אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
במדבר · חקת
והיתה לעדת ב"י למשמרת למי נדה. ותניא בספרי מכאן אמרו פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ר' יהודא אמר בטלו במעיה וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושמונה זקנים בכרם ביבנה וטיהרו את בשרה זה אחד מן הדברים שהיה ריה"ג דן לפני ר"ע וסילקו ר"ע ואח"כ מצא לו תשובה א"ל מה אני לחזור א"ל לכל אדם אחזור ולא לך שאתה יוסי הגלילי א"ל הרי הוא אומר והיתה לעדת ב"י למשמרת למי פדה כשהם שמורים הרי הם מי נדה אר"ט ראיתי את האיל מנגח כו', וכ"ה נמי בתוספתא שילהי מקואות, ובשני המקומות משמע דהזקנים החליטו כריה"ג ור"ט דטהור, וכ"פ הרמב"ם בפט"ו ה"ז מפרה אדומה ע"פ האי קרא דלמשמרת למי נדה דבאופן זה טהור ע"ש, ויל"ד טובא דהרמב"ם סתר א"ע דבמס' פרה פ"ט מ"ה כ' הרמב"ם דאין הלכה כר' יהודא, והתמיה היותר גדולה היא מה מקום בדורו של ר' יהודא לחלוק על דבר שכבר נשאלה בדור שלפניו ויצא בטהרה, וביותר לפ"מ שהתוי"ט שם הביא בשם תשובת הגאונים דת"ק דר' יהודא בזה הוא ר"מ ע"ש, והם שניהם הלא היו תלמידי ר"ע כמבואר ביבמות ס"ב, והשתא אחרי דרבם ר"ע הודה לריה"ג מה מקום נשאר לפני תלמידיו לחלוק בזה.
כן בלתי מובן לע"ד סוגיא דפסחים י"ח ע"א, דאמוראי איפלגי בדעת ר' יהודא אי מטהר גם מטומאה קלה ורב אשי סבר דמטהר לגמרי מסברא דהו"ל משקה סרוח ע"ש, ולפי המבואר הכא הרי מחלוקת ישנה היא, ומסתברא דר' יהודא פסק ע"פ ההכרעה דל"ח או ל"ב זקנים ומן הטעם דריה"ג דדריש מקרא דלמשמרת ומשום זה טיהר לגמרי, ומה מקום לפ"ז לפני האמוראים להניח כוונה בדעתו מסברא, או להסתפק בדין באיזה אופן טיהר וצ"ע כעת.
כל הנוגע במת בנפש האדם. בחולין ע"ב ע"א יליף מינה ר' ישמעאל רביעית דם הבא מן המת שמטמא, והקשו התוס' בסנהדרין ד"ד ע"א ל"ל קרא תיפ"ל מידי דהוה אבשר המת דדם חשיב כבשר כדאמרינן בשבת ע"ז ובמנחות ק"ד גבי דם נבילה דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש, אולם הראב"ד רפ"ה דעדיות מפרש וז"ל וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבילה ע"ש, ולפ"ז אדרבה משם גופה מוכח דרק גזירה דרבנן היא בדם נבילה, וממילא בעלמא לא הוי רביעית דם בכלל בשר, ומשו"ה שפיר איצטריך קרא גבי רביעית דם מן המת ואין מקום לקושית התוס' וצ"ע.
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. יש להסמיך להאי קרא ענין מוסרי אל האדם שעל פיו יהיה תמיד צמיד פתיל מלדבר דברים האסורים, ואם אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, וחז"ל בחולין פ"ט ע"א סמכו דבר זה עה"כ האמנם אלם צדק וגו' מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישום עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון, והנה אדם זה כל זמן שפיו סתום הוא דומה לחבית סתומה שאין אתה יודע מח שבתוכה אם יין או שמן, ואפשר נפט, ואימתי נודע כשנפתח הברזא, אז תראה מה שמקלח מתוכה כן פיו של אדם יעיד על מה שבתוכו, ואם נובע מפיו דברי חכמה הוא חכם, ואם שטות הוא שוטה וזהו חכם מה הוא- אומר, בעצמו, וכן רשע מה הוא- אומר, תן לחכם ויחכם עוד.
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. בסוטה ט"ז ע"ב ובתמורה י"ב ע"ב רמי קראי אהדדי, כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו ל לערבן, והרמב"ם רפ"ט מה' פרה פסק כרבנן וכן פירש"י במשנה דתמורה י"ב ע"א ע"ש, והנה התוס' ביומא מ"ג ע"א ד"ה הכל כשרין לקדש כ' וז"ל פירש"י המים על האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים כו' ע"ש, אמנם לפי הנ"ל אין מקום לקושית התוס' דרש"י הבין בענין הקידוש, דקאי על תערובות המים בהאפר כדפי' בהדיא ביבמות ע"ב ע"ב ובערכין ד"ג ע"א, ולא קאי על נתינה הראשונה דזהו ודאי המים בתוך הכלי דוקא והדר האפר, וכדמשמע בהדיא במשנה גופה דתמורה י"ב ע"א ע"ש.
ולקח אזוב וטבל במים, התם תנן רפי"ב דפרה. האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ר"י ור"ש אומרים כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב, והנה בסוכה ל"ז ע"א מוכיח רבא מדברי ת"ק דקאמר מספקו בחוט, דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, דאל"ה איך מספקו בחוט הרי ולקח וטבל אמר רחמנא ודחי ממאי דילמא שאני התם כיון דחבריה כגופיה דמי ע"ש, וקשה מאי ראיה היא זו לכתחילה הרי מחלקותו בצדו במשנה גופה, דר"י ור"ש אומרים כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב, הלא דאינהו ס"ל בהדיא דלקיחה ע"י ד"א ל"ש לקיחה ואע"ג דחבריה, ועכ"פ הי"ל לאמר כתנאי או לימא כתנאי, ולאמר דבזה גופה אשמעינן דהלכה כת"ק נגד ר"י ור"ש הוא דוחק וצ"ע כעת.
ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ופירש"י מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול ע"כ, ואין להקשות הלא בברכות י"ב ע"ב אמרינן כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא כו' ע"ש, והוא דלא כדפירש"י הכא דדוקא למי שמבקשים ממנו מחילה, וחזינן נמי דמשה רבינו לא התפלל עד שבקשו ממנו, די"ל דהכא משום כבוד המקום שלא ניתן למחילה כדכתיב וידבר העם באלקים ובמשה, לכן המתין עד שיחזרו בתשובה, ובקשה זו ממנו להתפלל לה' לתשובה נחשבת, ועוד דבברכות שם איירי כשלא היה להמבקש רחמים צער ממנו מקודם, משא"כ היכא דהוה ליה צערא, משנה מפורשת היא בב"ק צ"ב ע"א אע"פ שהוא נותן לו שכר הבושת אין נמחל לו עד שיבקש ממנו והכא הלא גרמו לו צער מקודם כדכתיב בקרא, וסיום דברי רש"י דהכא שלא יהא אכזרי מלמחול, מורה נמי על מקור המשנה דב"ק שם, דמסיק ג"כ ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי כו'.
אמנם אכתי איכא למידק דאף דעצם דברי רש"י לקוחים ממד"ר אבל תיבת מכאן ליתא התם רק רש"י הוסיף כן, וזהו קשה הלא במשנה דב"ק שם יליף הכי מקרא דאברהם וצע"ק, וע"ע ביומא כ"ג ע"א וברש"י ד"ה דנקט בליביה ובד"ה דמפייסי ליה ובמש"כ בחידושי לבכורות ד"ס ע"א.