אור ברסלב

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

משלי

תהלים

ג' כ"ט

אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. הנה האי קרא סמכו חז"ל על שני דברים, דבשילהי גיטין אמרו דלא יהא לב אדם לגרש את אשתו כשהיא יושבת תחתיו ומשמשתו. וביבמות ל"ז ע"ב אמרו דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ע"ש, ולכאורה חדא מכלל חברתה איתמר, דאם כשהיא תחתיו לא יחשוב בלבו מחשבת גירושין. אף דבודאי גרמה למחשבות כאלו ברב או במעט, מכש"כ לאשה זרה בודאי דלא ישאנה לכתחילה ע"מ לגרשה.

וי"ל דר"א בן יעקב דיבמות אמר דלא ישא לכתחילה אם דעתו לגרשה משום אל תחרש וגו', ורבא בדורו הוסיף דאפילו כשיושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה איכא נמי משום לתא דאל תחרש, וביותר י"ל דשלמה כי אמרה להאי קרא לכלל מין האנושי אמרה, וממילא גם שני סוגים אלו דאיש ואשתו נכללים בזה.

ה' י"ט

אילת אהבים ויעלת חן הנה במלבי"ם מפרש שהפסוק המשיל את התורה לאילה ויעלה, וסמיך אקרא הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור ע"ש, והוא נגד פירוש הש"ס בכתובות ס"פ המדיר, שפירשו בהדיא אהא דיעלת חן שמעלה חן על לומדיה. הרי דהוא מלשון העלאה.

ט' ח

אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. הנה האי קרא הביאו חז"ל ביבמות ס"ה ע"ב, על מה שאמרו כשם שמצוה על האדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לאמר דבר שלא נשמע ר' אבא אמר חובה ע"ש, ולכאורה על סמך זה אחז"ל בשבת קמ"ח ע"ב ובביצה ד"ל ע"א מוטב שיהיו שוגגין ואל יהין מזידין, אולם בדבר זה מחלוקת הראשונים היא, דדעת התוס' בשבת נ"ה ע"א ובס"פ חזקת הבתים ובע"ז ד"ד ע"א דבספק אם יקבלו צריך למחות ורק אם ודאי לא יקבלו אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כו'. וכ"ה דעת היראים ס"ס ל"ז, אבל דעת הראב"ן ס"ס כ"ה דאפילו בספק אם יקבלו אמרינן נמי מוטב שיהיו שוגגין וע' בס' חסידים סי' ה' ובליקוטי דינים לרש"י סוף ס' הפרדס דף נ"ט ע"א.

אמנם עכ"פ קשה דממחלקותם משמע דבאופן כזה אין חובה על המוכיח להוכיח, הלא טפי היה להם לאמר דאז מצוה או חובה שלא להוכיח אם אינו נשמע, כדדרשו חז"ל מהאי קרא דמשלי. וכ"ה נמי בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב ובחגיגה ספ"א ובתרומות ספ"ה, ואפשר קצת לחלק דקרא איירי בתוכחה ליחיד כדכתיב אל תוכח לץ הוכח לחכם וע' ערכין ט"ז ע"ב, והא דאמרו מוטב שיהיו שוגגין קאי על תוכחה לרבים וצ"ע.

י"ז ה'

לועג לרש חרף עשהו הנה פשוטו של מקרא שהוא מלעיג על העני מפני עניו, ובזה באמת חרף עשהו, כי חסרון ההצלחה לא ביד העני הוא, כמאה"כ והעושר והכבוד מלפניך, אולם חז"ל השתמשו בפסוק זה גם אל המתים שהם עניים במצות. דעל זה הוזהרו החיים שהם מצווים ועושים לבלי להקניט בזה את המתים, כמו במנחות מ"א ע"א ובברכות י"ח ע"א. ומה מאד האריכו בזה התוס' שם ובפסחים ד"מ ע"ב ב"ק ט"ז ע"ב ב"ב ע"ד ע"א ע"ז ס"ה ע"ב נדה ס"א ע"ב ובר"ש כלאים פ"ט מ"ד ואחריהם בכמה ראשונים ואחרונים, וכבר הארכתי בדבריהם ז"ל במק"א ואכ"מ.

אולם לע"ד אתפלא איך סמכו ענין לו. דבשלמא בנוגע רק להחיים יש מקום בהבנת הפסוק, שהעשיר יחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וזה גורם שילעיג על העני מדוע לא השכיל לעשות חיל כמוני, ועל זה שפיר נופלת תוכחת החכם מכל אדם להשיבהו, כי בלעגי שפה כאלו תחרף למי שהעושר שלו, לא כן בנוגע למצות ומע"ט שמציאותן הוא רק ביד החיים, ולכן נצטוו לעשות לפי יכולתם, משא"כ המת מונח כאבן דומם שאין אצלו עתה מציאות הפעולה, וכל זמן שהיה חלקו בחיים אפשר שעשה יותר ממה שאתה עושה, ומצודה פרוסה על כל החיים, ומחר כשתצא רוחו וישוב לאדמתו, כל מציאות של עולם במעשה המצות תנטל ממנו כמו מן מתו זה המוטל לפניו. ואחרי כל אלה בלתי מובן, לאיזה שוטה יפול ברעיונו להתגאות במעשיו הטובים על המת המונח לפניו כבול עץ, וללעוג ממנו על שהוא אינו עוסק עתה בתורה ומצוה כמהו. עד שהחכם מכל אדם צריך להזהיר שלא יעשה זאת, מאי נימא דאינו נוגע להרגשת החיים רק לרגש המת, ז"א ממ"נ אם המתים אינם יודעים מאומה, הלא אין בהם רגש להרגיש כלל, ואם הם יודעים ומצטערים, הלא גם זה יודעים שאינם בגדר וסוג פעולה כמו החיים, ועכ"פ לשון לועג לרש מוסב על החיים שודאי מבינים ההבדל ל בינם לבין המתים וצ"ע.

כ"ב ו'

חנוך לנער על פי דרכו. הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות סמך על פסוק זה דדברי קבלה, דין קטן שהגיע לחינוך דמצוה על אביו לחנכו בקדושה ע"ש, והתוס' בנזיר כ"ח ע"ב כ' דכדי לחנכו במצות הוא מדרבנן, וכן פירש"י ריש חגיגה דהטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות, ואין זו סתירה דלשיטת הרמב"ם גם דברי קבלה דברי סופרים קרי להו כדהאריך בזה בתשובותיו סי' קמ"א ובפירושו לכלים פי"ז מי"ב ובסה"מ שרש שני וע' ברמב"ם פ"ה ה"ג מה' שחיטה והארכתי בזה בחידושי לזבחים ק"י ע"ב, וע"ע בתוס' ישנים ליומא דף פ"ב ע"א ובתרומת הדשן סי' צ"ד ובמג"א סי' שמ"ג ובביאורי הגר"א שם ובגליון הש"ס להגרע"א לסוכה ד"ב ע"ב ובמש"כ בחידושי שם.

כ"ז ו'

נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. הנה חז"ל בתענית ד"כ ע"א ובסנהדרין ק"ה ע"ב הלבישו מליצה זו על קללת אחיה השילוני וברכת בלעם הרשע ע"ש, אולם עפ"ז תתפרש לע"ד מליצת הש"ס ביומא ד"ט ע"ב, דאמרינן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. דהמהרש"א נתקשה שם על המשל של צפורן וכרס ע"ש, אכן שני דברים אלו הם הפכיים מתכונתם, דהצפורן יש בו כדי להזיק, ובהחיות הטורפות יש בצפורניהם ג"כ ארס הממית, כדהאריכו חז"ל בזה בחולין נ"ב נ"ג בסוגיא דדרוסה, ולהיפך בכרס אין בו שום דבר המזיק לזולתו, והנה לפ"מ דביומא שם איירי בענין שנאת חנם. ובבני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, והשתא לפ"מ שהחליט החכם מכל אדם, דפצעי אוהב הם יותר יקרים ונאמנים אצל הבר דעת מנשיקות השונא לפ"ז שפיר נשתמש ר' יוחנן שם במליצה זו, ללמד זכות על דורות הראשונים נגד הדורות האחרונים, ואמר, טובה צפורנן של הראשונים. שמבחוץ היו נראים כמזיקים בצפרניהם. מכריסן של אחרונים, הם הנוחים מאד לחבריהם, ומבחוץ נראים שאין בהם שום היזק, וכה"ג מצינו בערכין ט"ז ע"ב דא"ר יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכש"כ שהוסיף בי אהבה כו', הרי דמה שהיה נראה לבלתי בר דעת שהנני מזיק לו, הבין ר"ע בשכלו הזך דהיזק זה הוא לטובתו ומה שהיה נחשב לזולתו תחיבת צפורן של היזק, חשב הוא לרפאות תעלה להסיר ממנו איזה מגרעת. עד שבשביל זה הוסיף בי אהבה כנ"ל.

ל"א כ"ז

צופיה הליכות ביתה. הנה רש"י בעירובין נ"ג ע"ב הביא פסוק זה על לשון חכמה דאישתעו רבנן, וזהו לשון הש"ס אמרו ליה רבנן לר' אבהו הצפיננו היכן ר' אלעאי צפון אמר להן עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו אמרי לה אשה ואמרי לה מסכת, ונראה דלפ"מ דכל סוגיא דהתם איירי בלשון נופל על לשון דמשתמעין לתרין אנפין, לכן הביאו גם מאמר זה דמשתמע לתרי אפי, דהתלמידים שאלו מר' אבהו על ר' אלעאי היכן הוא צפון, וכוונתם על ספוני טמוני רעיונותיו הגדולים ומחשבותיו הנשגבות, אמנם בעת שאלתם היו כמסתפקים אם בלתי מרום ונשגב מהשגתם וא"כ מה תועלת משאלתם, לכן הטיבו אשר דברו לשאול מר' אבהו באופן שלא יבטלום בלבו, על שהרהיבו להתעטר בעטרה שאינה הולמתם, ואמרו בדרך מליצה הצפיננו היכן ר' אלעאי צפון, ואז ממה נפשך לא יכשלו בלשונם, דאם ר' אבהו ירגיש דמוכשרים למעלה כזו אז יבאר הבנתם במה שאמרו הצפיננו מלשון צפון וטמון שהם ירצו להתרומם על אותם המדרגה ללמוד בזה שהוא צפון, אמנם אם עדיין הם רחוקים מהשגה עילאית כזו, ג"כ לא יתבטלו בעיניו, דהא יכול נמי לבאר תיבת הצפיננו כדפירש"י מלשון צופיה הליכות ביתה, שהיא ג"כ הבטה מנגד היכן ר' אלעאי צפון אף שישארו בריחוק מקום מבוא בגבול השכלתו, ובאופן זה הלא אינם מרהיבים עוז בנפשם להיות נצפנים היכן הוא צפון, ור' אבהו בחכמתו שהרגיש בלשונם דשאלתם היא דו-צדדית, ובידעו ג"כ שלא יוכלו להשיגה, וא"כ אין נ"מ נצמח להם מידיעתם זו הפרטית וא"צ רק לדחותם. לכן השיב גם הוא בלשון חכמה במה שהוא עוסק עלץ בנערה אהרונית אחרונית כו' דזהו נמי לשון נופל על ל לשון, והשומעים נחלקו בתשובתו באין פשר דבר, אמרי ליה אשה היתה כוונתו, אמרי לה מסכת ע"ש.

ושם באגדה הסמוכה אמרו ליה לד' אלעאי הצפיננו היכן ר' אבהו צפון אמר להו נתייעץ במכתיר והנגיב למפיבשת ופירש"י והנגיב והדרים כו' למפיבשת לפני זקני דרום כו' ע"ש, והנה ר' אבהו לבד מה שהיה עסוק בישיבתו הי' ג"כ קרוב למלכות כדאמרינן בכתובות י"ז ע"א ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר, וע"פ הנ"ל י"ל דהוא נמי מן הדברים דמשתעו בלשון חכמה אדות ר' אבהו, ושאלו מר' אלעאי לידע במה הוא עסוק. והשיב ג"כ בלשון חכמה נתייעץ במכתיר והנגיב למפיבשת, כוונתו דשני כחות באדם אחד קמבעיא ליה. דמצד אחד נתייעץ במכתיר הוא המלך המכתיר את שרי המלוכה, ומצד שני הנגיב למפיבשת כפירש"י הדרים לפני זקני דרום ע"ש, פי' דהרוצה שיחכים ידרים, ולפ"מ שהם שאלו בלשון צפון השיבם הוא בלשון דרום, ועכ"פ עקבותיו לא נודעו.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה