אור חדש· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
פרק ד · פסוק טז
"לך כנוס את כל היהודים" (פסוק טז). דבר זה רמזה לו על התפילה, שיתפללו, ובדבר זה שייך "לך כנוס", כאשר ילכו לבית הכנסת להתפלל, ולא יתפלל כל אחד בביתו, רק תהיה תפילת צבור. וכן פירשו התוספות על מה שאמרו (מגילה ב.) "יום שלשה עשר זמן קהלה לכל היא", שהיו נקהלים להתפלל. ובלשון זה שאמרה "לך כנוס את כל היהודים" משמע שיכנס אותם יחד.
וזה רמז מה שאמרו בפרק קמא דברכות (ח.), רבי נתן אומר, מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר ולא ימאס", וכתיב (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי כו'". אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, עד כאן. ורצה גם בזה כי השכינה הוא עם ישראל בגלותם* כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל, וישראל הם בגלותם, הרי נאמר עליו גלות מצד הזה כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יתקבץ העם אל השם יתברך, כמו בתפילת הצבור, דבר זה נחשב כמו יציאה מן הפיזור, אשר ישראל פזורים מבין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות. ודע, כי ישראל בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראים פזורים בין האומות. אמנם כאשר היו מתפללים נקראו "צבור", כאשר הם מתאספים ומתקבצים אל השם יתברך, ובזה יוצאים מבין האומות אל ה', ומתעלים מביניהם.
ועוד יש להם התרוממות והתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים* האדם מתרומם אל השם יתברך, כי המדה הזאת כאשר גומל חסד והוא טוב לבריות, בזה מתעלה ומתרומם האדם. ודבר זה מבואר במסכת בבא בתרא (י:), שאלו לשלמה*, עד היכן כחה של צדקה, אמר להם כו' עד (תהלים קיב, ט) "פיזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד". וכל הדברים האלו כי גמילות חסדים מדת אברהם, שנקרא "אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה), והיה אב ורם בשביל מדה זאת.
ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין האומות לגמרי, וזהו על ידי תורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא דשנו (אבות פרק ו, ב) "כל העוסק בתורה מתעלה".
ולכך אמרו (ברכות ח.) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פדה לי ולבני מבין האומות. כי על ידי ג' דברים אלו יש כאן התעלות מתוכם, עד העולם העליון. כי על יד קבוץ שמתפלל עם הצבור הוא קבוץ אל הפיזור שהוא בעולם התחתון. ועל ידי גמילות חסדים, ועל ידי התורה מתעלה למעלה לגמרי, כי התורה היא מעולם השכליי. ולכך על ידי שלשה דברים הם מתעלים*.
ולכך אמרה "לך כנוס את כל היהודים". כי דבר זה שמתפללים יחד הוא כנוס גליות, כאשר מתכנסים יחד להתפלל אל השם יתברך, ולא ישלוט בהם האויב. ואין צריך שיהו כלם ביחד, רק שיהיו אל השם יתברך, כמו שהוא כנוס גלויות, שמתכנסים אל השם יתברך.
ויש לפרש גם כן שהוא רמז על שנהנו מסעודת אחשורוש, ולכך אמרה "לך כנוס", כלומר כמו שנתכנסו לסעודתו, עתה יכנסו ויצומו ג' יום ולילה. ולכך קאמרה גם כן "וצומו עלי [ואל תאכלו ואל תשתו] שלשת ימים לילה ויום", ולא הוי צריך לכתוב רק "וצומו עלי שלשת ימים וגו'". אלא כנגד אותם שאכלו ושתו בסעודת אחשורוש, כנגד זה לא יאכלו ולא ישתו שלשת ימים גם כן. וכך הוא במדרש (ילקו"ש ח"ב תתרנו), כמו שיתבאר.
"וצומו עלי". וקשה, דמאי "עלי" שייך כאן, כיון שרצתה לומר שיצומו על הגזירה הזאת. ויראה לומר שכך אמרה, שיצומו עלי שאצליח כאשר אכנוס לפני המלך לבקש על עמי. ולא אמרה 'וצומו ג' ימים בשביל גזירת אחשורוש', מפני שאמרו חכמים ז"ל (ב"ק צב.) המתפלל על אחר והוא עצמו צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה. ולכן אמרה "וצומו עלי", ואתם תהיו נענים תחלה, שהרי גם אתם צריכים לזה. ואם מתפללים עלי שאצליח במה שאני נכנס לפני המלך, תהיו אתם נענים.
"ואני ונערותי אצום כו'"". יש להקשות, שאמרה "ואני ונערותי", אם כן שתפה עמה נערותיה, ואחר כך אמרה "אצום" לשון מדבר בעדו. ונראה שבא לומר, שלא היה כוונת אסתר בצום של נערות שלה, כי בודאי אותם הנערות לא היו יהודים, כי אם מאומה אחרת, כי לא לקחה אסתר נערות יהודים, כדי שלא ידעו* כי היא יהודית. ולכן לא היה כוונתה של אסתר שיצומו, רק אמרה "אצום". ומה שאמרה "אני ונערותי", דבר זה עשתה אסתר שאם יכעס המלך עליה לומר לה למה נכנסת בלא רשות, אלא שאין עליך מורא מלכות. יכולה על זה לומר איך אין עלי מורא מלכות, שאם אין עלי מורא מלכות למה הייתי מתענה ג' ימים וג' לילות, רק בשביל שאני יראה ממך, ובשביל כך היה לנו התענית. ואם לא יאמין אחשורוש, הרי הנערות יכולין לומר לו שכן הוא, שהתענו ג' ימים וג' לילות על זה.
ויש לומר גם כן מפני כי האנשים יש להם קבוץ ביחד בתענית, כמן שאמרה "לך כנוס את כל היהודים", ובזה שייך לומר "צומו" שהם רבים. אבל נשים שאין להם חבור ביחד, אין שייך לומר "נצום" כאילו יש להם אסיפה ביחד לתענית צבור, אבל נשים אין להם קבוץ יחד*. לכך לא אמרה "נצום", דהוי משמע נצום ביחד, ואין זה שייך בנשים, לכך אמרה "אצום", דהיינו כל אחד ואחד.
ויש מפרשים צומו עלי שלשת ימים ושלשת לילות, והם ע"ב שעות, במספר ו"בכן". אבל אני שיש לי לילך לפני המלך ביום הג', ואין ראוי שאלך כאשר יש לי תענית ג' ימים וג' לילות, כי היושב בתענית לא נראה יפה, לכך "אצום כן", והוא מספר ע' שעות, כי צריך אני לאכול שתי שעות קודם.
"ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת". ובגמרא (מגילה טו.), אמר רבי ירמיה בר אבא, "אשר לא כדת", שכל יום ויום באונס, ועכשיו ברצון. מפני כי הוקשה* לו, שאם [לא] כן, איך אמרה אחר זה "כאשר אבדתי אבדתי", כי זה חסרי אמונה, אחר שאמרה "צומו עלי" היה לה לבטוח בו יתברך שלא יהיה נעשה לה דבר. לכך פירש כי כך רצתה לומר "ובכן אבא אל המלך שלא כדת", שיהיה ברצון. ואף על גב שאין צריך בשביל כך שתהיה נבעלת ברצון, מכל מקום אני מתיחד עמו ברצון, ואפשר ש[י]בעל, וכאילו הכל גם כן ברצון. "וכאשר אבדתי אבדתי". כאשר אבדתי מבית אבא, אבדתי ממרדכי. כי מבית אבא אבדתי, כי כל אשה היא רגילה בבית אבא, שהרי אם הדירה בעלה שלא תלך לבית אביה יוציא ויתן כתובה (כתובות עא:), וכאשר אני בבית המלך אין היכולת בידי לילך לבית אבי. ולכך "כאשר אבדתי אבדתי". ויש לפרש גם כן כי הוקשה לו מה שאמרה "אשר לא כדת", והוי ליה לכתוב "אשר לא כדת המלך", וכך משמע שם.