אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פא:
שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא. פי' לפ"מ דקאי הכא אליבא דר"ש, ואיהו גמר לקמן דפ"ה ע"א מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה, וע"ל סע"א תוד"ה עולה ובב"ק דע"ו ע"א תוד"ה שחיטה.
שם ור' יעקב א"ר יוחנן אכילת מזבח שמה אכילה כו', ע' בת' פמ"א ח"ג סי' כ"ט.
במשנה השוחט ונמצא טרפה כו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין והנה לקמן דפ"ה ע"א אמרינן דחכמים דהכא הוא ר"מ. ובתו"כ אמור פרק ח' תניא בהדיא ר"מ מחייב ור"ש פוטר, וע' ירושלמי סוטה פ"ט ה"ה.
שם השוחט לע"ז. עמש"כ בחידושי לעיל ד"מ ע"ב.
שם השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום או"ב והנה בפרדס הגדול ר"ה שחיטה כתב רש"י על דין נתנבל בידו וז"ל אם יש שם תלמיד חכם יתיר להם שחיטת בנה אחריה ביום אחד כו' ע"ש, ולכאורה מדוע דוקא בהיתר זה פרט דצריך שיהיה תלמיד חכם, ועוד דבמשנתנו תנא פטור ורש"י כתב יתיר להם דמשמע לכתחלה, וכן בשאילתות פ' אמור סוף סי' ק"ו כתב השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי למישחט בתריה כו' ע"ש.
ונלע"ד משום דדין זה מסתעף לכמה גווני, דהא דתנא במשנתנו פטור, הוא להורות דמשום או"ב הוא דפטור. אבל מ"מ איסורא עבד משום צער בע"ח ומשום לתא דבל תשחית כמש"כ בתור"ע, ודברי הגרע"א ז"ל בזה היא גמרא מפורשת לעיל ד"ז ע"ב אפילו גבי מזיקין דקאמר עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית ועמש"כ בחידושי שם ומכש"כ בבהמה דודאי איתנייהו להני איסורי כנ"ל.
ואם הראשון נתנבל בידו מדעתו, אפשר דחייב נמי משום או"ב, כדמשמע הכא ברש"י ד"ה ונתנבלה, ועמש"כ בחידושי שם, ואפילו נתנבלה בידו שלא מדעתו, רק שהיה מהדברים שאנו מחמירים בו, כגון שהייה במיעוט בתרא וכה"ג בפלוגתא דרבוותא או בצרוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרינן להו מספיקא וכל כי הני אסור לשחוט השני רק דאין בו מלקות כמש"כ בש"ך סי' ט"ז סקי"ט נמצא דכל ההיתר דלכתחלה הוא דוקא כשהראשון היה נחור, או נתנבל בידו שלא מדעתו, בנבלה ודאית ע"פ דין תורה, משום דזה לא הוה בכלל לא תשחטו דקאמר רחמנא כמבואר בתו"כ שם. לכן שפיר כתב רש"י שצריך להיות אל ההיתר תלמיד חכם, למען ידע פרטי הדברים באיזה אופן יוכל להתיר כנלע"ד.
שם שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעכו"ם חייב כו'. ע' עונג יו"ט סי' קי"ח.
שם כגון דאתרו ביה משום או"ב ולא אתרו ביה משום ע"ז כו', ע' ירושלמי ע"ז רפ"ד ובמגילה פ"א ה"ו ובתרומות פ"ז ה"א ובכתובות פ"ו ה"א ובמה"פ שם ובס' האשכול ח"ג סי' ג'.
שם חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב כו', ע' בחידושי הגרע"א לכתובות דל"ז ע"א ובח"ס חח"מ סי' כ"ז.
שם רש"א פרה מטמא טו"א כו', ע' שבועות די"א ע"ב רש"י ד"ה מטמא ובתשובות הרשב"א סי' ל"ב וסי' תקפ"ג ובפר"ח לאה"ע סי' קכ"ד סק"ב.
רש"י ד"ה ונתנבלה בידו שלא מדעת ע"כ, לכאורה הרי תנא דמתניתין כייל שוחט ונתנבלה בידו עם נוחר ומעקר שנעשו מדעת, וכן הרמב"ם בפי"ב ה"ג מה"ש כתב אם נחר הראשון או נתנבל בידו כו' ע"ש, ועוד מדוע לא פירש"י כן גבי כסוי הדם לקמן דפ"ה ע"א. ובב"ק דע"ח ע"ב גבי תשלומי דו"ה. דהתם נמי תנא השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר כו' ע"ש.
ונלע"ד דהתם אין מתחשבין רק עם השחיטה. ואם היתה שחיטה כהוגן אז חייב בכסוי ובתשלומי דו"ה, אבל אם נתנבלה בידו בין מדעתו ובין שלא מדעתו, עכ"פ לאו שחיטה היא בדעת תורה. לכן פטור מתשלומי דו"ה ומכסוי הדם, משא"כ גבי או"ב, דמצד הנשחט אפילו היו שניהם נשחטין כהלכתן ג"כ כשרים כדתנן בריש פרקין. וכל הדין הוא על השוחט אותו ואת בנו לחייבו מלקות, לכן מצא רש"י מקומו לפרש. דדוקא אם נתנבלה בידו שלא מדעת אז יש לשחיטה כזו דין נוחר ומעקר לפטור משום או"ב. אבל אם שחט ונבלה מדעת אפשר דחייב נמי משום או"ב, דלא היה לו לשחוט לכתחלה אפילו לנבלה אחרי דכבר נשחט הראשון, כנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל.
רש"י ד"ה והנוחר והמעקר סימנין מדעת כו'. תיבת סימנין קאי רק על מעקר ולא על נוחר. בין לפירש"י בב"ק דע"ח ע"ב ולעיל די"ז ע"א דנוחר קורעו מנחיריו עד לבו. כן לפירש"י לקמן דפ"ה ע"ב נוחרו חונקו ע"ש, ורש"י הביא הכא תיבת והנוחר, רק משום דבעי לאסוקי מדעת, ובזה שוים נוחר ומעקר. ולאפוקי ממה דפירש"י קודם על ונתנבלה בידו. דאיירי שלא מדעת. ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך.
רש"י ד"ה בהא, אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונא כו', ע' בתוס' ומהרש"א ובשירי קרבן לירושלמי מגילה פ"א ה"ו.
תוד"ה פרה, כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טו"א כו', ע' בחידושי פמ"א לזבחים דק"ה ע"א
תוד"ה הואיל, דאפילו נשחט לא אמר כזרוק עד שיתקבל בכוס כו', ע"ל ד"פ ע"ב תוד"ה דכמה ובמש"כ בחידושי שם, וע' בעונג יו"ט חא"ח ס"ס ו'.
בא"ד ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טו"א למאן דשרי אברים בהנאה כו', וכן הקשו התוס' בב"ק דע"ז ע"א ועמש"כ בחידושי לבכורות ד"ט ע"ב.