אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קה.
לבר מקמחא, ע' ש"ך סי' פ"ט סקי"ב
שם אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. ע"ל דק"ד ע"ב תוד"ה עוף ומש"כ בחידושי שם.
שם א"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה כו' א"ל רב אחא בר יוסף לר"ח בשר שבין השינים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. ע' ביאור הסוגיא בס' הארוך מש"ך סי' פ"ט, וע"ש בפר"ח סק"ב ובביאור הגר"א שם סי' קצ"ח ס"ק כ"ב.
שם אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא כו' ואילו אנא כו'. ע' פר"ח לאו"ח סי' תצ"ו קונטרס מנהגי איסור סק"ז ובברכי יוסף חי"ד סי' פ"ט סקכ"ג.
שם בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא, ע' בת' הרשב"א סי' ש"ז ובת' מהר"ם ב"ב סי' תרט"ו וברדב"ז ח"ב סי' תשכ"א ובפמ"ג במשבצות ר"ס פ"ט ובמג"א סי' ל"ב סק"ח.
שם אמר שמואל אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דייק בלשונו להא מילתא משום דבתורה וחכמה היה שמואל גדול מאביו כדכתב בס' האשכול ה' מקואות סי' נ"ט.
שם א"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. וקשה מדוע לא הביא נמי הא דתניא בתוספתא ברכות פ"ה מים ראשונים רשות אחרונים חובה ע"ש, והיא דלא כברייתא שלפנינו ולא כרב אידי, ומצאתי בחסדי דוד שם שכ' דלא על נט"י לפני אכילה קאי אלא דבאמצעיים מיירי בין תבשיל לתבשיל וקרי ליה ראשונים לגבי אחרונים ע"ש. ולע"ד קשה לשבש הספרים ולאמר דמדלג על נט"י דלפני אכילה ופתח באמצעיים, ובמנחת בכורים שם כ' לגבי חובה קרי רשות כלומר דמצוה בעלמא נינהו ע"ש, ולפ"ד קשה יותר א"כ מה חידש בזה רב אידי בר אבין בשם ר' יצחק בר אשיין, הלא לפי פירושו כבר שנויה כן בתוספתא. ודוחק לאמר דזהו גופה מפרש רב אידי דמים ראשונים מצוה. דלא נטעה לפרש התוספתא כפשוטה דמים ראשונים רשות. ועל התוספתא גופה קשה בשלמא בברייתא דבסוגיין דחשיב ראשונים ואחרונים ואמצעיים, ובראשונים ואחרונים קאמר חובה ובאמצעיים נקיט בלשון רשות, בזה נופל לאמר דמצוה לגבי רשות חובה קרי לה. משא"כ בתוספתא דחשיב רק ראשונים ואחרונים. מדוע תני בלשון רשות ונצטרך לפרש דהיא מצוה ליתני בהדיא מצוה ולא יהיה מקום לטעות, וכ"ה נמי בירושלמי ברכות פ"ח ה"ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה. וצ"ע כעת וע' בברכי יוסף. חא"ח סי' קפ"א סק"א.
שם מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן כו'. ע"ל דק"ו ע"א תוד"ה חמי ובכפתור ופרח פ"ז.
רש"י ד"ה אסור. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו, ע' ברכי יוסף חי"ד סי' פ"ט סק"ב.
רש"י ד"ה אמצעיים שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא ע"כ ובס' יראים סי' קמ"ט הלשון פי' אמצעיים בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה, וע' באו"ח ר"ס קע"ג.
רש"י ד"ה מצוה. דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה, ע' מהרי"ק שרש ע"ב.
תוד"ה לסעודתא. אם סילק השלחן ובירך מותר כו'. ע' ברכי יוסף חי"ד סי' פ"ט סק"ב ובבשמים ראש וכסא דהרסנא סי' רפ"ו.
תוד"ה מים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא כו' ע"כ, וכ"כ בס' יראים סי' כ"ג וע' בביאור הגר"א לאו"ח סי' קפ"א סק"ט וסקי"ב ובברכי יוסף שם סק"ו.
בא"ד היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה כו'. ע' בתוס' ברכות ס"פ אלו דברים וברבינו יונה שם.
בא"ד ובה"ג פי' דראשונים שהם מצוה כו' טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ע"כ, ויל"ד טובא לפ"מ דאיכא לפלוגי דנ"מ לענין ברכה שהיא בכל אדם, מאי דוחקיה דר"ת לאמר דנ"מ לענין מלחמת הרשות דהיא מילתא דלא שכיחא וע' ברמב"ם וראב"ד פ"ו ה"ב מה' ברכות.
ולכאורה י"ל דר"ת ס"ל כדעת האומרים דעל מים אחרונים נמי מברך ובמרדכי ברכות סי' קצ"א הביא בשם התנחומא ומה מים ראשונים דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל מברך אחרונים לא כש"כ, וכן הביא בראבי"ה סי' קמ"ה, ובסי' קנ"א כ' ששמע מרבותיו ובשם הרב רבינו יצחק בן מלכי צדק דמים אחרונים צריכים ברכה, וכן הביא משמו ביראים סי' כ"ג, והראבי"ה סתר א"ע דבסי' קצ"ט כ' דאין מברכין ובס' האשכול ח"א סי' ט"ז נוטה ג"כ לברך על מים אחרונים על רחיצת ידים. וכן נמי דעת חתנו הראב"ד ז"ל בתמים דעים סי' ס"ו וס"ז, וכ"ה בת' הרשב"א סי' תק"ז ובמיוחסות סי' קנ"א וע' ברבינו יונה לברכות פ' אלו דברים שם. ולפ"ז אע"ג דאנן פסקינן בשו"ע סי' קפ"א ס"ז דאין מברכין על מ"א וע"ש בביאור הגר"א סי' ח' סק"ב, אכן כיון דעכ"פ יש הרבה ראשונים דס"ל דמברכין, י"ל דגם ר"ת ס"ל כוותייהו ודלא כבה"ג משו"ה הוצרך לאמר דנ"מ למלחמת הרשות, אולם ממש"כ התוס' בשבת דכ"ה ע"ב ד"ה חובה וברא"ש ור"ן שם בשם ר"ת גבי הדלקת נר של שבת. משמע דגם איהו ס"ל כבה"ג דמים אחרונים א"צ ברכה. וא"כ הדק"ל אמאי לא קאמר דנ"מ לענין ברכה וצ"ע כעת. וע' בשבלי הלקט סי' א' וסי' קמ"ט.
בא"ד ומכאן כ' רבינו יהודא בפ' במה מדליקין בתוס' שאין לברך על ק"ש שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ע"כ, ולכאורה מהיכא תיתי דנברך ברכה כזו. ואנה מצאו ההחלטה מכאן לבטלה, וי"ל דבברכות ד"ד ע"ב אריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו. והבינו בתוס' שם ד"ב ע"א ד"ה מאימתי וכ"ה ג"כ בראבי"ה שם, דק"ש סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין ע"ש, ולפ"ז היה מקום לאמר כיון דבגמרא אמרו מצוה לקרותו על מטתו. לכן צריך לברך כמו על כל מצוה. אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע, משו"ה כתבו התוס' דאין לברך. ולמדו מהך דהכא דאין מברכין על מים אחרונים. מפני שבאה רק להגן מהיזק דמלח סדומית, א"כ התם נמי אין לברך. שהק"ש דלפני מטתו אינה רק להגן מפני המזיקין. וע' מש"כ עה"ג בסוגיין בשם מהר"ם.