אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עו:
אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו כו', ע' ט"ז סי' נ"ו סק"ו ובפמ"ג שם סק"ו במשבצות ובפר"ח שם סק"ה.
שם הוה חד דהוה שני מחבריה נפציה ואשכח תרי, ע' ראב"ן סי' רס"ב.
שם למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כו'. ע' ס' יראים סי' קל"ו.
שם ושמואל אמר כו' אבר אסור ובהמה מותרת. ע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' י"ב.
שם יאמרו אבר שחיה ממנו מוטל באשפה ומותרת. ע' אור שמח פ"ח הכ"ד מה' שחיטה.
שם שלחו מתם הלכתא כוותיה דרב הדר שלחו כוותיה דשמואל הדר שלחו כוותיה דרב, ע' ב"ב דל"ב ע"א ובתוד"ה ונפק ובכתובות דכ"ו ע"ב תוד"ה ואסקיניה ובת' מהרשד"ם חאה"ע ס"ס י"ז.
שם לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה כו'. וכ"ה גרסת התוס' לעיל דע"ד ע"א ד"ה אין, גם בסוגיא דלעיל דע"ג ע"א ע"ש.
שם נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור כו', ע' בפרדס סי' ר"כ רכ"א רל"א ובת' הרשב"א סי' פ"ט רכ"ו שי"ג ובת' הרא"ש כלל כ' סי' יוד ובאשכול ח"ג סי' כ' ובתמים דעים להראב"ד סי' כ"ב קנ"ה ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' כ"ג ובתרומת הדשן סי' קס"ד ובמהרי"ק שרש ל"ח ובת' ח"צ סי' נ"ח.
שם אר"פ הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו, ע' בביאור הגר"א ליו"ד ס"ס נ"ו ובמש"כ בחידושי לעיל דמ"ו ע"א.
שם אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א"ל אנן עור או בשר תנינן א"ד אמר עולא כו' מזה משמע דגם להאמוראים היתה גרסת הברייתא בספק, דלפי תשובת עולא אנן עור או בשר תנינן ואי הוה ס"ל נמי דכו"ע גרסי בברייתא הכי, א"כ מאי אשמעינן עולא לכתחלה דעור הרי הוא כבשר, הרי בברייתא מבואר הכי בהדיא עור או בשר. ובע"כ דזה ידע עולא דגרסת הברייתא היא בספק בבית המדרש, ושפיר השמיענו עור הרי הוא כבשר, למען יבינו מדבריו גרסת הברייתא עם פירושה וביאורה גם להלכה, ור"נ הקשה לו ע"פ קבלת גרסתו כמו שהיא בברייתא לפנינו עור ובשר. וע' בס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ד.
שם בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ע"כ, לאו דוקא בר גוזלא אלא ה"ה לכל עוף, כמש"כ הריב"ש סי' רצ"ו בשם ר"ח ז"ל. וכ"ה בשו"ע סי' נ"ה ס"ז.
שם חדא דא"ר יוחנן כו' ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל כה"ג לעיל דמ"ט ע"ב, וע' תשב"ץ ח"א סי' ס"ז ובת' ח"צ סי' ע"ג.
רש"י ד"ה הסרבל של צמר כו', ע' שבת דק"א ע"ב רש"י ד"ה בחוט הסרבל.
רש"י ד"ה וכמר בר רב אשי כו'. ע' בס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ב ובס' הפרנס סי' פ"ט.
רש"י ד"ה להא, דרב ירמיה בר אבא תלמיד דרב הוה כו' ע"כ, צ"ל דרבי ירמיה בר אבא כגרסת הב"ח בגמרא ודברי רש"י הם מברכות דכ"ז ע"ב.
רש"י ד"ה רוב הקיפו ויצא דרך נקב קטן כו'. ע' בתשובות מהר"ח אור זרוע סי ח' ובפר"ח סי' נ"ה סקי"ד וסקי"ט.
תוד"ה מר, וסימן כולו הפך לבן כו', ע' ברי"ף נהדרין סי' אלף ח' ובשבועות סי' אלף קנ"ב ובר"ן שם ובשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך ז"ל סי' ק' ובביאור הגר"א לחו"מ סי' ל"ט סקל"ו.
תוד"ה אפסיק, דכשנפסק אחד מהן סוף כולן ליפסק, ע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' י"ח.
תוד"ה למאי, תימה דהתם גבי פסח פליגי משום דמר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר סוף כו', ולולא דברי התוס' היה נלע"ד ליישב בפשוטו, דהיינו האי דהרגיש רבא גופיה, ולהכי הוסיף לאמר ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל, פי' דאף אם נימא דל"ד לפלוגתא דר"י ור"ל משום דהתם לא פליגי רק אי אזלינן בתר השתא או בתר סוף, משא"כ לענין הגנה במקום בשר כמו הכא, אפשר דתרווייהו ס"ל דלא מגין. לכן הוסיף בדבריו ואמר דעוד התורה חסה כו'. ור"ל דהאי טעמא יהיה כסמך להיתר, במקום דאיכא לספוקי בדעת תורה, וע"ע לקמן דע"ז ע"א תוד"ה אל ובפסחים דפ"ד ע"א תוד"ה הא.
ועפמש"כ מיושב נמי לעיל דמ"ט ע"ב דקאמר רבא גופיה חדא דהא א"ר ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה כו', ולכאורה האם לא ידע רבא דרב פליג על רב ששת וס"ל דטמא אינו סותם. אולם לפי הנ"ל ניחא. דלהכי הוסיף לאמר ועוד התורה חסה כו' דזהו שיטת רבא, דבמקום ספיקא דדינא בין רב לרב ששת, כמו הכא בין ר"י לר"ל, או אי שייך לפלוגתא דר"י ור"ל כנ"ל, אז ראוי להסמיך טעם להיתר דהתורה חסה, אכן ר"פ דחי לדברי רבא בשני המקומות, דס"ל דבאיסור דאורייתא לא שייך לסמוך האי היתירא דהתורה חסה, וע' בזהר הרקיע שרש א' ושם בל"ת ל' ובתשב"ץ ח"א סי' ס"ז.