אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קי:
אדהכי אייתיה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כו' ע' שאילתות פ' קדושים סימן ק"א ובשאילת שלום והעמק שאלה שם.
שם כפתוהו אמר להו שבקוהו כו', ע' מרדכי פ"ק דב"ב רמז ת"צ ובכתובות רמז קנ"ט ובמל"מ פ"ג הי"ד מה' עבדים.
שם דתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה. פי' שמתן שכרה של המצוה מבואר בתורה: כמו גבי כבוד אב ואם דכתיב אצל המצוה למען יאריכון ימיך. דאל"כ תקשה לד' נתן דקאמר בספרי ס"פ שלח, דאין לך כל מצוה ומצוה שאין מתן שכרה בצדה וע' מנחות דמ"ד ע"א, האם לדידיה אין חיוב על הב"ד לכוף לקיים שום מ"ע, וע' ר"ה ד"ו ע"א ובתוד"ה יקריב ובת' הריב"ש סי' שצ"ב וברמ"א יו"ד סי' קס"א ס"ה ובחו"מ סי' צ"ז סט"ז ובסמ"ע שם סקל"ה ובט"ז יו"ד סי' ר"מ סק"א ובתומים ר"ס ק"ז ובקצוה"ח ר"ס כ"ו ובת' ח"צ סי' א' ובח"ס חח"מ סי' קע"ז ובת' דבר אברהם סי' ל"ז.
שם א"ל חזינא לך דחריפת טובא, ולכאורה מאי חריפותא בהא דעכבינהו מלכופו, הלא בירושלמי דפאה פ"א ה"א מסיק ר' יוסי בי ר' בון הלואי הוון כל שמועתה ברירי לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב, וע' קידושין דל"ב ע"א ובתוד"ה אורו. ומשו"ה צ"ל בסוגיין דלא הוה מוקיר אבוה ואימיה לא איירי בפרנסה, רק סתם לא נהג בהם כבוד אב ואם, וע"ז בעו להלקותו, והורה להם מדתניא דזהו מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה.
ועפ"ז ניחא נמי דלא תקשה מברייתא זו על הני אמוראי בבבלי וירושלמי שם דפליגי אם כופין לבן על פרנסת האב. הלא היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה, דבע"כ זהו בסתם כבוד או"א, ואינהו פליגי בחיוב פרנסתם, ומסקו דבזה כופין.
שם אי הוית באתרא דרב יהודה אחוינא לך חורפאי, והנה המהרש"א הק' בב"ק דנ"ט ע"ב, אהא דאלעזר זעירא אמר גברא רבה אנא, מנדרים דס"ב דר"ע אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ע"ש, ולפי דבריו תקשה יותר בסוגיין: דהא ר"ט היה אז בסכ"נ ממש, ואלעזר זעירא עכ"פ חבשוהו עד שיתברר משפטו, ובתוך כך חפץ להנצל מיסורים. אבל הכא הלא כבר הכירו ר"ח לת"ח גדול. ומה ראה הוא לאמר על עצמו שהוא חריף יותר מכאשר הכירו ר"ח, ולא עוד דקא"ל נמי אי הוית באתריה דרב יהודא אחוינא לך חורפאי, כאילו אמר פה צר לי המקום להראות חריפותו. ורק באתריה דר"י שנמצאים ת"ח יותר גדולים שם המקום מסוגל יותר לזה, ומצאתי במהר"ם שי"ף שכ' אי הוית באתריה דר"י ר"ל שהיית שוכן עמי תמיד כו' ע"ש.
לכן נלע"ד לעשות את כל המעקשים למישור, דהנה בנדרים דס"ב ע"א אמרינן רבא רמי כתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכתיב יהללך זר ולא פיך הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה ע"ש, ולפ"ז אפ"ל כיון דכל הילפותא להתיר באתרא דלא ידעי ליה הוא מעובדיהו, ואיהו הרי אמר כן בשעה שאליהו אמר לו לעשות דבר, שלפי דעתו היה בזה ספק סכנה של מות כמבואר בקרא, משו"ה י"ל דאף באתרא דלא ידעי ליה הותר לו עכ"פ אם יאמר כזאת להנצל מצער או מהפסד, אבל בלא"ה אין מקום לאמר שבלא שום מטרה, מותר להכריז על עצמו צורבא מרבנן אנא גברא רבה אנא, והנה ד"ט שפיר נצטער מפני שהיה ת"ח גדול ועשיר גדול, והי"ל לפייסו בדמים דקאמר בש"ס נדרים, היינו להנצל בעשרו ולא יצטרך להכריז על עצמו שהוא טרפון הנודע בתורתו יותר מבעשרו, ואלעזר זעירא הלא היה חבוש, ולהנצל מן הצער הלא שרי לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, ומאי דאמר להו בפה מלא גברא רבה אנא, ולא אמר להם ד"ת שיכירוהו בעצמם שהוא אדם גדול. אפ"ל דהת"ח דסבור יוהרא הוה לא חבשוהו בידיהם, רק כשהלכו מאתו פקדו לשוטריהם לחבוש אותו. והם היו אנשים פשוטים עד שאין נופל שיאמר להם ד"ת, ולא הי"ל עצה אחרת להנצל, רק שיאמר להם בסתם גברא רבה אנא ודברים אלו מסרו השוטרים אל הת"ח, עד שבאו לתהות על קנקנו, ואז אמר להו או אתון בעי מנאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא כו'. והש"ס קיצר בזה מפני שהוא מובן שאין דרך ת"ח בעצמם להיות חובשים, ועכ"פ לדידיה ודאי היה מותר לאודועי נפשיה להצלה מן הצער.
וברמי בר תמרי דבסוגיין הני דאתיוהו לקמיה דרב חסדא בודאי היה כוונתם נמי לצערו, על דמשני ממנהג המקום לאכול כחל, ובכ"ז לא התפאר בעצמו כלום רק השיב על כל שאלותיו של ר"ח ומתשובותיו הבין ר"ח שהוא ת"ח גדול, עד שר"ח א"ל חזינא לך דחריפת טובא, אמנם רמי גופיה כדי שלא יתראה כמשתמש בכתרה של תורה השיב לר"ח אי הוית באתריה דר"י (ששם מקומי כדפי' המהר"ם שי"ף ונודעתי שם בלא"ה) אחוינא לך חורפאי, שם היה מותר אף להראות לך חריפות, אבל הכא באתרא דלא ידעי לי, די לפני שהשבתיך על מה ששאלתני או בא לפני, אבל אנכי מצדי לא הראיתיך מאומה להשתמש בכתרה של תורה. שעד עתה עוד לא באתי בגבולך לצער או להפסד כנלע"ד.
שם כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה, ע' מה שהאריך בביאור הסוגיא הראב"ן בסי' י"ג.
שם כבדא מה אתון ביה כו'. ע' תשב"ץ ח"א סי' ס"ח ובת' הריב"ש סי' קס"ד.
שם א"ל דילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא כו'. הר"ש והרא"ש והרע"ב בתרומות שם נקטו זאת לאוקימתא, ולפ"ד יל"ד דתיבת דילמא בגמרא מיותרת דדי במאי דקאמר התם בכבדא דאיסורא. וע' במה"פ לירושלמי תרומות פ"י ה"ו ובפר"ח ליו"ד סי' ע"ג סק"א שוב מצאתי בראב"ן סי' כ' שכ' דלא סמכינן אההוא שינוייא דהא דילמא קאמר ולדיחוי בעלמא וע"ש באבני שהם. ם
רש"י ד"ה כפתוהו, בד"א דארבעים ותו לא במצות ל"ת שכבר נעשית העבירה אבל מ"ע שלפניו ואינו רוצה לקיימה כו', וכן פירש"י בכתובות דפ"ו, אמנם לקמן דקל"ב ע"ב פירש"י החילוק. דבל"ת אית ביה מיתה או כרת דקלבד"מ אבל בעשה כגון עשה סוכה או עשה לולב אין בה חסרון כיס כולי האי. וע' במיוחסות סי' ר"מ ובחו"מ ס"ס תכ"ו ובבאר הגולה שם ובת' פמ"א ח"א סי' כ"ו וח"ב סי' קנ"ה וח"ג סי' ט' ובמנ"ח מצוה ח' אות ה'.
רש"י ד"ה לא מיבעיא, דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה, ע' פרדס סי' רכ"ד.
תוד"ה טלית, ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה כו'. התוס' בשבת ר"פ שואל הביא דשיטת רש"י היא דרק סתם הלואה שלשים יום אבל סתם שאלה היא פחות, ור"ת החזיק בשיטתו כמו הכא, והתוס' האריכו בזה שם ובמנחות דמ"ד ע"א ולע"ד קשה אמאי לא הביאו דשיטת רש"י היא גמרא ערוכה בחגיגה דכ"ב ע"ב דקאמר טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי וצ"ע כעת, וע' בת' פמ"א ח"ב סי' ס"ה.
בא"ד ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה כו', ע' ברכות די"ד ע"א תוד"ה ימים ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ב ס"ס כ"ה.
בא"ד ואור"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כו'. ע' שאגת אריה סי' כ"ט ל' ל"א ובטו"א מגילה די"ט ע"ב ובת' חמדת שלמה סי' כ"ב ובמש"כ בחידושי לערכין ד"ג ע"ב ולתמיד דכ"ז
בא"ד והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה כו'. ע' בחידושי באר שבע לתמיד דכ"ז ע"ב.
תוד"ה כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה וא"ת והרי צדקה כו'. אמנם במרדכי פ"ק דב"ב רמז ת"צ תירץ. לפ"מ דמסקינן בירושלמי ב"ב ספ"ה. דעל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה נענשין עליה, אבל באמת מוזהרין עליה. וע"ש במה"פ ובפי' ס' חרדים לירושלמי ברכות ר"פ כיצד מברכין ובת' מהר"ם ב"ב סי' תשנ"ה ובתומים סי' כ"ו סק"ה.
בא"ד ואור"ת דאכפייה היינו בדברים כו'. ע' כתובות ד"ע ע"א תוד"ה יוציא ובר"ן שם לדף מ"ט ובריב"ש סי' ר"ן ובמהרי"ק שרש קמ"ח ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' קס"ו ובת' הרמ"א סי' ל"א ובחו"מ ס"ס תכ"ז ובבאר הגולה שם ובט"ז או"ח סי' שמ"ג סק"ב ובברכי יוסף חי"ד סי' רמ"ח סק"א וחח"מ סי' כ"ו סקי"ט ובקצוה"ח סי' ר"צ סק"ג ובת' פני יהושע ח"ב חאה"ע סי' מ"א ובמש"כ בחידושי לערכין דכ"ז ע"א.
בא"ד ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ, ע' ש"ך יו"ד סי' רמ"ח סק"ג ובחו"מ סי' רצ"ב ס"כ ובביאור הגר"א שם סקמ"ז ובקצוה"ח סי' צ"ז סק"ט ובאבני מלואים סי' ע"א סקי"ד ובמחנה אפרים ה' מלוה סי' א' ובשעה"מ פי"ב הי"ד מה' אישות ובשושנת העמקים כלל ט'.
תוד"ה כבדא. אור"ת כו' דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר כו'. ע"ל דצ"ג ע"א תוד"ה חתכיה ובת' הרשב"א סי' תפ"ב ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ז ובס' התרומה סי' נ"ז נ"ח ובת' מהר"ח אור זרוע סי' קמ"ח וברוקח סי' תמ"ג ובת' חו"י סי' כ"ז ובת' מקום שמואל סי' כ"ז.
בא"ד דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים כו', ע' פר"ח סי' ע"ג סק"א.
בא"ד א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב כו', ע' בת' ריקאנטי סי' קצ"ט.
בסה"ד ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה. ע' בס' הפרדס סי' רכ"ה ובתמים דעים להראב"ד סי' ט'.