אור הישר על כתובות· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ז.
ר' אמי שרא למיבעל בתחילה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתא אמר להו אתפסוה מטלטלין, וכ' הריטב"א שיתפסוה מבעוד יום דבשבת אסור דהו"ל קנה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אא"כ בשעה דחוקה ע"כ,
והנה הר"ן כ' בביצה י"ז ע"א גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דמקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו דהאי הקנאה צריך להיות בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקנין במשיכה ע"ש. ולפ"ז עכ"פ בלשון מתנה בלא קנין שרי ליתן בשבת לצורך מצוה, ואע"ג דהתם יהיב ליה במתנה גמורה להיות לו קנין בגוף החפץ ואפ"ה שרי בשבת משום שהוא לצורך מצוה אם הוא רק בלא קנין סודר כעובדין דחול. והשתא קשה הלא הכא הוא נמי לצורך מצוה ואינו מקנה לה בגוף המטלטלין כלום אלא למשכון עד כתיבת הכתובה כדפירש"י, ולפ"ז בודאי דהי"ל להיות מותר ואיך כתב הריטב"א דבשבת אסור. ודוחק לעשות מחלוקת גדולה כזו בין הראשונים ז"ל דלהר"ן יהיה מותר לתת בשבת מתנה אפילו לקנין הגוף אם הוא לצורך מצוה ולהריטב"א יהיה אסור אפילו בתורת משכון, ואחרי כל אלה חזינן דהאחרונים לא חילקו ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו לדברי הר"ן והריטב"א וע' בב"י או"ח סי' תקכ"ז ובמג"א ס"ס י"ג וסי' ש"ו ס"ק ט"ו ובאבני מלואים סי' מ"ה סק"א.
ובכלל בלתי מובן לע"ד מדוע נאסור התפסת מטלטלין לכתובה בשבת הלא גם מתנה גופה לא נאסרה רק משום גזירה דמקח וממכר בשבת, וא"כ עכ"פ צריך להיות דומה קצת למקח וממכר הנעשה בקנין גמור באופן שנקנה לו גוף החפץ דומיא דאין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין דאסרו בשבת משום גזירה דמו"מ כדאמרו בביצה ל"ז ע"א. דהתם שפיר ניחא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וא"כ אמירתו להקדש היא גמר הקנין ככל דיני מקח וממכר דגבי הדיוט משא"כ התפסת המטלטלין דהכא בודאי שוה יותר משיעור כתובתה דאל"ה מאי מתפיס עבורה, וחפצים השוים יותר בודאי לא מקנו לה בהחלט רק למשכון בעלמא עד לאחר השבת ומה ענין כזה למגזר משום מקח וממכר, ומכש"כ שהוא במקום מצוה דוגמא דגבי עירוב תבשילין בביצה שם ומדוע לא נימא דבמקום מצוה לא גזור.
ואפשר דהריטב"א לטעמיה בשיטה כת"י לשבת ק"כ ע"א דגם הפקר בשבת אסור כמובא בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב וע' בת' הגרע"א סי' קצ"ד. ואע"ג דהפקר נמי לא דמי למו"מ דהתם בע"כ מקנה המוכר אל הלוקח משא"כ בהפקר דהוא רק סילוק רשות כדכ' התוס' ביבמות מ"ח ע"א ובש"מ, ובע"כ דהריטב"א ז"ל סובר דכל דבר שנראה קצת כעין יציאה מרשות לרשות איכא בזה שבות דרבנן, וה"נ תפיסת המטלטלין עכ"פ לשעתו היא הקנאה אל הכלה ומשועבדים החפצים לה עד אחר כתיבת הכתובה כהלכתו ולהכי איכא בזה שבות דרבנן כנ"ל. וצ"ע כעת וע"ע מש"כ בחידושי לשבת ק"כ ע"א ולבכורות ד"ב ע"א ובהשמטות שם.
שם ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות כו', ע' אור זרוע ה' נדה סי' שנ"א.
שם עליך א"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כו', ע' תורת האדם להרמב"ן בענין ההוצאה.
שם מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים כו' ובועז אלמון שנשא אלמנה הוה כו', ע' בת' הרשב"א סי' רט"ז וע"ע במס' כלה ובמש"כ בחידושי שם.
שם ואב"א בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה, ע' במהרש"א ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים.
תוד"ה מתוך שהותרה דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך כו'. ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"ג וע"ע בשאג"א סי, פ"ג ובחידושי קהלת יעקב על או"ח סי' תק"א מהגאון בעל נה"מ.
בסה"ד והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציא לצורך, ע' מה שהקשה במהרש"א ומאי דמיישב קושיתו בהעמק שאלה לשאילתות פ' בשלח סי' נון אות א'.
תוד"ה א"ל אנא. ועוי"ל דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור כו', ע' בס' נחלת יעקב להגאון בעל נה"מ ח"ב בחידושיו למס' ביצה דף י"ב ע"א.