אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פה.
אלא ספק איש ספק אשה כו' ע' עונג יו"ט חא"ח סי' כ"ז וסי' מ"ז.
שם בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות, כ"ה הגרסא בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' ובכה"מ בש"ס, זולת בר"ה דל"ג ע"א מסיק דברי ר' יהודא, וע' עירובין דצ"ו ע"ב תוד"ה וסתם ובספר המכריע חא"ח סי' ב' ובש"א סי' ק"ד ק"ה ק"ו ובטו"א לר"ה דכ"ט ע"ב ודל"ג ע"א.
שם ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות, ע' בביאור הגר"א לאו"ח סי' י"ז סקי"ד וסק"ט וסי' ל"ח סק"ד ובמג"א ר"ס קכ"ח ובשעה"מ פ"ג ממעה"ק ובח"ס חי"ד סי' ס"ט.
במשנה השוחט ונמצאת טרפה כו' והנה בברייתא דבסוגיין תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה ופירש"י את הטרפה כגון נחתכו רגליה טרפות הניכר, ונמצאת טרפה בבני מעיין וע' בסמ"ע סי' ש"נ סק"א, ולפ"ז במשנתנו דקתני ונמצאת טרפה ג"כ היתה בכוונת לשונם שנמצאת אח"כ טרפה בבני מעיין. ולכאורה הא אמרינן לעיל ד"ט ע"א נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג חזקת בני מעיים כשרים, ואיך נופל לאמר דבשחיטה כזו לא תחייב בכסוי, ובע"כ שנפל עליה ספק טרפות מחיים כגון שראינו שהכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה, ועוד לא נבדקה, או דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה ומפרכסת ועדיין לא שהתה מעל"ע, בזה שפיר אשמעינן לרבותא דחכמים דאפילו בספק טרפה כזו פטרי מכסוי הדם, וע' סי' כ"ח סק"כ ובפ"ת שם סקי"א.
שם חיה ועוף הנסקלים ר"מ מחייב וחכמים פוטרים, ע' שעה"מ פ"ה מה' מאכלות אסורות.
שם אר"ח ב"א א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בלשון חכמים ודר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כו', ונלע"ד להמתיק קצת עפ"מ דר' יוחנן גופיה כייל כל הני כללי דר"מ ור"י הלכה כר"י כו' בעירובין דמ"ו ע"ב. ואמרינן התם איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי תיקו ע"ש. ולה"ק כיון דליכא הכרעה ברורה במחלקותם כמאן ניעבד, להכי קבע רבי גופיה בחכמתו בסדור המשנה, למי שראה דהלכתא כוותיה לקרוא אותו בלשון חכמים, וע' בשאילתות פ' צו סי' ע"ה ובפ' אחרי סי' צ"א ובאגרת דרב שרירא גאון דפוס פפד"מ דף נ"ה ובר"ן ע"ז לדף כ' ע"ב וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ד סי' מ"ט ובמה"פ לירושלמי ערלה פ"ב ה"א ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רכ"ט סק"ד ובת' חו"י סי' צ"ד.
שם ודר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע"כ. והא דקאמר בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה דרב הוה צריך לדם עוף וא"ל ר' חייא לנבל את העוף בנחירה, ופריך שם אמאי לא א"ל להטריפה ומשני משום דר"מ אמר טרפה חייבת בכסוי ע"ש, די"ל דכוונתו דניהי דקיי"ל כר"ש. אבל כיון דעכ"פ ר"מ פליג עליה, אמאי תכניס עצמך בפלוגתא, טוב יותר לנבלה, וזו פטורה מכסוי אליבא דכו"ע כדתנן במשנתנו. וע"ל ע"ב ומש"כ בחידושי שם.
שם מ"ט דר"מ באו"ב כו', ע' ברמב"ן לספר המצות שרש שני.
שם גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה כו', ע"ל דפ"א ע"א תוד"ה עולה ומש"כ בחידושי שם.
שם דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים כו', ע"ל ד"פ ע"ב תוד"ה קדשים.
שם מ"ט דר"מ בכסוי הדם ארשב"ל גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ כו' ור"ש אשר יאכל כתיב ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא כו', והנה בתו"כ אחרי פרק י"א תניא ר"מ מחייב שנאמר ושפך וכסה וחכ"א אשר יאכל ושפך וכסה שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות ושאינה כשרה לאכילה פטור מלכסות ע"ש, והשתא קשה אם בתו"כ יספיק לר"מ קרא דושפך וכסה, אמאי איצטריך ליה לרשב"ל בגמרא גז"ש דשפיכה שפיכה משחוטי חוץ. ומצאתי במסרת התלמוד על הספרא שם שהרגיש בזה. ותירץ כי גם לטעם הברייתא דתו"כ צריכים לדר"ל דעדיין לא ידענו שלשון שפיכה משמע שחיטה שאינה ראויה ואיצטריך לדר"ל ע"ש.
ולע"ד בטול דבריו מוכרע ממקומו, דבע"כ שחיטה ראויה ודאי נכללת בשפיכה דהאי קרא. דהיא בעי כסוי אליבא דכו"ע וכל חידושיה דר"מ הוא דגם שחיטה שאינה ראויה טעונה כסוי. וא"כ בהכרח שהיא כלולה בשפיכה דהאי קרא גופה, דאל"כ אשר יאכל למעוטי עוף טמא ל"ל לר"מ, הלא כל עוף טמא שחיטה שאינה ראויה היא, ובע"כ דר"מ מפרש לשפיכה דהאי קרא לשאינה ראויה כמו לראויה כפשטות התו"כ, ולפ"ז הלא היה מקום לאמר דגם עוף טמא בכלל. ומשו"ה איצטריך ליה ליתורא דאשר יאכל למעוטי עוף טמא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דשפיכה דהאי קרא משמע ליה נמי שחיטה שאינה ראויה. גז"ש דשפיכה שפיכה לרשב"ל ל"ל. וצ"ע כעת.
שם ור"ש אשר יאכל כתיב ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא כו', ע' בס' יראים סי' קל"ט ובווי העמודים ושם סי' ק"מ ובשעה"מ פ"ב ה"ב מה' שחיטה.
רש"י ד"ה סומכות, ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים. כו', ע' בתוד"ה נשים ומש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ע"כ, וה"ה אם הרגו את הנפש כדתנן בס"פ הפרה אחד שור ואחד כל בהמה כו' וכן חיה ועוף כיוצא בהן וע' רפ"ק דסנהדרין רש"י ד"ה הזאב והארי, ובעדיות רפ"ו העיד ר' יהודא בן בבא, שנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש ע"ש. ולהכי כתב רש"י כגון שנרבעו, דמשכחת נמי בגוונא אחרינא, וכתב עוד נרבעו משום עוף. דבדידיה לא משכחת רובע, כמש"כ רש"י לעיל דכ"ג ע"א ובזבחים דפ"ה ע"ב.
בא"ד ונגמר דינן ושחטן ע"כ, ר"ל לאפוקי אם נרבעו ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, דליתנייהו במיתה ומותרין להדיוט כדאמרינן בתמורה דכ"ח ע"א ואפילו בשני עדים אם שחטן קודם שנגמר דינן דבשרן מותר, וא"כ מקרי שחיטה ראויה. וחייב בכסוי לכו"ע, רק אם נגמר דינן ושחטן. דאז בשרן אסור. כדתנן בב"ק דמ"ד ע"ב. והוי לכו"ע שחיטה שאינה ראויה בזה ס"ל לר"ש דפטורים מכסוי הדם.
תוד"ה נשים. דשרי ר' יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע"ג דנראה כעבודה בקדשים כו' ע"כ, וכוונתם דמ"מ לא אמרינן הכי וכפרש"י שכ' ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ע"ש, והסבר הדברים, דלשון נראה כעבודה בקדשים נופל. על סתם סמיכה שלא נתכוון לעבודה, בזה שייך לאמר שנראה כעבודה, משא"כ בסמיכת נשים דאמרינן בחגיגה שם דאמר להו אקפו ידייכו, ובמקום שאומרים להן כן בפירוש, איך שייך נראה כעבודה. הלא על זה גופה באה להן האזהרה שלא יעשו כן ומקריבי הקרבן עומדים שם בשעת האזהרה, דבמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה כדתנן במנחות דצ"ג ע"א.
וארווחנא בזה דלפמש"כ הרי רש"י ותוס' בחדא שיטתא קיימי ודוקא ע"פ מסקנת הש"ס בחגיגה שם דאמר להו אקפו ידייכו ולא כמש"כ בהתוה"מ לתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' דרש"י ותוס' דבסוגיין פליגי אהדדי, וע' בר"ש משאנ"ץ לתו"כ שם.
תוד"ה דנין א"נ י"ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע"ג דהוי טביחה מטביחה כו' ע"כ, ולכאורה קשה על ר"ש דגמר מטבוח טבח והכן, הלא אין למדין מקודם מ"ת, וכדמתמה הש"ס ביומא דכ"ח ע"ב אנן מאברהם ניקום ונגמור, וכן במו"ק ד"כ ע"א יליף אבלות שבעה מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה. ולא ממעשה רב שנהג יוסף הצדיק ויעש לאביו אבל שבעת ימים כדיליף בירושלמי ומובא שם בתוד"ה מה.
אמנם בירושלמי שם פ"ג ה"ה פריך וכי למדין מקודם מ"ת ומייתי מקראי אחריני, וכן גבי אין מערבין שמחה בשמחה איכא מאן דיליף בירושלמי שם פ"א ה"ז מקרא דמלא שבוע זאת ע"ש. הרי דפלוגתא היא אי למדין מקודם מ"ת ואיכא מאן דסבר דלמדין ובזה ניחא נמי כלל הסוגיא ביומא שם, ועפ"ז אפשר נמי לאמר דפלוגתא דתנאי היא ג"כ. ור"מ דבסוגיין סבר דלא ילפינן מקודם מ"ת, ועדיפא ליה למגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ שהוא לאחר הדבור. ור"ש ס"ל דלמדין מקודם מ"ת ולהכי נפק"ל מטבוח טבח והכן, ועמש"כ בחידושי לעיל דט"ז.
ובזה מיושב קושית הש"א בסי' צ"ו, ע"ד התוס' בקידושין דל"ח ע"א. שכתבו בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחר הדיבור ואילו ביבמות ד"ה ע"ב קאמר מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור. אלמא דחמירי טפי ע"ש. ולפמש"כ ניחא בפשוטו, דהך שיטה בירושלמי ס"ל דאין למדין מקודם מ"ת. ומכש"כ דלא אלימא לדחות לל"ת דלאחר מ"ת וסוגיא דיבמות ס"ל כר"ש דבסוגיין וכהנך אמוראי ביומא שם ובירושלמי מו"ק דלמדין מקודם מ"ת, וס"ל נמי דמפני שהיתה מורגשת גם קודם הדיבור. יש מקום לאמר דעדיפא טפי. ולהכי פריך שפיר מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור, וע' חגיגה ד"ו ע"א.
ובמש"כ מתורץ נמי קושיא אלימתא של הש"א שם בברייתא דפסחים דל"ה ע"ב דיליף דאין אדם יי"ח בטבל מקרא דלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה דאיסורו משום בל תאכל טבל, והשתא לשיטת הירושלמי דאין עשה דמצה דוחה לל"ת מפני שהיא קודם הדיבור. א"כ מהיכא תיתי לאמר דמצות עשה דמצה ידחה לאיסור טבל עד דאיצטריך קרא למעוטי וע"ש מה שהאריך בזה.
אכן לפמש"כ ניחא שפיר, דהא בפסחים שם פריך הש"ס ואיסורא דחמץ להיכא אזלא א"ר ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חע"א ע"ש, ולר"ש לא קשה מידי דאיהו יליף בסוגיין מטבוח טבח והכן, ומאן דיליף מקודם מ"ת יש מקום נמי לאמר דחמיר טפי כנ"ל מהא דיבמות שם ועפ"ז היה מקום לאמר ג"כ דמצות עשה דמצה דקודם הדיבור ידחה גם לכתחלה לל"ת דטבל, להכי איצטריך קרא דבטבל לא יצא חובת מצה אפילו בדיעבד.
וע"פ כל הנ"ל מיושב סוגיא דיבמות די"ז ע"ב דיליף אחוה אחוה מבני יעקב. אע"ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני כדהעירו התוס' הכא, דאפ"ל דגם סוגיא דהתם ס"ל נמי דלמדין מקודם מ"ת.
בא"ד וי"ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' י"ד.
תוד"ה ואין, ותימה דבפ' תמיד נשחט תנן רש"א השוחט פסח בי"ד על החמץ כו'. ע' באר יצחק חא"ח סי' י"ח ובת' אחיעזר חי"ד סי' ה'.
תוד"ה ור"ש, אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל כו', ע' שעה"מ פ"ה ממ"א.