אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף קכא:

דף קכא.

והא איתמר שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת כו' חזקיה אמר אינה לאברים מתה היא ר' יוחנן אמר ישנה לאברים לאו מתה היא כו'. והנה לעיל ד"ל ע"א פריך והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וכתבו שם התוס' אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מתניתין כו'. וע"ש בגליון הש"ס ובמש"כ בחידושי שם. ולפי המבואר הכא טפי הי"ל להוכיח ברור דלאו משנה היא מדפליגי חזקיה ור"י. ואי הוה תנן במשנה דהיא כחיה לכל דבריה. איך הוו פליגי אי מתה היא, ור' אלעזר דקאמר בתר הכי נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כו' אמאי צריך להביא מברייתא אי במתניתין הכי תנן, והא דקאמר התם דתנן אם אינו במשנה בלא"ה ניחא לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לעיל די"ד ע"א דאורחא דתלמודא הוא דכל ברייתא דאית לה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן. וע"ל די"ד ע"א תוד"ה מדתניא ודפ"ז ע"ב תוד"ה תנן ודק"כ ע"א תוד"ה והא ובאור שמח פ"ג ה"ד מה"ש.

שם ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבני נח. ע' לח"מ פ"ט הי"א מה' מלכים וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ק סי' ב'. שם ועכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל כו'. ע' ת' הרשב"א סי' תקכ"ט ובפלתי סי' ל"ג סק"ב ובמש"כ בחידושי לעיל דל"א ע"א:

שם שחט עכו"ם כו' ובא ישראל וגמרה כשרה שחט ישראל כו' ובא עכו"ם וגמר שחיטתו פסולה, ע' תוספתא דאהלות פ"ב ובתוספתא דחולין רפ"ק.

שם הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה כו' דא"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין הרוצה שיבריא חותך כזית בשר כו'. לכאורה מה חידש רב אידי על הברייתא ומדוע שינה מלשון הברייתא דקתני הרוצה שיאכל. והוא אמר הרוצה שיבריא. ובכלל מדוע קבעו חכמי הש"ס במשנתם הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. למאי נחוצה מהירות כזאת. ובאופן שהוא ג"כ נגד הברייתא דביצה דכ"ה ע"ב דתניא נטיעה מקטע רגליהן דקצביא, ופירש"י נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה ע"ש. הרי דמהירת אכילה כזאת היתה מגונה בעיניהם. עד שחששו בזה נמי לחשש טרפה, והכא אמרו הרוצה לאכול כו'. הרי דתלו ברצונו ואם רק רוצה בכך הורו לו תקנה דלכתחלה.

ולעיל דל"ג ע"א בתוד"ה מולחו. טרחו נמי להבין אי כוונת הש"ס לקדירה או לצלי ע"ש. ועכ"פ אי אמרינן לקדירה לא יתכן לשון הברייתא דממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו, דמזה משמע שהבשר שחתך היה מוכשר לאכילה גם קודם שתצא נפשה רק משום דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מקרא דלא תאכלו על הדם. לכן ממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, ואם הוצרך לו לקדירה הרי כבר יצתה נפשה, ולכן כתבתי לעיל בחידושי שם. דלולא דברי התוס' היה נלע"ד. דכוונת הש"ס שיאכלנו באומצא חי. וכדלעיל דט"ו ע"ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ומשום דדם האברים שלא פירש מותר. והא דקאמר הכא מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הוא משום דם בעין הכנוס בוורידין וגידי הצואר דהוה ככנוס בכלי ע"ש.

ועפ"ז ניחא דבאמת לסתם בני אדם אינו נכון לאכול בשר בדרך זה כדתניא בביצה שם רק לקצת חולה התירו באופן זה גם לכתחילה משום רפואה, כדאמרינן בברכות דמ"ד ע"ב כל קרוב לנפש משיב את הנפש א"ר אחא בר יעקב עונקא, ופירש"י צואר מקום בית השחיטה כו', ואמרינן התם א"ל רבא לשמעיה כי מייתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך ופירש"י למקום שברכו שם על השחיטה ע"ש, וע"פ כל הנ"ל נתבאר סוגיא דהכא כמין חומר. דבברייתא דקתני הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה, אינו מבואר מדוע רוצה בכך ובאופן שהוא ג"כ כנגד הברייתא דביצה שם דאינו נכון לעשות כן. משו"ה ביאר רב אידי בדבריו ואמר הרוצה שיבריא. פי' ומשום שהוא קצת חולה. ועפ"מ דאמרינן בברכות שם כל קרוב לנפש משיב את הנפש, אז חותך כזית בשר מבית השחיטה, דשיעור אכילה בכזית, ובמקום בית השחיטה א"צ להמתין על הפשט ונתוח רק עד שתצא נפשה. ובתוך כך מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה להוצאת הדם הכנוס בוורידין כנ"ל, ותיכף כשתצא נפשה אוכלו באומצא כנ"ל.

שם והרובעה חייב דהא אינה מטמאה טומאת נבלות, ויל"ד אמאי לא חשיב נמי דהיא כחיה גם להעמדה והערכה ולחרוש בשור וחמור. כדחשיב בשאילתות פ' נח סי' ואו וע"ש בהעמק שאלה.

רש"י ד"ה שסופה, ובכפרים קיימינן שאין רגילין לאכול עופות, ע' בכורות ד"י ע"א רש"י ד"ה בכפרים ובתוד"ה ונבלת.

רש"י ד"ה וממתין, לא תאכלו על הדם ואסמכתא דרבנן בעלמא היא, ע"ל דל"ג ע"א רש"י ד"ה מבית ובמש"כ בחדושי שם.

תוד"ה נחרה, כיון דלא עבד כלל דרך שחיטה, ע' בראב"ד וכ"מ פ"ג ה"ד מה' טומאת אוכלין.

תוד"ה אביי, ומ"מ מטמאה טו"א כיון דבת אכילה היא כו' ע' בת' מקום שמואל סי' צ"ח.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה