אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ירמיה
ד' ב'
ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. במד"ר ותנחומא ר"פ מטות ובתנחומא ויקרא סי' ז' רמו קראי אהדדי, כתיב כי לא ינקה ה' ונוקב שם ה' מות יומת וכתיב ונשבעת חי ה' אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה"א תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף כו' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע כו' ע"כ, ומדרש תנחומא זה הביא הרמב"ן בסה"מ בהשגתו על הרמב"ם מ"ע שביעית שמנה קרא דבושמו תשבעו למ"ע והרמב"ן חלק עליו וכתב שאינו אלא רשות ע"ש, ולכאורה הרי דוד מלך ישראל עשה הלכה למעשה כהרמב"ם, כמבואר במדרש תהלים קי"ט בפסוק נשבעתי ואקיימה, שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל הלולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"ש, וכה"ד רש"י ותוס' בחגיגה ד"י ע"א, ולהיפוך קשה מהא דנדרים ד"ח ע"א דא"ר גידל מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו' קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ע"ש, הרי דהוא רק בתורת היתר כדעת הרמב"ן וכה"ד השאילתות בפ' ויצא סי' כ"ג ע"ש.
אמנם לכשנתבונן נראה דהנה שני פעמים כתיב ובשמו תשבע בפ' ואתחנן ובפ' עקב, ובשניהם התחלת הפסוק את ה"א תירא ואותו תעבוד ובו תדבק, ובזה שפיר העיר והאיר לנו המדרש, דגם הנביא ירמיה כשכתב ונשבעת חי ה', מסיק באמת במשפט ובצדקה, הרי דאף שבועת אמת ולעשות מצוה צריך ג"כ זהירות וזריזות יתירה, כדי שלא תהיה הפסד של מוציא שם שמים לבטלה יתירה על שכר המצוה, ולהכי קאמר אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלו שנאמר את ה"א תירא ואותו תעבוד ובו תדבק כו' ע"ש, והשתא ניחא דדוד המלך שהרגיש בנפשו שיעשה המצוה בשלימות מצד יראת הרוממות, עבודת ה' נאמנה ודביקת השי"ת באמת, אצלו היתה גם המצוה של השבועה לקיים את המצוה למצוה דאורייתא, והיה נוטל שכר על השבועה ועל המצוה, וכן על כל מי שעומד במדרגה גבוה כזו, כתב הרמב"ם דגם השבועה היא מצוה, משא"כ בסתם ב"א אצלם היא רק היתר לזרוזי נפשיה כלשון הש"ס, היינו אם ירגיש בנפשו שהשבועה תועיל לו לזריזות המצוה, ועפ"ז ניחא מש"כ הרמב"ם בפי"א ה"ג מה' שבועות וז"ל ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז א"ע כו' ע"ש, ולכאורה לפי שיטתו בסה"מ הרי היא מ"ע דאורייתא, ואיך החליפה בהיתר, אולם לפמש"כ מובן מאד, דבמנין המצות דקאי אקרא דאת ה"א תירא וגו', אצל אדם כזה חשבה למ"ע, משא"כ בספר היד שמדבר אל כלל ישראל, להם הוא רק היתר, היינו אם הפרט ירגיש בעצמו שיבא עי"ז לקיום המצוה בשלימות גמורה כנלע"ד.
ו' ט"ז
הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבשו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים וגו'. ופירש"י הבישו עליהון למיבהת גם בוש לא יבושו אינם מתביישין ממעשיהן הרעים ע"כ. ביאור דבריהם עפ"מ דאמרינן בברכות דף י"ב ע"ב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, וזהו מש"א הכתוב, הובישו כי תועבה עשו וכדפירש"י עליהון למיבהת. ופי' אם כן היו עושים אז היה טוב כי היה להם כפרה בשביל שהם היו מתביישים אבל עתה אחרי דגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו, ועושים מעשיהם בפרהסיא, לכן יפלו בנופלים, כדאמרינן בברכות דף ל"ד ע"ב חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וע"ש בתוס' וברש"י חולין מ"א ע"ב ד"ה לא שנו.
ח' כ"ב
הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. בתענית דף ד' ע"א דריש האי קרא על נדר יפתח שלא הלך להתיר נדרו אצל פנחס, וקשה הרי אצל הסנהדרין הלכה בת יפתח בעצמה אולי ימצאו פתח לנדר אביה, וה' העלים מהם בעון אותן ששחט משבט אפרים כמבואר בתנחומא ס"פ בחקותי, ואם מה' היתה זאת לו לעונש מה היה מועיל אם היה הולך אצל פנחס, אפשר שהיה נעלם ממנו ג"כ כמו מן הסנהדרין, ומדוע נסתלקה רוה"ק מפנחס מפני שהוא לא הלך אצל יפתח להתיר נדרו כמבואר במדרשים שם, כיון שמן ההשגחה היתה כן לענוש את יפתח, ועמש"כ בחידושי לערכין כ"ח ע"א.
ועל כולם בלתי מובן לע"ד איך הסמיכו חז"ל דברי הנביא בזה לנדר יפתח, שאין זה לא דבר הלמד מעניינו ולא דבר הלמד מסופו, רק כל הדברים סובבים על הכלל, ובפסוק זה גופיה מסיק מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי. ומה מקום יש להסב אותו לנדר יפתח, וצ"ע.
י"ט ה'
אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. בתענית דף ד' ע"א אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב כו' ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, וקשה הרי משנה מפורשת היא בערכין כ"ח ע"א המחרים בנו ובתו כו' אין מוחרמין שאין אדם מחרים שאינו שלו, ולפ"ז נדר יפתח אפילו היתר לא בעי מפני שלא חל מתחילה, ובכ"ז אשכחן בתנחומא ס"פ בחקותי, שבת יפתח בעצמה הלכה אל הסנהדרין לדרוש היתר לנדר אביה ולא מצאו בעון אותן ששחט משבט אפרים ע"ש, הרי דעונש זה היה מן השמים על יפתח ואיך סבבו חז"ל את דברי הנביא ולא דברתי זה יפתח. אם לא נאמר דמדרשות חלוקין הן.
כן אהא דאמרו ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, א"כ איך הוכיחו במו"ק י"ח ע"א ברית כרותה לשפתים, ממה דאברהם אמר אל נעריו ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. הרי לכתחילה לא חשב הקב"ה שאברהם ישחוט את יצחק רק לנסותו אמר כן, א"כ אין הברית כרותה לשפתים גרם לזה, ואפילו לא היה אומר כן אל נעריו. ג"כ היו חוזרים שניהם וצ"ע.
כ"א י"ב
בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט. הנה האי קרא דוקא במלכי בית דוד אבל מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כדאמרינן בסנהדרין י"ט ע"א, אמנם התוס' הקשו שם על מלכי בית דוד איך הוא דן, הלא אין מושיבין מלך בסנהדרין. ותירצו דזהו רק בדיני נפשות והכא מיירי בדיני ממונות כו' ע"ש, והנה מפסוק גופיה מוכח ומוכרח דקאי על ד"מ, כדמסיק הנביא והצילו גזול מיד עושק, ועפ"ז נפלאתי ע"ד רש"י במגילה י"ד סוף ע"א, שפירש אהא דוכי דנין דיני נפשות בלילה וז"ל והא כתיב דינו לבקר משפט וכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש ע"ש, והוא פלא דמקדים קרא דדברי קבלה לפסוק הכתוב בתורה דמיניה ילפינן באמת בסנהדרין ל"ד ע"ב דדיני נפשות דנין ביום, והאי דינו לבקר משפט קאי בהכרח רק על דיני ממונות, והוא מבאר בזה קושית הש"ס על דיני נפשות וצ"ע כעת.
כ"ב ו'
גלעד אתה לי ראש הלבנון ופירש"י גלעד אתה המקדש שממנו צרי ורפואה לכל העולם ע"כ והנה בספרי ר"פ ואתחנן בפסוק ההר הטוב הזה והלבנון, הובא פסוק דהכא להורות דלבנון זה ביהמ"ק ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל, וכן פירש"י בגיטין נ"ו ע"ב. ולא ידענא אמאי סמיך רש"י הכא שם ביהמ"ק על תיבת גלעד, וע' יומא ל"ט ע"ב וברש"י זכריה יוד יוד.
כ"ב ז
אל תבכו למת ואל תנודו לו. במו"ק כ"ז ע"ב אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני ע"כ, ולפ"ז קשה הא דאמרינן בפרקי דר"א פל"ב שלש שנים עשה יצחק אבל על שרה אמו לאחר ג' שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו כו' ע"ש, ואפ"ל דענין אבילות דהתם היתה עפ"מ דאמרינן שם במד"ר הובא ברש"י שם, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מע"ש לע"ש וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקה וכשבאת רבקה חזרו ע"ש, ועפ"ז הרי לא היה אבלו כשאר כל אדם רק חסרון הסימנים גרמו לו כעין אבל על העדר אמו, אלא כשבאת רבקה וחזרו, אז חיתה אצלו כהוראה מן השמים שהחסרונות נתמלאו ושכח אבל אמו כנ"ל.