אור ברסלב
אור זרוע חלק ג

אור זרוע· רבנו יצחק מווינה

חלק ג

חלק ב

פסקי בבא קמא

סימן א

הלכות ערכאות

סימן ב

מיכן אמרו גט המעושה בישראל כשר. [ב] עכומ"ז פסול. אלמא קתני בהדיא דעכומ"ז שדנו כדיני ישראל אין דיניהם דין:

סימן ג

מיהו נראה בעיני. שאם קבלו עליהם את דייני (ישראל ו)עכומ"ז שניהם התובע והנתבע מרצונם ודנו אותם כדין ישראל דיניהם דין. דאיכא למידק דדוקא היכא שדנו אותם בעל כרחם לא הוי דיניהם דין אפי' בדיעבד. דומיא דעישוי גט שמעשין אותו בעל כרחו ליתן את הגט. וכדאמרי' אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי ואותבי' מההיא דר' טרפון דלפניהם ולא לפני עכומ"ז. אבל היכא שקבלו מרצונם. אע"ג דעברו אלפניהם ולא לפני עכומ"ז אעפ"כ הואיל וישנם בתורת דיינים. כדת"ר בפרק ארבע מיתות (ב"ד) שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם וכו' דיניהם דין בדיעבד:

סימן ד

וראיה אני מביא דתנן בפ"ק דגיטין כל השטרות העולין בערכאות של עכומ"ז. פי' שנעשו השטרות על ידי ב"ד העכומ"ז אעפ"י שחותמיהן עכומ"ז כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וא"ר בגמ' קא פסיק ותני כל השטרות שחותמין בהן עכומ"ז כשרין לא שנא שטרי מכר לא שנא שטרי מתנה בשלמא שטרי מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא. אי דלא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא. אלא מתנה דעל ידי השטר קונה אותה שכתב לו שדי נתונה לך ובלא שום קנין וחליפין הוא קונה אותה במסירת השטר. היכי מיקניא ליה בהאי שטרא חספא בעלמא הוא א"ר שמואל דינא דמלכותא דינא... דינא. הא למדת דהיכא שקיבלו אותם מרצונם דדיניהם דין כדהכא שהנותן והמקבל מתנה קיבלו אותם לעדות מרצונם. וא"ר שמואל דינא דמלכותא דינא. ובמתני' פי' רבינו שלמה זצ"ל די"ל חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייך בתורת גיטין וקדושין. אבל על הדין נצטוו בני נח. עכ"ל וכסתם מתני' קיימא לן ולית לתנא דבי מנשה דאפיק דינים וברכת השם. ומעייל סירוס וכלאים. אלא קיי"ל שב"נ נצטוו על הדינים ואיתנהו בתור' דינים:

הילכך היכא שדנו כדיני ישדאל בדיעבד דיניהם דין. מיהו לכתחי' אימעטינהו קרא מלפניהם. ובפ' האיש מקדש א"ר חייא בר אבא אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל הגט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת ניטין וקידושין. ואע"ג דאמרינן נפשה משוי' ליה שליח. ולענין תרומה אסקינן התם לרבנן דעכו"ם איתיה בתרומה דנפשיה אצטריך גם אתם למעוטי שאינם בני ברית. ולר' שמעון דליתי' בתרומה דנפשיה אוקמינא אתם גם אתם למילי אחרינ'. אלמא לרבנן הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה האי נעשה שליח לישראל לתרום אי לאו דמיעטיה קרא מאתם. ואע"ג דגבי תרומה אפי' בדיעבד מיעטי'. היינו משום דאין שייך לומר דמיעטיה קרא שלא יתרום בעל כרחו אבל בדיגנו בדיעבד הוי תרומה דלא מסתבר לאוקמי קרא בהכי. אבל לענין דין שייך ומסתבר שפיר למימר הכי דכי מיעטיה קרא היינו לענין שלא ידונו אותם בעל כרחם אבל ברצונם בדיעבד דיניהם דין:

סימן ה

והשתא דפרישית דעכומ"ז שדנו ישראל בעל כרחו דאפילו בדיעבד לאו דיניהם דין. ראובן שקבל על שמעון לפני דייני עכומ"ז וחייבו את שמעון לפרוע מנה לראובן אף על גב דחייבוהו כדיני ישראל לא הוי דיניהם דין. ואינה נעשת כמלוה בשטר לענין שאם מכר שמעון [ל]אחרים את שדותיו שיוכל ראובן להוציא מיד הלקוחות של שמעון. אע"ג דבדיני ישראל כי האי גוונא מוציא מיד הלקוחות כדתניא בפ"ק דב"מ מוציאין לאכילת פירות כיצד. הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. וא"ר היכי דמי אילימא כדקתני גזלן מאי גבי ואוקי רבא כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכלה וחפר בה בורות שיחין ומערות. בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים. בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין ורבה בר רב הונא אמר כגון שנטלוה אפיקין בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. רב אשי אמר לצדדין קתני. הרי שגזל שדה מליאה פירות אכל את הפירות ומכר את השדה בא לוקח לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים. בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. ופרכינן בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ומלוה על פה לא טריף ממשעבדי. ומשנינן הב"ע כגון שעמד בדין קודם שמכר נכסיו וכיון שחייבוהו ב"ר קלא אית ליה והויא ליה כמלוה בשטר. ותניא בפ"ק דערכין הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש. ואם הזיק חייב בתשלומין ואוקמינן בגמ' דבאם הזיק פליגי. תנא קמא סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ור' יוסי (ספר) סבר אם הזיק חייב בתשלומין. ואוקמא רבה דלכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתורה קמיפלגי. תנא קמא סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. ור"י סבר ככתובה בשטר דמיא. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו. ותיובתא דרבה דאמר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין. ואמר רבי אלעאי אמר רב משעמד בדין פי' וחייבוהו ב"ר והויא ליה כמלוה בשטר. הא למדת דכל היכא כשעמד בדין וחייבוהו ב"ד הו"ל מההיא שעתא דחייבוהו ב"ד כמלוה בשטר. וה"מ שחייבוהו דייני ישראל אבל חייבוהו דייני [עכומ"ז] הואיל ולאו דיניהם דין אפי' בדיעבד אע"ג דדנו כדיני ישראל הויא ליה כמלוה על פה ולא גביא מן הלקוחות ולא נביא נמי מן היורשין למאן דאמר מלוה על פה אינה גובה מן היורשין. כההיא דפ' גט פשוט בשלהי (דקע"ה ע"ב) דרב ושמואל אמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. מיתיבי [ה]חופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו. אמר רב אילעאי אמר רב כשעמד בדין. אלמא דאפי' למאן דאמר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין כשעמד בדין גביא:

הילכך עכו"ם שדנוהו בעל כרחו אע"ג שדנוהו כדין ישראל הואיל ודיניהם לאו הוי דין לא הוי כמלוה בשטר ולא גביא מן היורשין: ותו נפקא מיניה לההיא דתנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצעד בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה:

סימן ו

ודוקא שעמדה בדין לפני דייני ישראל. אבל עמדה בדין לפני דייני עכומ"ז לא הוי דינייהו דין והרי הן של עצמה. אם לא שקבלו עליהם מרצונם את דייני עכומ"ז:

פסקי בבא קמא פרק א

סימן ז

[דף ה ע"א]
המטמא. היינו דמגיע שרץ בתרומה של חבירו. המדמע דהיינו שעירב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין ליה בזול הואיל ואינו ראוי אלא לכהן. והמנסך שניסך יין של חבירו לע"ז ואסרו בהנאה. כך פי' רבי' שלמה זצלה"ה. ובפרק הניזקין אפליגו בה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב. מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך. אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה. ולא מצי (לממתני') למיתני' למתניתין דהניזקין במזיד חייב בתשלומין דהא עובד ע"ז ונסקל. ורב דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב. אמר לך מערב היינו מדמע שמערב בהיתר דבר האסור. ופי' רש"י ז"ל כיון דאשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה ילפינן מיני'. ומנסך לא אצטריך לאתנייה. ושמואל מטמא ומדמע ומנסך דחייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא מקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה ליה צריכי. ופירש"י זצ"ל דהיינו רב דיליף קנסא מקנסא. אלמא רב ושמואל תרוייהו סבירי לי' דהמטמא והמדמע והמנסך קנסא הוא. ותנן התם בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא. היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגנ פטור כדי שיודיעהו. ר' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו במזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואיתותב חזקי' התם:

הלכך הואיל ורב ושמואל קיימי כר' יוחנן. ותו דאיתותב חזקיה ומעתה הלכה כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא הוא:

סימן ח

וכן פסק רבינו יצחק האלפסי זצ"ל דהלכה כרבי יוחנן מההיא דהשולח דאמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ואת לא קנסו בנו אחריו היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידי' קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן. והכי נמי מוכח בהגוזל בתרא במס' ב"ק דאסיק ותנא ומנא תימרא דאקנסא לא גזרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך וחזרו לומר אף המדמע. חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרי' מיניה. אלמא דסתמא דתלמורא סבר דקנסא הוי. וכן הלכה :

ונראה בעיני. דאע"ג דקנסא הוי אפ"ה משלם עפ"י עצמו. דאפי' תמצא לומר דאמרינן בקנסא דרבנן מודה בקנס פטור. הכא חייב. דמידי הוא טעמא דחייבוהו רבנן אלא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואי אמרת דמודה פטור הרי כל שעה יטמא טהרותיו ויאמר פטור אני. אלא נפקא מיני' לכדאביי דלא קנסו בנו אחריו. דלחזקיה דאמר ממונא הוא בנו חייב לשלם. ותו נפקא מיניה דהואיל וקנסא הוא דאינו מורישו לבניו כדאמרינן בריש נערה שנתפתתה דאין אדם מוריש קנס לבניו. וההיא דריש המפקיד דקאמר שילם לבניו מהו מצי אמר ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת לי' ניחא נפשא בנו לא. אלמא שהבנים יורשים את הכפל ההיא כגון דנגנב לאחר מיתת המפקיד אי נמי כשעמד בדין עם הגנב מחיים:

סימן ט

[דף ו' ע"ב]
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין מלשלם לאחר זמן חייבין. ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. וכן כתוב בפירש"י זצ"ל במקומה של משנה זו בפ' הבית והעליה דלא כתב עלה ה"ג... שכך היה כתוב בספרו וכך היא הגירסא בספר רבינו ר' יצחק אלפסי זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שגיד' הספרים שגורסים חייב לשלם אינו מיושב כי איך יתכן להקל עליו בזה שמזהירין עליו לקוץ ולסתור לפוטרו בכך עד הזמן אם שהזהירוהו הי' לו להתחייב בנפילתו בלא אזהרה. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי שהזיקו בשעת נפילה דאפי' היזק דנפילה א"פ מדמי לי' לבור דאע"ג דבור אינו הולך ומזיק ואלו הולכין ומזיקין יש ללמדם מבור דאע"ג דאפקרינהו חייב במה שמזיקין דרך הילוכן בלא כח אחר דלא גריע בהו היזק דנפילה שהולכין ומזיקין מהיזק תקלה שנתקלין בהן כשעומדין במקומן. מ"ט דעדיף טפי היזיקא דידהו שהולכין ומזיקין מהיזק דבור שאינו יכול לילך ולהזיק. ואין להקשות היאך מדמה היזיקייהו לבור בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והא אמרינן בפרק המניח את הכד דמילתא דפשיטא היא לכולי עלמא דהמפקיר נכסי נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והכא נמי אנוס הוא שבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום. וי"ל כאן כיון שהזהירוהו לסתור ולקוץ שלא יזיקו והוא העביר הזמן הרי הוא חשיב פושע בכך והוי כמפקיד נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב :

סימן י

תנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב שדהו של מזיק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות ניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש. ואוקמא רב אחא בר יעקב דמודה ר' ישמעאל דלא ישלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא. ובהא פליגי כגון שהיתה עידית דניזק כזיבוריות דמזיק דר"י סבר בדניזק שיימינן דהא דכתב שישלם לו דמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם לו מזיק בדמי נזקו קרקע זיבוריות שלו בשוה נזקו. שהרי היא מיטב שדהו של ניזק. ור"ע סבר למיטב דקרא יהיב ליה מעידית דידיה וקיימא לן הלכה כר"ע מחביריו דבמזיק שיימינן. ולקמי' בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרועני' א"ר אבא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק דלא אזלינן בתר מיטב גניזק. ואע"ג דהך זיבורית דמזיק כמיטב דניזק א"ד הואיל ולא הוי מיטב דעלמא לא יהיב ליה מיניה. אבל אי הוה לעלמא מיטב יהיב לי' מיניה אע"ג דאית ליה עידית למזיק דבשל עולם הן שמין. או דילמא למעוטי נמי דעלמא דשדהו דוקא דבשלו הן שמין וההוא דלגביה עידית הוי יהיב א"ל רחמנא מיטב שדהו ישלם ואת אמרת בשל עולם הן שמין. ואיתיביה ושני ליה. ותו מוקמינן לברייתות דלקמי' כתנאי דאיכא דסבר דשלו הן שמין ואיכא דסבר בשל עולם הן שמין וקיימא לן בשלו הן שמין כדמשמע פשטיה דקרא. ובפ' שני דייני גזירות (סבר) אפליגו בה רב נחמן ורב ששת דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין. ופסק רבי' חננאל זצ"ל הלכה כרב נחמן וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:

סימן יא

[דף ז ע"א]
רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מיטב אין מידי אחרינא לא והא תניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ושקיל וטרי עד דבעי אביי לתרוצי לקראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זילא אדעתא והזיקה בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק. ודינו בעידית כדכתיב מיטב למשקל כזולא דהשתא. ואי אמר ליה ניזק הב לי (נמי) בינונית כהשתא טפי פורתא ממאי דבעי למיתב מעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ולהכי אתא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דאי בעי ניזק למשקל סובין כגון שיש לו קרקע לניזק סמוך לאותה שדה בינונית של מזיק וניחא ליה ביה שקיל כיוקרא דלקמי' דהא שוה כסף הוא בניסן אעפ"י שעכשיו אינו שוה אלא חצי כסף. ולהכי אצטריך אביי לאוקמי בהכי כדאמרי' דסופה להתייקר בניסן משום דאי אין סופה להתייקר קרא למאי אתא. פשיטא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ דמזיק שאפילו בעידית יפה כחו כ"ש כבינונית. אלא להכי אתא קרא למימר ישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. ומתקיף ליה רב אחא בר יעקב א"כ דמבינונית וזיבורית לא שקיל כהשתא הורעתה כחן של נזיקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר מעידית שקיל על כרחו של מזיק ואת אמרת דמבינונית וזיבורית לא מצי למיכפייה למשקל כדהשתא. ונדחת דאביי:

סימן יב

והואיל ונדחית שמע מיניה דהלכתא כדאתקפתא דרב אחא בר יעקב דמצי למכפייה למזיק לגבות מבינונית וזיבורית טפי פורתא מעידית כזולא דהשתא:

סימן יג

ולענין בעל חוב בעי למימר רב אחא בר יעקב דאי אתא מלוה להפרע מלוה ביומי תשרי דזילא ארעא ודיני' דבעל חוב בבינונית. ואי אמר ליה מלוה הב לי זיבורית טפי פורתא ממאי דבעית למיהב לי בינונית מצי הלוה לומר ליה אי שקיל כדינך בבינונית שקול כדהשתא. ואי לא שקול כיוקרא דלקמי' בניסן ולא מצי מלוה לומר ללוה למיהב ליה זיבוריות טפי פורתא כי זולא דהשתא. מתקיף רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לוין דאמר ליה אילו הוה גבי זוזיי אישקול כדהשתא. השתא דזוזיי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה. ונדחת דרב אחא בר יעקב. והואיל ונדחת שמע מיניה דהלכתא כרב אחא בריה דרב איקא דמצי המלוה למיכף ללוה למיהב ליה זיבוריות טפי פורתא כזולא (כ)דהשתא:

סימן יד

ואסקינן לענין כתובת אשה שאם גירשה בתשרי דזילא ארעתא ודינה בזיבוריות ואי אמרה ליה הב לי בבינונית בציר פורתא מצי הבעל למימר לה אי שקלת כדינך בזיבורית שקיל כדהשתא בזולא. ואי לא שקיל בינונית כיוקרא דלקמיה דניסן ולא מציא האשה למיכף לבעל למיהב לה בינונית בציר פורתא כי זילא דהשתא דתשרי. והא דרמי ליה אביי לרבא כתי' מיטב שדהו ומיטב כדמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין.

