אור ברסלב
אור זרוע חלק ד

אור זרוע· רבנו יצחק מווינה

חלק ד

חלק ג

פסקי סנהדרין

סימן א

אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. פי' דאמרי להו בעלי דינים אי דינא דאורייתא הוא לדון בשנים אנו מקבלים אתכם ואם לאו אין אנו מקבלים אתכם. ועל כי האי גוונא קאמר שמואל דיניהם דין דאורייתא אלא שנקראו ב"ד [חצוף] מדרבנן שלא היה להם לדון כ"א בשלשה. ופליג ר' אבהו וסבר דאפי' כי האי גוונא אין דיניהם דין עד שיהיו שלשה. ואיתיביה ר' אבא לר' [אבהו] דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דיניה דינא ואפילו ביחיד כדמשמע לישנא דן את הדין וכ"ש שנים. ושנינן הב"ע דקבלוהו עילוייהו פי' דאמרו בעלי דינין אע"ג דידעינן דדיני ממונות בשלשה אנו מקבלים אותך עלינו. ופרכי' אי הכי אמאי משלם מביתו. דאמרי ליה דיינת לן דין תורה פי' וזה הואיל וטעה אין זה דין תורה ומשלם מביתו ואינו מחזיר את הדין הואיל וקבלוהו עילוייהו מדעתייהו בלא טעותא. ומדקדק רבינו יצחק בר אשר זצ"ל מהכא דדוקא בחד או בתרי בעינן דקבלוה עילוייהו אבל בשלשה שדנו אפי' בעל כרחם של בעלי דינין הוי דינייהו דינא. ואפי' הן הדיוטות דכולא שמעת' בהדיוטות עסקינן דהא דב נחמן אית ליה דשמואל כדאמרי' יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא. ופ' השולח בגיטין סבר דבתרי נמי בי דינא קרי להו דהיינו כשמואל ואפי' הכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא דיינינא אפי' יחידי דהיינו מופלג ומופלא חשיב כתלתא הדיוטות. דאינהו נמי היכא שדנו אפילו בעל כרחם של בעלי דינים דינייהו דינא. אלא הכא דקא בעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות ומרצונם. (אבל הכא דקבעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות אבל חד דמופלג ומופלא כרב נחמן וכגון ר' חייא ואי נמי תלתא הדיוטות אי דנו אפי' בעל כרחייהו דבעלי דינין הוי דינייהו דינא. ולא נחלקו שמואל ור' אבהו אלא בתרי הדיוטות. ופסק בהלכות גדולות כשמואל משום דרב נחמן קאי כוותיה כדאמרי' בפ' השולח דסבר רב נחמן ובתרי נמי בי דינא קרי להו. הילכך כל היכא דקיבלוה עילוייהו אפי' חד הדיוט דיניה דינא ומה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו ואפי' נשא ונתן ביד דהא ההיא דדן את הדין מוקמי' לה כשנשא ונתן ביד. ואפי' אי אמרי ליה דון לן דין תורה משלם מביתו ואי לא לא משלם מביתו. וכן הדין בתלתא הדיוטות. ואפי' דנו על כרחייהו דבעלי דינין. וכן יחיד מופלג ומופלא דגמיר וסביר. וכגון שלא טעה בדבר משנה דאי טעה בדבר משנה חוזר הדין לגמרי ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא שטעה אין דינו דין. אבל כי אמרי' דדיני' דינא ומשלם מביתו היינו שטעה בשיקול הדעת וכפירש' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמ' הילכת' לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. פירש"י זצ"ל סוגיא דעלמא הילוך הדין הילכך דיניה לא הדר. דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. האי בעל דין דנקיט לא בעי לשלומי דא"ל פסקת לי דינא. ומיהו איהו בעי לשלומי כיון דסוגיין דעלמא אזלא כאידך. עכ"ל:

הילכך כל היכא שטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד משלם הדיין. אבל אם לא נשא ונתן ביד פטור. ואפי' הכי מביתו. ובעל דין דנקיט לא משלם. ומסתייעא מילתיה דפרכי' דיש פרקין אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לוין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט לא משלם. הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוי נעילת דלת. והא דאמרי' דטעה בשיקול הדעת משלם היכא שנשא ונתן ביד היינו דוקא דלא נקיט רשותא. אבל אי נקיט רשותא וטעה בשיקול הדעת אע"ג דנשא ונתן ביד אפילו הכי לא משלם. דאמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכי אמר שמואל לישקול רשותא מבי ריש גלותא. והא דאמרי' גבי שיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו. אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דדוקא כי האי גוונא משלם שידע דפליגי אהדדי. אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי. והדיין לא ידע כי אם דברי האחד. ולא ידע שהאחד חולק עליו והורה ודן. כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וה"ה אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דאם יש טענה בתלמוד שרבינו שלמה זצ"ל מפרש בענין אחר וגאונים אחרים מפרשים בענין אחר ולא ידע כי אם פירוש אדר ודן והורה כפי אותו פירוש כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הורה מו' רבינו יהודה בר יצחק הלכה למעשה. והביא ראיה מפ' זה בורר דאמרי' התם ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. תבעינהו בדינא באידך פלגא קמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמרי ניחזי וניהדר. אמר להו כבר הורה זקן. אלמא אע"ג דר' חייא פליג עליה אפי' הכי כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו דמדקאמר כבר הורה זקן משמע שהוראתו הוראה ולא בעי שלומי. מיהו נראה בעיני שאינה ראיה דלא דמי להיכא דפליני תרי תנאי או תרי אמוראי והילוך הדין אזיל כחד מינייהו דהוה ליה למידע אי איכא דפליג עליה אי לא ופשע במאי דלא גמר ובעי לשלומי. אבל הכא ר' ישמעאל בר"י [בר] פלוגתיה דר' חייא הוא ומדנפשיה פליג עליה. הילכך אין כח ביד ר' חייא להחזיר דינו של ר' ישמעאל:

[דף ו' ע"א]
אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין. דאי ס"ד צריכה קנין. למ"ד תלתא ל"ל תסגי ליה בתרי ולקנו מיניה. פרש"י זצ"ל תסגי בתרי ולקנו מיניה דכיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו הרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא ליפות כח ב"ד דאע"ג דלא קנו מיניה לא נהדר. והלכתא פשרא צריכה קנין. ופרש"י זצ"ל ואפי' נעשת בשלשה לפירוש' מסקנא דשמעתין דאפי' ב"ד שלשה שעשו פשרה צריכה קנין. וקשה לי דמאי טעמא שבקינן לסברא קמייתא דבפני שלשה לא בעי קנין. ונראה בעיני לפרש והילכתא פשרה צריכה קנין דוקא בפני שנים. לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי פשרה לא בעיא קנין. אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה. לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין. אבל בשנים בעיא ובשלשה לא בעיא קנין בסברא קמייתא דרב אשי:

סימן ב

וכן פסק בהלכות גדולות דפשרה צריכה קנין דדוקא בפני שנים אבל בפני שלשה לא בעיא קנין:

[שם]
ת"ר כשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה. נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ר' יהושע בן קרחה אומ' מצוה לבצוע:

[שם ע"ב]
אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה. וכדאוקמי' במצוה להזכיר הפשרה ולמימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. ולת"ק ליכא מצוה לומר הכי אלא רשות. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן הדין נוטה [אין] הדשות בידו לעשות פשרה כל זמן שלא נגמר הדין ובהא פליגי דלת"ק אפי' שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה הרשות בידו לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר הדין אינו רשאי לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק מק"ו דהשתא לת"ק דלית ליה מצוה אלא רשות אפילו הכי כל זמן שלא נגמר הדין אע"ג דידע להיכן הדין הרשות בידו לעשות פשרה. ר' יהושע בן קרחה דאית ליה מצוה לא כל שכן. הילכך קיימא לן דמצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו אע"ג דידעי להיכן הדין נוטה הואיל ולא נגמר הדין. ואי מתרצים מפשרים בינייהו ואי לא לא מפשרי' בינייהו. מיהו מה שפרש"י זצ"ל נגמר הדין אי אתה דשאי לבצוע דהיינו שכבר אמרו איש פ' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. לא נהירא אע"ג דלשון התלמוד מוכיח כן. מ"מ לא מסתבר למימר הכי דכיון דנתגלה להם לגמרי איך יגזלו את ממונו. ולא מסתבר למימר שלא יטעו שלא יאמרו אנו יראי' שמא טעינו בדין כדי שיתרצה בפשרה. ונראה לפרש נגמר הדין דהיינו שדקדקו היטב בדין וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא לומ' איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. דכיון שנתברר כל כך אין להטעותן לעשות פשרה. שאם היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה בפשרה בשום ענין. ומשתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר' שמעון בן מנסיא היינו שכך נרא' להם שיזכה לפי טענותיהם. אבל לא דקדקו כל כך שכבר יש להם לומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. אבל היכא שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב בהא מודו כ"ע שאין רשאי יותר לבצוע ביניהם:

סימן ג

מיהו היכא דאיכא שבועה על הנתבע או על התובע אע"ג דדקדקו כל הצורך דלא למיחסר אלא למימר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. פי' רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דאפי' הכי שרי למימר להו לעשות פשרה כי היכי דליפטרו מעונש שבועה:

[שם]
ר' יהודה אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא רודפו. משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנ' לא תגורו מפני איש:

סימן ד

פי' רש"י זצ"ל שמא יתחייב חזק ונמצא רודף את הדיין. וכן משמע בדבריו מדנקט קרא דלא תגורו מפני איש דאיירי בדיינים. ופריב"א ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דדוקא אחד רך ואחד חזק אבל שניהם חזקים אפילו קודם שידע להיכן הדין נוטה. משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם וחייב ליטפל בדינם דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך:

סימן ה

ראיתי ריב אנשים אשר חתמו עליו ישישים. והמה זקנים וראשים. ראשי האבות לבני ישר' הח' ר' יהושע והח' ר' הושעיא. ואלה דברי האבות וטענותם. הנה היום נתעצמו לדין ראובן ושמעון בפניי. וקבלו בקנין לעשות ככל אשר יפסקו ובא ראובן ותבע וקודם שפסקו ושסיים טענותיו. נתחדשה מריבה בין ראובן ובין אחד מן הדיינים כי היה בעיניו כבעל דין תביעו' על אותה קרקע. אך אם יביאו שלישי ממקום אחד יסיימו דבריו. ומתוך אלו הדברים בא אחד מן השנים אשד נחשב בעיני ראובן תם וישר וסילק עצמו מן הדין. ולא רצה לגמור את הדין על פי הטענות אשר שמע כי אמר אחרי אשר לא נסתיימו טענות של ראובן ויש לו תביעות על אותו קרקע אי אפשר לידע להיכן הדין נוטה. ועוד כי חבירינו הוא שונא לראובן ולא דיבר עמו שלשה ימים מחמת איבה. עד כאן דבריהם. וכן אני בעיני שיפה עשה הדיין שסילק עצמו. כדתניא פרק קמא דסנהדרין משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. והשנים פשיטא שאין יכולין לגמור את הדין. דלא עדיפי משנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינין כיון דמעיקרא אדעתא דתלת יתבי. ועוד כי אפילו יביאו השלישי ממקום אחר. או ירצה אותו שנסתלק לחזור לישב עמהם . לכאורה אני קורא על השונא והוא לא אויב לו. (ידיננו) לכתחילה לכל הפחות אינו רשאי לדונו דאע"ג דדיעבד לא מיפסיל. כמו שהקשה הרב יעקב דאורלינש זצ"ל מהא דאוקימנא ההוא דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. לאתויי סומא באחת מעיניו ור' מאיר היא. מאי טעמא לא לאתויי שונא וכרבנן שכשר להעיד ואינו כשר לדון כדאיתא בפ' זה בורר אלא ודאי לא מיפסיל בדיעבד. וכן אוהב נמי לא מיפסיל בדיעבד. וכל הני דכתובות דקא פסלינן ליה לדינא לכתחילה אע"נ דנקט לשון פסול. כן נראה לפרש אע"פ שהיינו יכולין לומר דבדיעבד נמי (לא) מיפסיל והאי דלא נקט ליה למימר לאתויי שונא דלא נקיט אלא פסולי דלית להו תקנתא דומיא דגר וממזר דמייתי התם מכללא. והנה העדה כולה קדושה וכתורה ולא יריבו ביניהם אך תחזור האהבה לקדמתה והיה זה שלום יצחק בר אברהם זלה"ה:

[דף ט' ע"א]
רבי עקיבה אומר לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו. א"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה. על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. אמר רבי יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחים [ואחד] שראו באחד שהרג את הנפש. פריב"א זצ"ל דאתרוייהו קאי בזמן שהתרו בהן. ואע"ג דבדיני ממונות לא שייך התראה מ"מ צריך לבודקם אם לשם עדות נתכוונו כולם. והיינו דקא בעי עלה פ"ק דמכות היכי אמ' להו לידע אם לעדות נתכוונו כולם. אמר רבא ה"ק למיחזי אתיתו. או לאסהודי אתיתו כו' והאי דקא מסיק רבא למילתיה מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. לאו משום דאדיני נפשות דוקא קאי אלא לישנא דמתני' נקט וה"ק להו מה יעשו שני אחים שראו באחד שגזל את חבירו או מכר לחבירו או הלוה לחבירו. ומה שמפרשים דאדיני נפשות לחודייהו קאי. אבל בדיני ממונות אין צריך לבדוק אלא בכל ענין שנמצא מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. ומפרשין נמי לההיא דקא בעי לה התם היכי אמרינן להו אדיני נפשות קאי. אין נראה בעיני רבינו יב"א זצ"ל משום דקשיא ליה דא"כ דיני ממונות חמורות מדיני נפשות דדיני נפשות אם לא התרו בהן ונמצאו מקצת מהן פסולין עדותן קיימת. ובדיני ממונות לעולם עדותן בטילה. ואפי' לא נתכוונו הפסול' לשם עדות. ועוד אמאי קא בעי עלה היכי אמרי' להו. מה צריך יותר והלא כבר מפורש במתניתא דעל ידי התראה אנו יודעים אם באו כולם לשם עדות ואם לאו. ואיתמר פרק קמא דמכות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ורב נחמן אמר הלכה כר':

סימן ו

ופסק רבינו יב"א זצ"ל דהלכתא כרב נחמן דפסיק כר'. וכי אמ' הילכתא כשמואל בדיני הני מילי לגבי רב אבל שמואל ורב נחמן הילכתא כדב נחמן. הילכך הלכה כר'. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבי.וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וחזינן לגאון דקאמר הני מילי בעדות על פה. אבל בשטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זה לזה. אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד. וכתבו עדותן זה בפני זה. דדמי כמאן דאמרי למיסהד אתינא לא בטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר. דאמ' דילמא חד שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו. ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים מעידים עליו כשירין לזה ופסולין לזה ר' יוחנן אמר פסול רשב"ל אמר כשר. אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. ועוד כתב דהיכא דליכא בשטר אלא תרי וחד מינייהו פסול. אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דהוה ליה מזוייף מתוכו כדגרסי' בפ' זה בורר בענין ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי. ואמר ליה רב יוסף זיל אייתי תרי סהדי דמסריה ניהלך באפי סהדי. ואמר ליה אביי והא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואמר ליה רב יוסף להאיך זיל לא שבקו לי דאוקמיה בידך:

[דף י' ע"א]
אמר רבא פלו' בעל אשתו הוא ואחד מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. מיכן אומר רבי' יב"א זצ"ל שקרובי הנרצח נאמנין להעיד על הרוצח ולא נוגעין בעדות הן. דמה שנהרג הרוצח אין מועיל כלום לא לנרצח ולא לקרוביו דהא הכא דקאמר פלו' בא על אשתו הרי הפסיד לו אשתו ואסרה עליו דנהי דאין נאמנין להורגה. לאוסרה על עצמה נאמן דשוויה על עצמו חתיכ' דאיסורא ואפי' הכי נאמן להורגו. ואפי' הנרצח עצמו אם יכול לדבר עדיין פסול להעיד דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא. כדאמרינן לקמן הוא עצמו היה נאמן לומר פלוני הרגני דמה לי הרגני מה לי רבעני לאונסי:

סימן ז

ויש לי ללמוד מכאן דקרובי המוכה מעידין על המכה לגרשו מבית הכנסת ואפילו המוכה עצמו:

פרק זה בורר

[דף כ"ג ע"א]
דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד פי' כששניהם מתרצים לב"ד אין לנו לכופם לדין. אלא לפני ב"ד שבוררין שניהם. אבל כשהאחד מסרב ואינו רוצה לדון כלל או שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכול לדונו בעל כרחם כדפרי' לעיל. אבל כששניהם מתרצים לב"ד ונשמעים לב"ד. הילכת תקון רבנן מילתא כי היכי דליצייתו לדינא כדאוקימנ' בגמרא דה"ק שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו. ופרש"י זצ"ל דצייתי בעלי דינים דינא. דסבר החייב הרי אני ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיינין עצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. ואיכא נמי לפרש דאותו שבירר ראובן יהפוך בזכות ראובן ואותו שבירר שמעון יהפוך בזכות שמעון ואותו שביררו שניהם יכריע ומתוך כך יצא הדין לאמתו. דאוקימ' דאותו השלישי כו"ע לא פליגי דדעת הדיינין בעינן ואין בעלי דינין יכולין לברור השלישי אלא אם כן הודיעו לדיינין אלו השנים ויתרצו בו שישב עמהם. כי פליגי ר' מאיר וחכמים בדעת בעלי דינים דר' מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן ורבנן סברי דעת בעלי דינין לא בעינן. וקיימא לן כחכמים דלא בעינן דעת בעלי דינין אלא הדיינין עצמן בוררין להן השלישי דדוקא בדיינין איכא קפידא שמא יבררו בעלי דינין אדם שאינו הגון ואיכא בושת לדיינין לישב עמו ולשאל לו. אבל היכא שהדיינין בוררין להם השלישי מאי איכפת להו לבעלי דינין את מי יבררו הואיל ויוציאו הדין לאמתו כל שלשתן:

סימן ח

הילכך יש לי ללמוד מיכן היכא דביררו את שני דיינין וטענו לפניהם שאין בעלי דינים יכולין לומר לדיינים אל תשאלו דיני מפלוני תלמיד חכם אלא מפלוני דהא הלכה כחכמי' דלא בעינן דעת בעלי דינין. ואם היו יכולין למחות (אי) הוי בעינן דעתייהו דסוף סוף כשידעו ימחו ולא יתרצו בדין שיאמרו לא היה לכם לשאול אלא לפלוני. אלא ודאי לא בעינן דעתייהו כלל אלא שואלים הדיינין הדין למי שהם רוצים ובלבד שלא יהא קרוב או פסול. והיכא שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שוב אינו יכול לחזור בו ולומר אני רוצה לברור לי אחד כדתנן פ"ק דבבא מציע' . מצא שטרי בירורין הרי זה יחזיר ואמרי' בגמ' מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא. ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ופרש"י זצ"ל דזה בורר לו אחד כשבוררין להם דיינין כותבין להם זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם. וה"ה שלא כתבו ואיכא עידי בירורין. דכתיבה לא מהניא אלא לענין שלא יחזור בו ויאמר לא ביררתיו מעולם דומיא דשטרי טענתא:

[שם]
מתני' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים או מומחים מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן. פי' ראובן פוסל דיין שבירר לו שמעון שיכול לומר לא אדון לפניו. וכן יכול לומר שמעון לדיין שבירר לו ראובן. ואוקמה ר' יוחנן בערכאות של סוריא דוקא דהיינו יושבי קרנות שיכול לומר לא אדון אלא לפני מומחה. דהואיל וציית דינא אין דנין אותו בעל כרחו אפילו שלשה הדיוטות. ורבנן סברי דהואיל שזה בירר לו אחר מיושבי קרנות גם הוא יברר אחד. אבל היכא שבירר לו מומחה מורים כ"ע שאינו יכול לומר לא אדון לפניו אלא אם כן יביא ראיה שהוא קרוב או פסול. וקיימא לן כרבנן:

סימן ט

הילכך לא שנא בירר מומחה לא שנא בירר לו אחר מיושבי קרנות לא מצי למימר לא אדון לפניו עד שיביא ראיה שהוא קרוב או פסול:

[שם]
מתני' זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן. אוקמה ר' אלעזר למתני' בעדים ממש ולא עדו. ובבא הוא ואחר לפוסלו וכדתרצה רב אחא בריה דרב איקא כגון שקרא עליו ערעור דפגם משפחה שאומר שהוא עבד ממשפחת עבדים [ולהעיד על המשפחה] שלא נשתחררה בא ופסול הוא ואמשפחה קא מסהדי. דר' מאיר סבר הני אמשפחה קא מסהדי. ואיהו ממילא קא מיפסיל דלאו משום האי לחודיה אסהוד. הילכך סהדותא [הוי] ולאו כנוגע בעדות דמי. ורבנן סברי סוף סוף נוגעי בעדותן הן. והלכה כרבנן. אבל ערעור דגזלנותא שעליו הוא מעיד לכולי עלמא נוגע בעדות הוא ואפי' ר' מאיר מודה דלאו כל כמיניה למיפסליה. ולא איתברר לי היכא דהוה רגיל למימר האי בעל דין דהאי עד גזלן הוא קודם זה המעשה או מהימן. מידי רהוה את"ח שאמרה בשעת מעשה. היכא שנוגע בדבר דלא מהימן ואם היה מודה ובא קודם המעשה מהימן. ולא איתבריר לי נמי אי מפסיל האי עד לשאר עדיות. הואיל ועיקר אסהדותיה דהאי לצורכו הוה לא מיפסיל על פיו אפי' לשאר עדיות או דילמא בשאר עדיות שאינו נוגע בדבר מיפסיל על פיו. מיהו גבי שתי כיתי עדים דפרישית בסמוך משמע דלא מיפסלי אפילו לעדות אחרת:

[שם ע"ב]
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מחלוקת בשתי כיתי עדים דר' מאיר סבר צריך לברר וחכמים סברי אין צריך לברר. אבל (בבת) אחת ד"ה אין יכולין לפוסלן. פי' מחלוקת בשתי כיתי עדים שאמר בעל דין בפנינו יש לי שתי כיתי עדים בדבר והביא ראשונה. ועמד חבירו ואחר ואמר פסולין הן דהשתא לאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת ואם ביקש ולא מצא יפסיד דקסבר ר' מאיר צריך בעל דין לברר להעמיד על האמת כל דבריו שטוען בב"ד והני מיפסלי אף לעדות אחרת. ואם ביקש ומצא כת אחרת הרי בירר דבריו שאמר להביא והביא. והוא לא רק דסבור שכשירין הן אע"פ שראשונה נפסלה. ורבנן סברי אין צריך לברר ויכול לומר אין לי עוד. ונמצא זה נוגע בעדותו ולא מיפסלי אפילו לעדות זו. ולא נהירא זה הפי' חדא דאין זה בירור דברים לר' מאיר הואיל וכת אחת נפסלה עדיין נוגע בעדות הוא. ועוד דאי נמי הוי בירור דברים בהכי נוגע בעדות הוא ואם לא ימצא כת אחרים כשרין אלא כת פסולין נמצא מפסיד בפסולן של ראשונים. דאם לא נפסלו ראשונים היה מוציא ממונו על פיהם ודבריו נבררין על ידי שניה. ואע"פ שפסולין ועדיין הוא מפסיד. הילכך פרש"י זצ"ל דה"ג ועיקר דר' מאיר סבר אין צריך לברר. וזה שאמר להביא שתי כיתי עדים והביאן והאחת נפסלת אין בכך כלום שאין צריך לברר דבריו. ודיו בכת הכשרים. ואלו נפסלין לעדות אחרת על פי בעל דין ואחד דאינו נוגע בעדות. ורבנן סברי צריך לברר ונמצא זה נוגע בעדות ולא מיפסלי:

סימן י

שמעינן מהכא לתרי לישנא למ"ד צריך לברר. היכי דאמר יש לי שני כיתי עדים שצריך להביא שני כיתי עדים. ואם לא הביא שני כיתי עדים הפסיד. אלא יש ללישנא קמא ואפי' תהא כת שניה פסולה הרי בירר דבריו וללישנא אחרינא צריך שני כיתות וכשירות. ולמאן דאמר אין צריך לברר אף על גב דאמר יש לי שתי כיתות דיו בכת אחת. ותו איכא בין הני תרי לישני. דללישנא קמא דגרסינן דר' מאיר סבר צריך לברר. ורבנן סברי אין צריך לברר. דלמאן דסברי צריך לברר בעל דין ואחר עמו פסלי הכת האחת ולאו נוגעין בעדותן הן. ולמאן דסברי אין צריך לברר לא פסלי להו וללישנא אחרינא איפכא. ואמרינן נמצא כת שניה קרובין או פסולין מהו פי' לר' מאיר נהי דאין צריך לברר מ"מ עכשיו אין כאן עדות והוה ליה נוגע בעדות למפרע. או דילמא כי אסהיר מיהו לאו נוגע בעדות הוא דאכתי לא נמצא כת שניה פסולה. ואסקינן כבר העידו עדים הראשונים כשנמצאת כת שניה פסולה כבר נתקבלה בכשרות עדותן של אלו המעידין על הפסולין ועדיין לא היה נוגע בעדות ומאחר שנתקבלה בהכשר נאמנין לפסול את הראשונים. ל"א כבר העידו הראשונים כת ראשונה שהעידו בעדותן של בעלי דינין ומהימני דכיון דשניה פסולה תו לא מיפסלי קמאי דהוה ליה נוגע בעדותן. ולשון ראשון נראה לרש"י זצ"ל מדנקט האי לישנא כבר העידו. לימא בדרבי ורשב"ג קמיפלני. דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר נידון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר. אלא אימא אף בחזקה. וקיימא לן דבצריך לברר קמיפלני. לא אליבא דרשב"ג כ"ע לא פליגי פי' שאין צריך לברר כי פליגי אליבא דר' [ר'] מאיר [כרבי]. ורבנן אמרי לך אפי' תימא ר' ע"כ לא קאמר ר' התם דחזקה [ד]מכח שטרא אתיא פי' ע"כ לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא משום דחזקה לאו עיקר ראיה מכח שטרא קא אתיא דאי הוה טעין ברישא החזקתי בה לעצמי שלא אמר לי אדם מעולם אין זו חזקה. וכי אמר אתה מכרתה לי דהיינו [ב]שטרא ואיבדתיו לאחר ג' שנים הויא חזקה. הילכך הואיל ואמר ישנו בידי צריך לברר. אבל הכא דהני עדים לאו מכח הני עדים קאתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר. וללישנא אחרינא ה"ק אפילו תימא תרוייהו אליבא דרבי פליגי. ור' מאיר אמר לך אנא דאמר אפי' לרבי. ופרש"י זצ"ל דמשום דקיימא לן דהלכה כרבי מחביריו. מהדרינן לאוקמי פלוגתייהו אליביה. וכן פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל:

סימן יא

הילכך גבי הבא לידון בשטר ובחזקה הלכה כרבי שנידון בשטר. ואע"ג דיש לו עידי חזקה צריך להביא השטר ואם לא יביא (הקרקע) מוציאין (השטר) מתחת ידו. וקיי"ל נמי כי הא דאמר ר' אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. ואינו נאמן אפי' בשבועה (שפרע) הלוה שפרעו ופטור דלענין הבא לידון בשתי כיתי עדים קיימא לן כי ההוא לישנא דר' מאיר סבר אין צריך לברר ורבנן סברי צריך לברר. והלכה כרבנן. ואע"נ דתריצנא לדר' מאיר אליבא דרבי דהילכתא כוותיה הא פליגי רבנן עליה וסברי צריך לברר. הילכך הלכה כרבים. וצריך להביא שתי כיתי עדים כשרים וזכה בדין אבל אם לא יביא כת שניה הפסיד. והלכה נמי כרבנן. דבעל דין ואחד לא פסלי את הכת הראשונה דהואיל וצריך לברר ולהביא שני הכתות הכשרי' אי מיפסלא הכת האחת נוגע בעדותו הוא. כך השיטה והמסקנא לפירוש רש"י זצ"ל. מיהו ממאי דמהדרי' לאוקמי פלוגתא אליבא דרבי נראה בעיני דאין ראיה דהילכתא כרבי. דהא אליבא דר' שמעון בן גמליאל ליכא לאוקמי כלל פלוגתייהו. דהא מאן דסבר גבי שני כיתי עדים דאין צריך לברר אף על גב דהני עדים לאו מכח הני עדים קא אתו. וכ"ש הכא דחזקה מכח שטרא קא אתיא כ"ש שיסבור שצריך לברר ופליג אדר' שמעון בן גמליאל דבשלמא אי הוה מצי לאוקמינהו אליבא דר' שמעון בן גמליאל ואפי' הכי הוה מוקי להו אליבא דרבי אז הוה משמע דהלכה כרבי. אבל השתא משום דלא מצי לאוקמינהו אליבא דר' שמעון בן גמליאל מוקי להו אליבא דר' ואין ראי' מכאן שהלכה כרבי. ואע"ג דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. הכא הלכה כר' שמעון בן גמליאל כדמוכח בב"ב בפ' גט פשוט דאסיקנא דבלברר פליגי כי הא דר' יצחק הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א"ל הב לי זוזיי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלו' ופלו' ויעידו א"ל אי לא (אתן) לא מהימני והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. א"ל בהא כשמעתיה דמר סבירא לי דאמר ר' אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' שמעון גמליאל. ואפי' [רבי] לא אמר אלא לברר. אנא נמי לברר קאמינא. ופרשב"ם זצ"ל אטו לא מהימני' לומ' פרעתי אפילו בלא עדים והא קיימא לן פ' שבועת הדיינין (בשמעתין) דאמר' משמיה דרב צריך שיבואו פלו' ופלו' ויעידו. ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם [הא אמר רבא בפ' שבועות הדיינין ד' מ"א] כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ולא מידכר. והכי הילכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור. א"ל ר' אבא והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' שמעון בן גמליאל שאמר נידון אף בחזקה לבדה. דכיון דלא היה צריך לטעון שטר יש בידי מאחר דאכלה שני חזקה אין צריך לברר את דבריו שהרבה לטעון מה שאינו צריך. ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנ' אין צריך לברר ולהביא עדים שאמרתי. ואף ר' לא אמר אלא לברר. כלו' מן הדין הלכה כר' שמעון בן גמליאל שאף ר' לא נחלק [אלא] משום דס"ל דצריך לברר את דבריו אחר שטען יש לי שטר. ורבי מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה. וכיון דלא הויא פלוגתייהו אלא בלברר נראין דברי ר' שמעון בן גמליאל שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר. א"ל אנא נמי לברר קאמינא כלומר כר' סבירא לי ואם לא בירר דבריו הפסיד. וכן פי' רבינו זקיני מ"כ פרק זה בורר אליבא דר' שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד. ויש לשון אחר אבל אין בו ממש. ואע"פ שהלכה כר' מחבירו. בהא הילכתא כר' שמעון בן גמליאל שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב עכ"ל. ולא נהירא לי מה שפי' בדברי ר' שאם יבאו פלו' ופלו' ויאמרו לא היו דברים מעולם שנשבע הלוה שפרעו ונפטר. אם כן משמע שר' אבא רצה ליפטר בלא שבועה. והא ודאי ליתא. דאע"ג דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים שבועה מיהא בעי. אלא ר' אבא רצה ליפטר בשבועה ור' יצחק נפחא השיב לו דאפי' בשבועה לא מהימן שצריך לברר כרבי דאמר יבאו פלו' ופלו' ויעידו ולא מיפטר בשבועה וההיא דפרק שבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל פרעתיך בפני פלו' ופלו' אתו פלו' ופלו' אמרו לא היו דברי' מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן א"ל רבא אמינא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמרה ולאו אדעתיה. א"כ משמע דכי האי גוונא מהימן בשבועה וקשיא ההיא דר' דפריש' דלא מהימן אפי' בשבועה איכא למימר דרבא כר' שמעון בן גמליאל סבירא ליה דאין צריך לברר הילכך מהימן בשבועה. ומסתייעא מילתא דהלכה כר' שמעון בן גמליאל:

סימן יב

הילכך הלכה כרשב"ג דהבא לידון בשטר ובחזקה. נידון אף בחזקה בלא שטר. והאומר פרעתיך בפני פלו' ופלו' אין צריך שיבאו פלו' ופלו' ויעידו. ולא עוד אלא אפילו אתו פלו' ופלו' ואמרו לא היו דברים מעולם אפילו הכי נשבע ונפטר. והלכה הבא לידון בשתי כיתי עדים אין צריך לברר ודיו בכת אחת דהשתא הבא לידון בשטר ובחזקה דחזקה מכח שטרא קאתיא אפילו הכי קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל דאין צריך לברר ונידון אף בחזקה בלא שטר. כל שכן הבא לידון בשתי כיתי עדים דהני עדים לא מכח הני עדים קא אתו דאין צריך לברר ודיו בכת האחת. ובעל דין ואחד מצטרפין לפסול הכת האחת דלאו נוגע בעדות הוא שהעדות מתקיימת בכת האחת. וכן מפרש רבינו תם זצ"ל דלמאן דאמ' צריך לברר אם לא בירר לא הפסיד. והא דאמ' צריך לברר היינו שצריך לטרוח לברר דבריו מיהו אם לא בירר לא הפסיד. וההוא לישנא דגט פשוט דקאמר ואף ר' לא קאמר אלא לברר ואמר לי' אנא נמי לברר קאמינא לטרוח להוציא הדבר לאורה. מיהו אם לא בירר לא הפסיד. ואתיא שפיר ההיא דשבועת הדיינין. וכדברי ר"ת מוכיח בירושלמי מנה לי בידך אמר לו הן. אל תתנהו לי אלא בפני פלו' ופלו' (אמר ליה נתתיו לך בפני פלו' ופלו') [למחר אמר לי'] תנהו לי א"ל נתתיו לך בפני פלו' ופלו'. אתא עובדא קומי רבי אמר יבאו פלו' ופלו' ויעידו. הבא לידון בשטר ובחזקה רבי אומר ידון בשטר רשב"ג אומר ידון בחזקה. מעשה בא לפני ר' והורה כר' שמעון בן גמליאל. קשיא דר' אדר'. לא קשיא לא רצה ר' אלא לעמוד על אמיתת הדבר:

[דף כ"ד ע"א]
מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו. וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. [גמ'] אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. פרש"י זצ"ל דקבליה עליה בחד דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה. אמר ר' מאיר יכול לחזור בו. מכאן נראה בעיני דהיכא שקיבל עליו עד אחד להיות נאמן עליו כבי תרי לענין ממון שאין יכול לחזור בו. מההיא דלעיל דאמר ר' שמעון בן לקיש תני עדו ואוקימנא לממון. וכגון דקבליה עליה כבי תרי. ופרכינן תניינא אמר ליה נאמן עלי אבא וכו' ואמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף דקבליה עליה בחד פי' אלמא כיון דפסיל מדאורייתא לר' מאיר מצי הדר ביה. ולרבנן אפילו הכי לא מצי הדר ביה. ה"ה דפליגי היכא דקיבלו עלייהו חד לענין ממון דחד טעמא ושנינו דצריכא פי' שלא תאמר דלאו חד טעמא. אלא כי היכי דאמרי רבנן באבא ואביך דקבליה עליה כחד דלא מצי הדר ביה. הכי נמי היכא דקביל עליה חד לענין ממון להיות נאמן כבי תרי לא מצי הדר ביה. והלכה כחכמים. ואף על גב דליתה לדר' שמעון בן (לוי) היינו משום דפרכינן דמדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני (אלמא מאתה). מיהו מאותה סברא שהיה מדמה עד אחד לענין ממון. לקרוב לענין דין לא הדר ביה דחד טעמא. ואע"ג דליכא למימד דהשתא דליתה לדר' שמעון ב"ל ליתה נמי לצריכותא. דלא קאמרי רבנן אלא באבא ואביך משום דחזו לעלמא. אבל חד כבי תרי דלעלמא לא חזי לא. מ"מ הואיל והקשה סתמא דתלמודא תניינא דרך פשיטא והשוה להו אהדדי כל כמה דלא חזינן דהדר ביה מסברתו ליכא למימר דהדר ביה מסברתו הראשונה. הילכך כי היכי דמכשרי רבנן באבא ואביך דפסולא דאורייתא וקיימא לן כוותייהו ה"נ מכשרי בבי תרי לענין ממונא וקיימא לן כוותייהו. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה. ופי' ריב"א זצ"ל דהא דאמר רב דימי בריה דרב נחמי' בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד דאליבא דרבנן קאי דאי קבליה עליה בחד דאין כאן אלא חד פסול הוא דאין יכול לחזור בו. אבל אי קבליה עליה כבי תרי דאיכא תרי פסלי חדא דקרוב ועוד דיחיד הוא אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו כדקאמרי' בסמוך בהא קאמר רבא דלא מצי הדר ביה משום דאבא ואביך חד לעלמא אבל חד כבי תרי וכו' אלמא לא מכשרי רבנן אבא ואביך אלא בחד דחזו לעלמא. וגם הלשון מוכיח כגון דקבליה עליה בחד. ואי אדר' מאיר קאי הוה ליה למימ' אע"ג דקבליה עליה בחד קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו. מיהו מה שהביא ראיה מלשון צריכותא אינה ראיה דהא אוקימנא דמודו בעד אחד כבי תרי אע"ג דלא חזו לעלמא. ולא אשכחן דהדר ביה מזאת הסבר'. מיהו הלשון מוכיח כדבריו כדפרישנא:

סימן יג

וכתוב באלפס דהיכא דקיבל עליה קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה דקיי"ל אין לאחד קנין כלום. דהא אפי' קיבל עליה לבעלה דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו. כדגרסי' פ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לי' לחברי' מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא לך שנאמן עליו כבי תרי הואיל וקביל עליה. רוצה לומר דההיא מיירא כגון דקנו מיניה. רש"י זצ"ל לא הזכיר קנין בפירושיו. אלא כך כתב ההוא דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כ"ז שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומר לך פרעתיך. אבל קנין לא הזכיר כלל. מיהו כ"ש שהיא ראיה לדברי הגאון:

[שם]
מתני' נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך. פי' בין לדין בין לעדות. נאמנין עלי שלשה רועי בקר. פי' לדין אע"פ שאין מומחין. אבל לעדות כשרין הן כדלקמן. ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו:

[שם ע"ב]
אמר רשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת. ואוקימנא הא דאמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דרבא טעמא דנפשיה קאמר וסבירא ליה דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין. אבל לפני גמר דין מודו. אבל לר' יוחנן בין בזה ובין בזה מחלוקת. בפירושי רש"י ור' יהודה בר נתן. הילכך שלש מחלוקת בדבר. לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. ולר' מאיר לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. ולר' יוחנן בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר' מאיר יכול לחזור בו. ולרבא לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר ולאחר גמר דין לר' מאיר חוזר ולרבנן אינו חוזר:

סימן יד

ופסק רבינו יהודה בר נתן ז"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי. ותו שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדינו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי. שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. פי' אבל לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר דהיינו כרבא. רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ופסיק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דקיימא לן כי הני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב. ונראה בעיני דמתניתין כולה מיירי שקיבל עליו אבא ואביך. ודור לי בחיי ראשך וגם קיבל עליו קרוב או פסול היינו שקיבל עליו בב"ד דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיני' לאו כלום הוא וחוזר אפי' לאחר גמר דין לכולי עלמא. הילכך כל היכא שקיבל עליו אבא ואביך או שאר פסולין בב"ד. או שאמר לו דור לי בחיי ראשך בב"ד ואתן לך ולא קנו מיניה לכולי עלמא הדר לפני גמר דין [ולאחר גמר דין] לא מצי הדר כחכמים. והיכא שקנו מיניה אפילו לפני גמר דין לא מצי הדר. כדתנן בפומבדיתא אמר ר' חיננא בר שלמיא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו פי' דסבירא להו דלאחר גמר דין פליגי אבל לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר כדרבא. וקא מיבעיא להו היכא דקנו מיניה קודם גמר דין מהו ושלח להו אין לאחר קנין כלום. וה"ה היכא דקנו מיניה אפי' חוץ לב"ד דאין לאחר גמר דין כלום. מיהו לפני גמר דין במחול לך לא ידענא מאי אידון:

[שם]
מתני' היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו. פי' מתניתין בנשבעין ונוטלין דהוה ליה אתן לך כדאוקימנא מתני' באתן לך והלכה כחכמים וה"נ כגון דא"ל נתבע לתובע דור לי ואתן לך. וכדאוקימנא דלאחר גמר דין מתלוקת כמו כן הכא לאחר דנדר בחיי ראשו קא מיפלגי. והלכה כחכמים דלא מצי הדר ביה. אבל קודם דנדר לכולי עלמא הדר ביה. הילכך ההיא דפ' יש נוחלין דשלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול. ה"ג ונשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו פי' שכבר נשבע דהוי כמו לאחר גמר דין דהיינו כמסקנא דהכא. ואתי נמי שפיר הא דמסיק התם דקא משמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. דהא מוקמינן הכא פלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מצי הדר ביה. וכן משמע לשון ר"ש זצ"ל ביש נוחלין דדוקא לאחד שנשבעו אינו יכול לחזור בו. וההיא דריש פ' שבועת הדיינין גבי היו מאיימין עליו דקתני אמר איני נשבע פוטרים אותו מיד. פרש"י זצ"ל ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם מה שקיבל עליו בב"ד. התם נמי כל זמן שעומד בב"ד חשיב כקודם גמר דין ויכול לחזור בו. וכשיצא מב"ד חשיב (כלאחר) גמר דין ואינו יכול לחזור. ועל כן היו ממהרין להוציאו כדי שלא יחזור בו כל זמן שעומד בב"ד. וההיא דפ' המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה או דילמא במילתיה קאי ודחויי קא מדחי ליה. משמע אע"ג דאמר הריני משלם ואיני נשבע מצי הדר ביה וישבע ולא ישלם התם קודם שיצא מב"ד עסקינן ומצי למיהדר ביה. אי נמי לאחד שיצא מב"ד אע"ג דלא מצי הדר ביה ולאטרוחי לבי דינא לא מקני כפילא:

סימן טו

הילכך כל היכא דאמר ליה דור לי בחיי ראשך ואתן לך. אי נמי במקום שאין לך מן הדין לישבע וליטול כההיא דיש נוחלין דמיירי כגון שהחזיק בעבד ג' שנים דיש לו חזקה כדפי' רבינו שמואל זצ"ל התם. וא"ל תשבע ותטול (השביע) היא הויא גמר דין. אם כבר נשבע אינו יכול לחזור בו הנשבע ואם עדיין לא נשבע יכול לחזור בו. והיכא שחייב שבועה וליפטר ואמר איני נשבע ומשלם. היציאה מב"ד הויא גמר דין דכל זמן שלא יצא מב"ד יכול לחזור בו וישבע ולא ישלם. ולאחר שיצא מב"ד הרי זה משלם ואינו נשבע. והיכא דאמר ליה דוד בחיי ראשך וקנו מיניה אע"ג דלא נשבע עדיין אינו יכול לחזור בו. וכן היכא שאמר איני נשבע ואשלם וקנו מיניה אע"ג דלא יצא מב"ד לא מצי הדר ביה דאין לאחד קנין כלום:

[דף כ"ד ע"ב]
מתני' אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. פי' אלו הן הפסולין לדין ולהעיד. פי' רבינו יצחק זצ"ל דכל הני פסולי' דרבנן נינהו מדלא קתני גזלן בהדייהו. ואתי נמי שפיר דלא גר' והעבדים שהוא פסול דאורייתא. משחק בקוביא למאן דמפרש בגמ' דכי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם. ניחא דכשר הוא דאורייתא ולא מיפסיל אלא מדרבנן. ואפילו למאן דאמר משום דהוה ליה אסמכתא ולא קניא. מ"מ אינו סבור לעשות איסורא וכשר דאורייתא ומיפסיל מדרבנן. ומלוה ברבית פי' ברבית שאינה קצוצה ואפי' ברבית קצוצה לא משמע ליה לאינש איסורא היכא דיהיב ליה מדעתיה. אלא א"כ מעכב משכון שלו בעל כרחו. ומפריחי יונים. אי למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון היינו משחק בקוביא. ולמאן דאמר אין בהם משום גזל מפני דרכי שלום. וסוחרי שביעית בשביעית בזמן הזה. ואפי' בזמן שהשביעית דאוריי' היא הא אמרינן בגמרא משרבו ממציאי מעות לעניים ולא חשיב ליה איסורא דאורייתא. אבל רבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' משחק בקוביא פסולא דרבנן. מלוה ברבית פסולא דאורייתא. דרשע דחמס הוא שעובר על דת על עסקי ממון והתורה אמרה אל תשת רשע עד ותנא פסולא דרבנן וקתני פסולא דאורייתא. דפ"ק דראש השנה דקא חשיב כל הני פסולין. ואמ' בנמ' זאת אומדת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. לאו אמלוה בריבית קאי אלא אאינך. והא דקתני הכא מלוה ברבית ולא קא חשיב בהדיה הגזלנין לאשמועינן דמלוה ברבית חשיב כגזלן. ואע"נ דהאי מדעתיה יהיב ליה ואיהו לא קא גזיל ליה. וגרסינן נמי והעבדים שהוא פסולא דאורייתא כדאמ' טעמא בבא קמא בהחובל קל וחומר מאשה. מלוה ברבית וה"ה לוה. כדאמ' בגמרא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות:

סימן טז

וראיתי כתוב בשם הגדולים דדוקא ברבית דאוריי' לוה פסול לעדות אבל ברבית דרבנן לוה לא מיפסיל. ואין נראה בעיני דהואיל שמדאורייתא המלוה והלוה בלא תעשה סברא הוא דבדרבנן תרוייהו מיפסלי. ותו כי פריך בגמרא לרבא דאמר לוה ברבית פסול לעדות. והא אנן מלוה תנן דמשמע מלוה ולא לוה. ושנינו מלוה הבאה ברבית דמשמע אתרוייהו הוה ליה למימר מתני' ברבית דרבנן הילכך מלוה דוקא איפסיל ולא לוה. כי קאמר רבא דלוה נמי איפסיל בריבית דאורייתא. מדלא שני הכי ש"מ אפי' ברבית דרבנן לוה נמי איפסיל:

[דף כ"ה ע"א]
המאכיל טרפות לישר' פסול לעדות הואיל שחמדתו מעבירו על דת. כדאמרי' ההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה מאומנתיה:

[דף כ"ז ע"א]
מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול. דכיון דמשום ממון קא עביד דכשהוא תאב לאכול בשר קונה נבילות משום דשכיחי בזול טפי מהיתירא הוה ליה רשע דחמס ופסול לדברי הכל. להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמ' כשר והלכה כאביי. הילכך אחד משומד לתיאבון ואחד משומד להכעיס פסול לדין ולעדות:

[דף כ"ה ע"ב]
תנא הוסיפו עליהן החמסנין והגזלנין פי' הוסיפו על פסולי דמתני' החמסנין. חמסן יהיב דמי אלא שאין הבעלים רוצים למכור וכגון שאמר רוצה אני דאי לא אמר רוצה אני אז לא הוי חמסן וכשר לעדות ולדין כדאמ' בשלהי הכונס א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. אמר ליה לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. אלמא היכא דאמר רוצה אני לא הוי חמסן. והגזלנין שגזלו לחרש שוטה וקטן את מציאתן. ועוד הוסיפו עליהם הרועים והגבאים והמוכסין. גבאים היינו ממונים שהעמידן מלך האומות לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישר' חביריהם וגזרו עליהם ועל המוכסין משום דשקלי יתר על הקצבה. אמר רבא והרועים שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה פסולים לעדות. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין פי' משום ישוב ארץ ישראל. בחוצה לארץ כשרין. רועה בהמה גסה אפי' בארץ ישראל כשרין. ההוא במגדלי איתמר פי' שמגדלין אותן בבתיהן ואפי' הכי בארץ ישראל פסולין. מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות. אבל גסה לא משמטא ואפשר לנטורא. אבל רועה שמרען בחוץ באפר של יישוב אפילו בהמה גסה פסול שנכנסת לשדות של אחרים. והכי נמי מסתברא פי' דרועה בהמה גסה פסולין מדקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר. מאי לאו לעדות לא לדינא. פי' דלדינא מודינא דפסולין משום דלא גמירי אבל לעדות הכי נמי דכשרין. דיקא נמי דקתני שלשה. וכן המסקנא דמתני' דוקא לדין איירי ולא לעדות. מעתה ההיא דרבא דאמר דרועי בהמה גסה פסולין לעדות ליתא. אלא הא דרבא עיקר דאמר דרועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוצה לארץ כשרים. רועי בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין. ומסתייעא סברתא שהרי רש"י זצ"ל ור' יהודה בר נתן זצ"ל שניהם פי' משנתינו דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דבדיני' קמיירי. ובפי' כתב רבינו יהודה בר נתן במשנה דשלשה רועי בקר כשרין הן לעדות. הילכך רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוצה לארץ כשרין. רועי בהמה גסה אפי' בארץ ישראל כשרין כ"ש בחוצה לארץ:

סימן יז

והא דקיימא לן דרועה פסול הני מילי ברועה בהמותיו. אבל רועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו. כדאמרי' פ"ק דבבא מציעא ותיפוק לי דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן הא קא עברי' אלפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

[דף כ"ז ע"א]
תניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלי בשבועו'. דהיינו אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא. דקיימא לן כאביי דלא בעי רשע דחמס. ואומר ר"ת זצ"ל שאם עבר על שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל נמי פסול לעדות. והא דתנן פרק כל הנשבעין ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך בגמרא וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע. אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אומר ר"ת זצ"ל דה"ק כלו' בשבוע' ביטוי לא קא מיירי אבל פסול מיהא הויא. ונראה בעיני דשבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושבועת ביטוי דהיינו שאוכל ולא אכל או אכלתי ולא אכלתי שפירשנו דפסול לעדות היינו דוקא שהזכיר שם שמים בשבועתו דאי לא הזכיר שם שמים אמאי מיפסיל. ומסתייעא סברתי מהכותב גבי ההיא איתתא דקאמ' ידענא בה דחשידא אשבועתא שכתב בה"ג דמפקא שם שמים לבטלה ופירשו נשבעת ואינה מקיימת דהיינו שבועת ביטוי. הא למדת דאהזכרת שם שמים קפדינן. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שיש לפסול כל העוברים על החרמות שבזמן הזה. ולפי מה שפירשתי בשם ר"ת זצ"ל דהעובר על שבועת ביטוי דהיינו אוכל ולא אוכל שהוא פסול יש לי ללמוד מכאן דעוברי חרמות של מס פסולים דהיינו אוכל שמקבל החרם כדי ליתן מכל זקוק דינר ואינו נותן דהיינו כמו נשבע לאכול ולא אכל דפסיל. אבל תוספות שנכתבו לפני ריב"א זצ"ל הביאו מההיא דכל הנשבעין דמסיק אבל שבועת ביטוי דאיכ' למימ' דבקושטא קא משתבע לא קתני ומשמע להו דה"ה דלא מיפסיל. והביאו משם על עוברי חרמות של מס דלא מיפסלי. אבל רב האי גאון זצ"ל כתב בשער ד' שאפי' נשבע שאעשה ולא עשה פסול לשבועה ולעדות דהיינו כדברי ר"ת זצ"ל. והרב ר' יצחק הלבן זצ"ל היה מפרש דברי רב האי גאון כגון שנשבע שאוכל היום מה שרחוק ממנו ג' ימים. ואינו נראה לי דא"כ היינו שבועת שוא שנשבע על דבר לעשות שברור לו שאינו יכול לעשות ודומה לנשבע על אבן שהוא עץ. ומאי אפילו בפירוש קאמר בזה בורר ובכל הנשבעין דשבועת שוא פסול. ותו לדבריו דילמא על ידי גמלא פרחא היה מדעתו להביאו אצלו.

סימן יח

אלא ודאי דעת גאון כדעת רבינו תם זצ"ל דבשבועת ביטוי מיפסיל:

[דף כ"ו ע"ב]
אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות וה"מ בפרהסיא אבל בצנעה לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אפשר ליה לאיתזוני בצנעה וקא מבזה נפשי' בפרהסיא. אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. פרש"י זצ"ל וכן רבי' יהודה בר נתן זצ"ל שניהם פירשו משנתינו דנאמנין עלי שלשה רועי בקר. דהיינו מקבלי צדקה מן הגוים דהוי חילול ה' מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס:

סימן יט

וכתב רבינו שמשון זצ"ל דהכי מוכח מדמפליג בין צנעה לפרהסיא בין אפשר ליה ללא אפשר ליה. דאי באוכל חזיר כמו דבר אחר דבכל דוכתא לא הוה שייך לחלק והוה לי' כאוכל נבילות לתיאבון. ואמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מריה ארבעין בכתפיה וכשר לעדות. אמר רבא ומורה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה:

סימן כ

פר"ת זצ"ל שבא על הערוה. וכן מוכח מתוך רש"י זצ"ל דפי' ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא ואעפ"י שאין התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה שנא' אל בני כי לא טובה השמועה. ולא דמי לאוכל נבילות לתיאבון דפסול. דהתם אין יצרו תוקפו אבל הכא יצרו תוקפו. והא דאמרי' פ"ק פלוני רבעו לרצונו רשע הוא ופסול לעדות התם אין יצרו תוקפו. כאן בערוה. אי נמי התם להא מילתא דוקא מיפסיל בדאמרינן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעירו אבל לעדות אחרת כשר:

סימן כא

כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לרבוותא דקפסקי הילכת' כרב ששת וקא יהבי טעמא למילתייהו משום דהלכתא כרב ששת באיסורין. הילכך הבא על הערוה פסול לכל עדיות שבתורה. וכן נמי נמי נרבע לרצונו פסול לכל עדיות שבתודה: תנן ספ"ק דקידושין כל שאינו (יודע) לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב. פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהיינו שאינו יודע לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ואמרינן (במגמ') אמר ר' יוחנן ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק הרי זה כלב. ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כי"א:

סימן כב

וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא בחוטף בפחות משוה פרוטה ואוכל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיימא לן חוטף ואוכל ממון בני אדם שהוא כגזלן. ירושלמי במעשרות תני ר"ש בר' הוה אכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר אין שבח לת"ח לאכול בשוק [בטיל] לגרמיה ש"מ האוכל בשוק הרי זה כלב. כגון שחוטף משל אחרים ואוכל כמו הכלב:

בפרק שבועת העדות ת"ר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ותו אמרי' התם אמר עולא מחלוקת בבעלי דינים אבל בעדים ד"ה בעמידה דכתי' ועמדו. ובפ"ב דזבחים רב משרשי' אמר אתא בק"ו מיושב. מה יושב שאוכל אם עבד חילל (מי) שאינו אוכל אינו דין אם עבד שחילל. מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח. הא למדת שיושב עם הארץ פסול לעדות. אבל ת"ח יושב כשר לעדות. וצריכין להזהר שלא לדון על פי עדות דמיושב של כל מי שאינו ת"ח ובגט אשה צריך להזהר יותר. וכתב רבינו שמשון זצ"ל פ"ב דזבחים דשמא דיעבד אין לחוש. דאמרי' בירושלמי פרק ד' מיתות גבי מבדך את השם והדיינין עומדין על רגליהן מיכן לדיינין שקבלו עדותן מעומד שדנין על פי עדותן. ומשמע התם דכי היכי דאין עיכובא בישיבת הדיינין אע"פ שיש להם לישב מן התורה כדאי' פ' שבועת העדות. ה"נ אין עיכובא בעמידת העדים אע"פ שיש להם לעמוד מן התורה. וצ"ע בירושלמי דשמא דוקא במברך את השם התירו מפני הכבוד:

שילהי בבא קמא איתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר אסוד לאבדו ביד וחר אמר מותר לאבדו ביד. מ"ד מותר לאבדו ביד סבר לא יהא ממונו חמור מגופו. ומ"ד אסור לאבדו ביד סבר דילמא הוה לי' זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש:

סימן כג

וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין דאסור לאבדו בידו. דאיבעיא לן התם עשו תקנת [נגזל] במסור דמשתבע ושקיל מיניה [ד]מסור או לא ואסקינן תיקו ושמעת מינה כ"ש [ש]אסור לאבדו ביד. ובהלכות גדולות של אספמיא כתוב ורב פלטוי ראש ישיבה אמר. מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור ומפורסם אלא אפילו אינש דסאני לחבריה ואמר ליה בפני רבים אזילנא ומסרנא לך מדיבוריה רשע הוא. וכי אמור רבנן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי דסאני ליה ושתיק מישתק אבל היכא דקא פעי בפרהסיא מדיבוריה קא מזיק ופסול לעדות והכי איתפסיקת דין מסור בתרתי מתיבתא:

[שם]
הנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת. שמתינהו רב פפא ופסלינהו. פריש"י זצ"ל פסלינהו לעדות דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס. ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. א"ל רב פפא והא רשעים נינהו. סברי מצוה קא עבדינן והא קא משמתינן להו פירוש על הראשונה וחוזרין ושונין על עבירה. סברי האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו ולא משום דניהדר בו. אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה ונשב בנידוי משום כפרה:

סימן כד

ויש שמביאין מיכן האידנא דמכבין דליקה בלילי שבתות. וגזרי' עלייהו תענית או צדקה או מלקות והם שונין ושוב מקבלין הדין דסברי דמצוה קא עבדי כדי שלא יבואו גוים ויהרגו את ישראל. מיהו אני כתבתי בהלכות שבת דהאידנא הואיל ואנו דרים בין הגוים ואיכא סכנת נפשות לא גזרינן עלייהו שום דין:

[שם]
אמר רב יהודה סתם רועה פסול. ואמ' (לקמן) רועה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה. בשלמא למאן דאמר לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול. אלא למאן דאמר בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול דבסתמא מכרזינן עילויה פי' אף על פי שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר:

סימן כה

כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא בעי הכרזה. דקיי"ל כל היכא דפליגו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הילכך לא מיפסלי עד דמכרזי עלייהו. והילכך דסתם רועה דפסול דקאמר דב יהודה היינו פירוש דמסתמא מכרזינן עליה. אע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר. מעתה הא דאמר רב יהודה סתם גבאי כשר היינו דלא פסלינן ליה עד דשמעינן ביה בעדים דשקיל יתירתא דהא גבי הדדי אמרינהו רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר. וא"ת הואיל דלא פסלינן ליה לגבאי עד דידעינן ביה בודאי דשקיל יתירתא א"כ גזלן הוא. ומאי הא דקתני הוסיפו עליהן הגבאין והמוכסין היינו בדשמעו דשקלי יתירתא וקא אתי לאשמועינן דפסיל אע"פ שהחזיר הגזילה אע"ג דשאר גזלן שהחזיר כשר להעיד האי פסול הוא חדא דלא ידע למאן אהדריה. ועוד דחשוד לחזור ולקלקל כל זמן שעוסק בגבאות. מיהו לשון ראשון אינו נראה לי דאע"ג דאינו יודע למי להחזיר בעל תשובה הוא ויעשה בהם צורכי רבים. אבל לשון אחרון דכל זמן שעוסק בגבאות מיפסיל הוא עיקר. ופר"ח הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקיא פסלינהו רבנן דא"כ היינו גבאין. אלא בזמן שהמלכות מטיל מס כך וכך לגבות מן היהודים אכל אחד לפי ממונו. וכיון דחזו רבנן הני רבנן שמעריכין העם שנושאין פנים למקצתן ומקילין ומכבדין על מקצתן יותר מן הראוי נמצאו גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן:

סימן כו

הילכך צריכין להזהר ראשי הקהל כשמשימין מאומד הדעת המס על כל אחד לפי ממונו. שלא יחניפו לאהוב ולא יכבידו על שונא כדי שלא יפסלו לעדות ולשבועה. מתני' א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא. אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר. פי' שאין לו אומנות אחד אלא משחק בקוביא ומפריח יוני'. אבל יש לו אומנות אחרת אע"פ שהוא משחק בקוביא ומפריח יונים הרי זה כשר. דמשחק בקוביא לאו משום אסמכתא היא אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם:

סימן כז

ופסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהכי הילכתא דמשחק בקוביא לא אסמכתא היא ושרי. דאמר רב אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני'. והא דתנן פרק השואל בשבת מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ואמ' בגמר' דמנה גדולה כנגד מנה קטנה לאחר אף בחול אסור משום קוביא אין הלכה כן. והא דתנן ספ"ק דחגיגה התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. ותניא בגמרא רבי אליעזר אומר יש להס על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שתי פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להתר. ואיכא התם תנאי טובא. ואמר רבא התם לכולהו אית להו פירכא [לבר מדשמואל]. דאי מדר' אליעזר דילמא כר' יהודה משום ר' טרפון לאו משום דסבירא ליה לרבא כר' יהודה משום ר' טרפון דלא פליג רבא אר' אבהו דאמר הלכה כר' יהודה דמתני'. אלא כלומר דאין מיכן ראיה לנדרים דאיכא לדחוייה ולאוקמי למלתא אחריתי. אבל אותם המשחקים באמנה ודאי אפילו הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא ואין מועיל בה קנין אלא בב"ד חשוב כדאיתא פ"ד נדרים . אבל כשמעות שניהם על הדף ששוחקים בו. הדף והמקום קנוי לאותו שמרויח לקנות בו המעות:

סימן כח

ואותם שידוכין רגילין לעשות בו קנין בפני טובי העיר כדי שיהא קנין בב"ד חשוב. ונראה דאפילו בלא קנין נמי דלא חשיב אסמכתא כשחוזר בו מבייש את חבירו. ומשום דמתבייש חבירו גמרי ומקנו אהדדי:

[שם]
תנא כולן צריכין הכרזה בבית דין פי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל אינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בבית דין להודיע פסולן והקוראו שוב לשמוע עדות יפסיד. אבל קודם הכרזה אינו מפסיד שלא היה יודע שנפסל:

סימן כט

א"כ משמע כל מקום שיכול לברר שלא שמע ההכרזה לא מפסיד:

[שם]
ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גזלני. סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכריזנא עלייהו. א"ל רבא נהי דבעי הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאורייתא מי בעי' הכרזה פי' רש"י זצ"ל גזלן דרבנן הנך דמתני' גזלן דאורייתא שחוטף ממש. כגון בניהו בן יהוידע ויגזול את החנית הכי מפרש בסוף מרובה . הרי רש"י ז"ל סובר דכל פסולי דמתני' הם פסולי' דרבנן כדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל כדפרי' לעיל. אבל רבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' גזלן דרבנן משחק בקוביא וסוחרי שביעית לטעמיה דפי' מתני' ברבית דאורייתא וגריס נמי העבדים דפסילי דאורייתא:

סימן ל

הילכך כל הני דפסילי מדרבנן ואי נמי משחקי באמנה דגזילה היא מ"מ הם סבורים דשרי הואיל ושניהם מתרצים הילכך לא מיפסיל אלא מדרבנן והמלוה ברבית שאינה קצוצה ואפי' ברבית קצוצה לא משמע ליה לאינש איסורא היכא דיהיב מדעתיה ולא מיפסיל אלא מדרבנן. ומפריחי יונים למאן דאמר אי תקדמי יונך ליון היינו משחק בקוביא. ולמאן דאמר אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום ומדרבנן הוא דמיפסיל. וסוחרי שביעית בזמן הזה נמי דרבנן היא. וסתם רועה נמי שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר. כל אלה פסולי דרבנן נינהו ולא מיפסלי עד שיכריזו עליהם. והקוראן לעדות אחר שהכריזו עליהם הפסיד. מיהו אם יכול לברר שלא שמע הכרזה לא הפסיד כדפרי' לעיל. אבל פסולי דאוריי' דהיינו בכל מקום שיודע דאיסודא דאורייתא הוא וקא עבד. התם מדאורייתא מיפסיל ולא בעי הכרזה:

[דף כ"ה ע"ב]
תניא המשחק בקוביא אלו הן המשחקין בפספיסין ולא פספיסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ואימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי. מלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' לגוי לא מוזפי. מפריחי יונים אלו שממרין את היונים. ולא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפילו חיה ועוף. ואימתי חזרתן משישברו פיגמן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי. סוחרי שביעית אלו שסוחרין בפירות שביעית. ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחדת ויבדקו. אמר ר' נחמיה לא חזרת דברי' אלא חזרת ממון. כיצד אמר פלוני אני כנסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הם נתונים לעניים במתנה:

סימן לא

נראה בעיני דר' נחמיה ות"ק לא פליגי דלכ"ע לא מתכשר לעדות עד שיעשה חזרת ממון. והא קמ"ל גבי משחקי בקוביאות דאע"ג שהחזיר הממון כגון המשחקים באמנה שגזילה היא בידם וצריכין להשיב אפילו הכי אינם כשרין לעדות עד שישברו פספסיהן דאפי' בחנם לא עבדי כדי שלא יחזרו למעשיהם המקולקלי' ואי נמי אותם המשחקים בקוביא שמשימים המעות על הדף ואין להם אומנות אחדת דפסילי מדרבנן התם אפי' להחזיר אינו צריך כדפרי' לעיל ולא מיפסלי אלא משום שאין עוסקין בישובו של עולם וכשישברו פספסיהן דאפילו בחנם לא עבדי חזרו להכשירן וכשיכריז. והמלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו שטריהן היינו שלא גבה סגי ליה בקריעת השטר. אבל היכא שגבה לא סגי ליה עד שיחזיר. ואי רבית קצוצה היא מפקינן לה מיניה בדיינין דהלכה כר' אלעזר פ' איזהו נשך דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ואי אבק רבית הוא לא מפקי' ליה בדיינין אבל פסלינן ליה מדרבנן עד שיחזיר ולא מתכשרי עד הלוה אפי' מגוי לא יזיף. והמלוה אפילו לגוי לא מוזיף אפילו בכדי חייו. ומפריחי יונים נמי אע"פ שהחזירו אכתי מיפסלי עד שישברו פגמיהן דאפילו במדבר נמי לא עבדי. וסוחרי שביעית נמי אע"פ שהחזירו מעות שביעית לעניים אפילו הכי מיפסלי עד שתגיע שביעית אחרת ויבדקו. ור' נחמיה הוצרך לפרש גבי של שביעית שלא תאמר דגבי שביעית לא בעי חזרת ממון משום דהוי ממון שאין לו תובעין. כדאמרי' פ' שור שנגח ד' וה' גבי קנס וניתביה לעניים אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעין. הואיל דהשביעית הפקר לעניים הוא הרי לעניים גזל הילכך יפרע לעניים ויתן לו מעות משלו אחרים ולא אותם שקנה בשביעי' דאחר הביעור עסקינן ושביעית תופסת את דמיה. וההיא דלעיל גמי גבי ההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה דאסיקנא דאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב. או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. התם נמי אותם מעות שהרויח בטריפה יש לו להחזיר. ולבד מזה צריך שיחזיר אבידה או שיוציא טריפה מתחת ידו. וגבי מועלי שבועות שנשבע ולא שילם או נשבע ונטל צריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר. אבל איני יודע מתי חוזר להכשירו שהרי פירשנו בהנהו שאע"פ שהחזיר ממון אכתי צריך תשובה אחרת כמו משחקי בקוביא שבירת פספסיהן. וגבי מלוה ברבית דאפילו לגוי לא מוזפי. וגבי מפריחי יונים שבירת פיגמן. וגבי סוחרי שביעית בדיקת שביעית אחרת. וגבי מאכיל טריפות השבת אבידה או הוצאת טריפה מתחת ידו. אבל גבי מועלי שבועות אם נאמר כמו כן דאע"ג שהחזיר הממון שהרויח בשקר לא מתכשר עד שתזדמן לו שבועה אחרת וימנע ולא ישבע. והא דאמ' בירושלמי התשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו. משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. שמא זה מיירי בשבועת ביטוי שלא היה בה ריוח ממון. אבל שבועה שהיה בה ריוח ממון לא מתכשר עד שתבא שבועה אחרת לידו וימנע ולא ישבע. וכן גבי גזלן ומסור. וצריך לדקדק:

[דף כ"ד ע"ב]
משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה ליה אסמכתא ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם:

סימן לב

נראה בעיניי לפרש כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא משחק בקוביא סתמא קתני. לא שנא להוציא הממון מיד המפקיד לא שנא להעמיד הממון ביד המרויח כגון שהיה ראובן חייב לשמעון מנה והרויח ראובן דהשתא הוא להעמיד הממון ביד ראובן. ואפילו הכי אמרת דאסמכתא היא ולא קניא. וכל כי האי גוונא להעמיד הממון ביד הלוה שלא להוציא מידי הלוה וליתן למלוה לאו אסמכתא היא דכי אמ' אסמכתא לא קניא הני מילי להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד בחזקתו קני ואין בו דין אסמכתא ומתניתין משחק בקוביא סתמא קתני אפילו להעמיד ביד הלוה. הילכך מתני' לאו מתורת אסמכתא קא פסיל ליה אלא לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם. ומיכן אני מביא ראיה לדברי הרב ר' יצחק הלבן זצ"ל שהיה אומר דאסמכתא לא קניא היינו להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד הממון בחזקתו קניא. והיה מדקדק מההיא דנדרים פ"ד נדדים . ההוא גברא דאתפיס זכוותיה אמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין זכוותא איתניס ולא אתא. אמר רב הונא בטילן זכוותיה. [ופרכינן שם] לרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. שאני הכא דאתפיס. והיכא דאתפיס לאו אסמכתא היא. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם איני נותן מכאן עד שלשים יום תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. שני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. וקשה כי אמ' ליבטלן זכוותיה מאי נפקא מיניה היא גופה אסמכתא היא. ויש מפרשים דהכא עסקינן כגון שאמר ליבטלן זכוותאי מעכשיו כדאמ' באיזהו נשך גבי הלווהו על שדהו ולמיניומי קשיא מתני'. אי בעית אימא מתני' ר' יוסי היא דאמר (אסכתא) קניא ואי אימא דא"ל מעכשיו. וקשה להרב יצחק הלבן זצ"ל דאם כן עיקר הלכה לא הזכיר דכיון דאף על גב דאמר ליבטלן זכוותאי אפילו הכי הוי אסמכתא עד דאמר מעכשיו. א"כ הוה ליה למימר וכגון דאמר מעכשיו אלא ודאי אמר מעכשיו עסקינן. הדרן קושיין לדוכתין. ורבי' תם זצ"ל פי' התם דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שאין ממש בשטרו ופסולי. הילכך כי לא אתי עד תלתין יומין קני. ואע"ג דאם דאסמכתא היא דהא הודה ששטרו פסול. וקשה דאם כן מאי פריך מהמשליש שטרו דטעמא משום אסמכתא והשטר כשר לרב הונא דפסליה לשטריה כי אמר ליבטלן זכוותיה . הילכך נראה להרב ר' יצחק הלבן זצ"ל דכל היכא שהוא להעמיד אסמכ' קניא. והואיל שאמר ליבטלן זכוותיה כאילו אמר בפירוש אי לא אתינא עד תלתין יומין יהא מחול חובך ואין דין שטר כגבוי דמי. הילכך הוה ליה להעמיד וקני. דכל להעמיד אסמכתא קניא. וכן דעת ר"ת דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה מיפסיל השטר והוה ליה להעמיד וקי הילכך איתברר לן דכל היכא דלהעמיד קני ולית ביה דין אסמכתא. ומסתייעא מילתא משמעתין כדפרי' והא דפסקי' התם פ"ד נדרים והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב היינו בשאר אסמכתות שבא להוציא ממון מחזקתו אבל היכא שהוא להעמיד הממון כגון בההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכל כיוצא בו כזה הענין שהוא להעמיד אין בו דין אסמכתא וקני בלא כל זה. אפי' לא אמר מעכשיו ואפי' לא קנו ממנו בב"ד חשיב. ודלא כדברי הרב ר' ברוך זצ"ל שכתב בפירושיו בפרק איזהו נשך דהאי פיסקא דפ"ד נדרים אההוא עובדא דרב הונא דוקא איתפסיקת ולאו אעלמא איתמר כדפריש' וכן דעת ר"ת זצ"ל דאעלמא איתמד דהא פירש דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שהוא פסול וקני אע"ג דאסמכתא היא. ולענין הלכה למעשה על דא אנא סמיך דכל היכא שהוא להעמיד קני ואין בו דין אסמכת' אע"ג דלא אמר מעכשיו ואע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. והיכא שהוא להוציא אי אמר מעכשיו קני אע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. ואי לא אמר מעכשיו לא קני עד שיקנה ממנו בב"ד חשוב. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל פ' גט פשוט דאסמכתא לא קניא אא"כ קנו ממנו בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמרי' במסכת נדרים. אבל (אי) לא פי' אי בעי נמי מעכשיו אי לאו. מיהו שמעי' נמי מדבריו דפיסקא דפ' ד' נדרים אשאר אסמכתות קאי ולאו אההוא עובדא דהתם. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב באיזהו נשך דשאר אסמכתות אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב בעינן שיאמר מעכשיו משום דסתם קנו מיניה משמע קנין סודר. ומסתברא קנין סודר אינו להקנות אחר זמן בתר דהדר סודר למריה כדמשמע פ' השותפין אלא דוקא במעכשיו הוא דקני. אלא ה"ק דלא הוי אסמכתא שלא בב"ד חשוב ואפי' קנו מידו. אלמא אפי' מעכשיו לא קניא שאד אסמכתא:

[דף כ"ז ע"א]
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמ' מכאן ולהבא הוא נפסל. והילכ' כוותי' דאביי. פי' רש"י זצ"ל כגון שהעיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו למפרע כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו רשע הוא. וכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשמעתין. ובפ' מרובה כתב ואיכא מאן דמפרש מזמן שטרא. וליתה להאי פירוש משום דלא הואי זומם עד שיזום בעצמו. כדתנן אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו בעצמן. כגון דאישתכחת חתמות ידייהו בשטרא דזמניה כתוב בעשרה בניסן שנת כך וכך במקום פלוני. ואתו סהדי ואסהידו דההוא יומא הוו הנהו סהדי באתרא רחיקא ולא אפשר למימטי מיניה להדין אתר'. דהא כת' ההוא שטרא בחד יומא. כגון האי הוא דהוי זומם. ואי לא הוי כי האי גוונא לא הוי זומם וכיון דהכי הוא מילתא ליכא למימר מזמניה דשטר דהא ההיא שהדותא [אפשר] לא הוות בההוא יומא כלל. ואפשר דההוא יומא דאסהידו ביה דינא ביה ביומא קא חתמי בההוא שטרא. ואם כן [היכי] מפסדינן לכולהו שטרי (ואנש"י דאי כת') מקמי הכי מספיקא. הילכך ליכא למימר דמיפסלא סהדותייו אלא מעידנ' קמא משהעידו בב"ד כגון דאסהידו בב"ד בעשרה באייר. ואיתזמו בעשרה בסיון. אביי סבר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד בבי דינא דהוא עשרה באייר הוה ליה רשע וכל סהדותא (לאסהיד) מעשרה באייר ואילך לא הויא עדות. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא נפסל דהוא עידנא דאיתבריר לן דזומם הוא. והילכתא כאביי והכי אשכחן בירוש' כגון האי פי' דגרסי' התם היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן. והוזמו בחמשה עשר בניסן כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשד בניסן למפרע הן פסולות. אבל ודאי אי איכא סהדי דידעי אינהו יומא דקא חתמי ביה בההוא. שטרא [אי נמי לא ידעי הי ניהו יומא דקחתמי ביה] אבל חזיוה לההוא שטרא דמחתים וקאים מקמי דאסהידו עליה ב"ד בכמה יומא פסלי' להו מההוא יומא דקא אמרי סהדי חזיניה להאי שטרא בידיה דמריה ביום פלוני דמחתים וקאי דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הילכך מעידנא דקא חתמי בשטדא הוו להו רשעי'. והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ודמיא לעידי רבית דמעידנא דקא חתמי על שטרא דרבית קא עברי על לא תשימון עליו נשך. ברם צריך את למידע דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרי אלא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותיי' שטרא דנא בזימניה כתבנוהי ולא איחרנוהי וכתבנוהי. ואי לא מסהדי הכי לא קיימא עלייהו הזמה והוו אינהו כשרין ושטרא כשר. דת"ר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני. השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. וכל הני מילי לתרוצי פירושי דרבוותא כתבינן להו. אבל מתני' ומתניתא כולהו לא איירו בעדים זוממין אלא בעדות על פה. אבל בעדות בשטר לא אשכחן להו דאיירו בה כלל דמילתא דחיקתא היא כדפריש' הלא פירשוה בירוש' בעדות על פה. עכ"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל:

פ"ק דמכות ת"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממים. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה. ואין גולין לערי מקלט. ואין משלמין את הכופר. ואין נמכרין בעבד עברי. משום רבי עקיבה אמרו אף אין משלמין על פי עצמם. מאי טעמא דר' עקיבה קסבר קנסא הוא וקנסא אינו משלם על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין פי' שעדיין לא שילם על ידו אלא שנגמר דינו לשלם. ר"נ אמר תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין. ומאי ניהו דלא עשה מעשה היינו דרבא. אימא וכן אמר ר"נ. ופי' רבי' שמואל זצ"ל דגבי ממון נמי דוקא כשנגמר דינו לשלם. ועד שלא שילם הוזמו אז חייב עד זומם לשלם. אבל אם כבר שילם ואחר כך הוזם אינו חייב לשלם דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ורבי' יב"א פי' דגבי ממון אע"פ שכבר שילם ואחר כך הוזם אפילו הכי חייב לשלם. דדוקא לגבי דיני נפשות שייך לומר ולא כאשר עשה שהרי כשנהרג על פיו זו היא עשייה שאי אפשר להחזירה ושייך לומ' בו כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל גבי ממון אם חייבו את ראובן על פיו לשלם לשמעון ושילם ואחר כך הוזם. הא עשייה זו אפשר להחזירה שהשמעון יחזיר לראובן מנה שלו ונמצא שלא עשה כלום. וכן אם פטרו את ראובן שלא לפרוע לשמעון והוזם עדיין יפרע לו. הילכך לא קרינן ביה ולא כאשר עשה. הילכך אפי' הוזם לאחר הפרעון חייב לשלם. וכדבריו כן נראה בעיני דתניא פ"ק דמכות (בדידי) אומר לא הרגו נהרגין. הרגו אין נהרגין. א"ל אביו בני ק"ו הוא א"ל לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין. משמע הא אי עונשין מן הדין. אמרי' כ"ש אם הרגו דנהרגין. מעתה גבי ממון דעונשין מן הדין כדאמרי' פ"ב דב"ק ותהא שן ורגל חייב' ברשות הרבים מק"ו וכו' כ"ש שאם הוזם אחר ששילם שחייב לשלם. אע"פ שיש לי לומר דעיקר דרשה סמיך אל אחיו כדתנן אמרו להם והלא כבר נא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואפי' עונשין מן הדין ממעטי' הרגו מלאחיו. אין נראה בעיני. דאי לאו אין עונשין מן הדין. הא איכא למימר כאשר זמם לעשות לאחיו שהיה כבר. ותו דאפילו את"ל דעיקר דרשה אלאחיו סמכינן למעוטי הרגו אכתי גבי ממון נחייב אפי' הוזמו לאחר ששילם דממונ' מקטלא לא ילפינן. והרב ר' משה בר יואל זצ"ל הכריע כדברי ריב"א זצ"ל דאמר לקמן בההיא שמעתא חייבי מלקיות מנין ת"ל רשע רשע. חייבי גלות מנין ת"ל רוצח רוצח. ופרש"י זצ"ל דאמתני' קאי דאמ' אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש דמשתעי בחייבי מיתות. חייבי מלקות מנין. העידו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחילה על פיהם. והשתא אמאי לא בעי חייבי ממון מנין אלא משום דגבי ממון אפילו הוזמו לאחר ששילם חייב. להכי לא בעי לה דגבי חייבי מיתות הוזמו אחר שהרגו פטורין. אע"פ שיש לפרש דאאין עונשין מן הדין קא בעי ולא אמתני'. ולהכי לא קאמר חייבי ממון מנין משום דגבי ממון קיי"ל דעונשין מן הדין. מ"מ דאיה נדולה מפי' רש"י זצ"ל:

סימן לג

ונראה בעיני דהלכה כר' עקיבה דעדים זוממים אין משלמין על פי עצמן מדפרשי טעמא רבא ורב נחמן. והא נמי דאמר רב יהודה [אמר רב] עד זומם משלם לפי חלקו דחקיה לאוקמי אליבא דר' עקיבה ובאומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני. וחוייבנו ממון ש"מ דהלכה כר' עקיבה. דעד זומם קנסא הוא ואינו משלם על פי עצמו. ולא מגבינן ליה בבבל ושליחותייהו נמי לא עבדינן דהא לא שכיח:

תוכן העניינים

אור זרוע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה