אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עו.
במשנה. בהמה שנחתכו רגליה כו' וכן שניטל צומת הגידין ולכאורה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ח הט"ו והי"ז מה"ש, דלא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידין ע"ש, והשתא כיון דעיקר טרפותה היא משום גידין, א"כ הי"ל לתנא להתחיל מטרפות הגידין שזה העיקר. ומה טעם פתח בחתיכת רגליה. ובתר דכי אמר וכן שניטל צוה"ג, כאילו היה דין זה טפל אל הראשון, וכ"מ לעיל דמ"ב ע"ב תוד"ה והא, דעיקר טריפות דמשנתנו היא נחתכו רגליה, במש"כ דניטל צוה"ג הוי בכלל נחתכו רגליה ע"ש ומשמע דזו היא נמי טענת הראב"ד על הרמב"ם שם, שחשב טרפות דצוה"ג בנטולה ולא בדיני פסוקה. אחרי שהעתיק לשון המשנה בהמה שנחתכו רגליה. וע"ש בכ"מ ולח"מ ובט"ז ר"ס נ"ו.
ונלע"ד בביאור משנתנו ובישוב השגת הראב"ד, עפמש"כ הרמב"ם גופיה בפיה"מ דמשנתנו, ששם גידין נופל על העורקין והעצבים והיתרים והקשרים לפיכך כשיאמר בכאן גידין רוצה לאמר היתרין לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב עצל"ה אח"כ מתפרשין ממנו רוצה לאמר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות וצומת הגידין הוא קבוץ היתרים כו' ע"ש, ועפ"ז דברי הרמב"ם שרירין וקיימין, דבמה דמנאן בין הנטולים. משום דבמשנתנו ג"כ תנן בלשון זה שניטל צומת הגידין. אמנם באופן נטילתם, אינם דומים לניטל הכבד או לחי העליון, דכבד הוא אבר בפ"ע בסימניו ומצריו, וכשניטל הוא אין לו שום שייכות לחלק אחר מן הגוף, ועליו נופל לאמר ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום. מפני שהוא חלק בפ"ע, וכן בלחי העליון שייך ניטל בדרך זה, להיותו אבר פרטי.
משא"כ בנטילה דצומת הגידין. שכל עצמם הם באים מכלל התפשטות העורקין והעצבים המתערבין עם הבשר, ולסבת המשכתם והתפשטותם, אם הם ניטלים, בהכרח תבא הנטילה ע"י חתיכה והפסקה מן ההתפשטות, וכמו במשנתנו כן ברמב"ם השמיעונו רק שחתיכה זו מכלל ההתפשטות. צריכה שתהיה ממקום שמתהוים המיתרים, שזה נקרא צומת הגידין. ולא למעלה. דאם חותך שם הוי כחותך בבשר בעלמא אע"ג דגם שם תגיע ההתפשטות ועכ"פ נטילה זו אי אפשר רק ע"י חתיכה ופסיקה, לכן הרמב"ם אף שקרא אותה חתוכת הגידין. מ"מ חשבה בנטולה. ושניהם אמת דגם במשנתנו הוא החילוק בין נחתכו רגליה לניטלו צוה"ג. דבהמה שנחתכו רגליה, פירושו שנחתך כל עיגול הרגל ברחבה, וממילא גם צומת הגידין בכלל. וניטל צומת הגידין. היינו שנ יטלו מעובי בשר הרגל, והבשר עם העצם נשארו שלמים.
ומעתה תתפרש משנתנו כמין חומר. בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה כוונתם אף דצוה"ג יתלכדו ולא יתפרדו במקום אחד אכן כיון דעיקר חיותם באה מכח המשכת והתפשטות העורקין והעצבים, ובהכרח כי בזה קשורים בכל אברי הבעל חי. וא"כ אפשר דאם נחתך בפרק התחתון ג"כ טרפה. ומשו"ה אשמעינן דמן הארכובה ולמטה כשרה. דפרק זה אין לו שום שייכות לצוה"ג, ובכ"מ שיחתך שם כשרה. דטרפותה בזה מתחלת מן הארכובה ולמעלה. דשם הגידין צמותין, וזהו עצם איסורא דצוה"ג.
אמנם דלא נימא דהטריפות היא דוקא אם נחתכו רגליה, דגם העצם נחתך עם הגידין. לכן מסיק, וכן שניטל צומת הגידין. היינו שחתך אותם מן הארכובה ולמעלה עד דאגרמא ולבר או דאגרמא ולגיו או דעילוי ערקומא. כל חד כדאית ליה. או שחתך מקצתם משטח זה ועכ"פ לא נגע בעצם מ"מ טרפה משום דלא מפני חתיכת העצם נטרפת רק מפני שהיא נטולת צוה"ג, אולם דלא נימא כיון דכל עיקר טרפותה היא חסרון דצומת הגידין א"כ אם נשבר העצם ואין רוב הבשר קיים ג"כ כשרה, מפני שהגידין הם קיימים לכן מסיק דאם נשבר העצם ואין רוב הבשר קיים טרפה דהוה כנחתך ונפל וטרפה, וע"ש ברמב"ם הי"ב ובמ"מ וכ"מ ורדב"ז ובת' מקום שמואל סי' כ"ח. שם מן הארכובה ולמעלה פסולה, ברי"ף וברא"ש הגרסא טרפה, ומתניתין לאו אליבא דכו"ע היא, דהא ר"ש בן אלעזר ס"ל לעיל דמ"ב ע"ב יכולה היא ליכוות ולחיות ועמש"כ שם בחידושי, וע' ערכין ד"כ ע"א תוד"ה לאתויי ומש"כ בחידושי שם, וע' בש"ק לירושלמי נזיר פ"ד ה"א.
שם נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו כו'. פי' דבזה מעלה ארוכה, כמבואר בשאילתות פ' נח סי' ו' ובה"ג ה' אבר מן החי.
שם א"ר יהודא אמר רב אמר ר' חייא. וכ"ה הגרסא ברא"ש וברשב"א. אכן ברי"ף ובר"ן נמחק תיבת ר"ח, ובאו"ז ח"א סי' תמ"א גריס א"ר יהודא א"ר חייא ע"ש. ור"י אר"ח נזכר ג"כ בתענית ד"י ע"ב. אמנם מה דנזכר בשבת ד"ז ע"ב ר"י בשם ר"ח, גרסינן שם ד"ק ע"א באותה מימרא גופה, רב יהודה אמר רב א"ר חייא
שם באיזו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש כו'. ע' ת' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז וסי' י"ח ובראב"ן סי' ע"ר ובס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ב ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' י"ח י"ט ובט"ז סי' נ"ה סק"א.
שם ומי איכא מידי דאלו מדלי פסיק ליה וחיה מתתי פסיק ליה ומתה כו', ולכאורה הלא בכל אברי הנוף נמצא הרבה פעמים כן. דאילו מדלי פסיק ליה בגולגולת כשרה ואילו מתתי פסיק ליה בקרום של מוח טרפה. ואי מדלי ופסיק ליה בלחי התחתון כשרה ואלו מתתי ופסיק ליה בסימנין טרפה ואלו מדלי ופסיק ליה בכתף כשרה ואי מתתי ופסיק ליה לריאה או לחלל הלב טרפה כדתנן לעיל דנ"ד ע"א:
וי"ל דאע"ג דאמר ומי איכא מידי כו', מ"מ כוונתו דוקא לחלק התחתון של הבהמה, להיות הידים כשרים בכל מקום שיחתוך. וגם הפרק התחתון של הרגל בכ"מ שיחתוך בה כשרה. ולפ"ז נראה דעצם טרפותה מתחלת מהקולית המחובר לגוף, וא"כ אף אם נמצא חתך בפרק האמצעי הסברא נותנת שכל מה שיתקרב לפרק התחתון יהיה כשר ומהחלק היותר עליון של הפרק תתחיל הטרפות. וכאן נראה להיפוך, דהחתך בצומת הגידין הקרוב יותר לפרק התחתון הכשר בכ"מ שיחתך, שם תהיה טרפה. ובפרק זה גופיה למעלה מצוה"ג כשר בכ"מ שיחתוך והיינו דהקשו לו מה ראו חכמים להטיל גבול טרפה בפרק זה. בין שני מקומות הכשרים, הלא הסברא הפשוטה היא דכל מה שהיא קרובה לגוף תטריף חתיכותה. ולא הנמוך לתחתית הרגל, ועכ"פ לא תחול טרפותה בין שני מקומות הכשרים.
והשיב רב אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטרפות זו דומה לזו. ר"ל אין לתת בזה דמיון מצד המקום, רק החיים והמות של הבהמה, הן בעצמן יעידון ויגידון מצד הנסיון, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה, וזאת בעצמה תעיד על החלט טרפותה, ועפ"ז אין להטיל גבול הטרפות באברי וחלקי הבהמה בין גבוה לנמוך רק כל חתיכה שתזיק במקומו כדי להמית על ידו תוך י"ב חודש הוא טרפה ואם היא תחי' ע"י חתיכה כזו כשרה. וכלל זה מונח על כל אברי הבהמה בכל מקום שהוא.
ובהסבר זה בכוונת הש"ס דהכא מיושב פירוש הרשב"ם בב"ב דק"ל ע"ב, אהא דחותכה מכאן וחיתה דהיינו למעלה מצוה"ג, והוא ג"כ פירש"י לעיל דמ"ח ע"ב. והתוס' בב"ב הקשו מהא דבסוגיין דאצומת הגידין גופה קאמר שהרי חותכה מכאן כו' אלא יש לפרש כגון בטחול דקיי"ל ניקב בסומכיה טרפה בקולשיה כשרה ע"ש. דלפמש"כ הלא תתפרש הא דבסוגיין על כל מציאות הטרפות, דבכולם יעיד הנסיון מה דחותכה מכאן ומתה, וצוה"ג היא אחת מהטרפות משום דחתיכתן במקום זה גורם מיתת הבהמה, א"כ אין מקום לקושית התוס' מה דבסוגיין קאמר אצוה"ג גופה שהרי חותכה מכאן כו'. דהא כלל מונח הניח גם בסוגיין. בהא דמתמה טרפות קא מדמית להדדי. הלא דבכל טרפות איירי ומהם גם צוה"ג. ועל כולם ביחד אמר אין אומרין בטרפות זו דומה לזו. ומשו"ה גופה פירש"י והרשב"ם על צוה"ג דבדידה איירי בסוגיין בהדיא, אבל ה"ה בכל הטרפות, והתם דקאמר בש"ס ובלבד שלא ידמה בטרפות, קאי נמי על כל הטרפות, ואתיא כהך דהכא כנלענ"ד וע' בס' האשכול ה"ג סי' כ' ובמהרי"ק שרש ל"ח.
שם א"ר אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרין בטרפות זו דומה לזו כו', כמו כאן כן בכל המקומות בש"ס משמע. דכל הדברים הם מדברי רב אשי, אולם בב"ב דק"ל ע"ב אמר רב אשי גופיה דתניא אין אומרים בטרפות כו' ע"ש, וכ"מ לעיל דנ"ז ע"א דהיא ברייתא דרב קאמר התם בלשון זה ממש, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ואיהו קדים דורות הרבה מקמי רב אשי כדאמרינן בקידושין דע"ב ע"ב.
שם צוה"ג שאמרו מקום שהגידין צומתין כו', ע' בביאור הגר"א סי' נ"ו סק"ג.
רש"י ד"ה רגליה האחרונים ע' בתמים דעים להראב"ד סי' קל"ו וסי' קנ"ה ובס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ג ובת' מהרשד"ם דיני טרפות סי' נ"ה ובס' הפרנס סי' פ"ח ובת' ריקנטי סי' ר"ה.
רש"י ד"ה צומת הגידין למעלה מארכובה הוא כו', ע' ברמב"ם וראב"ד פ"ח הי"ד מה' שחיטה ובמפרשים שם. ובת' הרשב"א סי' כ"ט וסי' ק"ס ובתמים דעים להראב"ד סי' ג' ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' י"ח ובת' מהרשד"ם דיני טרפות סי' נ"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' קע"ב.
רש"י ד"ה שחיטתו. הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טרפה כו' ע"כ, ומ"מ הוא רק מדרבנן משום מצות פרוש, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וע"ל דע"ד ע"א תוד"ה אין ובת' משאת בנימן סי' מ"ם.
רש"י ד"ה וכלשנא קמא דרב עבדינן לחומרא כו' דלא חזינן דהדר ביה רב כו', ע' בת' הרשב"א סי' תשצ"ו ובס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ב ובס' המכריע חי"ד סי' י"ב ובפלתי סי' נ"ו ובת' חיים שאל ח"ב סי' מ"ג אות י"ב.
רש"י ד"ה דעילוי, ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה. ע' בת' רדב"ז ח"א סי' כ"ז.
רש"י ד"ה ארבעה בטדי ארבע אצבעות, ע' בת' הרשב"א סי' ל"ו ולעיל דמ"ד ע"א תוד"ה כדי ומש"כ בחידושי שם. וע' בת' הרדב"ז ח"א סי' שצ"ג.
תוד"ה אלא. תימה דילמא סובר כמ"ד צוה"ג הוי דאגרמא ולבר כו', ע' פלתי סי' נ"ה סק"א.