אור ברסלב

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

יהושע

דברים

א' י"ח

כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת הנה לא באו בדבריהם לאמר לו רק דברי חזוק ועדוד מצד העם כדסיימו רק חזק ואמץ, אלא באו ג"כ מצד המוסרי כדאמרינן בסנהדרין ק"י ע"א כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכן המתרעם או מהרהר אחר רבו ויליף התם מקראי ע"ש, וכן מצד הדין יומת כדין מורד במלכות, אחרי שמשה רבינו סמך ידיו עליו ע"פ השי"ת וכל העם קבלו מלכותו עליהם.

ובזה מיושב נמי מה שיל"ד לכאורה בסנהדרין ס"פ נגמר הדין דעמשא דריש להאי קרא יכול אפילו לדברי תורה ת"ל רק חזק ואמץ ע"ש, דיל"ד טובא הלא פסוק זה יספר לנו מה שהעם השיבו ליהושע ולא מפי נביא נאמרו ומה שייך מקרא זה לדורשו, ואף דאפ"ל דהאי רק חזק ואמץ יש לו שייכות עם הכתוב מקודם באותה פרשה, רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה. דשם נאמר לו מפי השי"ת, אבל ראשית המקרא ודאי אמרו מעצמם, אמנם לפי הנ"ל דגם דבריהם מעצמם נאמרו על יסודות הדין של מורד במלכות שהיה מקובל להם מקודם, לפ"ז שפיר היה מקום לעמשא לדורשו.

ה' י"א

ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. בקידושין ל"ז ע"ב דייק ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול, וכ' בתוס' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור כו' ע"כ, והק' בש"א סי' צ"ו דהכא משמע דעשה דקודם הדבור קיל וביבמות ד"ה ע"ב דהגמרא רוצה ללמוד דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מפסח מילה ותמיד שדוחין את השבת ודחי מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור כו' ע"ש, אולם בעצם קושית הש"א כבר הקדימו באור זרוע ה' פסחים סי' רל"ג ע"ש.

ולולא דבריהם היה נלע"ד עפ"ד הירושלמי במו"ק פ"ג ה"ה, דלא בעי למילף אבילות שבעה מיוסף דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, משום דאין למדין מקודם מ"ת, אכן בבבלי שם ד"כ ע"א משמע דילפינן גם מקודם מ"ת, דהא התוס' שם כ' דלהכי ילפו שם אבילות שבעה מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל ולא מקרא דויעש לאביו וגו', משום דהתם קודם קבורה היה, משמע דאל"ה הוה ילפינן מהתם אע"ג דקודם מ"ת הוה, וכ"מ מדברי הרשב"א לברכות ט"ז ע"ב שהביא בשם רב האי גאון ז"ל מקרא דויעש לאביו וגו' משום דהתם קאי לענין אנינות שהוא קודם קבורה וכדברי התוס' במו"ק שם, ולפמש"כ עה"ג ביומא כ"ח ע"ב, פליגי בזה ג"כ רב יוסף ורבא אי למידין מקודם מ"ת או לא דלה"ק רב יוסף אנן מאברהם ניקום ונגמר, ורבא השיב תנא גמר מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה ע"ש ולפי הנחה זו נחזי אנן אם הירושלמי בחר טפי למילף אבילות שבעה מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל, ולדרוש היקש בקרא דדברי קבלה מה חג שבעה אף אבילות שבעה מלמילף ממקרא מלא בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים. רק מהטעם שהיה קודם מ"ת, מכש"כ דלדידיה לא תוכל עשה דקודם מ"ת לדחות לל"ת דלאחר ס"ת, ולהכי שפיר תירצו בירושלמי דמשו"ה אינה דוחה עשה דמצה לל"ת דחרש, משום דאין עשה דקודם הדבור דוחה לל"ת דלאחר הדבור. משא"כ לשיטת הבבלי דלכך לא ילפו מקרא דיוסף משום שהיה לאחר קבורה. ואה"נ דעל שעת אנינות הוו גמרי מהתם, ואפשר דלדידהו אלים נמי דגם קודם שניתנה כל התורה היו נזהרין במצוה זו, א"כ שפיר דחי הש"ס ביבמות מה לפסח מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור, ולהכי דחי.

ה' י"ד

ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו. פירש"י ומיכאל היה שנאמר ומיכאל שרכם, אולם בדרשות הר"ן דרוש ד' כתב דמלאך זה היה מטטרון ששמו כשם רבו דכתיב כי שמי בקרבו כדאמרינן בסנהדרין ל"ח ע"ב. ובזה מתרץ אהא דיהושע השתחוה לפני המלאך הלא השתחואה עבודה היא כדתנן בסנהדרין ד"ס ע"ב, ובע"ז מ"ג ע"ב דרשינן אשר בשמים ממעל לרבות מלאכי השרת, אולם לפי שהיה מטטרון דעליו כתיב כי שמי בקרבו לכן התיר לעצמו ההשתחואה ע"ש. והשתא לפירש"י שהיה מיכאל הדרא קושית הר"ן לדוכתא איך הותר לו להשתחות.

אמנם גם על תירוץ הר"ן קשה הלא לפי הנחתו דהשתחואה עבודה היא שאסור לעשות לפני מלאך א"כ גם לפני מטטרון אסור לעבוד משום דכתיב אל תמר בו אל תמירני בו. כדהשיב רב אידית לההוא צדוקי כדאמרינן שם ל"ח ע"ב ורב נחמן הסכים לתירוצא דרב אידית כדאמר התם וצ"ע.

ז' א'

וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח אכן וגו'. לכאורה בלתי מובן מה מקום לאמר על חטא הפרט וימעלו בני ישראל, ובמצודות הרגיש בזה ומפרש על שלא שמרו זה את זה מעלה עליהם הכתוב כאילו כולם מעלו ע"ש, אולם גם זה דוחק וכי היכא אשכחן דמצות שמירה הוטל על כל אחד מישראל עבור שלא שמר את כל אחד מישראל ממעילה, א"כ לא שבקת חיי לכל בריה, והלואי שיוכל ל לשמור את עצמו, וע' ברלב"ג ומלבי"ם ז"ל, ואין לאמר נמי משום שכל ישראל ערבין זב"ז דהא מסקינן בשבועות ל"ט דהוא דוקא כשיש בידם למחות ולא מיחו, והכא הרי לא היתה בגדר מחאה, דשום אדם לא ידע בזה, אלא נראה משום דחרם שהחרים יהושע ביזת יריחו היה על כלל ישראל כאחד והקדישום לה' כדכתיב והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו וגו', וכל עצם החרם לא היה ברצון השם, כדאמר לו השי"ת אח"כ קום לך ודרשו בסנהדרין מ"ד ע"א אתה גרמת להם ופירש"י שלא היה לך לאסור ביזת יריחו ע"ש, וממילא נקרא דמראשית החרם היו כל ישראל אגודים בזה, הן מצד הכרזת החרם על כל הכלל ביחד, ואחרי שהכריז היו חרמי גבוה וסופו הוכיח על תחילתו כי כל החרם היה מיותר להיותו נגד רצון השם, וא"כ גם יהושע היה מעורב קצת בחטא זה על שגרם להם, וע"פ כל הנ"ל שפיר נופל לאמר דהמעילה בחרם זה היה על כלל בני ישראל.

ז' י"א

חטא ישראל וגם עברו את בריתי. בסנהדרין מ"ד ע"א דרשו עכן מושך בערלתו היה כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר כו', וכ' התוס' ביבמות ע"ב ע"א ד"ה ומדבריהם דאע"ג דמפיק ליה מקרא מ"מ אסמכתא בעלמא היא ע"ש, וקשה בשלמא הא דאמרינן ביבמות שם בגמרא את בריתי הפר לרבות את המשוך ומסקינן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ניחא דזו היא אסמכתא ככל אסמכתות בש"ס אקרא, משא"כ הכא דיליף בגז"ש דהוא מסיני כדפירש"י בשבת קל"ב ע"א ובפסחים ס"ו ע"א, ומשו"ה לא ניתן לדרוש מעצמו כמו לרש"י כן לתוס' בסוכה ל"א ע"א ע"ש, א"כ איך אפ"ל דגז"ש נאמרה מסיני להך אסמכתא, ואפ"ל דסוגיא דסנהדרין ס"ל כמ"ד בנדה י"ט ע"ב דגז"ש דדברי קבלה יוכל לדרוש מעצמו ועמש"כ הגאון מהר"ץ חיות ז"ל בספרו תורת נביאים קונטרס תורת נביאים או דברי קבלה.

ח' ב'

ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה רק שללה ובהמתה תבוזו לכם והנה כאן הזהירו השי"ת שישראל יקחו להם השלל, משום דביריחו החרים יהושע את כל הביזה והקדישום לה', וגם אז לא היה לרצון לה' כדביארתי לעיל שם בארוכה, אולם מצד שכל האנושי היה מקום לחרם יהושע משלל יריחו, עפ"מ דאמרינן בתענית כ"ד ע"ב שלא ליהנות ממעשה נסים עד כמה שאפשר ע"ש, ושם היו רק מעשה נסים בהעברת הירדן ונפילת החומה, לזאת חשב יהושע שאין ליהנות מזה, לא כן במלחמת עי גם הנסים היו מעוטפים קצת בטבע, מ"מ אפשר שיהושע ילך בזה לפי הנסים הנסתרים ולא ע"פ התגלות הטבע, לכן הזהירו השי"ת שלא יקפח שכר העם הטרודים במלחמה ולקחת ביזת עי לעצמם

שוב הראוני שכוונתי בזה למש"כ הגאון מלבי"ם ז"ל והארכתי בחידושי עה"ת פ' שופטים לדחות דבריו עפ"ד רש"י בתענית שם ונשארתי בצ"ע ג"כ ע"ד רש"י ביהושע ע"ש.

ט"ו ט"ז

ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה, פירש"י קרית ספר רבותינו אמרו אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שהחזיר עתניאל בן קנז בפלפולו ע"כ, והוא בתמורה ט"ז ע"א ובמדרשים ע"ש, והנה בתענית ד"ד ע"א קאמר שלשה שאלו שלא כהוגן כו' שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפילו עבד אפילו ממזר השיבו לו כהוגן ונזדמן לו דוד, והקשו בתוס' אמאי לא חשיב כלב בן יפונה שאמר אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה אמאי לא פריך יכול ממזר או עבד, ותירצו דהא דקאמר כלב שיתן לו ה"ק כל מי שיכול לחזור אותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה ע"ש, אמנם ע"פ תירוצם תחזור הקושיא על המד"ר בפ' חיי שרה סי' סמ"ך ובס"פ בחקותי, דקחשיב גם את כלב בהדי הנך ששאלו שלא כהוגן. ומה"ט גופה שהקשו בתוס' ע"ש, וצ"ע כעת.

י"ט נ"א

אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וגו'. ביבמות פ"ט ע"ב יליף ר' אלעזר מהאי קרא דהפקר ב"ד הפקר, ואף דר' יצחק יליף שם מקודם מקרא דעזרא, דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, מ"מ כ' שם היש"ש דמקרא דנחלות עדיף, משום דמקרא דעזרא לא שמעינן דכחם יפה רק להפקיר, משא"כ מקרא דנחלות מבואר דיוכלו גם להחליט לאחרים, וכבר הקדימו בזה הרשב"א בחידושיו לגיטין ל"ו ע"ב, ומדבריו מבואר עוד דמדרשת אלה הנחלות שמעינן יותר, דכשאומרים ממון ראובן יהא לשמעון זוכה בו מעתה שמעון ע"ש. אבל מקרא דעזרא הלא צריך עוד שמעון לזכות מן ההפקר, וע' בת' הגרע"א סי' רכ"א רכ"ב.

אמנם לכאורה איך נופל כלל למילף מקרא דהכא, שהיה בגורל לפני ה' כמבואר בקרא, ושאני הפקר ב"ד דעלמא די"ל דלהכי דייק ר"א בדרשתו, וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו ע"ש, להורות בזה דלא מעצם הנחלות יליף דודאי שאני הכא כנ"ל, אלא מתוספות לשון הכתוב בזה וראשי אבות למטות בני ישראל, לאמר דהאי יתורא להכי הוא דאתא.

כ"ד יוד

ולא אביתי לשמוע אל בלעם ויברך ברך אתכם ואציל אתכם מידו. הדקדוקים רבו בפסוק, ראשונה על כפל הלשון. כן מדוע זקף הברכות על חשבון השי"ת, הלא זאת עשה בלעם, ועוד למה חזר ואמר ואציל אתכם מידו, והמפרשים הסבו דהאי ואציל אתכם מידו קאי על בלק, והוא דחוק כמובן. ונראה דשלשה דברים נפרדים הם, וכולם באו רק ע"י השי"ת, עפ"מ שאחז"ל בסנהדרין ק"ה ע"ב אקרא דלמען דעת צדקות ה', דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, עוד דרשו שם אקרא דוישם ה' דבר בפי בלעם ר"א אמר מלאך ר' יונתן אמר חכה עד ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה ע"ש. ועפ"ז אין בכתוב שום כפל לשון, דהאי ולא אביתי לשמוע אל בלעם. מוסב על שלא כעס בימיו ומשום זה לא שמע קללתו, וגם הא דויברך ברך אתכם היתה ג"כ משום דשם בפיו מלאך או חכה כדכתיב וישם ה' דבר בפי בלעם, הרי דגם הברכות שיצאו מפיו של בלעם, היו משום דויהפוך את הקללה לברכה, אכן אחרי שקללותיו וברכותיו לא הועילו לו, והמציא עצה חדשה לזנות אל בנות מואב וע"ד פעור, וע"י עצה זו נהרגו כ"ד אלף מישראל, ומי קבל ממנו עצה זו רק מדין, והראיה שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה וע"ש בהתוה"מ פנחס כ"ה י"ח, והשתא אם היה בלעם בא לזקנה ושיבה, כמה וכמה עצות כאלו היה מיעץ אל העמים אשר סביבות ישראל, או מדין גופה היתה מחדשת עצתו של בלעם אחרי איזה זמן, אפילו אם בלעם היה מת, מה עשה הקב"ה למען הציל את ישראל להבא מעצה זו או אחרת, אמר אל משה תיכף אחרי קנאתו של פנחס, צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' ושם בפ' מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. והשיא עוד דוקא אז את לב בלעם לילך שם במקום המערכה, לתבוע שכרו עבור שהרג בעצתו כ"ד אלף מישראל, ושם נהרגו כל זכר במדין עם מלכיהם ביחד, גם בלעם עמהם כשהיה בן ל"ג שנה, משום אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם כדאמרינן בחלק שם. והיינו דמסיק הכא בקרא, ואציל אתכם מידוג הוא מיד בלעם ועצתו.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה