אור ברסלב
אור זרוע חלק ב

אור זרוע· רבנו יצחק מווינה

חלק ב

חלק א

סימן א

ויהי בשלח פרעה את העם. כתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ופירש"י שנצטוו מקצת מצות במרה שבת ודינין ופרה אדומה ולקמן כתוב [נבי] מן ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה וכתב ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו'. ופירש"י משנה. מדרש אגדה משונה בטעמו ובריחו. ובאו למשה ואמרו לו מה היום מיומים ונזכר שנצטוה על השבת ויאמר להם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת. ומיכן יש ללמוד ששכח לומר להם שבת כאשר נצטוה במרה. ועוד כתב לקמן ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' ואמרינן בתנחומא מהו ראו א"ר יצחק ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם שאם יאמרו לכם אתם משמרים את השבת מה נסים נעשו לכם. ראו וגו' אמרו להם בכל יום ויום המן יורד פרודה אחת ובערב שבת שתי פרודות שנא' והיה ביום הששי לקטו לחם משנה מהו משנה א"ת שניים הרי כבר אמר שני העומר [אלא] שהוא משונה בטעמו ובריחו ובתוארו. ועוד אלא מה שמותיר ממנו מערב לבקר הי' מבאיש ובשבת כתוב לא הבאיש ורימה וגו' הוי משנה משונה. באותה שעה הזכיר משה ששכח לומר פרשת שבת שאמר לו הקב"ה כיון שבאו ואמרו לו שלקטו לחם משנה נזכר משה ואמר להם הוא אשר דבר ה' הרי למדנו ששבת נאמרה לבני נח (מן) [שכל זמן] שלא קבלו ישראל את התורה נקראו בני נח ונשנית בסיני כדכתיב בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו מעתה י"ל שעכו"ם מוזהרים על השבת דאמרינן פרק ארבע מיתות בסנהדרין א"ר יוסי בר חנינא כל מצות שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וא"כ תקשי הא בההיא שמעתא אמר ר' שמעון בן לקיש עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו אדרבה מצווה הוא על השבת מדרבי יוסי בר חנינא מיהו י"ל דלסימן מילתא בעלמא איתמר. כי הלכותי' לא נאמרו כ"א בסיני והכי אמרינן התם גבי מילה ושאר מצות:

סימן ב

תנן בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו [מבעוד יום] ולא את הצמר לתוך היורה אלא כדי שיקלוט את העין [וב"ה] מתירין בש"א אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין: גמ' ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלא והולך כל היום כולו [כו']. ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גב המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו. ואין נותנין חיטין לתוך ריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת את הקול. א"ל רב יוסף לימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים. פרש"י מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהיה ריחן נודף. גפרית תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות ע"כ רש"י. ובערוך מוגמר פי' מחתה והוא כלי שנותנים עליו גחלים ונותנין [עליו] בשמים ובלשון ישמעאל מחתה מוגמר על שם גחלים ושמם אלגמ"ר ע"כ ערוך. פר"ח אלו כולן ששנינו במשנתינו כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש. וכן אילו ששנינו בברייתא פתיקת מים לגינה בע"ש והנחת מוגמר תחת הכלים והנחת גפרית תחת הכלים כולן מותרין. וכן קילור על גב העין בערב שבת ואיספלנית על המכה ומתרפאת והולכת בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה וב"ה לית להו שביתת כלים נתינת חטים ברחיים של מים בערב שבת להטחן בשבת אסור דלא אמרו שביתת כלים אלא רב יוסף אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול. וכותיה מסתברא ע"כ פר"ח. וכן ראיתי בשם הגאונים כתוב כמותו וכן הדעת נוטה דקי"ל דכל היכא דאפליגו רבה ורב יוסף הלכ' כרבה לבד משדה ענין ומחצה כדאי' בב"ב וכן מוכח בה"ג (שהביא) [שהובא] בהם זו הברייתא. ש"מ שהם סוברות שהלכה כזו הברייתא שאין דרך בה"ג להביא אלא פסקי הלכות הילכך כל היכא דאוושא מילתא דשבת ואיכא זילותא אסור דומיא הריחיים. והא דתנן בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת התם לא אוושא מילתא שהעבדן בביתו [מעבדן] והכובס בביתו מכבסן והואיל וקצץ בדידיה קא טרח כדאמר בגמרא גבי אגרות ובמס' מו"ק ר"פ מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב (פפי) [פפא] ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשיא וכי לא איכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. ופירש"י ומקבלי קיבולת עכו"ם שמקבלים מישראל מלאכה קודם יו"ט לעשותה לגמרי כגון בית לעשותו ועשה אותם עכו"ם אפי' בשבת ויו"ט. חוץ לתחום דליכא חשדא והא דאמר (בית) של [בית] רבי נותנים כלי לכן לכבס לפני השבת התם אפי' בתוך התחום דחלוק ובגד לאו מידי דמינכרי [אכל מידי דמינכרי] חוץ לתחום אין בתוך התחום לא ולא אמרן דחוץ לתחום שרי אלא דליכא מתא אחריתא דמקרבא לההוא חוץ לתחום אבל אי איכא מתא אחריתא חיישא לחשדא דבני ההיא מתא ולא אמרן דמותר אלא בשבתות וי"ט אבל בחוש"מ אסור משום חשד שיאמרו שנותן מלאכתו לעשותה במועד ע"כ רש"י ובערך קבל כתב בריש גמ' דפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי' עכו"ם שקבלו שדה מישראל בדמים קצובים לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת ויו"ט אסור חוץ לתחום מותר ע"כ ערוך. מדברי רש"י וערוך שפירשו עכו"ם שמקבלים מישראל משמע מדבריהן דבכל ישראל עסקינן ומשום שבת ויו"ט קמיירי (ולדברי) [ולא] כר"ת שפירש דבאבל עסקינן. הלכך מדבריהם ראיה הוא לפר"ח דהא דתניא אין נותנין חיטי' לתוך הריחיים של מים [אלא] כדי שיטחנו מבעוד יום דאתיא אפי' לב"ה אע"ג דלית להו שביתת כלים אפ"ה אסור כדאמר מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא ואיכא זילותא דשבת. וחשדא נמי איתא. שיהו אומרים איש פלוני נותן בשבת וה"ה כל היכא דאוושא מילתא כגון לבנות או לתקן השדה או כל דבר דמינכר אסור אפי' בקבולת שיאמר הרואה איש פלוני שוכר לבנות ביתו או [לתקן] שדהו בשבת אבל אם היא חוץ לתחום היכא דלא שכיחי אינשי [ולא] אוושא מילתא או כגון כבוס בגדים וכל כיוצא בהן דלא מינכרין דשל ישראל הוא שרי בקבולת הואיל שאינו דבר מפורסם והכי נמי משמע בירושלמי דכל דבר שאינו מפורסם דשרי ע"י קבולת בשבת דאמר התם אומני עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בביתו אסור בביתם מותר ארשב"א בד"א בקבולת אבל בשכר אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין בתלוש ובין במחובר מותר ובלבד בקבולת א"ר שמעון בר ביסנא בשם ר' [אחא] הלכה כר' שמעון בן אלעזר ולמה בעירו במחובר אסור משום שהוא מפורסם ויאמרו שליחותיה דישראל קעבד וזה הטעם נמי שמתיר בתלוש משום שהעכו"ם עושה כן אומנתו בביתו ולא מנכר וההוא על כרחין לאו באבל קמיירי. למדנו משם דכל דבר המפורסם אסור אפי' ע"י קיבולת ושאינו מפורסם מותר ע"י קבולת והיינו דתנן פ"ק דע"ז לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקרא על שמו פי' ואיכא חשד כי זהו דבר המפורסם ותניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים וכו' עד אבל שדהו לעכו"ם מותר מפני דאמרי אריס אריסותיה קא עביד פי' וליכא חשדא הילכך אתברירא לן דכל דבר שאינו מפורסם ולא אוושא מילתא מותר לתתו לאומן בעוד חמה זורחת ע"י קבולת שיקבל ע"ע בכך וכך שכר לבנות את הבית או לתקן שדה חוץ לתחום היכא דלא מנכרא מילתא או לעבד עורות או לכבס חלוק או לתופרו כל זמן שירצה. והא דתנן אמר רשב"ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס נכרי ג' ימים קודם השבת. אין להביא משם שיהיה אסור ליתן לכובס בעוד החמה זורחת סמוך לחשיכה דהתם פי' שהיה מחמיר על עצמו. אבל אנו קיי"ל בכ"ה שמתירין עם השמש והכי מוכח בגמ' דמסיק שהיו נותנים כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים לפני השבת וצבועים אפי' בערב שבת ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבס יותר מן הצבועים ופרש"י זצ"ל ונפקא מיניה לשכר הכובס וא"ת שכלי לבן אינם מותרין כי אם ג' ימים לפני השבת למה לו לפרש דנ"מ לשכר הכובס יאמר דנ"מ להיא גופה כדקתני. ש"מ שכל דבר מותר ע"י קיבולת עם השמש. מיהו אם יעשה בשבת ויגמור כל תקונו בשבת נראה בעיני דצריך לו להמתין עד מוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כדתניא לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך תנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו כדאיתא בפרקין ופרש"י שלא יהנה ממלאכת שבת מיהו אינה ראיה כולי האי דאיכא למימר שאני [התם] דעבר אדרבנן שמלא חביתו עם חשיכה [מיהו] אין להתיר אלא למוצ"ש בכדי שיעשו כדאמר ס"פ כל כתבי הקודש עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה ויש בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בו מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין ואמרינן התם משום דכי מחממי אדעתא דרובה מחממי ואע"ג דשקלי אגרא מישראל א"כ הכא נמי לא שנא. והיכא שנתן כליו לאומן קודם שבת ותקנם קודם שבת והביאם לו בשבת ה"ז לובשם אע"פ שיקרע בית הצואר כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול א"ר [זעירא] בשם רב הונא באו כליו מבית האומן לובשו ואם יתקרע יתקרע אבל כל דבר שהוא מפורסם כגון נתינת חטים ברחיים בע"ש אסור מפני שמשמעת את הקול וכן נמי בנין הבית ותיקון השדה אסור בתוך התחום אפי' ע"י קיבולת מפני החשד דשמירת שבת הלכך ישראל שקנה מטבע מן המלך אסור לו לאדם להניח מטבעים עכו"ם שיטביעו בשבת כי הם משמיעים את הקול ואוושא מילתא ועוד שהוא כשכיר שבת שפי' לעיל דאסור וכן ישראל ועכו"ם שקבלו מטבע מן המלך בסתם אסור לו לישראל לומר לעכו"ם טול אתה בשכת ותטביע ואני אטול בחול ואטביע אכל אם התנו מעיקרא שיהיה העכו"ם נוטל שבת וישראל אחד בשבת כנגדו שלא בא יום השבת לרשות ישראל כלל שרי לישראל להטביע בחול ועכו"ם כנגדו בשבת כדתניא ספ"ק דע"ז [ישראל] ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לו ישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מעיקרא [מותר] ואם באו לחשבון אסור. וקיי"ל כאותה הברייתא דספ"ק דע"ז מדפריך מינה רבינא לרבא דאמרי' התם אבעיא להו סתמא מאי ת"ש אם התנו מעיקרא מותר הא סתם אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתם מותר אלא מהא ליכא למשמע מינה והואיל ולא אפשיטא אזלינן בה לחומרא. ור"ת זצ"ל כתב מדמסיק אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים ולא קמהדר ליה רבה ולא מידי ש"מ דהדר ביה לגבי [רב] יוסף והלכך הלכה כרב יוסף דטעמא דאין נותנין חטים לתוך רחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום היינו משום שביתת כלים ולא מיתוקמא הברייתא אלא אליבא דב"ש דאילו לב"ה לית להו שביתת כלים ואין הלכה כאותה הברייתא אלא כב"ה דלית להו שביתת כלים ומותר לתת חיטים ברחיים עם השמש אע"ג דמשמעת את הקול דליתא לטעמא דרבה וכן נמי מותר לבנות בית ולתקן שדה אפי' בתוך התחום. וההיא דמי שהפך דאסר שמואל בתוך התחום מוקי לה ר"ת באבל ואומר שהחמידו באבל יותר מן השבת. וה"ה לפי דבריו שמותר לישראל מטבעים להשכיר עכו"ם שיטביעו חלקו בשבת דבדידהו טרחי וכן התיר לעשות והורה הלכה למעשה. מיהו אין נראה לסמוך על דבדיו בזה הפסק כי להדיא קשה לו מן הירושלמי וגם מדפרש"י וה"ר נתן ערו"ך זצ"ל גבי מקבלי קבולת שקבלו עכו"ם מישראל משמע כל ישראל אפי' אינו אבל. ותו מההיא דמרחץ ס"פ בתרא דע"ז נמי קשה לו דקתני מפני שנקרא' על שמו היינו כסברת רבה דהכא דאוושא מילתא. ותו מאיזה כח נאמר דחזר בו רבה וטעמא דרבה מסתבר טפי מטעמא דרב יוסף דרבה מוקי לה מפני שמשמעת את הקול ואפי' לב"ה [אסור] מדרבנן אע"ג דלית להו שביתת כלים ואילו לרב יוסף דלית ליה דרבה אתיא כתנאי ודלא כהלכתא הלכך נראין דברי פר"ח וכל העומדים בשיטתו וכן הלכה למעשה כדבריהם. ונראה בעיני שאין לפרש דב"ה אית להו שביתת כלים מדרבנן אפי' היכא דלאו אוושא מילתא ואתייא ברייתא לרב יוסף לב"ש דאורייתא ולב"ה דרבנן מדמסיק סתמא דתלמודא והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה ולב"ש אע"ג דלא קא עביד מעשה אסור ולב"ה אף על גב דקא עביד מעשה שרי משמע שרי לגמרי אפי' מדרבנן ותו דמסיק גפרית ומוגמר מ"ט שרי בהו ב"ש התם דמונח אארעא. מדשביק ב"ה ודייק אליבא דב"ש ש"מ דב"ה לית להו שביתת כלים אפי' מדרבנן. מיהו הא לאו מילתא היא דלב"ה שנינו לעיל בסמוך דבלי גופיה לא קעביד מעשה ואתיא להו שפיר דשני להו לב"ש בין היכא דקעביד מעשה בין להיכא דלא עביד מעשה מיהו מלשון הספר דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש הוא ולא ב"ה משמע אבל מדרבנן כולי עלמא אית להו שביתת כלים אפי' ב"ה. מיהו לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה דטעמא דברייתא מפני שמשמעת את הקול בעינן למימר דלית להו לב"ה שביתת [כלים] כל עיקר אפי' מדרבנן וקשיא ליה [הא] דתנן ספ"ק דע"ז ובכל מקום לא ישכיר [לו] את המרחץ מפני שנקראת על שמו. ופי' רשב"ם זצ"ל את המרחץ בית שהמרחץ בתוכו אבל כלי מרחץ אע"פ שאין נקראין על שמו אסור מדאורייתא דאדם מצווה על שביתת כליו דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים עכ"ל. ועתה תימא שהרי שביתת כלים ב"ש הוא דאית להו ולא ב"ה והואיל שפי' רשב"ם דכתיב ובכל אשר אמרתי משמע דבעי למימר דמדאורייתא אית לן שביתת כלים והא ודאי ליתא וסוף פרק קמא דע"ז כתב ה"ר ברוך זצ"ל מארץ יון בפירושיו הלכה למעשה דלית לן שביתת כלים ולקמן אכתוב את לשונו:

מניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו פירש"י קילור תחבושת שקורין לוזייא ואספלנית רטייה. ובערוך פי' אספלנית רטייה שעושין אותה מחלב ודונג כדאמר אביי אמרה לי אם אספלניתא דכולהו כאיבי [שב מאני] תרבא וחד קירא ומנהג אילו להנתן על מטלית של בגד ואח"כ ממרחין אותו על המכה עכ"ל. פירושא דברייתא הכי שורה אדם קילור ומניהו ע"ש אבל אם יש לו קילור שרויה מערב שבת מותר להניחה אפי' בשבת כדאיתא פ' ח' שרצים אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותנן על גב עיניו בשבת ואינו חושש שאין הדבר תלוי כי אם שלא ישרה בשבת גזירה משום שחיקת סממנין אבל להניחה בשבת שרי כדפי' רש"י התם דהואיל דאצרכוה לשרותה מע"ש איכא היכרא וליכא למגזר ומאן דחזא נמי סבר דלרחיצה בעלמא הוא כסבור שהוא יין ע"כ רש"י. ובלבד דלא להוי עמיץ ופתח כדאמר התם בר ליואי הוה קאי קמיה דמר עוקבא חזייא דקא עמיץ ופתח אמר כולי האי ודאי לא שרי מר שמואל פירוש משום דמוכחא מילתא דלרפואה קמכוין והיינו דאמר לעיל בסמוך יין בתוך העין אסור ע"ג העין מותר ופירש"י יין בתוך העין דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא ע"ג העין מותר דאמר לרחיצ' בעלמא קעביד. עמיץ ופתח פי' סוגר עיניו כמו עוצם עיניו. רוק תפל ע"ג העין אסור ופירש"י רוק תפל שלא טעם כלום משניער משנתו ועבר עליו חצו' לילה בשינ' ואפי' ע"ג העין אסור דמוכח' מילתא דלדפוא' דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא עכ"ל. והיכא שנתנמנם כל הלילה אע"פ שלא ישן לגמרי אם לא אכל לאחר שניער מתרדימה הוי נמי רוק תפל וביום אי אכל שחרית אפי' ישן כל היום לא הוי רוק תפל והיכא שעבר עליו חצי הלילה בשינה וניער משנתו ולא אכל אם למד הלכה אחת אע"פ שלא טעם כלום אין זה רוק תפל דתנן בפ' האשה שהיא עושה צרכיה בנידה איזהו רוק תפל כל שלא טעם כלום ואמרי' בגמרא תנא כל שלא טעם כלום מבערב סבר רב פפא קמיה דרבא למימר [כמאן] דאמר לא טעים מידי באורתא א"ל רבא מי קתני בערב מבערב קתני לאפוקי היכא דקדים ואכל שמשעה שהשכים אכל אמר רבה בב"ח אמר ר"י איזהו רוק תפל כל שעבר עליו חצות לילה בשינה למימרא דבשינה תליא מילתא והתניא ישן כל היום אין זה רוק תפל ניער כל הלילה ה"ז רוק תפל התם במתנמנם היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכדו ליה מדכד: תנא השכים ושנה פרקו אין זה רוק [תפל] וכמה א"ר יהודה בד שילא א"ר אסי א"ר אלעזר כל שלא יצא רוב דבורו של שלש שעות פי' רשב"ם זצ"ל במה יהיה גדול פרקו דנימא דבדבור כולי האי בטל כח הרוק כל אותו פרק שיש בו תיבות ודברים כל כך כמו שיש ברוב דבורו של אדם כשהוא עשוי לדבר בין אנשים בשלש שעות: ר' מונא אומר טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם פידש"י טיפת צונן בעיניו ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית נמי מאירה את העינים ע"כ רש"י:

ב"ש אומדים אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין. פי' מתירין סמוך לחשיכה כדתנן בסמוך ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת ולאו דוקא בלחי וקוקרי אלא אפי' באותם מצודות דעבדי מעשה כדאמר בגמרא דלב"ה לית להו שביתת כלים ואף ע"ג דקעביד מעשה שרי. ומיהו וכגון שלא יהא דבר מפורסם כדפרישית לעיל והיכא שניצודו אסור ליטלם בשבת:

מתני' ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש: ת"ר בש"א לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו וב"ה מתירין כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר"ע אומר כדי שיצא מפתח ביתו אמר ר' יוסי בר יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י זצ"ל אלא כדי שיגיע העכו"ם לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידי' קטרח מחמירי ב"ש דמיחלף בשלוחו. לבית הסמוך לחומה של עיר האחרת שהעכו"ם דר בה שהרי יכול להניחה שם. מפתח ביתו של ישראל. הן הן דברי ר"ע לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא על תנא בן מחלוקותו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כן ע"כ רש"י. פי' ריב"א זצ"ל וסתם מתני' ר"ע ואליבא דב"ה ופר"ח קיי"ל כר"ע דאמר כדי שיצא מפתח ביתו וכר' יוסי דאמר הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה עכ"ל: ת"ר לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר פרש"י דנראה דמשכירן לו לצורך השבת ופי' ריב"א זצ"ל דהאי ברייתא ב"ה הוא ואפי' לב"ה דע"כ לא שרו ב"ה אלא להשאיל דאינו מקבל שכר [אבל להשכיר ולקבל שכר לא] דמחזי כאילו העכו"ם עושה בו מלאכה בשבת לצורך ישראל כשאין שהות ביום לגומרה מבעוד יום אבל אם יש שהות ביום לגומרה מבעוד יום מותר דהא קמדמי לה לאין משלחין אגרות ביד עכו"ם ובההיא קתני לקמן אם יש שהות ביום להגיע לביתו מותר וברביעי ובחמישי אפי' אין יכול לגומרה קודם השבת מותר דכיון דאינו סמוך לשבת לא מחזי דמשכירו לעשות מלאכה בשבת ונראה בעיני דבית הלל היא דלית להו שביתת כלים דאורייתא אלא מפני מראית העין הוא דאסור סמוך לשבת אבל רחוק מן השבת יום או יומים מותר דאי ב"ש כיון דאית להו שביתת כלים דאורייתא אפי' רחוק מן השבת אסור אלא בכדי שיכול לגומרה קודם השבת עכ"ל. והכל מה שפי' עיקר ויושר דודאי ב"ה היא ולא ב"ש דהואיל דקיי"ל פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא א"כ אי ב"ש היא הוה לי' הכי למתני לא ישכיר אדם כליו לנכרי אלא כדי שיגמור מלאכתו מבעוד יום כלשון מתני' אלא ודאי ב"ה היא [אך] מה שפירש דב"ה שרי להשאיל איני מבין מנין לו שאני אומר דה"ה שאוסרים ב"ה להשאיל דמחזי כשלוחו. וכן פי' ה"ר יוסף דאורליינש זצ"ל. דהא דנקט שכירות לאו דוקא אלא ה"ה שאלה אסורה והאי דנקט שלא ישכיר איכא למימר משום רבותא דסיפא דלא מיבעיא שאלה דשרי' ברביעי ובחמישי אלא אפי' שכירות שריא. וספ"ק דע"ז כתב ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל בשם רב האי גאון דמותר לישראל להשכיר לעכו"ם בין פונדק בין חנות בין חצר בין ספינה והעכו"ם מפליג בה בשבת הנהו כולהו שריין אף בארץ ישראל דכבר איפסקא הילכתא כר' יוסי וכ"ש בשאר ארצות וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד ולא בכל מרחץ אלא הקרואה על שם ישראל ומפני מראית העין אסור ולא משום שביתה דלית שביתה לכלים אלא לב"ש ואינה הלכה. ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכונת הדירה בלבד מותר להשכירה לעכו"ם עכ"ל:

לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ע"ש וברביעי ובחמישי מותר מכאן תשובה למתירין לישראל להשכיר בהמתו לעכו"ם לעשות בה מלאכה בשבת משום דאנן סהדי דאפקורי מפקר לה כדאמרינן גבי גיגית נר וקדירה אליבא דב"ש כי היכי דלא יעבור אלאו דלמען ינוח ואע"ג דליכא עדים דהפקיר הא אפליגו ר' יוחנן וריב"ל ס"פ אין בין המודר בנדרים דא"ר [יוחנן] משום ר' שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר [וריב"ל אמר ד"ת אפי' באחד הוי הפקר ומ"ט אמרי בג'] כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין וקיי"ל פ' בני העיר ר' יוחנן וריב"ל [הלכה כריב"ל] כדפי' ד"ת התם הלכך יש לומר דמסתמא אפקרה לבהמתו. וקשה להם מכאן שאינו מתיר כי אם שלשה ימים לפני השבת ולא אמר שיהא מותר בע"ש משום דאפקורי אפקרינהו. ותו דתנן פ"ק דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. ואמרינן בגמ' דגזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה ושקיל וטרי התם עד דמסיק במסקנא השתא דאמרת שכירות לא קניא. גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה. ולדבריהם אפי' שכירות ושאלה גופה שדיא דאנן סהדי דמפקר להו. אלא ש"מ דליתנהו לדבריהם ולא שרי לאדם להשכיר בהמתו לעכו"ם אפי' ברביעי ובחמישי אם לא על מנת שיחזירהו לו קודם השבת וכן פי' רשב"ם זצ"ל פ"ק דע"ז אההיא דמסיק והשתא דאמרת שכירות לא קניא ופירש דשאלה ושכירות מיסר אסור להשאיל ולהשכיר בהמתו לעכו"ם ואפי' במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה מלאכה בבהמתי בשבת ור' אמר לי דאם אמר לו ישראל בהמתו קנויה לך מותר עכ"ל ומיהו אפי' בכה"ג אין נכון בזמן הזה להתיר:

כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד עכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר אמרו עליו על יוסף הכהן ועל ר' יוסי חסיד שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם פירש"י שלא יוליכנו בשבת וי"מ דיוסף הכהן ור' יוסי חסיד הכל אחד כדתנן במסכת אבות יוסי הכהן חסיד. ת"ר אין שולחין אגרות ביד עכו"ם ע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים בש"א כדי שיגיע לביתו ובה"א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה [כו']. והא תנא לי' רישא אין משלחי' לא קשיא הא דקביע דואר במתא והא דליכא דואר במתא פירש"י אא"כ קצץ לו דמים בשכרו. דכיון דקצץ לו דמים בדידיה קא טרח וב"ש לא מודו בקצץ דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קצץ לא פליגי דאסור. לביתו של מי שנשתלחו לו. לבית הסמוך. לחומת העיר שנשלח שם. והלא קצץ. ואמאי אסרי ב"ה הלא אינהו שרו לעיל. והא אמרת רישא אין משלחין בלא קצץ. דואר. שלטון העיר ולו רגילים לשלוח אגרות. שכיח במתא. משלחין בלא קצץ. בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומת העיר ורישא דאין משלחין בלא קצץ כלל. דלא קביע במתא. ואם לא ימצאנו יהי' צריך לילך אחריו בשבת. ע"כ רש"י. הלכך היכא דלא שכיח במתא מי שנשתלחו לו ב"ש וב"ה מודים שאין משלחין כלל אם לא קצץ [ואם קצץ] מותר [לב"ה] בכדי שיצא מפתח ביתו ואם [שכיח במתא מי שנשתלחו לו ולא] קצץ לב"ש כדי שיגיע לבית מי שנשתלחו לו ולב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלכה כב"ה. ואתי שפיר לר"ע אליבא דב"ה דלעיל דהכא החמירו מפני שהוא נושא כתבו של ישראל ודמי לשלוחו טפי מדלעיל דאמרי אדעתא דנפשי' קעביד שהרי לצורכו קנאם ולצורכו שאלם. ופי' ה"ר ברוך מריגנשבורק זצ"ל שאם הביא לו [עכו"ם] כתב בשבת שאסור אפי' לעיין בו כך בלא קריאה דנהי דליכא איסורא בהבאת עכו"ם דבדידי' קטרח סוף סוף בשביל ישראל הביאו ואסור להנות ממנו אותה הנאה ואיני רואה דבריו בזה דדבר הבא מחוץ לתחום אינו אסור אלא גזירה שמא ילך בעצמו ויביא כדמוכח פירש"י גבי דורון שהביא עכו"ם לישראל פ' אין צדין אבל גבי כתב שבא מחוץ לתחום מעיר אחרת יכול להנות דמותר מפני שאין לירא שמא ילך בעצמו אחריו להביאו. מיהו מטעם אחר נראה בעיני שאסור לקרות אפי' בכתב שיש לו בבית שהובא לו מע"ש. ואפי' כתוב בו מדברים המותרים בשבת כגון לשדך לתינוקת ליארס ותינוק ללמדו ספר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כדתנן בפ' שואל מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ואמרו בגמ' מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופירש"י בשטרי הדיוטות של מקח וממכר דהנהו אסירי. משום ממצוא חפציך ודבר דבר. ואשכחן בירושלמי דקפיד אפי' אשיח' יתירה בשבת דאמר פרק אלו קשרים א"ר חייא בר בא רשב"י כד הוה חמי לאימי' דמשתעייה סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא ושתקה. ומורי ד' אב"י העזרי כתב להתיר כדפרי' פרק אין צדין. וראיתי כתוב בשם ד' שמרי' זצ"ל. דחולה שחלה וביקש לשלוח אחר אהובו בשבת דשרי לי' להשכיר דין ולהתנות עמו אפי' בשבת שלא תטרף דעתו של חולה דאמרי' פ' מי שמת א"ר לוי קונין משכיב מרע [אפי'] בשבת שמא תטרף דעתו [עליו]:

סימן ג

ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי. רשב"ג [אומר] אינו צריך ומצור לצידן אפי' בע"ש מותר. פרש"י מפליגין. מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון ספינה על שם שמפליג עצמו מן הישוב. ומר' יעקב שמעתי בעירובין שאמצעותו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לע"ז (פלמו) [פלגס]. ופוסק [עם הנכרי] ע"מ לשבות ואינו צריך לשבות. ומצוד לצידן. אינו [אלא] מהלך יום. ובע"ש הי' שם יום השוק כדאיתא בפסחים במקום שנהגו. ע"כ רש"י. פר"ח יש מי שאומר בזמן שגוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו. ומש"ה נהגו להפליג בים הגדול ע"ב. ר"ל דמים [שעל] הקרקע י' טפחים היינו שהם עמוקים י' טפחים הוי רה"י ושאינם עמוקים י"ט הוי רה"ר והכי אמרי' לעיל אם הי' רקק המים ורה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו [ד'] אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מי"ט ופרש"י פחות מעשרה. שאין המים עמוקים עשרה חייב שהוא כרה"ר גמורה. מיהו קשה לפי פר"ח דהואיל ומשום איסור גזיכת תחומין נגעו בה א"כ מאי אריא ג' ימים קודם השבת אפי' טובא נמי ליתסר דכל שישבות בספינה ביה"ש המים יוליכוהו חוץ לתחום ממקום ששבת ואי ליכא קפידא במה שהספינה שטה משום דמיא הוא דקא ממטו לה אפי' ע"ש לשתרי אפי' לדרך רחוקה יותר ממצור לצידן. ונראה בעיני לפרש דפר"ח סבר דתחומין דרבנן אפי' למהלך ברגליו והכא שהוא יושב וספינה היא דקאזלא משום דמיא הוא דקממטו לה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא משום מראית העין הלכך יום ויומים קודם השבת אסור משום מראית העין דמחזי שרוצה ללכת לדרך בשבת אבל ג' ימים קודם השבת שרי דלא אוושא מילתא בולי האי והרואה שהוא מפריש כסבור שבתוך ג' ימים יגיע למקום תחנותו. וראי' לדבר דתחומין דרבנן משום דסתם לן תנא כר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דאפליגו בה ר"פ [כשם] במסכת סוטה דר' עקיבה סבר תחומין דאוריית' ור"א בנו של ריה"ג סבר תחומין דרבנן וסתם לן תנא כוותי' דתנן פ' האשה שנתארמלה ואילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכו' עד נאמן לומר ע"כ היינו באים בשבת. ואמרי' בגמ' קסבר תחומין דרבנן. ותו א' ר"פ בלל גדול לקמן אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבתא במאי. דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע פי' דקסבר ר"ע תחומין דאורייתא מכלל דאנן סבירא לן תחומין דרבנן [דאי] לאו הכי מה לו להזכיר ואליבא דר"ע לימא דידע לה בתחומין ותו לא אלא ודאי משום דר"ע [הוא] דסבר תחומין דאורייתא ולא ס"ל כותיה. ותו [דתנן] פ' בכל מערבין השולח את עירובו ביד חש"ו וכו' ואמרינן בגמ' וקטן לא. והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות וכו' עד א"ר (יחזקאל) [יחיאל] חזקת שליח עושה שליחותי' אר"נ בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ופי' רש"י בשל סופרים סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין ע"כ רש"י. ור"פ מי שהוציאוהו גבי הוצרך לנקביו שמותר לו לצאת מן הספינה משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ופירש"י דלאו לא תסור ותחומין נמי דרבנן. מכל הלין ילפינן דקיי"ל תחומין דרבנן. וההיא ספ"ק דעירובין דתני ד' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. [היינו] משום דסבר כר"ע. ולית הלכתא כותיה. הילכך אתברר טעמא דפר"ח דהואיל דתחומין אינם כ"א דרבנן אפי' למהלך ברגליו מעתה ליושב בספינה אפי' מדרבנן אינם אסורין דהא מיתב קא יתיב בגוה וספינה נמי מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. אלא שרבנן גזור משום מראית עין שלא לצאת ולהפליג מיבשה לים בפחות משלשה ימים קודם השבת היכא שאין המים עמוקים י"ט וה"מ לדבר הרשות דאסור אבל לדבר מצוה שרי אפי' בערב שבת דבמקום מצוה לא גזור ואינו צריך לפסוק עמו ע"מ שישבות בדפר"ח דהלכה כרשב"ג. דכי קיי"ל הילכתא כרבי מחבירו ולא מאביו. והיכא שאין דרך רחוקה [אלא] מהלך יום ומצור לצידן מותר אפי' בע"ש אפי' לדבר הרשות וכל אילו הדינים במים שאינם עמוקים י"ט אבל בנהרות גדולות כגון דונאי ודינוס ולבו. שהם עמוקי' הרבה אפי' יותר מעשרה מותר להפליג בהם אפי' בע"ש בעוד השמש אפי' לדבר הרשות ומותר לו ללכת בכל הספינה הואיל ושבת מבערב באויר מחיצות הספינה הויא לה כולה כארבע אמות. ופי' רשב"ם זצ"ל דהיכא שקנה שביתה מע"ש בספינה שמותר לו להכנס לתוכה בשבת ומהלך בתוכה ע"פ כולה דהואיל שקנה שם שביתה הויא לה כאילו עצמו שבת שם ואמרי' פ' מי שהוציאוהו בעירובין דכ"ע מיהא הלכה בד"ג בספינה פי' שמהלך את כולה מ"ט אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעו"י ואמרי' במסקנא דהתם אליבא דרבה דהלכתא כותי' דבמהלכת כ"ע לא פליגי פי' שמהלך ע"פ כולה כ"פ בעומדת שאפי' בעומדת ר"ג סבר דמהלך את כולה והתם פסיק הלכה כר"ג. הרי למדנו היכא ששבת מבע"י באויר מחיצות הספינה דבין שהיא עומדת [ובין שהיא] מהלכת [מהלך] את כולה וה"ה להיכא שקנה שביתה מערב יום השבת דהכל דין אחד לשובת ולקונה שביתה וז"ל ה"ג ומאן דאיתיה בספינה בשבתא לא צריך למזבן דשותא מן מרא דספינה כיון דבאגרא יתיב לא צריך למזבן רשות מני' וכל היכא דקנה לו שביתה בספינה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגויי מה לי מבעוד יום מה לי שלשה ימים קודם השבת הלכך שפיר דמי ע"כ ה"ג. הרי דרשב"ם וה"ג שוין דכל היכא דקנה שביתה באויר מחיצות בספינה מערב שבת שמותר לכנוס בה בשבת וללכת את כולה ואע"פ שהספינה הלכה בשבת ויצאה חוץ לתחום [דהוי כמו שיצא חוץ לתחום] וניתן בדיר או בסהר דהלכה ברשב"ג דמהלך את כולה דאמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ותו דאפי' שמואל מודה דהלכה כר"ג בספינה. והיכא שלא קנה שביתה מערב יום שבת פי' רשב"ם שמותר ליכנס בה בשבת ואם יצאה הספינה חוץ לתחום אין לו בתובה כ"א ארבע אמות. וקניית שביתה בספינה [מע"ש כדי] לילך את כל הספינה אע"פ שהלכה חוץ לתחום נראה בעיני דלא מהני אא"כ יש במחיצותי' גובה י"ט הואיל שרשב"ם וה"ג תולין טעמם מפני שקנה שביתה ולא תהי' קנית שביתה גדולה משביתה עצמה דאמרי' פרק מי שהוציאוהו אליבא דרבה דאי נפחתו דופני הספינה בשבת אין לו אלא ד"א אע"ג דמאורתא שבת בתוך המחיצות. כ"ש שקניה מעיקרא אינה מועלת אא"כ יש במחיצותי' י"ט. ותו דלא מצינו מחיצה נקראת בפחות מי"ט בשום דוכתא מיהו אם יש באמצע הספינה גובה י"ט וכראשי הספינה ליכא אלא ד' וה' אעפ"כ שרי לו לילך בכולו שהכל הולך אחר אמצע הספינה כי הכל הולך אחר העיקר ותו נראה בעיני דאע"ג דליכא אפי' באמצע גובה י"ט אם יש כה כדי לחקוק ולהשלימה לי"ט דמהניא קנייתו מערב שבת דקיי"ל כר"מ דאמר חוקקין להשלים כדמוכח פ"ק דשבת דמסיק וכ"ת מתני' דלית בהו ארבעה על ארבעה והאר"י אמר רב אר"ח זרק למעלה מעשרה טפחים [והלכה ונח' בחור כל שהוא] באנו למחלוקת ר"מ ורבנן דמר סבר חוקקין להשלים פי' ודקיי"ל כותי' והיינו ר"מ דסבר הכי כדאיתא בהמוצא תפילין ת"ר שערי גנה בזמן שיש להם בית שער וכו' עד אמר אביי לעולם דלית בהו ארבע' ויש בו לחקוק ולהשלים לארבעה ובהא פליגי דר"מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים א"ר ביבי בר אביי ש"מ מהא מתני' תלת ש"מ חוקקין להשלים וכו' הרי נקט דר"מ עיקר דסבר חוקקין להשלים. מיהו יש לדחות דהכא הואיל ומשום היכר מחיצות הוא אין שייך לומר חוקקין להשלים אי נמי יש לדחות ולומר דע"כ לא קאמר ר"מ חוקקין להשלים אלא לחומרא. ואע"פ שפירשנו דהיכא שאין המים עמוקים י"ט דהוי להו כרה"ר ה"מ לענין תחומין אכל לענין להוציא מרה"י לתוכם או להכניס מתוכם לרה"י הואיל ואינם עוברים אותם מים ברגליהם הוו להו בכרמלית ב"ש אם גבוהים י"ט דהו"ל כרמלית כדתניא דים הוי כרמלית הילכך היושב בספינה בשבת אסור לו להוציא [או] לזרוק שום דבר מספינה לים למים ואסור לו לרקוק ולהשתין מספינה למים וכן נמי אסור לשאוב מים מן הנהר לתוך הספינה מפני שהנהר הוא כרמלית והספינה הוא רה"י אבל אם עשה לו מחיצה ארבעה על ארבעה כגון שחקק בדופני הספינה ותחב בה שני עצים רחוקים זה מזה ד' טפחים אז מותר לו לשאוב דרך אותו חלל של ד"ט ומותר לו נמי לדקוק ולהשתין דרך שם אע"פ שאין המחיצה נוגעת עד המים דתנן פ' כיצד משתתפין גזוזטדא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י"ט. ופירש"י אא"כ עשו. על סביבותי' או סביב נקב ד' על ד' החקוק באמצעיתה דגוד אחית אמרינן להכשיר אע"ג שהיא תלויה. אבל כחנני' בן עקביא כוף חות לא אמרינן ע"כ רש"י. ובתחילת הפרק פירש"י גזוזטרא שהוא למעלה מן הים. שני זיזין בולטין מן העלי' שעל שפת הים וקובעין נסרים מזה על זה [כו'] והוא גזוזטרא והים כדמלית. אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה שחוקקין נקב ארבעה בעין פי הבור ועושין סביבותיו מחיצה או למעלה או למטה ומשלשל דלי וממלא וחשיב כאילו פיות המחיצה יורדין וסותמין עד התהום כדאי' פ"ק קל הוא שהקילו חכמים במים שהמחיצה תלוי' מתרת במים ע"כ רש"י. וכן הלכה כזו המשנה כדאי' ספ"ק דעירובין בעא מיני' ר' טבלא מרב מחיצה תלוי' מהו שתתיר בחורבה א"ל אין מחיצה תלוי' מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים ופירש"י אלא במים. להתיר למלאות כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין ע"כ רש"י. ואיתא נמי לבעיא דר' טבלא פ' כיצד משתתפין הלכך היושב בספינה בשבת צדיך לחקוק בדופני הספינה ולנעוץ בהם עצים ולעשות בה מחיצות רחבות ד' על ד' ומותר לו לשאוב מים דרך אותם מחיצות לתוך הספינה וגם מותר לו לרקוק ולהשתין דרך אותו נקב שבתוך המחיצות או אם ירצה ישתין וישפוך שופכין שלו על דופני הספינה מבחוץ והן מקלחין לתוך הים או לתוך הנהר דאתמ' פ' הזורק ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כ"ש וממלא. ר"ח ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ד' וממלא ופירש"י מקום ארבעה חלל ארבע מוקף מחיצות קטנות ומחיצה תלוי' מתרת [במים] ע"כ רש"י והיינו כדפרי' וכן הלכה כר"ח ורבה בר רב הונא כדפרי' דמתני' דגזוזטרא מסייעא להו. ופר"ח ר"ח ורבה בד"ה אמרי עושה מקום ד' וממלא קסברי כרמלית משפת מים משהינן ומיא ארעא סמיכתא היא וצריך לעשות מקום ד' חוץ לספינה כדי שיהא מקום פטור שמעלה המים מן הים או מן הנהר שהן כרמלית לאותו מקום שהוא מקום פטור ומשם מעייל להו (לשפתיה) [לספינה] פי' מקום זה כגון תיבה פחותה או סל פחותה ע"כ פר"ח. ואמרינן התם בהזורק ולרבה בר רב הונא דאמר עושה מקום ד' וממלא שופכין דידיה היכי שדי להו וכי תימא שדי להו באותו מקום מאיסי לי'. דשדי להו אדופנא דספינתא והאיכא כחו. כחו בכרמלית לא גזור רבנן וכן המסקנא. שופכין פרש"י שופכין דידיה מים רעים כגון ריחוצי קערות ובשר. ופר"ח שופכין דידי' כגון מי רגלים וכיוצא בהם. הלכך משתין ושופך מים על דופני הספינה מבחוץ והם מקלחים לתוך הים או לתוך הנהר ואינו חושש. וכבר הורה חכם אחד בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מדמפי"ר שבתי כסאות שהם על המים שמותר להסך רגליו מהם לתוך המים שאין רק כחו בכרמלית ולא גזרו רבנן. ולפי דבריו שרי לאדם להסך רגליו מספינה למים ממש אע"פ שאינו נופל על דופני הספינה כי אם לתוך המים ממש והשיב עליו רבינו שמשון בן אברהם זצ"ל משנ"ץ וזה לשונו טעות גדולה תלה באילן גדול אותו חכם דלא אשכחן כחו בכרמלי' אלא אדופנא דספינת' ומשם נופלין לים במס' שבת פ' הזורק ואשכחן נמי ס"פ תולין דכי נחית במים שרינן אע"ג דקא דחי להו ד' אמות בכרמלית דהיינו כחו שדוחה כאן והמים נגררין מתוך ד"א עד חוץ לד"א אבל בה"כ כשאדם נפנה או משתין מים והצואה נופלת למים או לארץ וכי זהו כחו' זריקה גמורה הוא כמו השתין ורק חייב חטאת. וזכור אני כשהיה מורי הקדוש דר בגורן בבית אבא והי' שם בית הכסא על המים לשפת הנחל ולפעמים המים מתמעטים שצוה מורי הקדוש לנעוץ הקנים במקום נפילת הצואה וגם אני פסקתי כן בתוס' עירובין שפרשתי לפניו ס"פ כיצד משתתפין וזהו לשון התוס' אלא קל הוא שהקילו חכמים במים פי' בקונטרס וליתא לדרב יהודה אלא כר"ה דב"ה למעלה ממש קאמרי וע"ז סומכים העולם שיש להם בתי כסאות על המים ואין המחיצה מגעת עד המים דלא קיי"ל כרב יהודה דאמר צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח ואע"ג דאמרי' לקמן בפרקין גבי גזוזטראות שהוא למעלה מן המים ועשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים לא שנו אלא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור קיי"ל כאיכא דאמרי דאפי' לשפוך נמי שרי דבשל סופרים הלך אחד המיקל מיהו על מחיצה העשויה למעלה דהיינו כתלים של בית הכסא אין לסמוך דמחיצה לשם מים בעינן דאין הלכה כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ושרי ליה מארי לאותו חכם. שמשון בר אברהם זצ"ל:

סימן ד

פרק הזורק אמר רב הונא הני ביציאתה דמישן אין מטלטלין בהם אלא בד' ולא אמרן אלא שאין בה בפחו' מג' ד' אבל יש בה בפחו' מג' ד' לית לן בה [ואי מלינהו קני ואורבני לית לן בה] פרש"י ביציאתה ספינות קטנות קצרות מלמטה עד כחודו של סכין שקורין קפיטא. אין מטלטלין בתוכן דלאו רה"י נינהו דאין ברוחבן ארבעה למטה לפיכך אין מחיצותיהן מחיצות. ולא אמרן אלא כשקצר שלהן גבוה שלשה שאין ארבעה רחב מלמטה בעוד שלא הגביהו שלשה מקרקעיתו ואפי' יש ברחבו גבוה עשרה לא משתרי דכיון דתחתונות לאו מחיצה נינהו הוי ליה מחיצה תלויה. אבל יש בפחות משלשה גובה ארבע רוחב שעד שלא הגביהו שלשה הרחיבו ארבעה הרי הן כמי שקרקעיתן עולה עד כאן ומחיצותיהן מחיצות. אורבני. ערבה דקה. ואי מלינהו עד מקום רחבן הרי הן כשירות לטלטול אם יש משפת רחבן ולמעלה עשרה ע"כ רש"י: ופר"ח פי' ביצייאתא ספינות קטנות העשויות לתשמיש הגדולות כי כשבאות להכנס בנמל מהלכת לפניה אם הקילו המים ואם לאו ואם רואים כי הקלו המים משליכין העוגן בים שהן ברזלים גדולים ומעמידין אותה שם ועוד עשויות לצאת בהן בני הספינה ליבשה ולכנוס בהן ולטעון ולפרוק האנתיקי שבה ומתוך שהן קלות ומהלכות על ביצי המים לפיכך הן נקראין ביצייאתא. מישן. שם מקום. וגרסינן כהמוכר את הספינה [ר' נתן אומ' מכר את הספינ'] מכר את הביצית. סומכוס אומר מכר את הדוגית ואמר רבא ביצית ודוגית חדא מילתא הוא ומפני שמישן הוא מקום אגמי מים עושין ביציאתה להלך בהם באגמים ויש להם דפנות שהן מחיצותיה וקרקעותיה עשויין נסרים נסרים וביניהן חלל ומי הים ומי הנהר נכנסים בה והיושבים בה כמו במים יושבין ועושין אותה כך שאפי' אם תתהפך על פניה אינה נטבעת לעולם ואמר רב הונא כיון שהיא פרוצה [לים שהוא] כרמלית דינה [ככרמלית] ואין מטלטלין בה בשבת אלא בארבע ולא אמרן אלא שאין בין נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים כיון דכל פחות משלשה כלבוד דמי רואין אילו הנסרים כאילו מחוברין איש אל אחיו הן ואע"פ שהמים נכנסין בה לא חיישינן וברשות היחיד דמיא ומותר לטלטל בכולה וכן אם היו נסרים פחות מארבע ויש בין זה לזה פחות משלשה או שלשה ומילא את החלל שבין הנסרים קני ואורבני מותר לטלטל בכולה ע"כ פר"ח ובערוך פי' דמישן קורין ישמעאלים מייסן והוא בקנה גדל במקום אגמי מים. וכל הענין פי' מעין פר"ח וכן הלכה כרב הונא:

סימן ה

פרק הזורק תנן ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו אם אינן קשורות אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו: גמ' פשיטא אמר רבא לא נצרכה [אלא] להתיר ביצית שביניהן. א"ל [רב ספרא] משה שפיר קאמרת הא מטלטלין מזו לזו קתני אלא אמר (רבא) [רב ספרא] לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו וכדתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין בין אנוסין חזרו להיתרן הראשון פירש"י פשיטא דמטלטלין. לא נצרכה מטלטלין דמתניתין אלא לטלטל מזו לזו [דרך] ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע"פ שאינה קשורה נתרת על ידי קשירות השתים החיצונות. ביצית. היינו ביצייאתא דלעיל. משה. כלומר דבינו בדורו במשה רבינו בדורו. שפיר קאמרת בתמיה. מזו לזו. משמע תיכף לזו שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל. לערב. הא אשמעינן מתני' דאפי' שתי הספינות של שני בני אדם שצריכין לערב מערבי' ומטלטלים. נפסקו בטל העירוב מפני שנפרדות. שוגגין שגגת שבת או שגגת מלאכה. או מוטעין מתעסקין בדבר אחר לקושרו וקשרה ע"כ רש"י. הלכך שתי ספינות של אדם אחד קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו ואם אינם קשורות אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. מוקפות פי' נוגעות זו בזו. והיכא שהם קשורות וביצית ביניהם סברא הוא שאסור לטלטל מביצית לספינות הואיל ואין הביצית קשורה. ואף על פי שמכח הלכה אין להוכיח די"ל דה"ק רב ספרא הא פשיטא שמותר מיהו מתני' לאו ביצית קמ"ל אעפ"כ הדעת נוטה לאסור. ושתי ספינות של שני בני אדם אין מטלטלין מזו לזו עד שיהיו קשורות וגם עד שיערב ואם אינם קשורות לא מהני בהו עירוב והיכא שנקשרו מע"ש ונפסקו וחזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון בין שנקשרו במזיד בין בשוגג בין מוטעין בין אנוסין בכל ענין חזרו להיתרן הראשון. ופר"ח היכא דאיתעביד מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה ואסור לטלטל שם. מפורש בפ' עושין פסין לענין יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת וספינה קשורה בחברתה לא שרו לטלטולי מינייהו עד דמיקטרו בדבר שיכול להעמיד ואפי' בחוט הסרבל ויכול להעמידה. ע"ב פר"ח. והכי איתא להדיא דאמר שמואל ואפי' קשורות בחוט הסרבל ומסיק תלמודא היכי דמי אי דיכול להעמידן פשיטא ואם דאין יכול להעמידן אמאי לעולם דיכול להעמידן ושמואל לאפוקי מדנפשיה קאתי דתניא קשרה בדבר דמעמידה מביא לה טומאה וכו' מיהו לענין שבת כך הוא המסקנא שאם קשרה אפי' בחוט הסרבל ויכול להעמידה דשרי לטלטל מזו לזו והא נמי דפר"ח היכא דאתעבדא מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה נראה בעיני דט"ס הוא וכך יש להיות אסור לזרוק אליה ואסור לטלטל שם דתניא סיפא דברייתא דלעיל שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ופרכי' איני והאמר ר"נ לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר ופירש"י לא שנו. דשמה מחיצה. אלא לזרוק. לחייב את הזורק מתוכו לר"ה או מרה"ר לתוכו. אבל לטלטל. להיות מותר לטלטל בתוכה אסור מדבריהם. אמזיד איתמר. ומשום קנסא ודקתני חזרו להיתרן הראשון אשוגגין ואנוסין ומוטעין [קאי] וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן ע"כ רש"י הרי למדנו דהיכא שנעשה מחיצה באונס או בשוגג או במוטעה דמחיצה גמורה היא ואסור לזרוק מתוכה לרה"ר ומותר לטלטל בה והיכא שנעשה מחיצה במזיד אסור לזרוק בתוכה דמחיצה גמורה היא ואסור לטלטל בה דהואיל ועבד במזיד קנסוהו רבנן:

סימן ו

פרק מי שהוציאוהו בעירובין תנן מעשה שבאו מפלנדיסי' והפליגה ספינתם בים ר"ג וראב"ע הלכו את כולה ור"י ור"ע לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר ע"ע פ"א לא נכנסו לנמל עד חשיכה אמרו לר"ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד לא חשכה ופירש"י לא נכנסו לנמל פורט"ו ששם הספינות יוצאות מן הים אל שפתו. מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר כלום באנו מחוץ לתחום משחשכה ע"כ רש"י. הרי למדנו משם שמי שבא בספינה בשבת מחוץ לתחום שאסור לו לצאת ולירד בתוך העיר מיהו לצאת ממנה בתוך ד"א נראה דשרי מדלא שאלו ממנו אלא אם מותרים לירד לתוך העיר בדפירש"י ש"מ שבתוך ארבע אמות שרו מיהו איני יודע הואיל שכל הספינה שוויה רבנן כארבע אמות א"כ כשיצא ממנה הרי יוצא חוץ לד"א. ואיני יכול לעמוד על האמת אם מותר לצאת מן הספינה להיבשה בתוך ארבע אמות אם לאו דשמא כל הספינה כמקום ששבת בו דמי דיש לו ד"א לכל צדדין ה"נ שמא יש לו ד"א לכל צידי הספינה. ולקמן דאמר אי פקח הוא עייל לתחומא פירש"י אי פקח הוא. האי דנצרך לנקביו הואיל ויהבו ליה רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו וכו' משמע דלא בעו היתרא אלא חוץ לד' אמות אבל בתוך ד"א משמע פשיטא דשרי. מיהו הא ודאי שמעינן ממתני' הואיל ובא מחוץ לתחום ולאחר חשיכה שאסור לירד מן הספינה לתוך העיר מיהו אם נצרך לנקביו שרי כדבעו מיני' מרבא הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה אמרי נהרדעי אי פקח עייל לתחומא וכיון דעל על ופירש"י את ל"ת שבתורה. לאו דלא תסור. ותחומין נמי דרבנן נינהו. [אי פקח הוא] האי דנצרך לנקביו אם פקח הוא הואיל ויהבו לי' רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו [עייל לתחומא] וכיון דעל על. ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו. ע"כ רש"י וקי"ל כנהרדעי דליכא מאן דפליג. ונראה בעיני דה"ה אם הגשמים יורדים עליו ומצטער או שזרחה עליו חמה ושורפתו כגון בתקופת תמוז שמותר לו לצאת מן הספינה לתוך העיר וק"ו מסוכה שחייב לאכול בה אעפ"כ תנן ס"פ הישן ירדו גשמי' מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה ולמאן דאנינא דעתי' שרי לפנות אפי' קודם שתסרח המקפה כדא"ל רב יוסף לאביי אנא כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמיא לי. ואמרינן עלה בירושלמי וגם בתוספתא תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. ועוד מצינו שכבוד הבריות דוחה כלאים דרבנן דאיתא בירושלמי דכלאים פרק אין אסור הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וח"א מותר מאן דאוסר דבר תורה ומאן דמתיר כדא"ר זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני הוה תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל [ולא כלום] [ומאן דיתיב לא אמר לו ולא כלום] ר' אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאניך ויהב ליה:

פירש ה"ר יואל זצ"ל מצאתי בס' האלפסי שפסק כרב בדיר וסהר וספינה הואיל וכן לפי ראות עיני ספינה הבאה מחוץ לתחום בשבת לעיר מותר לצאת בשבת דהעיר כולה בד"א דמי כדאמרינן גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא מחוץ לתחום ושרינן להו בכל העיר משום דכארבע דמות דמיא אע"ג דחפצי הנכרי קונין שביתה מדר' יוחנן וה"נ היכא שהספינה בד"א דמיא ובאה לתוך העיר שחשובה כד' אמות וכדאי' גבי [נחמי' ברי' דרב חנילאי דבדמלו] גברי אע"פ שיצא חוץ לתחום שרי בר"ג ועוד מירושלמי ראיה מצופות הי' לי' לר"ג והי' משער בעיניו ואמר כבר היינו בתוך התחום עד שלא חשיכה ופריך התם אפי' משחשיכה ולא ר"ג הוא. ופר"ח ואפי' משחשיכה באו לנמל הוי כדיר וסהר ומשני תפתר שהי' לנמל יותר מבית סאתים שלא היו מחיצות גבוהו' עשרה או שהיו פרצות יתירות על עשר או שהי' עומד כנגד [עומד] ופרוץ כנגד פרוץ. ונ"ל דהאי דקאמר תיפתר שהי' לנמל יותר מבית סאתים משמע דאי הוה בית סאתים וגבוה עשרה היה יכול להלוך את כולה כדתני' ס"פ מי שהוציאוהו מי שבא בדרך והי' ירא שמא תחשך ואמר שביתתי כו' עד הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה בד"א במקום מסוים כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה והוא מד"א עד בית סאתים וכן בנקעים אבל במקום שאינו מסוים אין לו אלא ד"א אלמא דחשיב תל כד' אמות וכ"ש עיר שהקיפוה לדירה. ומיהו אם שבתה הספינה חוץ לעיר אינם יכולים לצאת מן הספינה לגמרי שאז הספינה להם כד"א. ובפר"ח פסק כשמואל וראיתו מדתניא ר' חנניא אומר כל אותו היום כו' ורבינו האלפסי כתב דמשם אין ראי' דקיי"ל אין למדין הלכה מפי התלמוד וכי תימא מכריע הוא הא אמרי' פ' כירה אין הכרעת שלישית מכרעת ועוד אחי אביו של חנניא היינו ר' יהושע והחולק אינו יכול להכריע הלכך דדרינן לכללין והלכתא כרב באיסורי ועוד מדאמר גבי נחמיה [בריה דרב חנילאי] הלכתא כרבן גמליאל בדיר וסהר שמע מינה הכי הלכתא. ומורי יודיעני אם יפה דנתי ואיך דעתו נוטה עד כאן לשונו:

והשיב לו רבינו אפרים בר יצחק זצ"ל עליך אמר קרא לא יאונה לצדיק כל און חלילה להתיר לצאת מן הספינה לעיירות המוקפות חומה אף לדירה כעין עיירות שלנו שבזה המלכות שיש בהם רשות הרבים ואסור לטלטל בתוכן יותר מארבע אמות דהוו רשות הרבים אע"ג דמוקפות חומה דהא אין דלתותיהן ננעלות בלילה ובקעי בהו רבים ואפי' אם היו כרמלית לא דמו לדיר וסהר וספינה שהן רה"י גמורה ומטלטלין בכולן וממקום שבאת להתיר משם משמע לאיסור מירושלמי דמשני שהי' לנמל יותר מבית סאתים משמע דווקא דיר וסהר שהוא בית סאתים ולא יותר דאע"פ שהוא כרמלית אסור לטלטל בכולן ולא הוי כד"א וכן מתני' נמי דיקא דקתני הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו שם בדיר וסהר שהוא רה"י מהלך כל הדיר והסהר אבל אם הוליכוהו לעיר אחרת ולא נתנוהו בדיר וסהר אינו יכול להלוך את כל העיר הואיל ואינה רשות היחיד ודוקא פסק רב כר"ג בדיר וסהר ולא העיר ואפי' מוקפת חומה והנהו דכרי דאתו למברכתא מברכתא הוי כפר שמוקף חומה והויא רה"י גמורה ויכול לטלטל בכולה דלא בקעי בה רבים דהא באותן הימים היה להם עיירות שהיו מטלטלין בכולן דתנן כלתה מדתו בחצי העיר מטלטל בכולה דהיכא דדלתות ננעלות ולא בקעו רבים הוי רה"י אבל עיירות שבזה המלכות אין מטלטלין בהם בשבת דיש מהם כרמלית ויש מהם רה"ר והאיך תוכל להתיר לצאת מן הספינה הבאה מחוץ לתחום ואפי' אם תמצא עיר שכולה רה"י גמורה ומטלטלין בכולה לא הייתי יכול להתיר לצאת מן הספינה לתוכה אם לא שתכנס הספינה לתוך שער העיר ממש כגון שהמים נכנסין לתוכה אבל אם באתה הספינה לנמל חוץ לחומת העיר הרי שנכנסה לרה"ר או לכרמלית ואיך יכולים לצאת ממנה וליכנס לעיר ואפי' אם העיר הוא דה"י. ודבר זה אין צריך לא לכתוב ולא לומר שאם נכנסה מחוץ לתחום לתוך שער העיר לפנים מן החומה והעיר הוא רה"י גמורה שמטלטלין בה בשבת פשיטא שיכול לצאת ממנה כרב דהיינו דיר וסהר. אבל דבר זה איני יודע בכל המקומות שיש עיר שהנהר נכנס לתוכה והוא רשות היחיד גמורה וגם אתה לא ראית בכל ארץ מולדתך עיר שיכול לטלטל בתוכה בשבת. ע"כ אין להתיר לצאת מן הספינה בשבת הבאה מחוץ לתחום אבל אני בקשתי להתיר מפני כבוד הבריות כל ספינה הבאה מחוץ לתחום סמוך לעיר בשבת ויושבים כל היום בפני רשות הרבים וכשהן נצרכין לנקבים היו יכולים ליכנס לעיר וכיון דעל על כדאמר ביוצא חוץ לתחום אי פקח הוא ליעול לתחומא ואפי' בספינה המהלכת בשבת הי' [נראה] להתיר לצאת ממנה מפני כבוד הבריות אי לאו דמסתפינא מחברייא ומרבותי עכ"ל:

והשיב לו ה"ר יואל מה שהשיב לי מורי דאדרבה מן הירושלמי משמע לאיסור דקאמר שהי' לנמל יותר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה וכו' אלמא דטעמא הואיל דיותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' ולא הוי רה"י גמורה לטלטל [בכולו] אסור [נמי] לצאת וה"נ בעי למימר דהואיל דעיירות שלנו אינן רה"י גמורה לטלטל בתוכה אסור נמי לצאת מן הספינה לתוכה דדוקא אי הוה בית סאתים וגבוה עשרה דמותר לטלטל בתוכו מותר לצאת. ועוד מה שהביא מורי ממתני' דנקט הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר משמע דדוקא נקט דיר וסהר שהוא בית סאתים ולא יותר שהוא רה"י גמור מהלך כל הדיר והסהר אבל אם הוליכוהו לעיר אחרת ולא נתנוהו בדיר וסהר אינו יכול להלוך בכל העיר דאינה רשות היחיד. על זאת אשיבך אינו דומה עיר שהוקף לדירה לנמל (וכל) [ותל] שלא הוקפו לדירה דנמל ותל שהוא בית סאתים ואע"פ שלא הוקפו לדירה הוי בד"א בין לענין הילוך בין לענין טלטול לטלטל בכולו אבל יותר מבית סאתים אע"פ שהוקף למחיצה לא הוי היקף להיחשב כד"א בין לענין הילוך בין לענין טלטול כדתני' פ"ק דעירובין שבת בתל שהוא גבוה י"ט והוא מד"א עד בית סאתים וכן בנקע וכן קמה קצורה ושבולת מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה משמע דוקא בית סאתי' אבל אי הוי טפי מבית סאתים אינו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה דלא חשיבא כד' אמות אע"פ ששבת בתוכה. וטעמא דהואיל דלא הוקפה לדירה [אבל] אם הי' שובת בעיר שהוקפה לדירה כענין זה הי' מהלך את כולה ואפי' הוא ד' אלפים אמה וחוצה לה אלפים אמה ואע"פ שהעיר אינה רה"י גמור לענין טלטול. וכי היכא דלענין שביתה בתל ונמל יותר מבית סאתים לא חשיב כד"א להלוך ה"נ לענין יציאה כשיוצא מן הספינה לתל ונמל אינו יכול להלוך בכולן כ"א כשהוקף בית סאתים דוקא הואיל דלא הוקף לדירה וכן פירש"י בההיא דברייתא שהבאתי כאשר כתבתי. ומה שכתב מורי דוקא נקט דיר וסהר אבל בעיר דלא הוי רה"י לטלטל לא. פה קדוש יאמר דבר זה מה ענין טלטול אצל הילוך הלא היכא השבת בעיר אע"פ שהיא כרמלית ואינו יכול לטלטל בתוכה אתה מודה שיכול להלוך את כולה וחוצה לה אלפים אלמא לא ילפינן הילוך מטלטול ה"נ הכא לענין יציאה אין לנו לחוש לעיר שהיא כרה"י לגמרי ובדמוכח נמי גבי מברכתא שבאו דיכרי מחוץ לתחום וחשיבא כד' אמות כאשר כתבתי. ואף כי רש"י פי' הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר לא בדברי מורי. ומה שדחק מורי דמברכתא הוי כפר שמוקף חומה והוי' רה"י גמורה ויכול לטלטל בכולה דלא בקעי בה רבים מנא לי' הא ומה ענין רשות היחיד לכאן ועוד אר"פ מי שהוציאוהו אמר רב הונא ברי' דרב נתן כתנאי הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר וכו' מאי לאו ר"ג ור"א דאמרי מהלך את כולה דלא גזרו הילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה אלמא מדנקט אטו הילוך [דבקעה ולא נקט אטו הילוך] דעיר ש"מ דכשנתנוהו בעיר הוו כאילו נתנוהו בדיר וסהר ואע"ג דפסק דב כר"ג כדיר וסהר ה"ה לעיר וכן פירש"י גבי מברכתא דה"ה לעיר. ומה שכתב מורי אפי' עיר שהיא רה"י גמורה לא הייתי יכול להתיר [לצאת] מן הספינה אם לא נכנסה ממש בתוך העיר שיבוא הנהר אל שער העיר אבל אם באת לנמל חוץ לחומה או לשער העיר הרי נכנסה לרשות הרבים או לכרמלית והאיך יכולין לצאת ממנה ולכנס לעיר. תשובתי. דאע"ג דלא נכנסה אלא לנמל הוי עומק המים מחיצה כדא"ר יצחק פ"ק דעירובין מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה וכו'. ומשמע דהים הוי מחיצה ואע"ג דמרימר פוסק באוזלי משום שמא יעלה הים שרטון דוקא לענין טלטול שלא ישימו לב ויטלטלו בלא מחיצה אבל לענין הילוך אין לחוש לכלום ותו אמרינן ס"פ עושין פסין ההיא רחבה דדוה בפום נהרא חד גיסא פתוח (לנהרא) [למתא] וחד גיסא פתוח לשביל של כרמי' ושביל של כרמים פתוח לגודא דנהרא וכו' עד אין מחיצה ע"ג מחיצה הרי לך [דהמים] הוי מחיצה ובההיא פרק גופא א"ר יוחנן ארץ ישראל אין חייב עליה משום דה"ד וכו' אי הכי כ"ע לא לחייב דהא מקיף ים אוקינוס והכא נמי הגדודין של מים העוברין לפני העיר הוו מחיצות ואפי' מתלקט עשרה מתוך ארבע הגידוד כדתני' פרק הזורק ומוכיח [התם] דמיא לא מבטלי מחיצתא וליכא למיחש למה שהמים מכסים הגידוד וה"נ פ"ק דעירובין גבי לשון של ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת הא טלטולי [מטלטלינן כו'] ואוקמא דאיכא עומק המים והכא נמי במקום שהספינה באה לעומק המים לנמל עמוק ומורשא דקרנתא דספינה נכנסת על הנמל שהוא בעיר והמים עמוקים מאחורי הספינה ובמקום קרנות שחומות העיר מגיעות למים כמו עיירות שלנו שעל נהר רינוס אע"פ שלצד המים המושכים ע"פ כל העיר לא היתה חומה הואיל שבג' צדדין יש חומה והמים והגידודים חומה רביעית שרי לצאת וגלוי לכל כי במה ובמה משפע ויורד הרינוס בעומק מאחורי הספינה ואומר אני אי לאו דמסתפינא שאפי' היקף אין צריך כדאמר רב הונא פ' כיצד מעברין דגלי מדבר קאמרת כיון דכתב ע"פ ה' יחנו וגו' במה דקביע להו מקום דמי וחשיב כד' אמות. אר"ח [בר רב כהנא א"ר אשי] אם יש ג' חצירות של שני בתים הוקבעו ויושבי צריפין אינן מוקפין ואעפ"כ קבועין ע"י אלו ג' חצירות לישוינהו כד' אמות ובמקומותינו כמה וכמה בתים וחנויות שבנויות ממש עד הנהר חוץ לחומת העיר כמין פגום ורואין כאילו חוט מתוח עליהן ומודדין מן החצון כדמוכח במס' עירובין:

והשיב לו רבינו אפרים זצ"ל אשר כתבת לי מנא לי שמברכתא עיר שהי' רה"י ואתה אי אתה אומר כן הלא אתה חקקת באצבעותיך לך לראי' שבת בתל או בנקע שהוא מד"א ועד בית סאתים מכאן יש לך ללמוד דדוקא עד בית סאתים שהוא רה"י אבל יותר לא אע"ג דהוה כרמלית לא הוה כד' אמות וטעמא משום דלא הוקף לדירה לא הוי כרשות היחיד ומשו"ה לא הוי הכל כד' אמות והיכי ס"ד לומר אם הוקף לדירה אע"פ שהוא כרמלית הוה כד"א [על] זה יש לך להביא ראיה מנא לך הואיל ושנינו רואים דדוקא רה"י בעי והתם הוא במקום שביתתו כד"א אבל בכרמלית לא ואתה אומר לא. זהו דוקא שלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה אע"פ שהוא כרמלית הוי כד"א הא מנא לך. ועוד תמה על עצמך מה הועיל היקף לר"ה הלא ירושלים אע"ג שהוקפה לדירה אלמלא דלתותיה נעולות הויא רה"ר גמורה לכל דבר דאתו רבים ומבטלי מחיצתה וכאילו אין היקף [כלל וכן] כל עיר שהיא רה"ר נתבטלה המחיצה לגמרי והשובת שם כאילו שבת בבקעה וכ"ש הוא השתא שובת בבקעה שהיא כרמלית אין לו אלא ממקום רגליו אלפים אמה ב"ש בעיר שהוא ר"ה והשתא היכי דשבת באויר מחיצה של רה"ר לא הוי כד"א ב"ש הבא מחוץ לתחום בשבת בעיר שהוא רה"ר דלא הוי כל העיר כולה כד"א הלכך ע"כ מברכתא הוי רה"י דאי לא הויא רה"ר כשהוקפה לדירה היינו רה"י גמורה ואם הוא רה"ר אע"פ שהוקפה לדירה לא מהני היקף כלל. ועוד לדבריך שפירשת הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר. או נתנוהו בדיר וסהר. ובעיר אחרת שהיא רה"ר א"כ לא הי' צריך לומר דיר וסהר השתא בעיר שהיא רה"ר הוי' כולה כד' אמות וכ"ש דיר וסהר שהוא רה"י ומשנה שאינה צריכה היא ויודע אני בך שאתה בקי כחדרי תורה ולדרוש ק"ו אין אתה רוצה עכ"ל:

והשיב רבינו יואל זצ"ל הזהרתני להביא ראי' אל דברי מנא לי שעיר שהוקפה לדידה אע"פ שהיא כדמלית הויא כד"א אביא ראיה דאמרינן ס"פ כיצד מעברין [שבת בעיר אפי' היא גדולה] כאנטוכיא הרי היא בד"א ואנטוכיא גדולה היא ויש בה רשות הרבים ומה שאמרת מה מועיל היקף לרשות הרבים (וב"ד) [וכו'] אינו דומה דעיר אע"פ שיש בה רה"ר ואסור לטלטל בר"ה חשובה כד' והואיל והוקפה לדירה ודכותה בפסי ביראות דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכאילו אין היקף לגמרי וכן תמצא בשני בתים בשני צידי רה"ר וכן בחצר שנפרצה לרה"ר ואין לדמות אילו הענינים והמעט רב למשכיל כבת יכיל. עכ"ל:

סימן ז

פרק במה מדליקין תנן ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. גמ' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניח ויצא א"ל אביי ויניחנה ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נד בשבת חובה [דא"ר נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר ר"נ בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה] רחיצת ידים ורגלי' בחמין ערבית רשו' ואני אומר מצוה מאי מצוה אר"י א"ר כך הי' מנהגו של ר"י בר' אילעאי ע"ש מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין (המצוינין) [המצוייצין] ודומה למלאך ה' צבאות. ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה [מאי] ותזנח משלום נפשי א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת נשיתי טובה א"ר ירמיה זה בית המרחץ רחב"א אמר ר' יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. פירש"י רחיצת ידים ורגלים ערבית ליל שבת. זו הדלקת נר בשבת שלא הי' להם ממה להדליק ובמקום שאין רואין אין שלום שהולך ונכשל ואוכל באפילה. ע"ב רש"י. למדנו מכאן שמצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו ערב שבת בחמין וכר' יוחנן ומצוה נמי לרחוץ במרחץ ולהזיע מיהו מצוה היא שמקבל עלי' שכר אם קיימה ואם חסרה אינו נדון עליה וחפיפת הראש נמי מצוה היא בע"ש כדאמר גבי שנים שהמרו זה עם זה אמרו כל מי שיקניט את הלל יקח ד' מאות זוז אותו היום ע"ש הי' והי' הלל חופף את ראשו ואמרינן בסנהדרין בחלק גבי דוד המלך דמטא לארץ פלשתים וכו' עד ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוי אבישי בן צרויה הוה קא חייף ראשיה למדנו שדרכם הי' לחוף ראשם ערב שבת:

סימן ח

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותן עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל כו' פירש"י כירה עשוי' במין קדרה ונותנין קדרה לתוכה. קש. זנבות השבלים. גבבא הוא הנגבבת מן השדה אשטובל"א בלע"ז. גפת פסולת של שומשמין שהוציאו שמנו. עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבלא. וטעמא פריש' בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים. או עד שיתן האפר. ע"ג גחלים לכבותן ולצננן. בש"א חמין. נותנין עלי'. לאחר שגרפוה דלא צדיכי לבשולי וליכא למיגזר משום שמא יחתה. אבל לא תבשיל. דניחא ליה בבשולי' ואתי לחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומחזי כמבשל ע"כ רש"י. איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל שהויי משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניא הוא דתניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאינו גרוף ואינו קטום או דילמא להשהות תנן אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזיר ת"ש מדקתני תרי בבי במתני' בש"א [חמין אבל לא תבשיל ובה"א] חמין ותבשיל בש"א נוטלין ולא מחזירין ובה"א אף מחזירין אא"ב לשהות תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא משהין עלי' תבשיל בגפת ובעצים לא ישהה עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ומה דן משהין בש"א [חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל וכי היכי דפליגי בלשהות פליגי נמי בלהחזיר שב"ש אומרים] נוטלים ולא מחזירין ובה"א נוטלין ואף מחזירין אא"א להחזיר תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עלי' תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומה הן מחזירין בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל. בש"א נוטלין ולא מחזירין [ובה"א אף מחזירים] הא תו למה לי לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך לאו (ב"ה) [ד"ה] הוא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה הוא בש"א נוטלין ולא מחזירין בה"א אף מחזירין. וקשה דמאי דוחקי' לאוקומי בחסורי מחסרא ולהחזיר תנן לוקמה כדרבה [בב"ח] ולהשהות תנן ותו דהשתא דאוקימנא דלהחזיר תנן אתיא סיפא לאשמעינן טעמא דב"ש דאין מחזירין ופרכינן אטו טעמא דב"ש קמ"ל ולקמן במסקנא כי מוקמי' מתני' להחזיר תנן בעינן למימר דתנא דידן סבר לה כר"י בחדא ופליג עלי' בחדא ואי הוה מוקמינן למתני' דלהשהות תנן אתי' כולה כר"י שפיר וי"ל משום דבעי לאוקמא מתני' כחנניא דהלכתא כותי' בפ"ק דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרי' בגמ' וכמה א"ר אילעי א"ר כדי שיצולו במאב"ד תניא חנניא אומר כל שהוא כמאב"ד מותר להשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום אלמא דסתם לן תנא כותיה להכי טרחינן הכא לאוקומי מתני' אפי' כחסורא מחסרא כי היכי דתהוי אליבא דחנניא דקיי"ל כותי' כדאיתא לקמן א"ר ששת אר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עקר לא יחזיר [כו'] קסבר מתני' להחזיר תנן אבל להשהות משהין אע"פ שאיגו גרוף ואינו קטום אמר רבא תרווייהו תננהי להשהות תנינא להחזיר נמי תנינא דתנן ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שפיר דמו. להחזיר נמי תנינא בה"א אף מחזירין וע"כ לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה אבל שאינה גרופה וקטומה לא ורב ששת דוקיא מתני' קמ"ל. הא למדת שרב ששת אר"י ורבא תרוייהו ס"ל לחנני' דמשהין ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה אע"ג דרבב"ח אר"י קטמה והובערה משהין עלי' וכו' וסובר דלשהות תנן אנן כי הך לישנא סבירא לן בשם הגאונים דהלכתא ברב ששת באיסורי ותו דרבא דבתראה הוא סבר כרב ששת וכן פירש"י ואנן דמשהינן קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה אדחנניא סמכי' הואיל ותנן סתם מתני' כותי' כדאי' הא קרמו שרי ואע"ג דלא בישל כל צורכו וא"ר ששת משמי' דר"י כותי' דמתני' דפרקין משום חזרה הוא דבעי גריפה אבל לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתני' לשהות תנן. ע"כ רש"י. ופר"ח. ועמדה הסוגיא דמתני' להחזיר תנן. עכשיו יש מי שאומר כיון דלא אפשיט בהדיא להחזיר אשנויי לא סמכינן ומוקמי מתני' להשהות ויש מי שאומר הלכה להחזיר תנן ומסייע לי' הא דאמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עקר לא יחזיר וקסבר מתני' להחזיר תנן כו' ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת עליו והיא תלוי' או באבנים [או] כיוצא בזה אבל הטמנה ע"ג גחלים ד"ה אסו' דקיי"ל הטמנה בדב' המוסיף הבל אסור ואפי' מבעוד יום ע"כ פר"ח זצ"ל. משמע מלשונו שלהשהות ע"ג גחלים ממש אסור ומלשון רש"י שפירש ואנן דמשהינן ע"ג כירה שאינה גרופה משמע שאף על הגחלים מותר לשהות וכותי' מסתברא דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואוקמא רב אלעאי א"ר כדי שיצולו כמאב"ד דהיינו כחנניא ואוקמא רב אשי בבשרא אגומרי ש"מ דחנני' דהלכתא כותי' סבר דכל שהוא כמאב"ד מותר לשהותו ע"ג גחלים ממש ותו דתנן בהדיא ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פני' הא קרמו פני' משהינן לה על גבי גחלים ממש ואע"ג דמלשון רש"י משמע דבחררה שבתנור עסקינן מ"מ הא איהו נפשיה פירש דבתנור שאינו גרוף וקטום עסקינן ולל"א נמי שפירש שאין שייך בו גריפה מפני שמוסיף הבל טובא הרי הוא כמו גחלים ותו דאין נראה כלל לומר דבחררה שבתנור עסקינן דא"כ ליערבינהו וליתננהו אין נותנין את הפת ולא חררה לתוך התנור עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פני' אלא מדלא תני הכי ש"מ דבחררה ע"ג גחלים ממש עסקינן וש"מ דכל שהוא כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש מותר לשהותו ע"ג גחלים ממש דהואיל שהי' שם מבעוד יום לא חיישינן דילמא אתי לחתויי אבל ודאי להטמינו בתוך גחלים לצורך מחר בהא ודאי מסתברא בפר"ח דאסור דהא קיי"ל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן ריב"א זצ"ל ור"ת זצ"ל אוסרין להטמין בגחלים. מעתה תימה שבכל רינוס וצרפת מטמינים בגחלים אבל כמו שאנו רגילים בארץ כנען שאנו מטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט לכ"ע שרי כדאמ' ספ"ק איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא נמי ושריק שפיר דמי כי פליגא דברחא ולא שריק רב אשי שרי וכ"ש האי דידן דשריק פי תנור בטיט וגם שהוא בשיל כדאמ' התם לעיל בשיל שפיר דמי אבל הטמנת בני רינוס וצרפת שמטמינים בגחלים אתיא בגמגום ופי' ה"ר יוסף דאורלינש זצ"ל דהא דאסרינן להטמין בכל דבר המוסיף הבל וכ"ש בגחלים היינו דוקא היכא דבשיל ולא בשיל כמאב"ד אבל היכא דבשיל כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש א"נ קידרא חייתא ההוא שרי להשהות אפי' בגחלים וכ"ש בשאר דברים המוסיפים הבל כדאמ' ספ"ק והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קידרא חייתא שרי לאנוחא בתנור ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דלא מטא לאורתא אסוחי אסח דעתי' מניה ולא אתי לחתויי בגחלים בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדא בה גרמא [חייא] שפיר דמי. ופירש"י והשתא דאמר מר דהא דהנחת קדירה לא אסירא אלא משום חתייה האי קידרא חייתא ש"ד. להשהות לכתחילה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתי' למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמוסין שאין כל הלילה והיום די להם. ובשיל שפיר דמי. מבושלת כל צורכה שפיר דמי להניחה דלא בעי' חיתוי. שדא בה גרמא חייא לאו דעתי' למיכל' לאורתא. ע"כ רש"י. ובשיל ולא בשיל ה"ט דאסור חיישינן שמא ימלך לאוכלה הלילה ויחתה בגחלים למחר בישולי'. דשדא בה גרמא לא חיישינן שמא ימלך דודאי אסח דעתא מיני' עד למחר אך הקשה על מה שרש"י מפרש בשיל היינו שנתבשל כל צורכה וה"ר יוסף רוצה לומר שבשיל היינו כמאב"ד וע"י הדחק ראוי' לאכילה לא אתי לחתויי. וראיה לדבר שפר"ח בשרא אגומרי אא"כ נצלה כל צורכו וקיי"ל כרב אשי דמוקי לה בבשרא אגומרי ולהדיא א"ר אילעא א"ר דכדי שיצולו דמתני' היינו כמאב"ד שכמו כן אפסיק לקמן שמצטמק ויפה לו מותר ולא חיישיגן דילמא אתי לחתויי. וכפי זה הפי' יש לקיים מנהג בני רינוס ובני צרפת. ואם ראית הלכה רופפת בב"ד צא וראה איך הצבור נוהגין. כפי מה שפירשנו שמותר להשהות קדירה ע"ג גחלים ממש כמו שאנו עושין בע"ש שאנו משהים קדירה ע"ג גחלים עד שבאים מבית הכנסת וגם כמו שפסק ה"ר [יוסף דאורלינש] שמותר להטמין קדירה חייתא וקדירה שנתבשלה שליש בגחלים. מעתה איך נסיר אותה מן הגחלים בשבת ובשלמא במקום שעומדת על הגחלים נראה אפי' בשבת שמותר לומר לעכו"ם שיסיר אותה מן הגחלים שהרי אינו מנענע גחלים ואפי' ישראל עצמו יכול להיות שמותר לו להסירה משם הואיל שאינו מנענע את הגחלים וגם אינו מתכוין לבערם ויכול להיות שלא יתנדנדו הגחלים כלל ממקומן ואע"ג דתניא ס"פ במה מדליקין סילק המסלק היינו שלכתחילה יש לסלק מע"ג הכירה מע"ש ואם שכח מסלקה אפי' בשבת וכ"ש שמע"ש יכול לומר לעכו"ם שיסירנה בשבת מע"ג הגחלים אלא היכא שהקדירה טמונה בגחלים (אי) א"י האיך שרי לעכו"ם שיסירנה משם דהא קיי"ל כל שאתה זכאי בעשייתו אתה זכאי באמירתו וכל שאין אתה רשאי בעשייתו אי אתה זכאי באמירתו וכאן אי אתה זכאי בעשייתו דת"ר ס"פ [ספק] אבל החותה בגחלים בשבת חייב חטאת רשב"א אומר משום ר"א ברבי צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות אלמא דכל החותה גחלים בשבת הרי הוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות מעתה כשמסיר הקדירה מתוך הגחלים מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (הוא) [אבל] שרי לי' למימר לעכו"ם מפני מה לא הסרת קדירה מעל גבי הכירה בשבת שעברה ועי"כ הוא מרגיש ומסירה למחר מע"ג גחלים ושרי. ועתה שפרשנו שמותר להשהות ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה מותר להשהות אפי' מצטמק ויפה לו דא"ר שמואל בר יהודה אמר ר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כל צורכו אפי' מצטמק ויפה לו א"ל ההוא מרבנן לרב שמואל בר יהודה והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור א"ל אטו לית אנא [ידע] דא"ר יוסף אר"י אמר שמואל מצטמק ויפה לו אסור כי קאמינא לר' יוחנן קאמינא פר"ח ואע"ג דרב ושמואל פליגי הא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל וזה שאמר רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתון לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לא משום דהלכתא כותייהו אלא לעולם הלכה כר"י דשרי אבל אתון דנהיגתון איסורא כרב ושמואל הו"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ואי אתה רשאי להתירה בפניהם. ע"כ פר"ח. ותו פר"ח דהא דאמר ר"נ (ב"י) מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר כללא דמילתא כל דאית לי' מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית בי' מיחא מצטמק דפה לו הוא וכו' האי כללא לדברי רב ושמואל קאמר ולית הילכתא אלא כר"י דהא סייעי' רב עוקבא ממישן ע"כ פר"ח. וז"ל ה"ג. קידרא דמטו בישולא מבעוד יום אם מצטמקת ויפה לה אסור להשהותה ע"ג כירה בשבת דכיון דבעי למיכל מינה בין השמשות מסרהיב ומפרש להנורא ובתר דקדיש יומא משתלי ואתי לחתויי בגחלים ואם מצטמקת ורע לה מותר להשהותה ע"ג כירה גרופה וקטומה דמסקינן שמעתין אר"נ מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו הוא לבר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית בי' מיהא מצטמק ויפה לו הוא וה"מ דאית בה בישרא אבל לית בה בשרא מצטמק ורע לו הוא וכי אית בי' בישרא נמי לא אמרן אלא דלא קבעי לה לאורחין אבל קבעי לה לאורחין מצטמק ודע לו הוא לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע לו הוא והלכתא מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר ע"כ ה"ג. מיהו אנן קיי"ל כפסק רש"י וכפר"ח שכן עמא דבר ואמרינן פ"ק דביצה רב ור"י הלכה כר' יוחנן הילכך לפי מה שפירש' דהיכא שנתבשל כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש שמותר להטמינו בגחלים מעתה מותר להטמין בגחלים תפוחים חיים כי הם ראוים לאכילה יותר משנתבשל כמאב"ד וה"ה לבצים חיים ומים כדי שיהו חמים לצורך מחר הכל מותר להטמין בגחלים לצורך מחר אבל לצורך ליל שבת נראה שאסור שמא יחתה בגחלים כדי למהר בשולם ובצמפנ"א נוהגים לגרוף מקום המדורה שדולק בה האש כל היום ומניחין שם הקדרות עם חשיכה ואח"כ מניחין עליהם כרים וכסתות ומקום המדורה משתמר חומה ודבר זה מותר ואפי' שלא נתבשל שליש כי הכרים והכסתות אינם מוסיפים הבל אבל יש רגילים ליתן תפוחים בין קדרות חמות מבעוד יום ואינם מתבשלים עד שישימו הכרים והכסתות עליהם משחשיכה זה נראה לרבינו יצחק בר שמואל שאסור וחשיב כמבשל בשבת מאחר דבלא הכרים לא היו מתבשלים ע"י שחום יש לו אויר ויוצא ומתקרר וכשנותן עליהן מחזיק חומן בתוכן ומתבשלין בשבת הלכך צריך ליתן הכרים עליהם מבעוד יום בזמן שישימו שם בצים ותרנגולים. ראיתי בצרפת בבית מורי ר' יהודא בר' יצחק שפעמים מקררים צלנ"ט שלהם דהיינו טמון ובשבת טרם עת האוכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדרות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותם ונותנים אותם סמוך לאש ומפרשים להיתר מפני שאין לחוש לאוסרן דמסתמא חמין הן קצת קרוב להיד סולדת וכשמוסיפים להם חום מותר שהרי גם בישול אין להם ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורם הן ואפי' מתכוני' בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין ישראל רוצה בכך שאילו ידעו שהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחים לחמם אותם כלל וכשהעבדים עושים לאו כל כמינייהו לאסור לנו התבשילים בעל כרחנו ובחופות רגילים לעשות כן עבדיהם ואין איש נמנע מלאוכלן וגם ר"ת זצ"ל ושאר גדולי הדור כולם מתירין. מיהו נכון ודאוי שלא לנהוג כן משום דאוושא מילתא ואיכא זילותא דשבתא וכל מדינה דלא שכיחי בה רבנן ראוי לאסור עליהם דבר זה:

תוכן העניינים

אור זרוע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה