אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ירמיה · ד' ב'
ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. במד"ר ותנחומא ר"פ מטות ובתנחומא ויקרא סי' ז' רמו קראי אהדדי, כתיב כי לא ינקה ה' ונוקב שם ה' מות יומת וכתיב ונשבעת חי ה' אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה"א תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף כו' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע כו' ע"כ, ומדרש תנחומא זה הביא הרמב"ן בסה"מ בהשגתו על הרמב"ם מ"ע שביעית שמנה קרא דבושמו תשבעו למ"ע והרמב"ן חלק עליו וכתב שאינו אלא רשות ע"ש, ולכאורה הרי דוד מלך ישראל עשה הלכה למעשה כהרמב"ם, כמבואר במדרש תהלים קי"ט בפסוק נשבעתי ואקיימה, שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל הלולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"ש, וכה"ד רש"י ותוס' בחגיגה ד"י ע"א, ולהיפוך קשה מהא דנדרים ד"ח ע"א דא"ר גידל מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו' קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ע"ש, הרי דהוא רק בתורת היתר כדעת הרמב"ן וכה"ד השאילתות בפ' ויצא סי' כ"ג ע"ש.
אמנם לכשנתבונן נראה דהנה שני פעמים כתיב ובשמו תשבע בפ' ואתחנן ובפ' עקב, ובשניהם התחלת הפסוק את ה"א תירא ואותו תעבוד ובו תדבק, ובזה שפיר העיר והאיר לנו המדרש, דגם הנביא ירמיה כשכתב ונשבעת חי ה', מסיק באמת במשפט ובצדקה, הרי דאף שבועת אמת ולעשות מצוה צריך ג"כ זהירות וזריזות יתירה, כדי שלא תהיה הפסד של מוציא שם שמים לבטלה יתירה על שכר המצוה, ולהכי קאמר אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלו שנאמר את ה"א תירא ואותו תעבוד ובו תדבק כו' ע"ש, והשתא ניחא דדוד המלך שהרגיש בנפשו שיעשה המצוה בשלימות מצד יראת הרוממות, עבודת ה' נאמנה ודביקת השי"ת באמת, אצלו היתה גם המצוה של השבועה לקיים את המצוה למצוה דאורייתא, והיה נוטל שכר על השבועה ועל המצוה, וכן על כל מי שעומד במדרגה גבוה כזו, כתב הרמב"ם דגם השבועה היא מצוה, משא"כ בסתם ב"א אצלם היא רק היתר לזרוזי נפשיה כלשון הש"ס, היינו אם ירגיש בנפשו שהשבועה תועיל לו לזריזות המצוה, ועפ"ז ניחא מש"כ הרמב"ם בפי"א ה"ג מה' שבועות וז"ל ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז א"ע כו' ע"ש, ולכאורה לפי שיטתו בסה"מ הרי היא מ"ע דאורייתא, ואיך החליפה בהיתר, אולם לפמש"כ מובן מאד, דבמנין המצות דקאי אקרא דאת ה"א תירא וגו', אצל אדם כזה חשבה למ"ע, משא"כ בספר היד שמדבר אל כלל ישראל, להם הוא רק היתר, היינו אם הפרט ירגיש בעצמו שיבא עי"ז לקיום המצוה בשלימות גמורה כנלע"ד.