אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
תהלים
א'
אשרי האיש וגו', בתורת ה' חפצו וגו' וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח וגו', הנה בראשית ההשקפה בלתי מובן הצלחת הצדיקים כמו שהוא באין יוצא מן הכלל כאמור וכל אשר יעשה יצליח, וכמ"כ כל פעולות הרשעים כמוץ אשר תדפנו רוח, ולבד הנסיון המראה כמה פעמים להיפוך, הלא אחז"ל בברכות דף ז' ע"א אקרא דהודיעני נא את דרכיך שמשה רבינו שאל על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ומדוע דרך רשעים צלחה,
אמנם כאשר נתבונן הוא אמת גמור כמש"א המשורר, דכל פעולות הצדיקים הן בהצלחה באין יוצא מן הכלל, ולהיפוך במעשה הרשעים כולם כאחד כמוץ אשר תדפנו רוח, לפ"מ דקיי"ל דחזקה דאורייתא כדילפינן מקרא בחולין דף יוד ע"ב, וא"כ אחרי אריכת ימי הצדיק, בע"כ דמתחשבין עם משפטו להעמידו על חזקתו, דאילו היה חי אלף שנה היה ג"כ הולך בדרכיו אלו, כן כל פעולות הטובות בבניו ובני בניו שנטע בהם, על חשבונו יחשב, כי מי יוכל להוציאם מחזקתו, ולכן נקרא חיים כזה חיים הנצחיים, מטעם החזקה שקנה עוד חלקו בחיים. ושפיר מדמה לכל פעולה של צדיק לעץ שתול על פלגי מים, דעכ"פ הוא שתל נטיעותיו שיצמיחו פרי קדש הלולים, ואם הפעולה עשתה פרי, נקראת אשר פריו יתן בעתו, הוא על חשבונו מעת שהיה חי, ועל כגון זה נופל לאמר כל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים שאין להם חזקת חיים, ואדרבה אם נעמידם על חזקתם יוגרע גורלם, שהיו מועמדים בחזקת רוע מעלליהם לעד לעולם מצד הדין, ורק חסד חנם עשה הקב"ה עמהם שיהיה משפטם אלא י"ב חדש כדתנן בעדיות סוף פ"ב, ופעולותיהם לשעתם לא השאירו שום שורש טוב לשעה או לעתיד לבא, רק היום באולת זו ולמחר בשטות אחרת, והוא כמוץ אשר תדפנו רוח, ומה נמלצו לפ"ז סיום הכתוב על כן לא יקומו רשעים במשפט, כי משפט שייך על דבר חשיבות ולא על מוץ, וחטאים נחשבים רק בעדת צדיקים, שפעולותיהם הן ממשיות, לכן נופל חטאם תחת שבט הבקורת, כי יודע ה' דרך צדיקים, על דרכם שייך ידיעה להתחשב כמו עם הטוב כן עם הרע, באשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל דרך רשעים תאבד, שאין להם ערך ממשי, ורק דרך נאבד היה גם בשעת הפעולה עם הבלי הזמן שעמלם לרוח.
והנה בברכות ד"ט ע"ב אמרינן דאשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא, אמנם לפ"מ דלפנינו ישנן בתהלים ק"ן פרשיות ובמס' סופרים פט"ז הי"א ובירושלמי שבת פט"ז ה"א איתא דקמ"ז פרשיות שבתהלים הן כנגד שנותיו של יעקב אבינו, א"כ אכתי פשו להו תרתי, וע' תוס' פסחים קי"ז ע"א ובמגילה י"ז סוף ע"ב.
א' ב'
ובתורתו יהגה יומם ולילה. הנה בקידושין ל"ב ע"ב דייק הש"ס ממקרא זה דתורה דיליה היא, ומשו"ה אם הרב מחל על כבודו כבודו מחול. ובכ"ז דעת רב חסדא שם דאין כבודו מחול, אולם אם האב מחל על כבודו בזה ס"ל לכו"ע באין חולק דכבודו מחול, אע"ג דלא הביאו לזה שום מקור מקרא.
ונלע"ד עפ"מ דאמרינן שם ד"ל ע"ב דהוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, ומסיק וכן בדין ששלשתן שותפין בו ע"ש, ולפי המבואר בנדה ל"א ע"א יש להקב"ה חלק כפול כנגד האב וכן כנגד האם, ולפ"ז מובן הא דתניא בזבחים ס"ט ע"ב, מדין ק"ו כיצד כו' ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום כמש"כ שם התוס' ועמש"כ בחידושי שם, וא"כ נוכל ללמוד האי ק"ו גופיה לענין מחילה, אף דהוקש כבוד או"א לכבוד המקום, מ"מ כיון שהשי"ת מוחל לבניו, מכש"כ דתיהני מחילת אב לבנו. ומשו"ה בזה ל"צ קרא סברא הוא והכל מודים בזה כנלע"ד.
ב' ג'
ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, במדרש שוח"ט ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד ונשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, וצריך להבין מדוע תפסו דוקא למצוה זו. ולמה חלקוה לשנים, ואף דנ"מ לענין קיומם אי לית ליה אלא חדא וע' מנחות מ"ד ע"א, אבל לענין ביטולם ח"ו, יורה הנסיון דמי שמניח מניח שתיהן ושאינו מניח אינו מניח כל עיקר, ונראה משום דמצות תפילין מורה על השתעבדות המוח והלב ל לעבודת השי"ת, והם השכל והאמונה המונחים בשני מקומות אלו, ושניהם דרושים ללימוד וקיום התורה, כדהארכתי בפ' מטות ע"ש, וזהו משאחז"ל דבאחרית הימים כשיתיצבו ונוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ינתקו התפילין של יד היא האמונה, ויאמרו ג"כ נשליכה ממנו עבותימו אלו תפילין של ראש, שאפילו מה שהשכל מחייב ג"כ נבטל רק מפני שבאו ע"י מצות התורה.
ד' ה'
רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. הנה האי קרא סמיך רב אסי למימרא דריב"ל בברכות ד"ד ע"ב. שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו, ופירש"י אמרו בלבבכם אמרו מה שכתוב על לבבך על משכבכם שנאמר ובשכבך ע"ש, והנה מזה נראה ברור דמאן דדריש מהאי קרא, ודאי דס"ל כשיטת ר"ת ריש ברכות, דק"ש של ביהכ"נ עיקר וק"ש שעל המטה אינה אלא מפני המזיקין, דאילו לשיטת רש"י דק"ש שעל המטה היא דאורייתא:
מאי שייך למסמך ק"ש שעל המטה לקרא דאמרו בלבבכם אמרו מה שכתוב על לבבך כו', ולפ"מ דמאמר זה מוסב אהא דאריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו, מזה מוכח דגם ריב"ל ס"ל הכי, ולפ"ז יל"ד ע"ד התוס' ריש ברכות שם, שהקשו דלשיטת רש"י צ"ל דפסקינן כריב"ל דאמר תפילות באמצע תקנום כו' ואנן קיי"ל כר' יוחנן כו' ע"ש, דלפמש"כ הרי בלא"ה אי אפ"ל דשיטת רש"י אתיא כריב"ל כנ"ל.
ט' ו'
שמם מחית לעולם ועד. פירש"י כי מחה אמחה ע"כ, משמע בזה שאחז דרך הפסיקתא שהביא בראשית הפרשה שהענין מדבר בעמלק, וע"ע בזוה"ק נח דפוס סלאוויטא דף ס"ח ע"ב.
ט"ו ג'
לא רגל על לשונו. במכות כ"ד ע"א זה יעקב אבינו דכתיב אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ע"כ, וצריך להבין מה קשר יש בין הני שני מקראות ונראה, דלאמר שקר ולהעמיד על שקרו, לא יתכן רק אם הוא שקרן מתולדתו, ראשית דבר, אם הוא איש נאמן לא יוכל לאמר רק דברים שהם במציאות, אבל לבדות שקר זהו נגד תכונתו וטבעו, ואף אם היפוך רצונו יהיה מוכרח לאמר שקר, יסדר הרבה מתחילה איך יבטא מפיו ואחרי כל הסדורים אם השומע יתחיל לפקפק בדבריו ויחקור מעט לעומק המסופר, אז בע"כ יהיה נתפס על שקרו עד שיהיה ניכר גם על פניו, לא כן בשקרן מתולדתו, הוא בורא שקר בנקל מאד ויוצא מפיו חד וחלק כאילו היה במציאות, ואם יתחיל השומע להסתפק ולהראות שהוא מהנמנע, אז בתוך כדי דבור נברא אצלו שקר חדש להחזיק שקרו הראשון, וכן הלאה.
והנה רבקה אמרה ליעקב לך לאביך ואמור שאתה עשו. על זה השיב יעקב כן, אגיד אנכי, ואחרי הפסק מעט אסיים עשו בכורך, אמנם התינח אם בניחותא יקבל דברי, אכן אולי ימושני אבי, בקושיות ושאלות, ואהיה נתפס על שקרי, אז, והייתי בעיניו כמתעתע, כי אינני שקרן מתולדתי, וזהו משאחז"ל לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, לא כן מי שהוא רגיל לאמר שקרים, אצלו לא תעמוד על הדרך טענת אולי ימושני.
כ"ד א'
לה' הארץ ומלואה. הנה מהאי קרא למדו שמואל ור' יוחנן בחולין קל"ט ע"א דמקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דעדיין שם הקדש עלה משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ופטור משילוח הקן כדין מוקדשין ע"ש, וקשה הלא בר"ה ד"ו ע"א ילפינן מקרא היכא דאפריש קרבן ולא אקריב דעובר בבל תאחר ומשום דה"א כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה אלמא דאיצטריך לן קרא לאפוקי מהאי טעמא. והשתא בשילוח הקן דהוא נמי דאורייתא מדוע סגי לן סברא זו בסמיכות אקרא דלה' הארץ ומלואה ולא מצריך קרא לפטורא, ואין לאמר דבר"ה איירי בקדושת מזבח ובחולין איירי בקדשי בדה"ב דהיא רק קדושת דמים, הלא זהו רק אליבא דרב בחולין שם אבל שמואל אינו מחלק בזה ע"ש וצ"ע.
והנה התוס' בחולין שם כתבו דלכו"ע אווזין ותרנגולין של חולין. שמרדו בבעליהם והלכו להן הוו הפקר והמחזיק בהן זכה, ובחידושי הרשב"א שם מדמה לשיירא שעמד עליה גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולים ליטול יכול למימר מהפקירא קא זכינא ע"ש, ויל"ד קצת מה חידשו הראשונים ז"ל בזה הלא בב"מ כ"ד ע"א תניא המציל מן הארי ומן הדוב מזוטו של ים משלילותו של נהר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן ע"ש. והשתא מה לי אם היאוש בא מפני שטף המים או משטף האויר בפריחתם על כנפי רוח. עכ"פ הבעלים נתייאשו מהן וממילא הן הפקר והמחזיק בהן זכה וצ"ע.
אולם אין להקשות על דבריהם ז"ל מעובדא דר' חנינא בן דוסא בתענית כ"ה ע"א, דאפשר שהחזיר ממדת חסידות, אמנם הא דתנן ס"פ הפרה דחייב על השבת אבידה דעופות ובברייתא דב"מ כ"ח ע"ב תניא אווזין ותרנגולין מטפל בהן ל' יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ע"ש, צ"ל דאיירי שהיו מקושרות בכנפיהן כדאמרינן שם כ"ה ע"ב, ואפ"ל דגם גבי רחב"ד דתענית נמי הכי הוו, וכ"מ לשון הש"ס שם במש"א והניח שם תרנגולין, משמע דלא מרדו רק מדעת הניחן שם כן.
ומדי דברי במש"כ הרשב"א שם בחולין קל"ט אהא דכיון דמרדו פקעה להן קדושתייהו דהוא מטעם יאוש הגזבר, הקשה לי ח"א הלא בהקדש לא שייך יאוש כדאמרינן בב"ק ד"כ סע"ב הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י וז"ל בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכיך כהדיוט מדעת דמי, אבל באמת לק"מ עפ"מ שפירש"י בפ' השואל צ"ט ע"ב וז"ל כהדיוט מדעת דמי שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמתהני למעול ורחמנא ידע עכ"ל, נמצא דגבי מעילה דרחמנא ידע ולא חסר רק דעת המועל לזכור על שגגתו להביא קרבנו, ואין לנו בזה יאוש הגזבר ולא דעתו אלא דעת המועל כנ"ל, משא"כ בעופות קדשי בדק הבית שמרדו מה תועלת יש בזה דרחמנא ידע היכן פרחו הלא עכ"פ ליתנהו עוד תחת יד הגזבר דליתהני הקדש מינייהו, ואין בזה ג"כ דעת אחרת להשיבם לרשות ההקדש ומשו"ה שפיר שייך בהן יאוש הגזבר.
כ"ה ח'
טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. בירושלמי מכות פ"ב ה"ו שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חוטא תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקוב"ה חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה ע"כ, הנה מה מאד נכונה כל תשובה לפי ערך המשיב, דע"פ דרכי החכמה אם הוא חכם באמת, והחכמה האמתית הלא היא שרשות גבלות ביראת ה' נאמנה, כאמרם ז"ל באבות פ"ג אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, ואז אף אם לשעה נתגבר עליו יצרו הרע וחטא. אמנם כשיתנחם אח"כ ויחשוב, מי ומה הוא האדם השפל בריה קטנה ונמוחה היום כאן ומחר בקבר, ולמי הוא חטא לבוראו ובורא כל העולמים חי וקיים לנצח נצחים. וכן אם יתעמק במחשבותיו ורעיונותיו בדרכים כאלו יותר ויותר, הלא בהכרח כי רוח הנוחם אשר בקרב לבבו יפעמו וירדפהו ולא יתן לו מנוח, וצערו ויגונו על חטאו יהיו הרבה יותר אלף פעמים מן ההנאה הפעוטה והמעוטה הבאה לו מן החטא, וא"כ אין לך עונש גדול מזה, ולזאת מה מחוכמת היא תשובת החכמה במלים קצרות, חטאים תרדף רעה.
והנבואה המקורבת יותר ויותר לגדולת הבוי"ת, ולפי הבנתה בברואי מטה בכלל ושפלות האנושי בפרט, אין לה ערך ודמיון אחר מלהשיב רק הנפש החוטאת היא תמות, ומיתתה תכפר עליה.
לא כן הקב"ה כי הוא ידע יצרנו וכי עפר אנחנו. ומצדו כביכול הוא טוב וישר ע"פ ערך גדולתו, ובידו למחול ולסלוח את חטא האדם מה שאין זולתו, ולכן רק הוא יורה חטאים בדרך תשובה, ובזה יתכפר לו.
ואחרי שהתשובה הגמורה היא בעזיבת חטאו. וחרטתו תהיה חזקה כ"כ עד כי יעמיד את השי"ת לעד, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם כמבואר ברמב"ם פ"ב ה"ב מה' תשובה, א"כ אין עוד נ"מ מה גדולה היתה העבירה, כיון דבאותו כח האנושי שעשה העבירה, כן באותו כח גופו מחקה. עד שמוחל העונות יעיד עליו שלא ישוב לכסלה עוד, ולפ"ז שפיר אמרו בירושלמי סנהדרין רפ"י אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה, וביותר אמרו בבבלי קידושין סופ"ק דאפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו כו' ע"ש, ועמש"כ בחידושי לקהלת א'.
ל"ד י"ב
לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם וגו'. הנה לשון הכתוב מורה באצבע שהוא בא ללמד בזה תועים בינה בדרכי חייהם, לבא לחיים טובים נצחיים, שבאמת הם דבקים ביראת ה', אך בלתי מתוקנים בין אדם לחבירו, ועל זה אמר באו ואלמדכם, מי האיש החפץ חיים, הוא חיים הנצחיים. אוהב ימים, שלא יצאו ימיו לבטלה, רק לראות טוב, הוא בעולם שכולו טוב. יעשה לו כסדר הזה, מקודם, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, היינו שמירת הלשון מלשון הרע חנופה ורכילות שקר וכזב, רק להרגיל א"ע שלא ידבר על רעהו רעה, ודבורו יהיה בנחת ובאמת, והרגל כזה אינו. עולה לו בשום משאת כסף, ואח"כ סור מרע, ואפילו אם יעלו לך במניעת ריוח. ואח"כ ועשה טוב, תרגיל עצמך לעשות טוב לזולתך אפילו אם תצטרך להוציא על זה ממון משלך, ואחרי כן בקש שלום, שתהיה אתה שלום וביתך שלום עם כל אחד ואחד, ואז תעלה לך בנקל, אחרי שלא תהיה לשום אדם עליך נגיעה ופגיעה כמו מצד הדבור כן מצד המעשה, ואדרבה הטית חסד לכל אדם בכל אשר ימצא לך, ואחרי כל אלה, ורדפהו, כדפירש"י בקש שלום ממקומך ורדפהו במקום אחר. פי' שתזכה לעשות שלום לא דוקא במקומך, אלא אפילו שלא במקומך רק במקום אחר, כי מעשיך הטובים יכריזו עליך אף בריחוק מקום, שכדאי אתה לסמוך עליך לפי הנהגתך הטובה, ושפיר סמיך ליה, עיני ה' אל צדיקים אל זה יביט להולכים בדרכים כאלו, ואזניו אל שועתם, שתפילת אנשים כאלו מקובלת לפניו, וע' יבמות דף ק"ט ריש ע"ב וברש"י ותוס' שם.
ל"ט ה'
הודיעני ה' קצי וגו'. ע' שבת ד"ל ובמש"כ בחידושי שם.
מ"ו ט'
לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ. בברכות ד"ז ע"ב אמרינן אל תקרא שמות אלא שמות, ומזה דייקו התם דשמא גרים ע"ש, אפ"ל דאגדה זו אין לה שייכות עם הא דיומא פ"ג ע"ב דר' יהודא ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא ע"ש, די"ל דגם הכא דייקו חז"ל רק בשמות הכתובים בתנ"ך שהן כתבי קדש כמו גבי ראובן ורות, אבל לא בשמות דקרו להו אינשי, ואפ"ה ר"מ חייש גם לשמות כאלו ע"ש.
ע"ו י"א
כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור, כתוב זה מבואר היטב עפ"מ שדרשו חז"ל בנדה דף ל"א ע"א עה"פ אודך ה' כי אנפת בי, כמו שכתבתי בישעיה י"ב ועוד ע' ירושלמי מעשרות סוף פ"ג. פ"ח ו'
במתים חפשי וגו', בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג אהא דתנן תכריכי המת אין בהן משום כלאים יהיב טעמא דכתיב במתים חפשי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, אמנם הר"ש שם והתוס' בנדה ס"א ע"ב הקשו והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצות כדאמר בהתכלת מ"א ע"א גבי ציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כו' וכן הקשו התוס' בכ"מ, ולכאורה לפ"ד התוס' הקושיא היא נמי בתורת ק"ו, אם מטעם דלועג לרש רמינן ליה ציצית לכתחילה בתכריכיו, מכש"כ דאין משימין בהן איסורא דאורייתא לכתחילה, וכמ"כ תקשה להיפוך אסוגיא דמנחות, דקאמר בלשון ודאי דרמינן ציצית בתכריכין בשעת קבורה, ממשנה מפורשת בכלאים שם דאין חוששין להן אפילו לאיסורא דאורייתא משום במתים חפשי, מכש"כ להטיל עליהן חיובא דציצית, והתוס' בנדה שם וביתר המקומות מסקו לסמך למנהגינו שמסירים הציצית מטליתות המתים, מהא דשמחות פי"ב שאבא שאול צוה את בניו להתיר תכלת מאפילונו ע"ש, והנה לפנינו במסכת ציצית מבואר, דאבא שאול קבל צוואה זו גם מאביו, כמ"כ ת"ק ותנא בתרא דהתם כולהו ס"ל דאין מטילין ציצית בטליתות המתים, ומשמע דבימי הראשונים לא היתה לעיניהם מסכת זו כמו שהיא לפנינו בדפוס, דאל"ה מדוע הביאו רק מאבא שאול, ולא מההיא דהתם, ועכ"פ תקשה נמי מכל הני תנאי דמסכת ציצית אסוגיא דמנחות, וספיקות הראשונים בהלכה זו מפני סוגיא דמנחות, נשארו בספק גם לדינא בשו"ע סי' שנ"א ע"ש.
אמנם בס"ד נזדמנה לפני גרסא אחרת במנחות שם, מבוארת בילקוט פ' תצא רמז תתקל"ג, דהכי גריס התם בההיא שעתא ודאי לא' משום לועג לרש חרף עושהו ע"ש, ולפ"ז מפורש יוצא מסוגיא דהתם דבשעת קבורה ודאי אין מטילין ציצית בטלית המת, ועפ"ז מתאמת הא דמנחות עם משנתינו דכלאים וברייתות דמסכת ציצית ומס' שמחות מהא דאבא שאול, והכל מחד טעמא דבמתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ולהכי כמו דאין עליו חיובא דציצית כמ"כ אין עליו איסורא דכלאים, ולפי גרסא זו אי רמינן על המת מצוה או איסור, יהיה בזה ג"כ לועג לרש כדמסיק הילקוט בגרסתו דהתם ע"ש.
צ"ב ג'
להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. הנה שני דברים אלו הם עיקרים ביהדות, בזה שהוא מאמת באישור וקיום, החסדים שהשי"ת עשה עמנו בעבר ע"י נסים ונפלאות, כן במה ש שמאמין ג"כ ביעודי הנביאים שעוד יגאלנו מחשכת הגלות, ג"כ ע"י נסים ונפלאות, כאמור כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות, ועל זה אה"כ, להגיד בבקר חסדך. הם החסדים שעשה עמנו בראשית צמיחת אור הישראלי, ואמונתך בלילות היא האמונה על הגאולה העתידה, שהבטיחנו ביעודי הנביאים לפדות אותנו מחשכת הגלות שדומה ללילה, וזהו מש"א בברכות י"ב ע"א כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות ע"ש, ועפמש"כ שהוא יסוד לקיום היהדות, לכן שפיר נופל בזה לאמר, דאם לא עשה כן לא יצא ידי חובתו, וסמכו על הכתוב שלפנינו.
ק"ו כ"ג
ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. הנה בברכות ד"י ע"ב אחז"ל, דלהכי תלי בזכות משה מפני שהוא תלה תפילתו בזכות האבות באמרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, לא כן בחזקיה שתלה בזכות עצמו, שאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי ע"ש, וקשה הלא בהאי קרא מבואר דבשעה שאמר זכור לאברהם וגו' קאמר אשר נשבעתי להם בך, ודרשו חז"ל בברכות ל"ב ע"א שאמר, דכשם ששמך הגדול קיים לעולם ולעולמי עולמים כמ"כ לא תחול שום בטול על שבועתך ע"ש, ולפ"ז בהכרח לו למשה להזכיר אז שם האבות משום דלהם נשבע, ומה ענין זה להא דתלה בזכות אחרים, הלא אם שבועה כזאת מפי השי"ת היתה למשה מקודם, היה ג"כ מזכיר את השבועה כמו ששמע הוא. ועוד מי דמי להא דחזקיה שהתפלל על עצמו, שפיר הזכיר זכות עצמו ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, משא"כ משה בתפילתו שהיתה על אחרים הם ישראל, להכי זכר זכות אבותיהם, וכדאמרינן סוף ברכות מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה וצ"ע.
קי"ט ק"ו
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. בנדרים ד"ח ע"א א"ר גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו', והנה במדרש הכא אחז"ל שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל הלולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"כ, והנה דעת הרמב"ם בסה"מ מ"ע שביעית:
דקרא ובשמו תשבע האמור בפ' עקב מצוה היא שיהא אדם נשבע לקיים מצוה ומסיק וז"ל וכבר אמרו בתחילת תמורה ד"ג ע"ב מנין שנשבעין לקיים את המצוה דכתיב ובשמו תשבע ע"ש, וכה"ד רש"י ותוס' בחגיגה ד"י ע"א. אבל דעת הרמב"ן בסה"מ שם דשבועה זו אינה אלא רשות, וכ"מ ג"כ דעת השאילתות בפ' ויצא סי' כ"ג וע"ש פ' יתרו ס"ס נ"ג ובס"פ נשא, והשתא קשה בהא דמסקינן בנדרים שם דרב גידל אשמעינן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה, פי' ולית ביה משום מוציא שם שמים לבטלה, בשלמא להשאילתות והרמב"ן יש מקום להיתר זה, משום דהאי ובשמו תשבע הוא רק רשות, אבל לדעת הרמב"ם רש"י ותוס' וכמבואר במדרש דהאי שבועה מצוה היא מדאורייתא מדוע קרי ליה בגמרא היתר, ועוד אמאי תלי רב גידל דבריו בהאי קרא דנשבעתי ואקיימה, ולא בקרא דבשמו תשבע כדכ' הרמב"ם בסה"מ שם.
ולכן נלע"ד דאף שיש בהאי קרא מצוה, אולם שאני מצוה זו מכל המצות, דאם נשבע לעשות מצוה, התינח אם עושה המצוה אח"כ בשלימות כדת של תורה כמו שעשה דוד, אז כל אחד יוכל לקבל שכר על המצוה ושכר על השבועה ג"כ, משא"כ אם נשבע לקיים את המצוה ואח"כ כשעשאה בפועל ובמעשה, היתה פגומה ברב או במעט הרי יש בשבועה שלפניה משום לתא דשבועת שוא דכתיב ביה כי לא ינקה, ולפ"ז הסכנה הכרוכה בשבועה זו מגרע כחה מן הכלל, דלדידהו ההפסד קרוב יותר מן השכר, ולא ניתנה מצות שבועה לקיים את המצוה אלא לדוד ולכל כיוצא בו, היודעים איך לקיים אח"כ המצוה בשלימות לכל פרטיה ודקדוקיה. לאנשים כאלו היא מצוה, ולשאר אנשים היא רק היתר, אם היחיד מרגיש בעצמו שזריזות זו תביאנו לקיום המצוה בשלימותה.
וכ"ז דקדקתי מדברי המד"ר ותנחומא ר"פ מטות ובתנחומא ויקרא סי' ז', דרמו קראי אהדדי כתיב כי לא ינקה ה' ונוקב שם ה' מות יומת וכתיב ונשבעת חי ה' אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה"א תירא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף כו' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע כו' ע"כ. ומזה מוכח ברור כמש"כ, ומה מאד נהירין עתה דברי הרמב"ם בפי"א ה"ג מה' שבועות שכ' וז"ל ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז א"ע כו' ע"ש, ולכאורה לפי שיטתו בסה"מ הרי היא מ"ע דאורייתא, ואיך החליפה בהיתר, אולם לפמש"כ ניחא שפיר. דבמנין המצות דקאי אקרא דאת ה"א תירא וגו', אצלו הוא מ"ע, משא"כ בספר היד דשם הוא מדבר לכלל ישראל, אצלם הוא רק היתר, אל היחיד המרגיש בעצמו שיבא עי"ז לקיום המצוה בשלימות כנ"ל, כנלע"ד,
קכ"ח ד'
הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. הנה במנחות מ"ג ע"ב תניא היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך ופירש"י מה ה' קרי ביה מאה, וע"ש בתוס' ובמש"כ בחידושי שם, אולם בתשב"ץ ח"ב סי' קס"א כתב להסמיך אהאי קרא דהכא, כ"י כ"ן בגימטריא מאה ע"ש. ולפ"ז יל"ד מדוע לא סמכו חז"ל על פסוק זה דמסיק בפירוש יבורך גבר ירא ה', ואפשר דבעי טפי להסמיך אקרא דאורייתא ולא על דברי קבלה, וע' ברש"י חולין קל"ז ע"א ד"ה תורת משה, ועוד דבהאי קרא לא כתיב יברך אלא יבורך. מה שהאדם נתברך בשביל שהוא ירא שמים.
ק"ל
ממעמקים קראתיך ה'. בברכות ד"י ע"ב יליף מהכא דלא יעמוד ע"ג כסא או שרפרף או במקום גבוה ויתפלל לפי שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים וגו' וכתיב תפילה לעני כי יעטוף, והנה שם ט"ז ע"א אהא דתניא דבעה"ב אסור להתפלל ע"ג אילן לפי שאין דעתו מיושבת עליו הקשו בתוס' תיפ"ל דלא יעמד ע"ג כסא או שרפרף ויתפלל ותירצו דבאילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה ע"ש, ולכאורה קשה הלא בגמרא אמרו הטעם שאין לבו מיושבת עליו ואיך נופל לאמר שתהא נחשבת אצלו כעלייה.
ולכן לולא דברי התוס' היה נלע"ד דהא דילפינן מקרא דממעמקים הוא כשעולה למעלה במקום גבוה להתפלל מפני גבהות הנפש, ולה"ק התם שאין גבהות לפני המקום. והביא נמי קרא דתפילה לעני כי יעטוף, משא"כ בבעה"ב העומד על האילן דיורד למטה ומתפלל, שם איירי דבאמת יש לו שפלות הנפש לתפילתו רק הוא עומד בגבהות הגוף, עליו אמרו דיורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו.
קל"ט י"ד
אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כתוב זה יתפרש עפ"מ שדרשו חז"ל בנדה דף ל"א ע"א, עה"פ אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני כו' אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו ע"ש, וזהו מש"א הכתוב על כעין זה בתורת האדם למסובב הסבות, אחרי שנתגלה לו כי דעתו המוקדמת היתה לטובתו המאוחרת. אודך על כי נוראות, מעשיך הנוראים לעיני בשר לשעתו, נפליתי, נבדלתי מלצאת לסחורה יחד עם חברי, והוא מלשון ונפלינו אני ועמך. והפלה ה' בין מקנה ישראל, ועתה הוא מתנצל על שכעס אז מפני, שנפלאים מעשיך, אבל כעת, נפשי יודעת מאד, כי כל דרכיך הם לטובת האדם.
קמ"ז ח'
המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו וגו'. נראה לבאר סמיכות הפסוקים עפ"מ שאמר החכם מכל אדם, אחרי שמהבל את כל חמדת התבל לפרטיהם, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ואחז"ל בברכות ו' ע"ב מאי כי זה כל האדם דכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה או לצוות לזה. כוונתם. כי הנשמה בעצמה לא תוכל לקיים מצות תפילין, אכילת מצה, ישיבה בסוכה, ולכן לפי שמוכרח בריאת גוף לנשמה לקיים מצות התורה כן כתולדה מחויבת היא כלל הבריאה לקיום הגוף, שעל ידו הוא קיום התורה ומצותיה, כדהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים. וביאר בזה מאחז"ל בברכות ח' ע"א אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, היינו שזהו התכלית בסך הכל שיש להקב"ה מכלל התבל, ודברים אלו מתאימים עם הברייתא דחגיגה י"ב ע"ב א"ר יוסי אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות כו' על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם ע"ש, וזהו מש"א המשורר, המכסה שמים בעבים וגו', על מה נחוצות כל הפעולות של העבים וכח הצמיחה להכין לחם אל הבהמה והעוף, האם בגבורת הסוס יחפץ או ירצה בכח האדם הגופני, ובע"כ שהמטרה התכליתית היא, רוצה ה' את יראיו וגו', וכמאמר החכם סוף דבר. מכלל ההבלים בסך הכל, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי לתכלית זה הוא כל האדם.