סימן טו

כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פרשוהו כל מילי דמטלטלין שיכול להוליך ממקום למקום מיקרי מיטב דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא לבר מארעא דליתב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא. ולהכי לא כתב מיטב אלא לגבי שדות. והכי מתרצו קראי בשדות יתן לו מיטב ובמטלטלין אפי' סובין:

פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הלכתא דאע"ג דפליגי רב הונא ורב אסי אהא לקמן קיימא לן כרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע דבתראי נינהו וסובר דרב הונא דוקא לתרוצי הני קראי אתא. לאפוקי מהנהו דגרסי א"ר רב הונא ומפרשי דאמתניתין קאי דקתני דמשלם ממיטב ואתא רב הונא למימר דלאו דוקא מיטב אלא או כסף או מיטב. וכן סובר רבינו שלמה זצ"ל דקאי אקראי דפרכי' אביי לרבא וגרסי' רב הונא אמר או כסף או מיטב. ופי' רש"י זצ"ל אדלעיל קאי דקאמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא. רב הונא אמר לא קשו קראי דלעיל אהדדי כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב (שדהו) שדותיו יתן לו. איתיביה רב נחמן לר"ה ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואת אמרת כסף דוקא. ומשני בדלית ליה כסף ולא שדות יתן לו שוה כסף. פשיטא מהו דתימא אמרינן ליה למזיק זיל טרח וזבין הנכסין בכסף ואייתי ליה כסף קמ"ל דלא אמרינן כן:

סימן טז

ור"ת סובר דהלכה כרב הונא. ופוסק שיש שלשה דינין: בעל חוב. ובשכיר. ובנזיקין:

סימן יז

בנזיקין או כסף או מיטב כדאית ליה דאע"ג דאית ליה קרקע מסלק ליה בזוזי ובדלית ליה אפילו בסובין:

סימן יח

ובע"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ואי לית ליה זוזי לא מצי למימר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי והב ליה כדמוכח בפ' הכותב דאמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואמר ליה זיל שקיל מאדעא אמרינן ליה זיל את וזבין אדעא ואייתי זוזי והב ליה. אמר ליה ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עשה שלא כהוגן כן עשו לו שלא כהוגן. אבל אדם שידוע דלית ליה זוזי מגבי ליה קרקע או שאר שוה כסף. ואי אית ליה לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. מדהוצרך האי גברא לתלות מעותיו בנכרי ש"מ דאי הוה ידוע דדידיה הוו הוה מגבינהו ניהליה על כרחיה. והיכא דקא טעין לוה לית לי זוזי טול קרקע:

סימן יט

נראה בעיני אני המחבר דלא מצי המלוה לאשבועי ליה מההיא דפ' כל שעה דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף משמעון ואזיל שמעון ופייסי ליה בזוזי. דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי קא שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר מגבי לה מנייהו. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותן מהם. ופי' רבינו שלמה זצ"ל התם אי פיקח שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע. ואי מצו יתמי למימר ליה אשתבע לן דלית לך זוזי. מאי מהניא ליה פקחותיה אלא ש"מ דלא מחייב אפילו שבועת היסת דהא בימי רבא כבר נתקנה שבועת היסת. ואפילו הכי לא מצו לאשבועי ליה. ותנן בפ' שני דייני גזירות שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. ואוקמי רמי בר חמא למתניתין דקתני זה גובה שטר חובו וכו' ביתמי דמיגבא גבי. אגבויי לא מגבי כלומר שהם גובים זוזי ואינם פורעים. דזוזי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני. ועוד ליגבינהו בע"ח ארעא ליתמי וליהדר וליגבה מנייהו דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו כו'. הרי משמע התם דאפשר דאית ליה זוזי. מדאוקמה דמי בר חמא ביתמי דגבי זוזי ולא מגבי וקא מהדר לי' רבא ליגבינהו ארעא. אלא אע"ג ד[ה]אי אפשר דאית ליה זוזי ולא ידענא בודאי דלית ליה אפ"ה מגבי להו ארעא ולא מצו למימר לי' אשתבע לן דלית לך זוזי הואיל ולא חזינן דאית ליה זוזי. ואף על גב דמייפינן כח היתרא בכל דוכתא כ"ש בדיקנני דלא מצי למימ' לבע"ח הבא להגבותו ארעא או מטלטלי אשתבע לי דלית לך. ומשמע נמי מההיא דפ' כל שעה ובפ' שני דייני גזירות דלא מצו למימר לי' אנן נטרינן לך עד דהוי לך זוזי אלא גובין מן הקרקע לאלתר כשבא להגבותו:

סימן כ

ולוקח שהיה מקחו מקח טעות נמי כן דינו כדמוכח לקמן בפ' הפרה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. אמרי ונחזי אי גברא דזבין לדידיא לדידיא ואי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. אמרי לא צריכא דזבין להא ולהא. ונחזי אי דמי רידיא לדידיא אי דמי נכסתא לנכסתא אמרי לא צריכא דאייקר בישרא וקאי בדמי רידיא. ואית ספרים דגרסי אמרי אי דליתנהו לזוזי לימר להו שקיל תורך וזיל דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע. לא צריכא דאיתנהו לזוזי. רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ומשמע לפי אותה גירסא דאי ליתנהו לאותם מעות שנתן לו בעין אעפ"י שיש לו מעות אחרים לא יפרע אלא פארי. ואין נראה לר"ת ז"ל דכיון שנתן לו מעות. דעתו שאם המקח בטל שישלם לו מעות ודין בע"ח יש לו ולא דין מזיק. דמעות יהב ומעות שקיל. ונראה לר"ת זצ"ל כגירסת הספרים דגרסי אי דאיכא לאשתלומי מיניה לישתלם ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורי בזוזי דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע דכיון דליכא לאשתלומי מיניה בזוזי גובה השור או את מטלטלי או אפילו סובין כדין בע"ח:

סימן כא

ובשכיר אע"ג דלית ליה זוזי לבעל הבית אמרינן ליה לבעל הבית זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי לשכיר דתנן בפ' הבית והעליה השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה בתבן ובקש ולקט לו משלו או מן ההפקר. ואמר לו השכיר תן לי שכרי ואמר לו טול ממה שעשית בשכרך אין שומעין לו. פי' רש"י זצ"ל כל מה שליקטת יהא שלך אין שומעין לו. ואע"ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף הכא בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ואמרי' נמי בגמ' דלא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע כלומר לא אמרינן לשכיר קבל מבעל הבית בעל חובך אפי' נתן לך סובין קבל. אלא בעל הבית יטרח ויזבן וייתי זוזי לשכיר. כך פסק ר"ת ז"ל אילו שלשה דינים בנזיקין. ובע"ח ובמקח טעות. ובשכיר:

[שם ע"ב]
מי שהיה לו לשלם לנזקין ולבע"ח ולכתובת אשה ואין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית והקודם בשטר קודם לגבות. ונזיקין בעמד בדין. אין לו אלא בינונית כולם גובין מבינוני'. אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית. יש לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. היה לו עידית ובינונית נזקין בעידית ובע"ח וכתוב' אשה בבינוני'. בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית. ודייקי' ממציעתא דקתני בינונית וזיבורית נזקין ובע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. דאי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית דהא מיטב היא לו וידחה בע"ח אצל זיבורית. ושיננו לעולם בשלו הן שמין והכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה לאחר הלואה דאשתעבד לו בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית שלו. אבל היכא שלא היתה לו עידית מעולם כי אם בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית (וזיבורית) . הכי נמי מסתברא מדקתני אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית קשיא אהדדי. אלא כאן שהיתה לו עידית ומכרה. כאן שלא היתה לו עידית ומכרה:

סימן כב

ונראה בעיני דהכי הלכתא כדשנינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה. דהא קיי"ל הלכתא דבשלו הן שמין כדפרישי' לעיל והני שינויי דשנינן בתר הכי לא סמכינן עלייהו:

[דף ח ע"א]
תנו רבנן מי שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח והיה לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה בני אדם ביום אחד (כולן נכנסו תחת הבעלים) נכנסו הלקוחות כדין המוכר מי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית יפרע את החוב ולוקח זיבורית ישלם את הכתובה. מכרן זה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו כדי סיפק שלשתן שאין אותה קרקע שוה כל כך גובה את המותר מלוקח שלפניו. אין לו לזה גובה משלפני פניו. ודייקינן האי מכרן לאחד ה"ד אילימא בבת אחת בשטר אחד. השתא לשלשה בני אדם דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאי אפשר לצמצם לקבל קנין משלשה בני אדם בבת אחת אמרת כולן נכנסין תחת הבעלי' הואיל ואין ניכר שהקדים בשטר המכר. מכרן לאחד בקנין דמילתא דשכיחא מבעיא. אלא בזה אחר זה שלקח עידית ואח"כ בינוני' ואח"כ זיבורית. ומ"ש משלשה כל חד וחד דמצו אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי (כל) נימא לכל חד וחד הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דכולן ניזיל בתר זיבורית. הכא במאי עסקינן שלקח עידית באחרונ' דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר בתרייתא. וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. אי הכי ליתי כולהו וליגבו מעידית שנשארה בת חורין בעל כרחו דמצו למטען דהנחת לנו מקום לגבות משום דאמר לה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא (דזיבורית) למריה ושקלת מזיבורית ואמאי קאמרת דנכנסו תחת הבעלים ושקיל ניזק מעידית. אלא מדלא טעין הכי הכא במאי עסקינן דאותו שהיה עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה (ו)מת והניח יתומין וכיון שלא הניח קרקע ליתומין אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. אעפ"י שהחזיר להם קרקע הוה ליה כיתמי שקנו קרקע אחר מות אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. הילכך ליכא למימר הכי. אלא להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דילי' אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. וא"ת היכי גבו הנזקין מן הלוקח והא מלוה על פה הוא וקיי"ל דאינה גובה מן הלוקח. יש לומר דסבר האי תנא דמלוה דכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא:

סימן כג

ונראה דהכי קיי"ל [ד]בפ"ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי' ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא. וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר דההיא דפ"ק דקידושין איידי במלוה הכתובה בתורה. דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע"ג דכתי' האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' אפ"ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש"ה לא הוי ככתוב בתורה. אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה. נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא. מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ. וההיא דגט פשוט קא פסיק אליבא דמאן דלית ליה שעבודא דאוריית'. וההיא דקידושין אליבא דמאן דאית ליה שעבודא דאורייתא. אי נמי בגט פשוט הכי קאמרי' עשו תקנה בשביל הלקוחות אמאי לא עשו נמי תקנה בשביל היורשין וקאמרי' בשביל שלא תנעול דלת בפני לוין:

סימן כד

אלא נראה דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא מההיא דפ"ק דקידושין ודפ' יש בכור דת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר רב יהודה הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין. ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. בהני חמש פריק ליה לבריה אזיל כהן טריף חמש משועבדות לדידיה. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך מצוה דגופיה עדיף. ור' יהודה ורבנן הלכה כרבנן. ותו דתנן בפ' יש בכור אחת שבכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש לכהן. מת אחד בתוך שלשים האב פטור. מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר עד שלא חלקו פטורין. ר' יהודה אומר הנכסים נתחייבו. ואוקמא רבא דמת האב אחר שלשים וליכא אלא חמש סלעים [כו'] ודכולי עלמא מלוה הכתו' בתו' לאו ככתו' בשטר דמיא ודכולי עלמא אית להו דרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן הלקוחות. והכא בחמש ולא בחצי חמש פליגי אלמא דקסבר רבא מלוה הכתו' בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא אע"ג דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה מ"מ שמעינן מהתם דרבא סבר לאו ככתובה בשטר דמיא. ותנן בפ"ק דערכין הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב לשלם. ואמרינן בגמ' דבאם הזיק פליגי ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב לשלם ר' יוסי סבר חייב לשלם. במאי קמיפלגי אמר ר' יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין ת"ק סבר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין. רבה אמר מלוה על פה דכולי עלמא סברי אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתו' בתורה קא מיפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור' יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא:

סימן כה

וקיי"ל כרבה דפליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתו' בשטר דמיא אי לאו:

סימן כו

וקיי"ל כרבנן דלאו ככתובה בשטר דמיא. ואע"ג דר' יוסי נמוקו עמו אפ"ה אין הלכה במותו במקום רבנן. כדתנן בפרק פסולי המוקדשין בכור שנסמא עינו ושנקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בית הכנסת. ר' יוסי אומר אפילו אם יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא עפ"י מומחה. ואמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא ר' יוסי נמוקו עמו קמ"ל. הא למדת דאין הלכה כמותו במקום רבים הילכך הכי מסתברא דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולא נביא מן הלקוחות. ותנן בפ' האומר משקלי עלי ערכי עלי ומת יתנו יורשין. דמי עלי ומת לא יתנו יורשיו. ואמרי' בגמ' ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתו' בתורה היא. ש"מ מלוה הכתו' בתורה ככתובה בשטר דמיא. לא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. ואי איתא דהילכתא היא נימא אין הכי נמי דודאי מלוה הכתו' בתורה ככתו' בשטר דמיא. אלא ש"מ דלאו הילכתא היא. מיהו לאו מילתא היא דהא קיי"ל דמלוה על פה גובה מן היורשים. ואפ"ה מסיק ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין אלא מסיק הכי לאקשויי למאן דס"ל איפכא:

מיהו הכי מסתברא דמלוה הכתו' בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא ולא נביא מן הלקוחות. והא דנזקין גבו מן העידית היינו דוקא כשעמד בדין כדאמרי' בפ' שנים אוחזין גבי לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו וכו' ובשלהי גט פשוט גבי מלוה על פה גובה מן היורשין ובפ"ק דערכין גבי גוסס והיוצא ליהרג. וגבי היוצא ליהרג ושחבל באחרים ובפ' האומר משקלי עלי גבי ערכי עלי ומת. ואע"ג דאיכא למימר דתנא דברייתא סבר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגביא מלקוחות ואף על פי שלא עמד בדין:

סימן כז

לענין הלכתא מסתבר דלא גבי אא"כ עמד בדין. והא דתניא בברייתא דאין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. אומר רבינו יצחק בר מרדכי אשר זצלה"ה שאם באו בבת אחת כל הקודם בשטר יגבה מן האחרונים תחילה בין בינוני' ובין זיבורית והמאוחר מאלו יותר ממנו יגבה אחריו משלפניו והמאוחר יותר יגבה משלפני פניו. ואם הנזקין קודמין ובע"ח אחריו וכתו' אשה באחרונה ובאו כולם שלשתן לגבות כאחד הנזקין קודמין לגבות מן האחרון אפי' יש זיבורית ביד אחרון ובע"ח גובה אחריו. ואם אין לו גובה משלפניו ואפילו יש עידית משלפניו וכתובת אשה משלפני פניו. ואפילו הוא עידית דעידית ואין הנזקין יכולין לומר נמצא שהורע כחם מבע"ח וכתובת אשה ליטול בזיבורית ודינם בעידית. שכך הוא הדין המוקדם שעבורו קודם לו לגבות תחילה. ואם בא לגבות משלפניו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות מן האחרון ואין אני משועבד לך:

פירש רש"י זצ"ל הא דפריך לעיל אי הכי בנזקין נמי נימא הכי אי שתקת ושקלת מבינונית שקלת ואי לא מהדרנ' שטר' דזיבורית למריה ושקלת לזיבורית. ולא פריך נמי לבע"ח. דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ומשקל מיניה. מצי אמר ליה האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי. ולהכי ליכא למימר הכי. וקשה דהא פרכינן ולייתו כולהו ולייתו מעידית. ושנינן משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. והשתא ניחא תינח נזקין ובע"ח אלא כתובת אשה תימר לי' האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי:

סימן כח

הלכך אומר ר' יצחק בר שמואל ז"ל דכך הוא הדין דכיון שיכול להחזיר כאילו החזיר ולא מצו למימר ליה האי לכשתחזיר בין שאינו מפסיד בהחזרתו בין שמפסיד. וכי האי גוונא בפ' בתרא דכתובות דתנן התם מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. ואמרינן בגמ' שפיר קאמר אדמון. אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ארבעה בני אדם מארבע רוחותיו אי הכי מאי טעמא דאדמון אמר רבא בארבע דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד דכולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום דרכי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. אלא אע"ג דאינו מפסיד בהחזרת השטרות וכשאינו מחזיר מרויח דמ"מ דירכה גבייהו הוא אפ"ה לא מצו למימר ליה לכשתחזיר. דהכי דינא הואיל שיכול להחזיר אעפ"י שלא החזיר כאילו החזיר. והא דפריך משמעתתין מנזקין ולא מבע"ח רבותא נקט שהקשה אפי' מנזקין וכ"ש שיקשה מבע"ח. אי נמי נקט נזקין משום דבעידית עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה והקשה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית. ותירץ משום דאמר אי שתקיתו. וחזר והקשה אי הכי נזקין נמי לא ניגבו מעידית מטעם זה. אבל מבעל חוב לא מצו למיפרך אלא מבינונית להכי לא פריך מיניה:

סימן כט

הלכך הכי הלכתא בכל מקום. שהלוקח טעון בהאי טענה דאי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורי' למרייהו ולא מצי לשכנגדו למימר ליה לכשתחזיר אעפ"י ש[אינו] מפסיד.

מיהו יש ליישב פי' רש"י זצלה"ה דלעולם להכי לא פריך מבעל חוב משום דמצי אמר ליה לכשתחזיר. ואינו דומה לכתובת אשה דכיון שאינו מפקיע כחה שהיה לה בראשונה לא מציא למימר לכשתחזיר. אבל בעל חוב שדינו בבינונית ועל ידי החזרה בא להפקיע כחו לזיבורית מצי למימר ליה לכשתחזיר. וכן ההיא דכתובות נמי אינו מפקיע כחו שהיה לו מתחילה דמתחילה נמי כשהיה הקרקע ביד ארבעה לא היה יכול להוציא הדרך מידם. ורש"י ז"ל דחק התם אי שתקת ומחילנא גבך פורתא ממאה מנה. ולא נהירא דלמה יזלזל אצלו כיון דקתני יקח לו דרך במאה מנה:

סימן ל

מיהו הא ודאי הלכתא היא דכל היכא שאם היה מחזיר היה מפסיד לא מצי למימר ליה לכשתחזיר כמו נזקין דאי לא מחזיר שקלי מבינונית ואי מחזיר שקלי מזיבורית ולא מצו למימר ליה תן לנו מעידית או לכשתחזיר נגבה (מעידית) מזיבורית:

סימן לא

ושמעינן משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח וקנה ממנו שמעון עידית ובינונית וזיבורית וקנה משמעון עידית באחרונ' ומת ראובן ובאו כולם לגבות מעידית בעל כרחו בטענה דהניח להם מקום לגבות דלא מצי למימר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית (למרי') ליתמי דראובן כדאוקימנא דהיינו טעמא דלא טעין הכי דביתמי עסקינן. דאותו שהיו עליו נזקין ובע"ח ומת והניח יתומים וכיון שלא הניח קרקע ליתומים אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אע"ג שהיה מחזיר להם האי לוקח קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. אבל בההיא דכתובות גבי אבדה שדהו בחד דאתי מכח ארבעה אפילו מתו אותם ארבעה המוכרים אפ"ה מצי טעין אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר' ליתמי ולא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו:

סימן לב

ושמעינן נמי משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתוב' אשה והיה לו עידית ובינוני' וזיבורי' ומכרם לשמעון ומכר לו זיבורית בראשונה ואח"כ בינונית ואח"כ עידית ובאו לגבות משמעון מעידית מפני שהניח להם מקום והיתה בת חורין משנשתעבדו זיבורית ובינונית לא מגבי להו לשמעון אלא כדינייהו. נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כדאוקימנא לשמעתתי' שלקח עידית באחרונה. והיינו טעמא דלא כולם מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעים מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. אבל (הכא) ראובן שמכר שדה לשמעון והניח שדה אחר לעצמו לא מצי בע"ח דראובן למגבי משמעון. דאמר מקום הנחתי לך ביד וכן נמי חזר ראובן אחר כך ומכר ללוי אותה שדה שהניחה בידו אין בע"ח דראובן גובה משמעון אלא מלוי. כי האי גוונא אמור רבנן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום דאיכא נכסי' ב"ח:

סימן לג

ראובן שהיו עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה והיה לו עידית ובינונית וזיבורי' ומכרם לשמעון ומכר לו עידית באחרונ' והלך שמעון שהוא לוקח ראשון ומכר בינונית וזיבורית ללוקח שני ושייר עידית לפניו. פשיטא דאזלי כולהו נזקין ובע"ח וכתובת אשה וגבו עידית דאחרונה היא ושעבודא עלה דידה דמיא. ובינוני' הא לית ליה השתא דמצי למימר גבו מינה דלא ניחא בתקנתא דרבנן דאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים היכא דאיכא בני חורין. אל מכר שמעון ללוקח שני עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי מי אזלי כולהו בתר לוקח שני שהרי האי לקח שעבודן. דמלוקח ראשון לא גבו דאמר להו בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהוות בת חורין בשתי לקיחות הראשונו' שלכם היא. מאי. סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית מטעמא דפרישית. אמר ליה רבא מה מכר לו לוקח ראשון ללוקח שני כל זכות שתבוא לידו וכיון דאילו אתו לגבי לוקח ראשון והיתה עידית בידו מצי אגבויינהו מבינונית. ואע"ג דכי זבנה לבינונית אכתי עידית בת חורין היא ואין נפדעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. מצי למימר להו לא ניחא לי בהאי תקנתא. לוקח שני נמי מצי למימר להו זילו גבו מבינונית דכי זבין לי לוקח ראשון ארעא בכל זכותא דהוה ליה בגווה זבין. והלכה כרבא:

סימן לד

בפרק הכותב אמר אמימר משום רב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה אדעא ואית ליה זוזי. לבע"ח מסלקינא ליה בזוזי ואשה מסלקינא בארעא האי כי דיני' והאי כי דיני'. ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד. לבע"ח יהבינן ליה ולא יהבינן לה לאשה מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:

פירש רבינו חננאל ז"ל יום אחד או לוה ואח"כ קנה נכסים דליתא דינא קדמתא . לבע"ח מצו לסלוקי ליה בזוזי כי דיניה מחיים דקיי"ל ואפי' מגלימא דעל כתפיה:

סימן לה

הלכך אפילו לאחר מיתה אי תפסי הני זוזי אשה ובע"ח מחיים בע"ח שקיל להו ואיתתא שקילא אדעא כדינה דקיי"ל כתובה אפילו מחיים ממקרקעי ולא ממטלטלי. וגרסינן במס' קידושין בפ' האומר שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עליהם. זה אומר זאת אשתי וזה עבדי וזאת חבילתי . ואשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלי. צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דרבנן אפילו מחיים מטלטלי לא. ועוד מפורש במס' נדרים פ' ר"א הלכה פותחין לאדם בכתו' אשה ואי לית ליה לא ארעא ולא זוזי אלא שיעור להפריע או אשה או בע"ח כיון דזמנן יום אחד או לוה וחזר וקנה דשניהם שוין דקיי"ל דין דיחלוקו. וידחה דין קדימ'. בכל כי האי גוונא לאו כשני שטרות היוצאים ביום אחד דמו כי אין דנים אותם כשודא דייני אלא בע"ח יהבינן ליה ואשה לא יהבינן לה ולא מידי אא"כ אשתייר בתר דאפרע דבע"ח דמהאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. והקילו בזה כשאר קולי כתובה. ויש אומרים אין דין זה אלא בשני שטרות היוצאים ביום אחד בלבד דקיימא לן שודא דדייני . אבל לוה וחזר וקנה נכסים קיי"ל דהלכתא דיחלוקו :

סימן לו

וכן מטלטלין בזמן הזה האשה ובע"ח שוין והדין לחלוק כפי מעותם. וכן דעתינו שיחלקו לפי מעותם האשה והבע"ח. עכ"ל רבינו חננאל זצ"ל:

סימן לז

ורבינו יצחק האלפסי ז"ל כתב מסקנא ופסק בין ששטר חוב וכתובה יוצאים ביום אחד. בין לוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קא אתי וליכא דינא דקדמי' לחד מנייהו אי ליכא כשיעור דשקיל מנייהו חד. לבע"ח יהבינן. לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. עכ"ל:

סימן לח

ירושלמי בפרק הכותב מלוה בשטר ומלוה בעדים יתננו למלוה בעדים גבי מי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים איירי שהנפקד יתן למלוה בעדים:

סימן לט

[דף ח ע"ב]
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן. רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן דגובה מלוי אלא דזבן בינונית אבל זבן לוי עידית וזיבורית אין בע"ח גובה הימנו דאמר ליה לוי להכי טרחי וזבנית ארעא דלא חזיא לך. ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית. אפ"ה הכא גובה שפיר מלוי משום דכולהו משועבדי נינהו:

לכאורה היה נראה מכאן לדקדק דסבר רבא בשל עולם הן שמין. משום דקשה מאי צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו כמו דשבק בינונית דבסמוך. אלא הכי פירושא זבן עידית וזיבורית. כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית. ואי ס"ל דבשלו הן שמין היכי מצי למימר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך על כרחו היה לו היכרא בשדותיו ביון שיודע שאין לו בינונית א"כ זיבורית שקנה חזיא ליה שהיה שיעבודו עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בע"ח בזיבורית:

להכי נראה דס"ל לרבא דבשל עולם הן שמין. והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור בשלקח זיבורית שהיו לו עדיין בינונית. ולא אצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי וזבני אלא משום זבן זיבורית ושבק עידית. אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה. כיון שהיה שמעון יכול לדחותו אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו כמו כן. מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כדלעיל. ולפי זה היה קשה שיהיה רבא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כרב נחמן דאמר בשלו הן שמין. וי"ל דלעולם רבא סובר דבשלו הן שמין והא דקאמר אבל זבן זיבורית ועידית איירי שפיר בשבק בינוני' ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות הימנו דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר מבינונית ובע"ח בע"כ של שמעון היה יכול ליקח זיבורית טפי פורתא כדמשמע לעיל דפרכינן שאם לא כן תנעול דלת בפני לוין:

סימן מ

[דף ט ע"א]
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע. למאי הלכתא אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא דאמר בסמוך או כסף או מיטב ואלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בע"ח ונטל קרקע של אחד (מהן) בשביל חוב אביהן. דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים יפרע חצי חובו של אביו. פשיטא האי ברא והאי לא ברא בתמיה. כלומר וכי בעל כספים לאו ברא לפרוע חוב אביהן אבל בעל קרקע ברא. אלא ודאי רב אסי לאו הא קמ"ל. ואיכא דאמר דאדרבה לאידך גיסא דאמר להכי שקלי כספים דאי מיגנבא לא מישתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפא לא מישתלמת מינאי:

סימן מא

הלכך הואיל והדבר שקול המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי נראה בעיני דהאידנא דתקון רבנן דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב זה נטל קרקע וזה נטל קרקע רקיי"ל דבטלה המחלוקת:

[שם]
האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו בלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור מייתי לה. ופסק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת:

סימן מב

ופירש רבי' שמואל זצ"ל והלכתא בטלה מחלוקת היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואח"כ בא להם אח ממדינת הים . אי נמי טעו (במחלוקת) בחלוקה לחלק ביניהם שדה שנזל אביהם ונמצאת יוצאה מתחת יד אחד מהם ונמצא שמתחלה נטל האחד יותר מחבירו ד[חוזרין ו]חולקין בשוה דדמי' לבע"ח שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה:

סימן מג

והוא הדין אם נטל חצי חלקו דצריך להפיל גורלות. על דלא פלוג רבנן בנטל בע"ח חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו. ושמע נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין ולא כלקוחו' עכ"ל:

[דף י' ע"ב]
תניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו אחרון חייב. ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא שהיה מסורבל בבשר היכי דמי אילימא דבלא איהו לא הוה מיתבר פשיטא. אלא דבלא איהו נמי מיתבר מאי קא עביד. לא צריכא דבלא איהו הוה מיתבר בתרתי שעי ואתא איהו ותברה בחדא שעתא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימי. ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר כלל שאתם נרמתם עמדי שהיה לכם לעמור כשישבתי ומרלא עמדתם עמי שברתם כמוני. לא צריכא דבהדי דקא סמיך הוה מיתבר שנסמך עליהם ועיכבן מלעמוד. מהו דתימא כחו לא כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דכחו תבר גופו נמי תבר:

סימן מד

מסקנא דשמעתתין דאחרון חייב דוקא דמסורבל בבשר וכגון שנסמך עליהן ועכבן מלעמוד. אבל אם אינו מסורבל בבשר ולא עכב מלעמוד כולם חייבין:

סימן מה

מעשה בבני אדם שישבו על ספסל אחד ושברוהו וחייבם הרב ר' עזריאל זצ"ל לשלם. ורבי' שמואל בן הרב ר' מאיר פטר אותם מלשלם משום דלסתם בני אדם ספסל שאול לכל הבא לישב דסתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה. אבל פפא בר אבא היה משונה ועב יותר משאר בני אדם. ולבני אדם כמותו אין סתמו שאול. וצ"ל כפי פירושו דהאי דמסיק כגון פפא בר אבא דאכולהו חמשה קאי מדקאמר אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימא דמשמע דאם היה נשבר תחתיהן חייבין. ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקיימי קסמיך עלייהו אין צריך לפרש דקאי אלא אאחרון בלבד דמעיקרא קס"ד דקאי אכולהו היינו משום דלא ידע לפרושי מתנית' בענין אחר. ור"ת זצ"ל מפרש דנקט פפא בר אבא משום דאסקינא דברייתא אשמעינן דכחו כגופו דמי. ודוקא פפא בר אבא שהיה אדם כבד ומתוך כבדו מונען מלעמוד שהיה סומך עליהן. אבל שאר בני אדם שאינם כבדין כ"כ דאין סמיכתן מעכבתן מלעמוד. אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין:

סימן מו

[דף י"א ע"א]
אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. פי' רש"י ז"ל דמנהג דיינים הוא דאין שמין הפחיתה לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. אלא לנזקין שמין כדכתי' והמת יהיה לו. איבעיא להו. ואני אומר אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דילמא ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי. ת"ש דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים נרגא מעליא ש"מ אין שמין. אדרבא מדאמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתק ש"מ שמין:

[שם]
אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין. והלכתא אין שמין. אבל לשואל שמין כדרב כהנא וכרב אסי. והקשה רבי' שמואל זצ"ל והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. והשתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דידיה מיבעי. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דלענין פחת שברים ולענין פחת נבילה קאמר דמה שנפחתו משעת מיתה ושבירה עד שעת תשלומין אין הפסד לבעלים אלא לגנב ולגזלן ואין שמין אותם משעת מיתה ושבירה. והא דקאמר ליה זיל שלים נרגא מעליא לא נרגא מעליא ממש שהשברים יכול ליתן לו. אלא זה קורא נרגא מעליא כיון שמשלם פחת. שוה נרגא מעליא ואין המשאיל מקבל עליו שום פחת. וכן יש לפרש ההיא דהשואל בב"מ דפסקינן הלכתא כרב כהנא וכרב אסי ומהדר ליה תבריה. כלומר מה מהדר ליה תבריה לפי שויים בשע' שביר'. והפחת יפסיד המשאיל דס"ל דלשואל שמין כמו לנזקין. מיהו לפירש"י ז"ל אתי טפי בפשיטות לישנא דמהדר ליה תבריה. ותו יש לפרש דהא דקיי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לבר מגנב וגזלן דכתי' בהו אשר גזל כעין שגזל. הלכך צריך להחזיר או גזילה או דמיה דמה לי הן ומה לי דמיהן. אבל סובין לא:

סימן מז

וכן משמע בירושלמי דפרקין מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר ר' אבא בר ממל אמר קרא חיים שנים ישלם ולא מתים. מיהו יש לומר דהא דקאמר ולא מתים היינו ולא מה שהוזלו בשעת מיתה כמו שיקרו בשעת היזק קרוי חיים כמו הלשון אחייה לקרן כעין שגנב דפרק מרובה. וכן משמע בירושלמי דפ"ק דקידושין דקאמר מנין שאין הבעלים מטפלין במיתה א"ר אבא בר ממל אמר קרא חיים שנים ישלם ולא מתים ויש מפרשים דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שלא נפחת להם השברים לשלם אלא נאמר לו לשלם נרגא מעליא ואם באו לשלם השברים הרשות בידו. אבל מזיק על ב"ד מוטל לשום לו אעפ"י שלא טען. והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו גניבה מיד כשהוציאהו מרשות הבעלים. אבל מזיק לא נתחייב אלא במה שהזיק. ומאן דאמר אף לשואל שמין כיון דחייב באונסין נמצא שקנאה בשהוציאה מדשות הבעלים והדמים מתחייב הוא כמו גנב וגזלן:

סימן מח

[שם ע"ב]
אמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין. מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהן אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מיחייבו לחו למיתו דלאו אורח ארעא לאתויי מלבושי נשים וקטנים לב"ד ומחלי אהדדי. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהיינו דוקא בגדים של חול אבל של שבת שמין. והכי אמרינן בירושלמי. אמר רבא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי העוסק בנכסים להוציא ולהכניס דעד השתא ניחא להו דלכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעין מיליה וגמרי ומחלי ליה:

סימן מט

מיהו אם ידצו למחות בידו שלא להתכסות כולי האי במלבושים הדין עמהם. אבל היכא דלא מיחו סתמא דמלתא גמרי ומחלי ליה:

סימן נ

תנן בפ' מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים. ואם אמרו ראו מה שהניח לן (אביהן) אבינו הרי אנו עושין (לעצמן) ואוכלין השביחו לעצמן. פי' רבינו שמואל זצ"ל אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו בצבור ראו מה שהניח לן (אביהן) אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו בלתי לחלוק. אז השביחו לעצמן. הרי פירש אם אמר בפני עדים או בצבור הרי סבר רבהבי סגי וא"צ לומר בפני ב"ד. אבל בתוספתא גרסינן ואם אמרו יתומין בפני ב"ד ראו מה שהניח לנו אבינו וכו'. ותמה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אמאי נקט בפני ב"ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל לקטני' אפי' בפני עדים נמי גלוי דעתיה ונראה לו דשמא להכי צריך לומר בפני ב"ד שיתעצמו ב"ד בדבר ויתקנו כפי הצורך להם ומדלא (ומדלא) תיקנו להם ב"ד לחלוק ש"מ שראו שלא היה להם תקנה לחלוק ומחלו הכל. ורב ספרא דלקמי' נמי ידע היה לב"ד אעפ"י שלא אמר. ולפי זה אם לא אמרו בב"ד אעפ"י שאמרו בעדים השביחו לאמצע. והיכא דהשביחו סתם את הנכסים. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאפילו שכר טירחא אין להם דמחלו גדולים לקטנים. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהתם לא שייך מחילה. פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דלאו דוקא גדולים וקטני' דה"ה גדולים וגדולים דהא אחי דרב ספרא דלקמן גדולים הוו. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. ממה שפירש רבינו שמואל זצ"ל מה שנשביח מחלקינו נשביח. נראה שסובר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו שאין לו שבח אלא כפי המגיע לחלקו. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל מההיא דלקמן דרב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהן עיסקא כו' משמע דשקלינהו לכולהו ולא חלקו המגיע לו בלבד. ועוד אם לא (לחלוק) לקח אלא כפי המגיע לחלקו מה היו יכולים לתובעו והלא זוזי כמאן דפליגי דמו כדאמרי' בפ' איזהו נשך :

מיהו יש (לחלק) לדחות דה"מ בטוען חלקתי. ועוד אם אינו משביח אלא מחלקו המגיעו. ואם יגיע חלק האחד לחלקו כשיחלוקו. נמצא שלא היה השבח שלו:

סימן נא

על כן נראה לי כדברי הרב ר' יצחק בר מרדכי ז"ל שפי' שכל הנכסים השביח וכל השבח מכל הנכסים הוא שלו. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא שכד טורחו בעדים או בהוצאתו דהתם הוו שותפים ויכולים להרויח זה כמו זה ואינם בני מחילה. אבל הני קטנים דהכא הוו בני מחילה שאם לא ירויחו הגדולים הקטנים לא ירויחו בהם. וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו. ואע"ג דאמרי' בפ' אלו מציאות נבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו. הכא כיון שלא הפסידו כלום ולא בא לידם הוי מחילה ומחלי שפיר. וההיא דרב ספרא דאסיק גברא רבא הוה ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אעפ"י שלא אמר הוי כאילו אמר ומחלי ליה הקטנים:

סימן נב

ולפי פירוש זה בגדולים ובגדולים אעפ"י שאמר ראו מה שהניח לנו אבא וכו' יש להם דין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהכא גדולים ויכולים להרויח. ור"ת פי' דהא דקתני השביחו לעצמן לאו דוקא לגמרי דידיה הוא אלא מזה הוא שלו שנוטל שכר טרחו. וברישא אפילו שכר טרחא לא שקיל. ולא נהירא לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל:

סימן נג

אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמי' דרבא לא שנו דהשביחו לעצמו אלא שהשביח נכסי' מחמת נכסים פי' רבי' שמואל זצ"ל ואם לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן שחפרו ונטעו ושבחו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן. איני והאמר ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לאמצע. פי' רבינו שמואל זצ"ל אודייני בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו. והא אודייני דמחמת עצמן הוא ומשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. שאני אודייני דלנטרותא הוא דעבידא ואינן צריכין להוציא משלהם כלום ואפילו קטנים נמי מצו נטרי ליה. ורבי יצחק בר מרדכי ז"ל פי' ששבחו נכסים מחמת נכסים כגון שנשתבח נכסים וחשביח מחמת עצמו היינו כגון ששוכרין כלים לטחון בריחיים ופריך ליה מאודייני דהוי מחמת עצמן כגון ריחיים. ומשני שאני אורייני דלנטורי כו'. ור"ת זצ"ל פירש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק וכגון אודייני דיכול נטורי ביה וכ"ש גבאי ופולמסטוס מחמת אחין דהוו דברים מאי לאו מחמת עצמן כגון שהניח להן אביהן מתכות ועשו מהן כלים ועורות לעבדן. ופריך והא אודייני ומשני שאני אודייני דהוה כגבאי ופולמוסטוס מחמת אחין. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל חילוק בין בוסתני ופדדיסי דשתל מרי בר איסק למתכות ועשאן כלים ועורות לעבדן:

סימן נד

רב ספדא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עסקא. פי' רבי' שמואל זצ"ל וחשיב ליה שבח מחמת נכסים הואיל ואינו צריך טורח כל כך אלא למכור ולקנות. אתא אחוה תבעיה לדינא קמיה דרבא. אמר ליה רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שבק גירסיה וטרח לאחרינא. פי' רבי' שמואל זצ"ל וכמי שאמר ראו מה הניח לנו אבא דמי ושמעינן מהכא דכל דהוא כרב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמי שאמר דמי והשביח לעצמו עכ"ל:

סימן נה

ירוש' אמר ר' חייא אבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. א"ר מן אף רב המנונא אורי כן. א"ר אבין בן שנראה חולק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו כהדא עובדא חד בר נש איתעבד ספר בעא אחוה מיפליג עימיה אתא עובדא קמי ר' אמי אמר כך אני אומר אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו יצא ללסטיות אחיו חולקין עמו.

סימן נו

תנן בפ' מי שמת האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע פי' שמת בעלה והשביחה. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הדיני עושה ואוכלת השביחה לעצמה וכגון שאמרה בב"ד. ולדברי רבי' שמואל זצ"ל בפני שני עדים או בצבור כדפרי' לעיל. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא. דתנן אלמנה ניזונת מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם. ופרכינן בגמ' אשה מאי עבידתה פי' רבינו שמואל זצ"ל אשה [מאי] עבידתה או תטול כתובתה ותלך עמה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית ומעשה ידיה שלהם ואין [לה] להשתכר בממון היתומים. אמר ר' ירמיה באשה יורשת עסקינן. אשה יורשת פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפירש דמי קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת וירשו בני (אברהם) ראובן ובת שמעון נכסי יעקב אבי אביהן. או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין. או שאמר בעלה תטול אשתו כאחד בין הבנים אם השביחה את הנכסים ופירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע:

סימן נז

הילכך אלמנה שאומרת בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי. הרי אני עושה (לעצמי) ואוכלת השבח לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני הא אלמנה ניזונית מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם:

סימן נח

הילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובה. אם אמרה ראו מה הניח לי בעלי. ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה. אפי' אם השביעה אלא כבר השביחה לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים אעפ"י שלא נשתייר לבעלה אפי' רביעית (על) כתובתה. עכ"ל:

סימן נט

רבינו יצחק בר (אברהם) מרדכי זצ"ל פירש אשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת והיה לו לראובן אחין קטנים או בני אחין קטנים דהוו יתמי ומת גם שמעון דהשתא היא יורשת מבעלה תחת אביה. אע"ג דלישנא דטרחה מקמי יתמי לא מוכח כדבריה אעפ"כ למעשה איתא:

סימן ס

תנן בפ' מי שמת האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע ואמרינן בגמרא מאי אומנות תנא אומנות המלך. פי' רש"י זצ"ל רבינו שמואל ז"ל שמחמת אביו נפל לאומנות המלך שכן מנהג המלך להעמיד מבית זה מוכס חדש אחד ומבית זה חדש אחד וכן כל בתי בני העיר נפל לאמצע. כל זמן שקנו בתפוסת הבית הרווחה לאמצע שהרויח הוא זה באומנות. אבל אומנות אחרת שנפל בה מעשה הריוח שלו:

ירוש' אמר ר' חייא רובה סתם אחין שותפין עד שלשה דורות א"ר מן אף רב המנונא אורי כן:

סימן סא

ת"ר אחד מן האחין שמינהו גבאי או פולמוסטוס. פירש רבינו חננאל זצ"ל פולמוסטוס לוחם מלחמות בל' יון. אם מחמת האחין לאחין. פי' שמנהג העיר לקחת מבל בית שוטר אחד לפי זמן הקבוע לחדש או לשנה. כל מה שירויח במלחמות הללו לאמצע. אם מחמת עצמו לעצמו. מחמת עצמו שמתוך חריפותו וחשיבותו עשוהו גבאי או פולמוסטוס. כל הריוח לעצמו:

סימן סב

האחין שחלה אחד מהן ונתרפא נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דר' אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה כדר' חניניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנ' צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם:

סימן סג

תניא בתוספתא במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה תתרפא מן האמצע. וכן בכתובות גבי אלמנה אמרינן (רופאה) רפואה שיש לה קצבה (אבל ברפואה שאין לה קצבה) הרי היא בכלל כתובה ושאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונותיה. ובאונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה בין אין לה קצבה. כך פירשו רבותינו זצ"ל :

סימן סד

ת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמור תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות. וליתבו ליה כל היכא דאיתי. מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. וליתבו ליה לעולם ברכת הבית ויפחתו לו קצת לפי ברכת הבית שאינו דר עמהם. אין הכי נמי. פי' רבינו חננאל זצ"ל ברכת הבית ברובה נר לאחד נר למאה. ויש מפרשי' דמזלא דבי תרי עריף. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל אילו היה דר עמהם היה הבית מתברך בגללו. ואתו (בגיר') הא דפריך וליתבו ליה לפי ברכת הבית אטו ידעינן כמה הוו מתברכי בגללו. ואומר ר"ת ז"ל אין הכי נמי שיוכלו לידע כמה הוציאו שנה ראשונה וכמה הוציאו בשנה שניה. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שהרי אין כל השנים שוות במזל אחד:

סימן סה

בפרק חזקת הבתים איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כגון גדול האחין לאחר מות האב והי' אונות דהיינו שטרי חובות יוצאין על שמו שהוא לקח או הלוה ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא. אמר רב עליו להביא ראיה . אמר שמואל ומודה לי שאם מת על האחין להביא ראיה פי' שאם מת ויש לו בנים ליורשו על האחין להביא ראיה. ופרכיה ר"פ ועלתה בקושיא. אמר רב חסדא הא דאמר רב עליו להביא ראיה לא שנו אלא שאין חלוקין בשום דבר שבעולם אפילו בעיסתם. אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתן קימין . ראיה במאי. רבה אמר בעדים ורב ששת אמר בקיום השטר שכתבו לו ב"ד הנפק על השטר. דכיון דקיימוהו ב"ד בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמתת הדבר שכל הכתוב בשטר אחת(כו) הוא. והשטר הרי כתוב בשמו של זה. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דרבה ורב ששת אליבא דרב פליגי דאי אליבא דשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר. והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריכין לפסול שטרו של זה ולא לקיימו. א"ל רבא לרב נחמן הא רב הא (רב) שמואל הא רבה ורב ששת. פי' דפליגי אליבא דרב מר כמאן ס"ל. א"ל אנא מתנית' ידענא. פי' דמסייעא ליה לרב דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה. מיהו לא פירש לן אי כרבה אי כרב ששת:

סימן סו

פסק רבינו שמואל זצ"ל דאע"ג דהלכתא כשמואל בדיני. בהא הלכתא כרב דהא תניא כרב כוותיה והא רב חסדא ורבה ורב ששת נמי כרב ס"ל ומפרשי ליה למילתא:

סימן סז

ועוד כתב רבינו שמואל ז"ל. ופסק רבינו חננאל דהלכתא כשמואל דהיכא דמת על האחין להביא ראיה:

סימן סח

וכן פירש נקטינן מרבותי זצ"ל כל היכא דאמור בתלמוד תיובתא בטלו דברי' למי שהתיובתא עליו לגמרי. אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דברי' דאמרי' לא הוה ברירא להן דבטלין שמועה זו לגמרי. אלא לא אשתכח בה פירוקא בהאי שעתא דתלויה וקיימי . ואעפ"כ אינו נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמורי חדא היא ולא הויא עיקר. אלא דגבי תיובתא דמשנה או מברייתא שייך למימר תיובתא ומפירכי דאמורי שייך לומר קשיא:

סימן סט

והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עלה כל עיקר וכן פרש רבינו חננאל זצ"ל :

סימן ע

תוכן העניינים

אור זרוע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה