אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קיג.
ולימא ליה מדשמואל דא"ש מליח ה"ה כרותח עמש"כ בחידושי לעיל דצ"ז ע"ב ודקי"ב ע"א.
שם מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כו', אע"ג דציר בשר טרפה אסור מדאורייתא כדכ' התוס' לעיל דקי"ב ע"ב דקרא דהטמאים לאסור צירן דרשה גמורה היא. מ"מ פריך שפיר כיון דציר דג טמא עכ"פ מדרבנן אסור, כדכ' התוס' לעיל דצ"ט בד"ה שאני והר"ש בתרומות פ"י מ"ח. וע' בת' הרשב"א סי' ע"ר ובחידושי באר שבע בסוגיין ובח"ס חי"ד סי' פ"ה.
דבלא"ה אין דמיונם עולה בשוה לגמרי. דבעובדא דרב מרי היתה המליחה בכלי מנוקב כדפירש"י, ובמליחת הדגים איירי כשהדג טמא היה מתחלה בכלי שאינו מנוקב והניח עליו דג טהור מלוח כדמשמע הלשון דג טהור שמלחו עם דג טמא וכדביאר הרשב"א בתשובה סי' רס"ה, וע"ש סי' ר"פ רפ"א שצ"ב שצ"ג תכ"ו.
שם פרושי קא מפרש כו'. ע' בכורות דל"א ע"ב תוד"ה א"כ ובחידושי הרשב"א לב"ק דצ"ח ע"ב.
שם תנא נמי סיפא טמא מליח וטהור טפל, פי' אבל באמת אם היו שניהם מלוחין ג"כ אסורין. ואין לאמר דטמאין בטהורין הוא לפגם כדכ' הר"ן בע"ז דל"ט ע"ב.
שם אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה בה"ג ה' דם ובשאילתות ויקרא סי' ס"ח כתבו והיכא דקא בעי למירמא בישרא בקידרא אסיר עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו כו', ופי' שם בהעמק שאלה דבה"ג ושאילתות ס"ל כהרמב"ם בפ"ו ה"י ממ"א דאחר מליחה והדחה צריך ג"כ להשליך הבשר מיד במים רותחין ע"ש, ולפירושו כל הפוסקים ומנהג כל ישראל דנקטו כהראב"ד, סרו לא רק מדעת הרמב"ם כי אם גם מדעת השאילתות והבה"ג שכל דבריהם דברי קבלה. ואדרבה הרב המגיד כ' שם שלא מצא סמך ברור לדברי הרמב"ם. וע' בתשב"ץ ח"א סי' ס"ט.
ועוד דהלשון היכא דקא בעי למירמא בישרא בקידרא אסיר עד דמלח כו'. משמע דבעי להניח הבשר בקדירה לבשל, דעל זה נופל לאמר אסיר עד דמלח ליה, דאילו להרמב"ם השלכת הבשר ברותחין הוא רק הכשר שאחר המליחה בכדי לבשל, ולא שייך לשין זה כמובן.
ואי משום דהרמב"ם כ' בלשון ומשליכו. ובשאילתות ובה"ג נמי אמרו דקא בעי מירמא, והוא ג"כ לשון השלכה כדפירשו רש"י ותוס' במעילה די"ט ע"א דרמיין משליכות, ז"א דמרמי הוא ג"כ לשון נוטל כדפירש"י בחגיגה דס"ו ע"ב. ולעיל דק"י ע"א חזייה דלא הוה קא רמי חוטי ובתענית כ"ב ע"א ולא רמי חוטי בתכילתא בגלימיה ובמנחות דמ"א ע"א גבי ציצית בטלית של מת דקאמר בההיא שעתא ודאי רמינן ליה ובשבת ד"י ע"א רמי פוזמקי ומצלי, ובכל המקומות הנ"ל לא נוכל לפרש בלשון השלכה רק בלשון נתינה או הנחה.
לכן נלע"ד דהשאילתות והבה"ג ס"ל כדעת התוס' לעיל די"ד ע"א ודל"ג ע"א דלצלי א"צ מליחה כלל, ולהכי כתבו דקא בעי למירמא בישרא בקידרא, להניח ולתת בשר בקדירה לבשל, אז אסיר עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר. ואתו לאפוקי בזה צלי. והוא ממש לשון התוס' לעיל דצ"ו ע"ב בד"ה אבל, דבלא מליחה א"א לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו כו' ע"ש.
עוד נראה לדייק בלשון הראשונים הנ"ל, דכמו שמואל בסוגיין דאיירי נמי כשבא לבשלו דלצלי א"צ מליחה. רק לבשול הלא צריך שיצא כל דמו קודם, ולה"ק אין הבשר יוצא מידי דמו, פי' בסתם מליחה רק ע"פ שני תנאים, והיינו דקאמר אא"כ מולחו יפה יפה. ומדיחו יפה יפה, היינו המליחה עד כדי שיתקלקל טעם הבשר מרוב המלח כדכ' ו תוס' לעיל דקי"ב סע"א ובס' התרומה כי' ס"ב. וההדחה המרובה להעביר המלח הנאסר מן הדם. דבזולת ההדחה הוי המלח גופה כחתיכת איסור שאסור להניח בקדירה. וע' בס' התרומה סי' נ"ב וביראים סי' קמ"ו ובראב"ן סי' כ"ד ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ז. הרי דיתרון המליחה ויתרון ההדחה מעכבים, ובדרך זה ממש כ' הבה"ג והשאילתות, דהיכא דקא בעי למירמא בישרא בקידרא, אסיר עד דמלח ליה שפיר, ומחוור ליה שפיר, היינו שיהיו שני תנאים אלו. וסמכו לדבריהם תיכף הא דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי ד דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כנלע"ד, וע' בס' הארוך מש"ך ס"ס ס"ט ובחידושי באר שבע בסוגיין.
שם ר"ה אמר מולח ומדיח במתניתא תנא כו' ול"פ הא דחלליה ביה טבחא כו', ע"פ סוגיא זו בלתי מובנים דברי הרשב"א בתשובה סי' תת"ע וע' בראב"ן סי' כ"ד, וברוקח סי' ת"י נשתנה הגרסא דבסוגיין במקצת, וע' בהגהת מנחת אהרן לס' הערוך מש"ך סי' ס"ט ובפמ"ג ר"ס ע"ו ובפתיחתו לה' מליחה שם ובת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד סימן ס"ט ס"ב.
שם מלח ליה במלחא גללניתא ומנפיץ ליה. ע' ש"ך סי' ס"ט סקכ"ט ובביאור הגר"א שם ולה' פסח סימן תמ"ז סעיף קטן ל"ד ובחידושי באר שבע בסוגיין.
שם אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא, נראה דלהכי קאמר הכא תרגמא מפני שבני מעיים נקראו דברים הרבה מהאברים הפנימיים כמש"כ הרא"ש באלו טרפות סי' ל"א ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' י"ב ובס' הערוך מש"ך סי' ל"ט ובפר"ח ר"ס ע"ה, ומשו"ה מפרש דבני מעיים דהכא הוא רק אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא. ולפי"ז מדוקדק נמי לשון הברייתא לעיל דנ"ו ע"ב באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד. וע"ש תוד"ה באלו ובס' מעשה הגאונים סי' ד' ובאשכול ח"ג ס"ס כ"ז ובתשב"ץ ח"ד סי' ג' וברדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט ובת' כנסת יחזקאל סי' כ"ז.
שם תרגמא אפרכשא ומעייא והדרא דכנתא. וכ"ה הגרסא בה"ג ה' דם. אבל בשאילתות פ' וישלח סי' כ"ד ליתנייהו לתיבות כרכשא ומעייא וע"ש בהעמק שאלה. וע' תשב"ץ ח"א סי' ס"ט ובת' כנסת יחזקאל סי' כ"ה.
שם אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב. ע"ל דקי"ב ע"ב תוד"ה ודגים ובפרדס סי' דכ"ו ובמעשה הגאונים סי' ו'. ובחידושי. באר שבע בסוגיין.
שם תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי כו' אלא ל"ש, זהו דוקא במליחה, אי מטעם דם משריק שריק או משום כבולעו. כך פולטו כדכ' בס' התרומה סי' ס"ז, אבל בכלי שנטף בו איסור מגעיל כולו. משום דבשאר איסור פולט ובולע תדיר תדיר כדכ' הרשב"א בת' סי' רס"ג, ובזה מובן דברי הרוקח בסי' תפ"ה, וע"ש סי' תי"ח ובת' הרא"ש כלל ב', סי' י"ז ובחידושי באר שבע בסוגיין.
שם השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה כו' איבעיא להו היכי קאמר כו' א"ד לדידיה נמי אסור. ולכאורה יל"ד הלא אם נימא דאסור, מאי האי דקאמר השובר מפרקתה. הרי שמואל גופיה היה צריך לאמר בדבריו אסור לשבור. ומכש"כ לשיטת רש"י דלית ליה תקנתא אף במליחה וצלייה. וכל לשון השובר משמע דרק לאו שפיר עביד. משום שמכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים, והר"ן גופיה שהקשה לדעת רש"י דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות הול"ל מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי ע"ש. ולפמש"כ טפי הי"ל להקשות על לשון השובר. ולא קאמר אסור לשבור המפרקת כו'.
ונראה דהנה לעיל רפ"ב אהא דאמרינן דקרא דזבחת אתא דלא לשוייה גיסטרא, ישנם שני פירושים אם הוא בתורת איסור ומטעם דרסה, או קרא אתא לגלות דא"צ יותר מחתיכת שני הסימנין, וע"ש בשני דבורי רש"י ד"ה דלא לשוייה ובמ"מ פ"ב ה"ט מה"ש, וע' בת' מקום שמואל קונטרס חי' דינים ליו'"ד סי' כ"ד.
ובאמת אם רק לא דרס אלא שבדרך שחיטתו חתך את כל המפרקת כשרה אם יש בסכין מלא צואר כדתנן התם ד"ל ע"ב, ולפ"ז לא מצי שמואל למימר אסור לשבור המפרקת קודם שתצא נפשה. דאז הוה משמע אפילו עשה כן בדרך שחיטתו, ובאמת אז כשרה וכל חידושיה הוא אם עשה בדרך שבירה קודם שתצא נפשה. אבל אחר גמר שחיטה כשרה של שני הסימנין, בזה אשמעינן דלאו שפיר עביד שיוכל לבא למכשולים גדולים כדחשיב, וקמבע"ל להש"ס אם יוכל לבא גם לאיסור דם שלא תצא גם ע"י מליחה וצלייה לפירש"י. או עכ"פ אסור ליה לאכול באומצא אליבא דכו"ע. וע' בס' האשכול ח"ג סי' יו"ד ובמש"כ בחידושי בסמוך ע"ד רש"י.
במשנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בל"ת, ולכאורה אמאי לא תנא חיה ועוף. כמו במשנה הסמוכה דר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה, וי"ל דבעי למיתני אליבא דכו"ע, ובשר עוף בחלב אינה מה"ת גם לריה"ג כדדרש יצא עוף שאין לו חלב אם, אבל חיה לריה"ג הוא דאורייתא כדמסקינן לקמן דקט"ז ע"א, משא"כ בעוף כו"ע ס"ל דאינה מה"ת, דר"ע דקאמר חיה ועוף אינם מה"ת לפרושי לת"ק קאתי כדכ' הרא"ש וע' בתוי"ט. ולפ"ז הא דמסיק במשנה אינו עובר בל"ת דברי הכל היא, וע' בת' בשמים ראש סי' קמ"ג.
במשנה בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ע' בפיה"מ לכריתות רפ"ג בנקודה נפלאה ומש"כ בחידושי שם.
שם רע"א חיה ועוף אינם מן התורה, בסתירת דברי הרמב"ם דבפ"ט ה"ד ממ"א פסק כר"ע. ובפ"ב ה"ט מה' ממרים כ' דבשר חיה בחלב אסור מדאורייתא כבר העיר הכ"מ שם וכפל דבריו בס' אבקת רוכל סי' ל"ח, וע' בת' רדב"ז ח"א בקונטרס ללשונות הרמב"ם סי' ח' וסי' ט' וברשד"ם חא"ח סי' ב' ובח"ס חי"ד סי' ע"ג.
שם שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. וצ"ל דר"ע דדריש הכי פליג אתנא דבי ר' ישמעאל לקמן דקט"ו ע"ב. דדריש ש הני ג' פעמים לאיסור אכילה ואיסור הנאה ואיסור בישול, וע' ירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב, ובמכילתא משפטים דרשי תנאי אחריני הני ג' פעמים לדרשות אחרות, ויל"ד ברש"י עה"ת דבפ' ראה נקט דרשת הג' פעמים כר"ע דמשנתנו, ובפ' משפטים ופ' תשא נקט דרשת תנא דבי ר' ישמעאל וע' בפסיקתא פיסקא עשר תעשר ובמדרש תהלים מזמור ח'.
שם ריה"ג אומר כו' יצא עוף שאין לו חלב אם, ע' זוה"ק משפטים דף קכ"ה ע"ב ובפר"ח ר"ס פ"ט.
רש"י ד"ה אין מחזיקין דם אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. ע' פר"ח סי' ע"ה סק"ה.
רש"י ד"ה וכרכשא טבחייא, ע' מל"מ פי"ג ה"ה משגגות.
בא"ד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח, ע' ס' התרומה סי' ס"ד וברוקח סי' תט"ו ובראב"ן סי' מ"ס ובמעשה הגאונים ס"ס צ"ג ובהגה"ה שם.
רש"י ד"ה הא לדידיה כו' שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע"י מלח א"ד לדידיה נמי אסור כו' דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם עכ"ל, ולפירוש זה כיון דהש"ס מסיק בתיקו אסור גם לצלי ולמליחה, ולטעמיה אזיל בס' הפרדס סי' רי"ח שכ' דדם הנבלע באברים לא נפיק אפילו ע"י מילחא, אולם גרסת הרי"ף והרא"ש מי שרי למיכל באומצא וע"ש בר"ן. וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ו ה"ט ממ"א והרשב"א בתשובה סי' תס"ו והאשכול בסי' כ"ז ובריב"ש סי' פ"ו, וע' יראים סי' קמ"ו ובתמים דעים להראב"ד סי' ח', וחילופי הגרסאות בזה נוגע גם לאיסור דאורייתא כמבואר מדברי הפר"ח והפלתי סי' ס"ז.
תוד"ה ולימא. בברייתא לחוד לא סגי אלא מכח מילתא דשמואל כו'. ע' ס' התרומה סי' ס"ו.
תוד"ה טהור, דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה כו', ע' ת' הרשב"א סימן קכ"ט ובת' מהר"ם ב"ב סי' שס"ד ובתרומת הדשן סי' קס"ב ובת' רדב"ז ח"א סי' רל"ו ובמג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ב ובפר"ח שם סק"ה ובביאור הגר"א ליו"ד סי' ס"ט ס"ק ס"ו ובסי' ק"ה ס"ק ע"ח ובחידושי הגרע"א שם ובת' מקום שמואל סי' נ"ב ושם בקונטרס חידושי דינים ליו"ד סי' צ"ה.
תוד"ה אין מחזיקין. אין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר כו'. ע' בס' האשכול ח"ג סי' כ"ז ובת' מהר"ם ב"ב סי' שס"ה.
תוד"ה אלא ל"ש ומותר בכל ענין כו' ע"כ וכן פירש"י וע' בתמים דעים להראב"ד סי' קמ"ח ובס' המכריע חי"ד סי' י"ח ובביאור הגר"א סי' ע' ס"ק כ"ה.
תוד"ה בשר, דוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה כו'. אמנם הרא"ש כ' דר"ע לפרושי לת"ק הוא דאתא והבאתי דבריו בחידושי לעיל בסמוך, וע' בפ' הערוך מש"ך סי' פ"ז.