אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף קכג.

דף קכב:

איבו אמרה וארבעי אמר בה, הנה לפ"מ דבש"ס מקפיד על שם האומר בשם רשב"ל. ומספר הדברים שנאמרו בזה. יש להעיר הא דבירושלמי ברכות פ"ח ה"ב ובחלה פ"ב ה"א. רבי חייא אמר הכי בשם רשב"ל, וקחשיב רק שני דברים לחלה ונטילת ידים.

שם וארבעי אמר בה וחדא מינייהו עבודה ע"כ, ולדברי האגודה יש דבר חמישית. שהנזהר מפת עכו"ם והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין. וע' ביו"ד ס"ס קי"ב ובביאור הגר"א שם.

שם ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אחד אינו חוזר. ע' בס' חסידים סי' י"ח.

שם ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, ע' תרומת הדשן סי' ע"ד.

שם הבית טמא שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין, בחידושי הרמב"ן לב"ב דף כ' ע"א הקשה תיפ"ל משום חרבות שמטמאין באהל דחרב הרי הוא כחלל ותירץ דחרבות דברים הנראים הן אם יש להן או לאו אבל קרקפלין אין ידוע ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הרי הוא גדוד של מלחמה כדפירש"י. ומה מקום להסתפק בזה. הלא בודאי יש להם חרבות ושאר כלי חיבול של מתכת, וא"כ תתחזק הקושיא למה להם להחזיק טומאה בבית בשביל הקרקפלין שאינם נראים תיפ"ל משום החרבות הנראים.

ולולא דבריו היה נלע"ד דברייתא אשמעינן אפילו אם הבית שנכנסו בו בני הליגיון עומד במדינתם והם עתה הוחזקו לצאת לדרך להלחם למדינה אחרת, וכדפירש"י גדוד העוברים להלחם כו'. משמע שיוצאים כעת להלחם ולא נלחמו עוד, ואפשר שהחרבות הם חדשים ולא נגעו עוד במת. אפ"ה הבית טמא משום הקרקפלין, שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין כשיצאו למלחמה.

עוי"ל דעצם דרשה דחרב ה"ה כחלל היא דוקא כשהחרב נגע במת, או בעת הריגתו ע"י החרב נגע החרב באבר שהנשמה תלויה בו באופן שמת תיכף ע"י הריגתו, או שהחרב נשאר בגוף הנהרג עד לאחר שמת, וכמו שהארכתי בזה בחידושי לעיל ד"ג ע"א. אבל אם לא מת הנהרג תיכף ע"י הריגת החרב לא נטמא החרב כלל, וגמרא מפורשת היא ביומא דכ"ג ע"א עדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ע"ש. ולפ"ז כלל חרבות המלחמה אינן בכלל טומאה מוחלטת. דרוב חרבות עושים בפעולתם רק מפרפרים ונוטים למות, ובשעת נגיעתם אינם עוד מתים ממש. לא כן הקרקפלין בודאי הם ממתים ממש, כן היה נלע"ד לולא דברי הרמב"ן ז"ל, וע' במל"מ פ"ה מה' טומאת מת.

שם תנא כמה כדי אחיזה טפח, ולכאורה יל"ד קצת מהכא אהא דפירש"י בעירובין ס"פ מי שהוציאוהו דאחיזה היא טפח וחצי אצבע, ופי' שם הרז"ה דהיינו תפיסת אצבעותיו עם עובי הגודל, משמע דשיעור זה נחוץ לכדי אחיזה ע"ש, די"ל דהתם נחית רש"י לצמצום המדות, משא"כ הכא הוא בלשון הש"ס וע"פ טבעיות בני האדם בשיעור אחיזתם בערך. ועפ"ז לא יהיו דברי רש"י כסותרים זא"ז, במש"כ בנדה דכ"ו ע"א דאחיזה אית בה טפח, ומתאים נמי עם לשון הש"ס במו"ק דכ"ב ע"ב דאין אחיזה פחות מטפח.

שם כיון שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה, צ"ע אם נקרע רובה במקום התפירות, אי גם בקריעה כזו נתבטלה מתורת טלית וטהורה. ומשמע דהט"ז ביו"ד סי' רע"ח סק"ב הבין, דגם באופן כזה בטל חבורה וטהורה, ולדעת הנקוה"כ והברכי יוסף שם, איירי בסוגיין דוקא. כשנקרע בטלית גופה ולא במקום התפירות ע"ש וכדבריהם משמע בקידושין דל"ב ע"א דרב הונא קרע שיראי באנפיה רבה בריה. אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח. ופריך והא קעבר משום בל תשחית ומשני דעבד ליה בפומבייני ופירש"י במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך ע"ש. וכן בשבת דק"ה ע"ב דרב יהודא שליף מצבייתא כו'. ובע"כ דבזה ליכא משום בל תשחית ולא משום מקרע בגדיו בחמתו, הרי בהדיא דלאו קריעה היא. וע' מו"ק דכ"ו ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה ובאיחוי.

רש"י ד"ה קרקפלין עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה, ע' בת' רדב"ז ח"א סי' רס"ב ובמנ"ח מצוה רס"ג.

רש"י ד"ה טלית, התם הוא דהוו עליה ב' טומאות כו' ע' תוס' זבחים דצ"ה ע"א ד"ה לא שנו.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה