לדעת שלום אסתר, שלא קרה לה דבר מה, ועל זה שייך "שלום אסתר". "ומה יעשה בה"; אם מרחיקין אותה מבית המלך, או מקריבין אותה. רק מפני [ש]הפסוק נכתב אחר שאמר "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", לכך דרשו כמו שנזכר למעלה.

תוכן העניינים

אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה