אור הישר על משנה עדיות· הרב שמואל יצחק הילמן
פרק ב
משנה א
ר' חנינא סגן הכהנים העיד ארבעה דברים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה כו', ע' מה שהאריך בזה בדורש לציון דרוש ח'.
משנה ב
א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עוד יוצא לבית השריפה, ע' אור שמח פי"ט ה"ט מפסוה"מ.
שם א"ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו, ע' תוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה אמר ר"ע ובמש"כ בחידושי שם,
משנה ג
אף הוא העיד על כפר קטן כו' ובא מעשה לפני חכמים והתירו לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה כו', ע' בחידושי הרשב"א לגיטין ד"כ ע"ב בד"ה ובא מעשה ובת' הגרע"א סי' ל"ז ובקצוה"ח ונה"מ ר"ס קצ"א.
שם ועל מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא, והנה בפסחים ד"כ ע"א אמרינן האי בשר דאיתכשר במאי כו' אר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה. ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים והמתעסק ליפות העור והבשר כו', אולם בקצוה"ח סי' ת"ו כ' הטעם, לפי דבהכשר מים בעינן שינתנו לרצון הבעלים וקדשים לית להו בעלים אבל שלמים שהם קדשים קלים וכריה"ג דס"ל ממון בעלים הוא ובפ' מרובה ע"ו ע"א פירש"י דלריה"ג בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הוא ולהכי נקט שלמים ע"ש מה שהאריך בזה.
ולע"ד קשה, ראשונה הלא בספרא חובה פרק כ"ב פליגי כמה תנאים עליה דריה"ג בדרשה זו וע"ש בהתוה"מ סי' שע"ב. והשתא מנ"ל להגאון בעל קצוה"ח לאוקים משנה דעדיות דוקא אליבא דריה"ג, ועוד הרי רש"י פי' בב"ק י"ב ע"ב דלהכי ס"ל לריה"ג, דמחיים הוא ממון בעלים שאחריות הוא עליו ע"ש, ורש"י גופיה ס"ל במעילה י"ס ריש ע"א ובחולין קל"ט ע"א דהסתלקות האחריות הוא משהביאו לעזרה. ולדברי התוס' שם כ"ב ע"ב משמסרו ליד כהן ע"ש, עכ"פ בשעת שחיטה כבר נסתלקה אחריותו ולית ליה בעלים, לפ"ז שפיר בחר לו רש"י בפסחים לפרש, דהלכך נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר כו', ועפ"ז גם להא מילתא לא פקע מיניה שם בעלים, שיועיל ניחותיה ורצונו לענין הכשר ג"כ, וזהו אליבא דכו"ע, ואין אנו צריכים לאוקים משנתנו בפלוגתא ודוקא אליבא דריה"ג כנלע"ד,
עוד יש להעיר דהרמב"ם בפיה"מ פי' הכא והוא כשיכיר אותה שהיא המחט שנטמאה במת ואבדה לו כו' ע"ש. וזהו ע"פ אוקימתת דב יהודא א"ר בפסחים י"ט ע"ב דאל"ה הא לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים, ובספ"י מה' טו"א כ' הרמב"ם וז"ל וכן אם היתה הפרה חסומה מחוץ לירושלים אע"פ שאין המחט ידועה הרי הבשר טמא מפני שנגע בכלים הנמצאין מחוץ לירושלים ע"ש, וזהו כר' יוסי ב"ר אבין בפסחים דאוקים הכי ובספק מחט, ופירש"י וז"ל וכגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים דודאי מעלמא אתי דמשנכנסה לשם לא בלעתה דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים עכ"ל, וקשה דביו"ד סי' נ"א פסקינן כרב אשי בחולין מ"ח ע"ב דמחטא דאשתכח בבשרא כשרה, והרא"ש כ' שם דהכי נהוג עלמא להכשיר בין קופא לגיו או קופא לבר לפי שהבהמה מתחככת בכתלים ואפילו נכנס דרך קופה דוחק ועובר בעומק הירך ע"ש, ולכאורה נימא שם דספק דאורייתא הוא דלימא דרך פנים אתא המחט וניזל לחומרא ואמאי מכשירין, ובע"כ דבהא דאמרו דנתחככה בכתלים כדרך הבהמות נקטו בזה דאפילו ספק אין כאן רק ודאי דרך דופן הבהמה בא לה מבחוץ ולא מבפנים, ולפ"ז קשה הכא מה יועיל לנו בזה שבאתה חסומה מחוץ לירושלים כיון דבמחט שנמצאת בבשר תלינן שבא דרך דופן ע"י שנתחככה בכותלים א"כ גם הכא אפ"ל שנתחככה בכותלי ירושלים גופה, וא"כ ספק מחט הוא ועל ספק כלים שבירושלים לא גזרו ואיך נטמא הבשר ודוחק להוסיף על אוקימתא דפרה חסומה שראינו נמי שלא נתחככה בכותלים משבאת בשערי ירושלים וצ"ע כעת.
משנה ד
שלשה דברים א"ר ישמעאל לפני -חכמים בכרם ביבנה על ביצה טרופה שהיא נתונה ע"ג ירק של תרומה שהיא חבור ואם היתה כמין כובע אינה חכור, והנה בברכות כ"ז ע"א א"ר כהנא הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ופירש"י עדיות קרי בחירתא שהלכה כאותן עדיות ע"ש ולפ"ז קשה דבטבו"י פ"ג משנה ב' נשתנית צורת ההלכה דמשנתינו, וגם בזה איכא פלוגתא דת"ק ור' יוסי ע"ש, והרמב"ם בפ"ח ה"ד מטומאת אוכלין נמשך אחר לשון ודין המשנה דבטו"י ונאיד ממשנתינו דעדיות, ואפ"ל דבדוקא נקיט רש"י בברכות שם שהלכה כאותן עדיות, היינו היכא דתנן בלשון העיד, וכן פירש"י בחולין י"ח ע"ב וז"ל והכי הלכתא דכל עדות הלכה היא ועמש"כ בחידושי לחולין שם, ולפ"ז י"ל משום דבמשנתינו לא נקיט בלשון העיד כמו במשניות אחרות וכמו אהא דברכות שם, ולכן אינו משועבד הרמב"ם לפסוק כמותה משום דנשנית במס' עדיות ודוחק וצ"ע.
משנה ה
המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ועל הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב, והנה בשבת ס"פ האורג חשיב שמואל תלת מילי דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, ולפ"ז לכאורה הו"ל לתנא דמשנתנו לכלול כל הני תלתא, דהא כולהו בני בקתא חדא נינהו דפטור ומותר לכתחילה ומ"ט שייר צידת צבי, די"ל עפמש"כ התוס' שם ד"ג ע"א בד"ה בר מהני תלת דגם צידת נחש דהכא מיירי בדליכא סכנה ויוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו ליה רבנן כמו במפיס מורסא ע"ש, ועפ"ז ניחא דהכא לא חשיב רק הני דמשום צערא התירו דליתא בצידת צבי.
והנה בשבת שם הוכיח דצידת נחש דהכא במתעסק בו שלא ישכנו דפטור ומותר, הוא מדתנן דכופין קערה על עקרב שלא תישך, והקשה הגרע"א ז"ל בחידושיו לאו"ח סי' ק"ד מאי ראיה היא זו הלא בברכות ל"ג אמרינן אהא דתנן היה עומד בתפלה ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ע"ש ולפ"ז מאי ראיה מעקרב לנחש דילמא בעקרב פטו"מ משום שהוא מועד יותר משא"כ בנחש אפשר דפטור אבל אסור ונשאר בקושיא, ובקרבן נתנאל על הרא"ש ס"פ האורג העיר נמי בקושיא זו ותירץ דסוגיא דשבת פליג על רב ששת דברכות דמחלק בין נחש לעקרב אלא ס"ל דשוין הן לענין סכנה ע"ש, אמנם כבר הקדימם בקושיא זו הב"ח בהגהותיו לשבת ק"ז ע"א שם ותירץ עפ"מ שמצא בתוס' שבת ד"ג ע"א דבמשנתנו אין הטעם משום סכנה רק מכח מלאכה שאצ"ל דהוא משום צערא כנ"ל, ובזה אין חילוק בו בין נחש לעקרב ע"ש, ולכאורה איכא למידק ע"ד הב"ח במש"כ שמצא בתוס' כו', הלא דברי התוס' היא גמרא ערוכה כמעט על מקומו שם ק"ז ע"ב ר"פ שמונה שרצים דמפיס מורסא וצידת נחש הן משום משאצ"ל ור"ש ע"ש, ואפ"ל משום דהתם איכא דמתני הא דר"ש אמפיס מורסא ואיכא דמתני לה אהא דצד נחש, ולפ"ז היה אפ"ל כדאמרינן בעלמא מאן דמתני אהא כש"כ אהא אבל מאן דמתני אהא כו', וא"כ אין לנו שום הכרעה מדברי הגמרא, די"ל דמאן דמתני הא דר"ש אמפיס מורסא פליג אמאן דמתני ליה אצד נחש, ואיהו ס"ל דהתם אין הטעם כלל משום משאצ"ל רק משום חשש סכנה, ועפ"ז לא פסיקה ליה להב"ח להביא ראיה מדברי הש"ס גופה דהוא משום מלשאצל"ג, ורק משום דהתוס' החליטו דפטו"מ דצד נחש הוא משום מלאכה שאצל"ג ולא משום סכנה עפ"ז שפיר תירץ דאין חילוק בין נחש לעקרב.
ואין להקשות מנ"ל להתוס' דילמא מאן דמתני אמפיס מורסא פליג באמת וס"ל דצד נחש פטו"מ משום סכנה. דז"א דאם היה סכנה בדבר א"כ מה חידש בזה שמואל ומה צריכים להביא לזה ראיה ממשנה דועל עקרב שלא תישך, הלא הוא שמואל גופיה הכריע ביומא פ"ה ע"ב דין פקו"נ בשבת מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם וע' לבוש סי' שט"ז ס"י. ובע"כ במשנתנו דאיירי שמואל אין בזה סכנה ברורה ואפילו ספק סכנה, רק פן ואולי יבוא הנחש לנשכו לזה התירו לו לכתחילה צידה זו משום צערא דהוא משאצ"ל, ובזה שוה עקרב לנחש.
ובכעין זה מצינו בשבת מ"ה ע"א אהא דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק דפירש"י סכנה, והק' בת' הגרע"א סי' סמך הלא בסכנה או ספק סכנה אפילו איסור דאורייתא נדחה ומאי צריך לסמוך אדר"ש אע"כ דאין כאן עתה בגדר ספק סכנה להתיר איסור בשביל זה אלא כיון דעל צד הריחוק הסתעפות סכנה מקרי שעת הדחק וסמכו אדר"ש ע"ש, ומכש"כ הכא דלא נזכר בזה שום סכנה רק מתעסק בנחש שלא ישכנו ובעקרב שלא תישך. ומתעסק בלשון הש"ס הוא כשלא מעוניין לצורך הנחוץ כדאמרינן סוף שבת מתעסק בעלמא אנא, ובכריתות י"ט אשר חטא בה פרט למתעסק ושמואל גופיה ס"ל שם ע"ב דמתעמק בשבת פטור ע"ש, לפ"ז בודאי דהכוונה הכא על חשש רחוק בהסתעפות סכנה וזהו רק מלאכה שא"צ לגופה, ודברי התוס' בשבת ד"ג ע"א שהביא הב"ח נשנה נמי שם צ"ד ע"א בד"ה ר"ש ובכתובות ד"ו ע"א ד"ה האי ובזבחים ס"פ כל התדיר וברשב"א לשבת ד"ג ובר"ן שם דק"ז וברמב"ן שם קכ"א ע"ב ובבעה"מ ר"פ שמונה שרצים, כולם כאחד יענו ויאמרו דהוא משום משאצל"ג ולא משום סכנה, ובנוגע לסוגיא דברכות ל"ג ע' איך שהבין הרמב"ם בפ"ו ה"ט מה' תפילה ואכמ"ל.
משנה ו
השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום שר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ור"ע אומר לא יגמור, ע' בת' הרמב"ם סי' קס"ה ובאור שמח פכ"א הי"ג מה' שבת.
משנה ז
השרץ בפי חולדה ומהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור, וקשה מה חידש לן ר' יהושע בעדותו, ממה נפשך אי הוה ספק טומאה זו ברה"ר הלא מקרא מלא הוא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הרי רק ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל, ואי ברה"י הלא כל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן ומה התם יש בו דעת לישאל אף כל שי"ב דעת לישאל כדאמרינן בספרי פרשת סוטה ובסוטה כ"ט ע"א, אבל ככרות אין בהן דעת לישאל, וע' חולין ד"ט ע"ב ובמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת.
שוב ראיתי בתוספתא ושם איתא דר"א מטהר ור' יהושע מטמא וחכ"א ודאי טמא וספק טהור (ובמנחת בכורים מהפך דר"א מטמא ור' יהושע מטהר ע"ש ומסתמא הוא להשוות גרסת התוספתא עם הא דמשנתנו) אמנם לפמש"כ איך שיהיה תמוה דעת כולם, המטהר מאי חידש כנ"ל והמטמא את הספק הוא נגד מקרא מלא כנ"ל, ודעת החכמים לטמא את הודאי, מבואר בקרא, ולטהר את הספק הרי כבר ילפינן מסוטה וצע"ג.
משנה ח
על סנדל של סיידים שהוא טמא כו' והודו לו, והנה הרמב"ם מפרש מנעל של עץ, והוא כפירש"י בשבת ס"ו ע"א, והראב"ד פי' של קש והוא כדעת התוס' דהתם וכמו שהוכיחו מהתוספתא ע"ש.
והנה התוי"ט הביא דברי הכ"מ פכ"ה הי"ח מה' כלים שכ' דחכמים פליגי על ר"ע והוא תמה עליו הלא בזה הודו לו ע"ש, ולע"ד י"ל דהכ"מ צירף לזה הא דתנינן עלה בתוספתא דכלים ב"ב פ"ד ולא הודו לו, ובתוספתא דמכילתין פ"א בלתי ברורה הגרסא הנכונה, ורק באור הגנוז ובמנחת בכורים תקנו הגרסא והודו לו, משמע שהוא כדי שתתאים גרסא זו עם משנתנו, אכן י"ל דהכ"מ נקט בתוספתא דהכא גרסת ולא הודו לו, כדי שתתאים עם גרסת התוספתא דכלים.
משנה ט
האב זוכה לבן בנוי בכח ובעושר ובחכמה כו', ועפ"ז מובן מה שדרשו חז"ל בע"ז ל"א ע"א מקום שיפול העץ שם יהו פירותיו, וכן אחז"ל נמי בב"ר ס"פ נ"ג וס"פ פ"ו זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה הוא קאים, ואהא דמסיק ובמספר הדורות לפניו ראיתי פי' נכון מהגרי"מ נכד להגר"א ז"ל בהקדמתו לביאור הגר"א על שו"ע אה"ע שכ' דלא נימא דוקא האב היותר קרוב לבנו הוא זוכה לו כל המעלות והמדות הנ"ל, לכן הוסיף ר"ע ואמר מספר הדורות לפניו, לאמר כי גם אבי אביו וכן מכמה דורות לפניו במספר יוכלו המעלות והמדות להתעורר בו, ומדוייק הלשון זוכה לבן ולא קאמר זוכה לבנו כו' ע"ש, וזה מתאים גם עם הנסיון כאשר נראה לפעמים שנולדו מאנשים פשוטים בנים עם כשרונות נפלאים, ואין זה רק התעוררות הכשרונות שבאו להם מאבות אבותיהם מדורות הקודמים, וכן העידו חכמי הטבע.
משנה י
משפט איוב י"ב חדש משפט המצריים י"ב חדש, אפ"ל דשני משפטים אלו גם בחשבונן יש להם התקשרות זע"ז לפמש"א במד"ר ס"פ וירא ובפ' בשלח פכ"א סי' ז' שהשטן בא לקטרג על יצי"מ וקריעת י"ס והטרידו הקב"ה במעשה דאיוב, כן התוס' בשבת ריש ע"א הביאו בשם המדרש דהקב"ה הטריד את השטן בשעת מתן תורה שלא יקטרג, ושם בלתי מבואר במה הטרידו, ולפי המבואר הכא מובן דטרדה אחת במעשה דאיוב הספיקה על משפט מצריים וקריעת י"ס ומ"ת ביחד דכולם באותן י"ב חדש היו, וטרדת השטן במעשה דאיוב ג"כ מובן לפ"מ דאמרינן בב"ב ט"ז ע"א קשה צערו של שטן יותר משל איוב משל לעבד שא"ל רבו שבור חבית ושמור את יינה ע"ש.
אמנם ק"ק דהכא אמרינן דמשפט המצריים י"ב חדש, ואילו במדרש מבואר ורש"י הביאו בפ' וארא ז' כ"ה דכל מכה יחד עם ההתראה היתה משמשת חדש ימים ע"ש, ולפ"ז היתה משפט המצריים רק עשרה חדשים לעשר מכות, ואם נימא דמדרשות חלוקות הן תקשה מדוע נקיט רש"י לדברי המדרש ושביק לסתם משנה וצ"ע.
שם משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו, ופי' הראב"ד משמע שהוא מדקדק על החדשים, וע' נחלת שבעה סי' כ"ב אות ה' ובס' דודאי השדה סי' מ"ח ובעקידה שער ס"ט.