אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
שמואל א'
א' י"א
ומורה לא יעלה על ראשו. ופירש"י תרגום יונתן ומרות אנש לא תהא עלוהי ע"כ, והנה זהו רק דעת ר' יוסי במשנה שילהי נזיר דאין מורה אלא של בשר ודם, אבל ר' נהוראי סבר נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר, ובפי' רבי ישעיה הכא משמע שהבין דאין זו גז"ש, רק חנה שאמרה כן היתה כוונתה בנדרה שיהיה נזיר כמו שמשון האמור בו ומורה לא יעלה על ראשו ע"ש, ודעת הרמב"ם בפ"ג הט"ז מה' נזירות כר' נהוראי לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי כו' ה"ז נזיד עולם, וע"ש בכ"מ הט"ו וברד"ק כאן ובמש"כ בחידושי סוף נזיר.
ב' כ"ט
למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון וגו', הנה בב"ק צ"ב ע"א א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא א"ל דכתיב למה תריבו אלי כולכם פשעתם בי כו', והשתא מדוע פשיט ליה מקרא דירמיה ולא מהא דהכא המוקדם בנביאים, דעלי נכלל עם מוסר בניו וצע"ק.
ז' ט'
ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה', ופירש"י ויעלהו עולה ויעלה כתיב נקבה היתה מכאן למדו רבותינו עולה נקבה כשרה בבמת יחיד במס' ע"ז כ"ד ע"ב עכ"ל, ולכאורה קשה הלא במגילה ד"ב ע"ב דרשינן אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובפ' ויקרא כתיב בהדיא דעולה מן הצאן הוא זכר ואיך לקח שמואל נקבה לעולה. ובע"כ זה גופה עשה להורות לדורות הקבלה שהיה לו, דכל זמן היתר הבמות מותר להקריב לעולה גם נקבה בבמת יחיד, ומשו"ה נמי כתיב ויעלה משום מעשה שהיה כך היה ולאשמעינן להאי דינא ולפ"ז קשה מדוע באמת שינו מן הכתיב לקרות ויעלהו בלשון זכר, ובע"כ עפ"מ דאמרינן בנדרים ל"ז ע"ב דקריין ולא כתיבין הלמ"מ הוא, אכן עפ"ז איכא למידק בנדרים אמאי חשיב שם פרת דבלכתו איש דכאשר ישאל איש שהן תיבות שלימות טפי הו"ל למיחשב הך דהכא שהוא רק אות אחת דוי"ו אם גם זה הוא הלמ"מ, ובכלל צריך להבין איך נופל שם הלמ"מ על תיבות ואותיות דדברי קבלה שנכתבו הרבה דורות אחרי מתן תורה וצ"ע.
יוד כ"א
ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש ויעל נחש העמוני וגו'. והנה ביומא כ"ב ע"ב דרשו הסמיכות ואמרו מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו ע"ש, ולכאורה הא דאמרינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, הכוונה מצד העם היינו דאפילו אם המלך אינו מקפיד על כבודו, מ"מ מוטל אחריות כבודו על עמו, וכאשר סמכו חז"ל דרשה זו על הכתוב שום תשים עליך מלך ופירש"י בכתובות י"ז ע"א ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם ע"ש, ומסוגיא דיומא משמע דהאי אין כבודו מחול, פירושו דגם על המלך להחזיק בכבודו יחד עם העם ואם ימחול על כבודו איסורא רכיב עליו. כאמרם ז"ל דבשביל זה נענש שאול, ונ"מ לכל מורדים במלכות שאין ביד מלכי ישראל למחול על כבודם, וע' מגילה י"ד ע"ב ובתוד"ה מורד ובסנהדרין ל"ו ע"א תוד"ה רבב"ח ושם ס"פ נגמר הדין ובמש"כ בחידושי שם וצ"ע.
י"ג א
בן שנה שאול במלכו. פירש"י אמרו רבותנו ז"ל כבן שנה שלא טעם טעם חטא, והוא ביומא כ"ב ע"ב וכל הסוגיא שם מורה שהיה צדיק גמור מתחילתו, ובזה יש להעיר כעין סתירה מדברי רש"י בליקוטי פרדס הגדול דף נ"ט ע"ב, שכ' אהא דאמרינן בסנהדרין י"ד ע"א דאין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו על כל עונותיו, דסמך יש לזה מדכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה אלא כיון שמלך נעשה כבן שנה נקי ומלובן ע"ש, ולפי פירש"י דהכא וע"פ סוגיא דיומא שם משמע, שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא אף בזולת ההתמנות למלוכה וצע"ק.
י"ד ל"ג
גלו אלי היום אבן גדולה וגו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה. ע' שילהי זבחים ובמה שכתבתי בחידושי שם.
י"ד מ"ה
ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופירש"י דהתירו לו לשאול שבועתו, וצריך להבין על איזו שבועה קאי, אם על שבועה ראשונה של איסור אכילה. הרי לגבי יונתן היה נדרי שגגות דכשם דיהונתן לא ידע מנדר אביו, כך לא ידע שאול שיונתן לא ידע, ותניא בנדרים כ"ה ע"ב כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין. ואם על שבועה שניה להמית את יונתן, הרי בזה נעשה כתולה נדרו בדבר והנדר טעות, דאילו הוה ידע דיונתן לא ידע משבועתו הראשונה לא היה נשבע להמיתו, וע' נדרים ס"ה ע"ב וברמב"ם וראב"ד פ"ח ה"ג מה' נדרים, ואיזו שאלה בשבועה איכא הכא, ומה נמלצו בזה דברי רב סעדיה גאון ז"ל המובא ברד"ק כי מה שלא נענה שאול באורים ותומים היה רק מפני שכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת שבועה וכדי שיתברר לפני כולם שיונתן לא ידע ושלא יאמרו שהיתה בזה נשיאות פנים בשביל בנו ולמעט בזה חילול השם ע"ש, ועכ"פ אחרי הבירור הנכון שכמו יונתן כן שאול שניהם היו שוגגין, הרי לא היו צריכים שאלה על השבועות.
והנה במדרש הובא בילקוט רמז קי"ח ויפדו העם ר' אלעזר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו א"ר יוחנן וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש ר"ל אמר וכי אכל והלא מטעם טעם כו' אמרו טעמא עמא ויפדו העם את יונתן ולא מת ע"ש, והנה ר' אלעזר דקאמר שפדאוהו במשקלו זהב, משמע דדייק מלשון ויפדו העם אמנם קשה אם העם הכירו דיונתן חייב מיתה בשביל עבירת שבועתו של שאול, א"כ היכא אשכחן דשבועה תהיה נפדית במחיר זהב וצ"ע.
אולם אהא דר"י אמר דטענתם היתה דלא אכל לחם אלא דבש, אין הכוונה משום דבמכשירין חשיב דבש בהדי משקין ולאו אוכל הוא וע' בתוס' ב"ב דף פ' סוף ע"א, דזה אין טענה דשתייה בכלל אכילה לענין שבועה כמבואר בשבועות כ"ב ע"ב וע' בתוס' ב"מ פ"ז סוף ע"ב, אלא הטענה היתה דשאול אמר ארור האיש אשר יאכל לחם וגו' הרי דהזכיר בשבועתו בפירוש שם לחם, ור"ל דייק בדברי שאול אשר יאכל, וטעימה לא הוי בכלל אכילה אפילו בלשון תורה.
וראיתי במלבי"ם שכ' דאחזו בולמוס ליונתן ע"ש, ובזה קשה טובא א"כ מי עדיפא שבועת שאול אפילו הוה ידע מאכילה דתנן ביומא פ"ג ע"א מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו וע"ש בברייתא דמסקינן עלה בהדיא דגבי יונתן לאו בולמוס אחזיה.
ט"ו י"א
נחמתי כי המלכתי את שאול למלך וגו'. הנה ביומא כ"ב ע"ב פריך הש"ס אהא דשאול באחת ועלתה לו והאיכא מעשה דנוב עיר הכהנים ומשני אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי ע"ש ולפ"ז יל"ד אהא דקאמר שם בסמוך. מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו כו', וע"ש רש"י ד"ה נענש שאול ובמש"כ בחידושי שם.
י"ז ל"ו
גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך. הנה בב"מ ק"ו ע"א תניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי (גרסת הרש"ל בך) גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה איתרחיש לך ניסא כר' חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו ונימא ליה נהי דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטי חזינא קשיא, וקשה איך קרא הש"ס לנס זה דדוד ניסא זוטא, הלא בעצמו אמר הכא ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה, הרי העיד דוד על עצמו דדבר זה יצא מכלל חוקי הטבע והיה בנס ועד היום הזה מובן לכל שהיה נס גדול, ואיך נופל לאמר על זה ניסא זוטא עד שיש אפשרות למציאות כזאת אצל סתם רועה והש"ס מסיק זאת בקשיא ואף דהמקשן ניסה לכתחילה להקשות משום דשערי נסים לא ננעלו גם בדורות שאחרי דוד, ואולי יעשו לו נס מן השמים, אבל להחליט בש"ס דזהו ניסא זוטא, בלתי מובן, ואף גם אם נימא דניסא דר"ח בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו הוא נס יותר גדול, בכ"ז בלתי נופל לקרוא לנס דדוד בשם ניסא זוטא וצ"ע כעת.
כ' כ"ה
וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר ויקם יהונתן וישב אבנר מצד שאול וגו'. ופירש"י אל מושב הקיר בראש המטה אצל הקיר ויקם יהונתן עמד ממקומו לפי שאין דרך הבן להיות מיסב אצל אביו שדרכן היה לאכול מסובין על המטות והיה דוד מיסב בין יהונתן ובין שאול כו' ע"כ. והנה יל"ד קצת לפ"מ דהכא היו עכ"פ שלש מטות, ואיך ישב שאול על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר, דזהו דלא כריש גלותא בדרכן דפרסאי ולא כרב ששת מברייתא דסדר הסבה בברכות מ"ו ע"ב וע"ש ברש"י ותוד"ה בזמן, ואפשר דהתם איירי כשיושבין כל השלשה מרוח אחת, והכא היו יושבין משתי רוחות, ואם מושב שאול היה אצל הקיר המזרחי וכשהוא מיסב דרך שמאל היה יכול לדבר עם כל היושבין אצל קיר הצפוני.
כ"א ו'
ויען דוד את הכהן ויאמר לו כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום. ופירש"י עצורה לנו עצורה ממנו, ע' קידושין דף ו' ע"א ברש"י ותוס' ד"ה עצורתי.
כ"ד י"ד
כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. ופירש"י משל קדמוני של עולם התורה כו' הקב"ה מזמן לרשע שנופל ביד רשע כיוצא בו והיכן אמרה תורה והאלקים אנה לידו כדאיתא במסכת מכות ד"י ע"ב ע"כ, והא דבסנהדרין ד"ח ובב"ב קי"ט הוציא הא דמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב מקראי אחריני, היינו פרשיות של זכות וחובה כמו נחלות ומקושש כמבואר בתוספתא יומא פ"ד, אבל הכא איירי ברשעיות ופורעניות דיחיד הבא לאדם ע"י חייב כמותו, אולם בשבת ל"ב ע"א סמיך לה אקרא דכי יפול הנופל ממנו.
כ"ה כ"א
ודוד אמר אך לשקר שמרתי וגו' כה יעשה אלקים וגו' אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר וגו'. ופירש"י ודוד אמר בלבו כו' ע"כ, והנה לקמן בפסוק ל"ד אמר בפירוש דברים אלו לאביגיל כי לולי מיהרת ותבאת לקראתי כי אם נותר לנבל עד אור הבקר וגו', ועפ"ז יל"ד במגילה י"ד סוף ע"א בויכוח אביגיל עם דוד, שאמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה, ופירש"י והא כתיב דינו לבקר משפט כו', והוסיף על הגליון ודוד אמר אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד אור הבקר ע"כ, ומלשון זה משמע דאהא דקאמר אם אשאיר עד אור הבקר היתה טענתה איך דנין ד"ג בלילה, אבל לפי המבואר בכתובים אלו, אין להם שום שייכות להא דהתם. דעד אור הבקר קמא אינו נופל שתטעון עליו, לפ"מ דרש"י פי' דזה אמר רק בלבו, ואור הבקר בתרא היה אחרי שנתפייס ממנה, ולא היה לה אז לטעון עוד וכי דנין ד"נ בלילה, דכבר אמר לה בעצמו ברוך ה' אשר שלחך וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים, וצ"ע.
ל' כ"ד
כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו. ע' נודע ביהודא תנינא חי"ד סי' ר"א.