אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
ויקרא · שמיני
יין ושכר אל תשת. ופירש"י יין דרך שכרותו, ע' רמב"ן ובת' הרשב"א ח"א סי' שס"ג ובמש"כ בחידושי לכריתות י"ב ע"ב.
וזה לכם הטמא. במעילה י"ז ע"א יליף מהכא דדם שרצים טמא, והקשו התוס' במנחות ק"ד ע"א, לפ"מ דאמרינן שם גבי דם נבילות דכשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית א"כ משמע דדם חשיב כבשר ולהכי טמא ולפ"ז ל"ל קרא לדם שרצים שהוא טמא תיפ"ל דחשיב כבשר ע"ש, אמנם לפ"מ שכ' הראב"ד רפ"ה דעדיות בפי' הש"ס דמנחות שם, וז"ל וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבילה ע"ש, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס'. כיון דהתם הוא טמא אלא משום גזירה דרבנן. א"כ משם גופה מוכח דבעלמא דם אינו כבשר, ולהכי איצטריך קרא.
כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע. בספרא תניא הולך על גחון זה נחש הולך על ארבע זה עקרב, הנה בחולין ד"ט ע"ב אמרינן דספק מים מגולין אסורין ומסקינן התם משום דחמירא סכנתא מאיסורא, ומשמע דהוא דאורייתא מקרא דוחי בהם דדרשינן ביומא פ"ה ע"ב ולא שימות בהם וזה גם על הספק דפקוח נפש ע"ש, וספק סכנה דנחש ועקרב אלים כ"כ כמבואר בכ"מ וע"ע בע"ז ד"ל ע"א ובברכות ל"ג ע"א ובתוס' שם, ולפ"ז קשה ל"ל קרא לאסור נחשים ועקרבים לאכילה כיון דמצד עצמם הם מסוכנים כ"כ, ול"ד להא דתנן שילהי מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', דהתם פירש"י על נבילות ושרצים שהזהירה תורה ומשום דבלא"ה נפשו של אדם קצה בהן וע' ב"מ ס"א ע"ב, משא"כ נחשים ועקרבים וכיוצא בהן דכמו מצד עצמם כן מדין התורה היו נמנעים לאוכלם משום סכנה ל"ל קרא לאסרם, זולת אם נימא דכל הסכנה של זיהרא דנחשים ועקרבים הוא דוקא בחייהם ואחרי מיתתם בטל מהם כח המזיק ונבלתם דמיא ככל נבלתם דשקצים ורמשים, כן נפלאתי על היראים בסי' קל"ד דהעתיק דרשת הספרא דהולך על גחון זה נחש כן יתר הדרשות ושייר דרשתם על ארבע זה עקרב וצ"ע.
והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני. בברכות ס"פ אלו דברים והתקדישתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו', וע' בתשובות הרשב"א סי' תק"ז.
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. בעירובין כ"ח ע"א גבי אכל פוטיתא לוקה ארבע חשיב רש"י מקרא זה לשני לאוין, וע"ש בהגהות הב"ח וברש"י מכות ט"ז ע"ב אולם לע"ד בלתי מובן איך נוכל לחשוב האי אל תשקצו ללאו שי"ב מלקות הרי לאו שבכללות הוא. וצ' ברמב"ם ספי"ז ממאכלות אסורות ובטושו"ע יו"ד סי' קט"ז ס"ו ובט"ז שם סק"ו וצע"ק.
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הנה בראשית דפוס סלאוויטא דף נ"ד ע"א מפרש להאי קרא אתא לאסתאבא מסאבין ליה כו', ולכאורה הוא נגד משאחז"ל בע"ז נ"ה ע"א בא לטמא פוחתין לו בא לטהר מסייעין אותו ע"ש הרי דגבי טומאה אין סיוע מלמעלה, אמנם כהאי לישנא דזוה"ק איתא נמי בברייתא דיומא ספ"ג אדם מטמא אותו מעט מטמאין אותו הרבה כו' ע"ש, ומשמע דמשום סוגיא דע"ז הנ"ל פירש"י מטמאין אותו הרבה מניחין אותו ליטמא הרבה כו' ועפ"ז אפשר דגם בזוה"ק תהיה כך הכוונה. ואולי כוונתו דאם מטמא עצמו אז הוא גופיה הניח בזה על נשמתו חותם טומאה, ובדרך זה תתפרש נמי מש"א ביומא שם מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, דוגמת ותהי עונותם על עצמותם.