אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
שמואל א' · י"ד מ"ה
ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופירש"י דהתירו לו לשאול שבועתו, וצריך להבין על איזו שבועה קאי, אם על שבועה ראשונה של איסור אכילה. הרי לגבי יונתן היה נדרי שגגות דכשם דיהונתן לא ידע מנדר אביו, כך לא ידע שאול שיונתן לא ידע, ותניא בנדרים כ"ה ע"ב כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין. ואם על שבועה שניה להמית את יונתן, הרי בזה נעשה כתולה נדרו בדבר והנדר טעות, דאילו הוה ידע דיונתן לא ידע משבועתו הראשונה לא היה נשבע להמיתו, וע' נדרים ס"ה ע"ב וברמב"ם וראב"ד פ"ח ה"ג מה' נדרים, ואיזו שאלה בשבועה איכא הכא, ומה נמלצו בזה דברי רב סעדיה גאון ז"ל המובא ברד"ק כי מה שלא נענה שאול באורים ותומים היה רק מפני שכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת שבועה וכדי שיתברר לפני כולם שיונתן לא ידע ושלא יאמרו שהיתה בזה נשיאות פנים בשביל בנו ולמעט בזה חילול השם ע"ש, ועכ"פ אחרי הבירור הנכון שכמו יונתן כן שאול שניהם היו שוגגין, הרי לא היו צריכים שאלה על השבועות.
והנה במדרש הובא בילקוט רמז קי"ח ויפדו העם ר' אלעזר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו א"ר יוחנן וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש ר"ל אמר וכי אכל והלא מטעם טעם כו' אמרו טעמא עמא ויפדו העם את יונתן ולא מת ע"ש, והנה ר' אלעזר דקאמר שפדאוהו במשקלו זהב, משמע דדייק מלשון ויפדו העם אמנם קשה אם העם הכירו דיונתן חייב מיתה בשביל עבירת שבועתו של שאול, א"כ היכא אשכחן דשבועה תהיה נפדית במחיר זהב וצ"ע.
אולם אהא דר"י אמר דטענתם היתה דלא אכל לחם אלא דבש, אין הכוונה משום דבמכשירין חשיב דבש בהדי משקין ולאו אוכל הוא וע' בתוס' ב"ב דף פ' סוף ע"א, דזה אין טענה דשתייה בכלל אכילה לענין שבועה כמבואר בשבועות כ"ב ע"ב וע' בתוס' ב"מ פ"ז סוף ע"ב, אלא הטענה היתה דשאול אמר ארור האיש אשר יאכל לחם וגו' הרי דהזכיר בשבועתו בפירוש שם לחם, ור"ל דייק בדברי שאול אשר יאכל, וטעימה לא הוי בכלל אכילה אפילו בלשון תורה.
וראיתי במלבי"ם שכ' דאחזו בולמוס ליונתן ע"ש, ובזה קשה טובא א"כ מי עדיפא שבועת שאול אפילו הוה ידע מאכילה דתנן ביומא פ"ג ע"א מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו וע"ש בברייתא דמסקינן עלה בהדיא דגבי יונתן לאו בולמוס אחזיה.