אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פא.
לילה לקדושה פי' אבל קודם ליל שמיני אינו קדוש, והקשו התוס' בזבחים די"ב ע"א בשם הרב ר' יוסף דבתמורה ד"י משמע דתם במעי תמימה קדוש דקדושה חלה אעובר במעי אמו והאיך קדוש והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא וע"ש בשטמ"ק. ובתמורה שם תרצו התוס' דבבכורות די"ד מייתי ליה מקרא דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ע"ש.
ולולא דבריהם היה נלע"ד לתרץ קושית התוס' מצד הסברא. והא דאיצטריך להו קרא הוא מטעם אחר, עפ"מ דכל נברא עומד תחת הזמן. אולם זמנו נחשב מלידתו עד מיתתו. אבל קודם לזה ואחרי כן נחשב הזמן על חשבון הדורות שלפניו ושל אחריו, לכן כשנתנה תורה קצבה להקדש הקרבן בליל שמיני יש מקום לקצבה זו בדעת תורה רק על הזמן משנולד, דמאז הוא התחלת החשבון יום אחד, שנים, שלשה ימים להולדו, ומליל שמיני משנולד חל עליו שם הקדש, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אמנם קודם שנולד אין אצלו שום חשבון של זמן. כמו שאין לו חשבון זמן אחרי שבא לכליון, שאין זה זמנו. ולפ"ז קדושת תם במעי תמימה אינו נופל תחת הזמן בדעת תורה להחשב מחוסר זמן. כיון דלא בא עוד לסוג של חשבון הזמן, אולם לפ"מ דפשיטא לן דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית לא קנה הקדש דאין אדם מקדיש דשלב"ל וממילא דבריו בטלים כמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' רי"ב ס"ז, ואפילו להמחבר שם דחייב לקיים דברו הוא רק מטעם נדר שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה, אבל לא מטעם הקדש ע"ש, להכי איצטריך קרא שם בבכורות למילף דבקדושת מזבח אם אמר על תם במעי תמימה, קדוש הולד לקרבן. בקדושת פיו שאמר גם קודם שנולד כנלע"ד.
אכן גם בל"ז בלתי מובן לע"ד קושית התוס' בזבחים די"ב ע"א. עפמש"כ שם דקי"ד ע"ב בד"ה היתר, דהא דאמרינן לילה לקדושה הוא רק דאסור להקדישם לכתחלה קודם ליל שמיני אבל אם הקדישן תוך זמנם קידושין אלא דעבד איסור דרחמנא אמר מיום השמיני אין הא קודם לכן לא כו' ע"ש, ולפ"ז הרי קושטא דמילתא הכי הוא. דאף אם נחשב תם במעי תמימה למחוסר זמן. הוא רק במה דהוא עבד איסורא בהקדשו, אבל העובר קדוש וצ"ע כעת.
שם יום להרצאה, ע' טו"א לחגיגה ד"ט ע"ב ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ז'.
שם אלא אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כו' הואי התראת ספק והת"ס ל"ש התראה וקשה הלא פלוגתא דר"י ור"ל היא בפסחים דס"ג ע"ב ובכ"מ, ור"י ס"ל דהת"ס שמה התראה, וביבמות דל"ו ע"א פסק רבא גופיה כר"י לגבי ר"ל, ועכ"פ פלוגתא היא וכה"ג תירצו התוס' לעיל די"א ע"ב בד"ה וכי, כן אם היה חבר ואליבא דר"י ב"ר יהודא דאמר חבר א"צ התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בסנהדרין ד"ח ע"ב. ואיך החליט בתורת כלל ע"פ הטעם דהתראת ספק ל"ש התראה דאין או"ב נוהג בקדשים, ומזה ג"כ ראיה לפירש"י שכ' דלא גרסינן להאי מ"ט כו' וגרסא מוטעת היא. אולם התוס' בב"ק דע"ו ע"ב בד"ה והלא זריקה והרשב"א בחידושיו שם גרסי ליה. וע"ל ד"פ ע"ב תוד"ה שחיטה וצ"ע כעת.
שם דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים כו' ע' ח"ס חי"ד ס"ס ט' ובסוגיין רש"י ד"ה פטור.
רש"י ד"ה התראת, וקשיא לי מאי התראת ספק דקאמר כו' ופי' משובש הוא מאדם חריף ומפולפל עכ"ל, ע"ל בסמוך רש"י ד"ה ואזדא ובראש יוסף ולב אריה ובמש"כ בחידושי לעיל בסמוך.
תוד"ה יום להרצאה וא"ת מביום צוותו נפקא ביום ולא בלילה כו', ע' ט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"ג ובבאר הגולה שם ובח"ס חי"ד סי' י"ז ובמנ"ח מצוה רצ"ג.
בא"ד וי"ל דמההוא קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוה מחוסר זמן ואם עלה ירד, וכ"כ התוס' בזבחים די"ב ע"א ע"ש, ויל"ד טובא לפי תירוץ זה. דבע"כ תירוצם עולה רק לר"ש כדמסקו התוס' בתר הכי, דאילו ר' יהודא ס"ל בכל נשחטה בלילה אם עלתה תרד. ממיעוטא דזאת היא העולה, וא"כ הו"ל לר"ש למיחשב מחוסר זמן דהכא בברייתא דזבחים דפ"ד ע"א, בין כל הני דאם עלו ירדו. אחרי דלהכי אתא קרא בהדיא. לגלויי דאם עלה ירד וצ"ע כעת.
בא"ד מחוסר זמן דפסול אף בבמה אבל פסול לילה ליכא בבמה כו'. ע' ש"א סי' נ"ג.
תוד"ה עולה תימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה ע"כ, משמע דהתוס' נקטו בפשוטו, דלרבא אליבא דר"ש אכילת מזבח לא שמה אכילה ופליג אדרשה דר' יוחנן, וקשה הלא רבא גופיה דריש בזבחים דכ"ח ע"ב. קרא דאם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ועל יסוד דרשה זו תנן במנחות די"א ע"ב הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או להקטיר קומצה בחוץ דהוא אכילת אדם ואכילת מזבח, ומשנה דהתם היא אליבא דר"ש דס"ל לבונה כשרה בקורט אחד כדפירש"י שם בד"ה פסול.
ובכלל מה מקום לאמר דאכילת מזבח דעולה לא שמה אכילה, הלא קרא כתיב- בהדיא אשר תאכל האש את העולה, כדהביאו התוס' בזבחים דל"א ע"א ובמנחות די"ז ע"ב.
לכן לולא דברי התוס' היה מקום להסביר מחלוקת רבא ור' יעקב בדר"ש בדרך זה עפ"מ שיל"ד בהא דקאמר רבא שחיטת עולה לאו שחיטה בת אכילה היא, דלכאורה בקרא דאו"ב לא תשחטו, אין שום זכר שהשחיטה צריכה להיות בת אכילה, ובע"כ דרבא דאיירי אליבא דר"ש דייק ממתניתין דבסמוך. דכמו דר"ש פוטר בשוחט פרת חטאת מלאו דאו"ב, משום דפרה אדומה לאו לאכילה היא כדפירש"י התם. ומשו"ה נחשבת אצלו שחיטה שאינה ראויה לפטור על ידה מלאו דאו"ב, כמ"כ בעולה שהיא כליל ג"כ נחשבת שחיטה שאינה ראויה לפטור מאו"ב, והיינו דקאמר שחיטת עולה לאו בת אכילה היא, ור"ל לא נשחטה לשום אכילה כמו פרת חטאת, אמנם ר' יעקב ס"ל דשאני פרת חטאת, דלית בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, משא"כ בעולה דניהי דאין בה אכילת אדם עכ"פ יש בה אכילת מזבח, ולכן כמו דלענין פגול כלל הכתוב אכילת מזבח כאכילת אדם בקרא דאם האכל יאכל, כמ"כ לגבי איסורא דאו"ב אכילת מזבח אכילה היא, שתהיה נקראת שחיטה ראויה אליבא דר"ש, וזהו פלוגתתם דרבא ור"י אליבא דר"ש גבי שחיטה דאו"ב, אבל בעלמא ודאי ס"ל לרבא וכן ר"ש גופיה, דאכילת מזבח שמה אכילה מקרא דאם האכל יאכל כנ"ל, ומשו"ה שפיר משכ"ל טומאה בעולה ואימורים, משום דהוא אוכל. מטעם אכילת המזבח, והתוס' לא רצו לפרש כן משום דמסקינן לקמן פרת חטאת אינה משנה, ועדיפא תירצו דר"ש ס"ל דאינה קרויה שחיטה ראויה רק הראוי לאדם דומיא דטבוח טבח והכן, משום דאיהו יליף מהאי קרא הכי לקמן דפ"ה ע"א, אמנם במש"כ התוס' דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה. בלתי מובן דלפמש"כ לאו דוקא גבי טומאה ס"ל לר"ש הכי. כי אם גם בכלל הדברים ס"ל לדרשת אם האכל יאכל כדדריש ר' יוחנן וצ"ע כעת.