אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף מז.
ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי כו'. הנה בשיעור הסמיכות מחדא לחברתה מפרש הרא"ש ז"ל שאין ביניהם היכר בשר. והרשב"א ז"ל פירש כדי שתוכל האחת לדחוק חברתה הא לאו הכי כשרה ע"ש. וחילוק זה לדינא תלוי לפ"מ דמפרשי בש"ס בטעמא דרבא. דהרשב"א והר"ן דנקטי משום דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן ע"ש, לפי האי טעמא שפיר פירש דשיעור הסמיכות הוא כדי שתוכל האחת לדחוק חברתה הא לאו הכי כשרה, אולם הרא"ש דנקט פירש"י, וכה"ד הראב"ן בסי' רל"ח, דקים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה וממנו נולדו הבועות סביביו, והוא קרוב לפירוש רגמ"ה והרמב"ם בפ"ז הי"א מה שחיטה, שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה. לפ"ז אין טעם לסמיכותן מפני דחיקתן זל"ז, דאפילו אם לא ידחקו זל"ז ג"כ לית להו בדיקותא לטעמא דרבא, מפני הנקב שיש ביניהן, ולהכי יהיב הרא"ש שיעוריה שאין ביניהם היכר בשר, וע"ש בהג"א.
והנה הרשב"א והר"ן הקשו על פירוש הרמב"ם שכתב שאין להן דרך בדיקה, אמאי ננקבינהו לתרווייהו זו מכאן וזו מכאן ואח"כ אפשר לבדוק בינתים אם יש שם נקב או לא ע"ש ובמעדני יו"ט תירץ דקרום שעלה מחמת מכה הוא ואינו קרום ע"ש. וכבר הסביר כן הראב"ן שם ע"ש. והסברא מחייבת ג"כ לפי הך שיעורא דאין ביניהם היכר בשר, א"כ הלא נתקלקל הבשר שבין הבועות ומה שייך בדיקה ביניהם.
אולם לולא דברי הראשונים ז"ל אמינא אדרבה דבר גדול כתב בזה הרמב"ם ז"ל, דלכאורה הרי רבא קאמר לית להו בדיקותא. ומדוע שינה הרמב"ם לכתוב אין להן דרך בדיקה, ובע"כ דנשמר בזה מקושית הרשב"א והר"ן ע"ד רבא גופיה. מדוע לית להו בדיקותא ננקבינהו להבועות משתי הקצוות ונבדוק באמצע אם יש שם נקב. לכן מפרש הוא לדברי רבא וקאמר שאין להן דרך בדיקה. ר"ל דדרך בדיקה הורו לנו בש"ס לעיל דמ"ו ע"ב דמותבינן לריאה בפשורי ונפחינא לה אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ע"ש. והשתא התינח היכא דהריאה היא שלמה. אז בדקינן לה בדרך זה. משא"כ אם היתה מנוקבת משני צדדי הבועות. הלא לא תהיה להן דרך בדיקה הרגילה, ואין אנו יכולין לעמוד על בירור בדיקה כזו, דאי נפחינן לה ותבצבץ, אפשר מפני הנקבים דנקבינהו בידים, ואם לא בצבצה אפילו בתר דנקבינהו, אז בודאי הוא משום קלקול הבשר, דאיך לא תבצבץ גם אחרי שיש נקבים לפנינו. וממילא עכ"פ אחרי כל אלה מספיקא לא נפקא, שמא יש שם נקב גם מבפנים שהולידה את הבועות, והיינו דקאמר רבא לית להו בדיקותא. והסביר הרמב"ם דבריו. דאין להן דרך בדיקה שהורו לנו חז"ל בכלל בדיקת הריאה. כן היה נלע"ד. וע' משפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה הנספחים לתשובות הגאונים דף כ"ו ע"ב ובת' פמ"א ח"ב סי' ן קנ"א.
שם חמשה אוני אית לה לריאה כו' ע' בס' המכריע חי"ד סי' י"א ובמהרשד"ם חי"ד סי' מ"ד ובפמ"ג ר"ה טרפות.
שם א"ל הדר עיילה קמיה א"ל זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא כו'. כה"ג לקמן דצ"ט ע'"ב.
שם כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו, והנה בפלתי סי ל"ה סק"ב כ' וז"ל יש לתמוה ברמב"ם דפסק חסרה ורדא או שנים כשר ויתרת קמא כשר א"כ מה טעם ולאיזה צורך אמר ליה כל הני חיוי ברייתא אית להו מהכ"ת להטריף אי משום ורדא הא בכל אופן כשר ואי משום יתרת, הא יתרת מקמא כשר כו' ע"ש והמעיין ברמב"ם יראה דאין כאן מקום לתמוה, דז"ל ברפ"ח מה"ש אם לא נמצאת הורדא מותרת שכך היא דרכה יש בהמות תמצא בהם ויש בהמות לא תמצא בהם ע"ש ולכאורה לאיזו: צורך כתב שיש בהמות כו'. ומאיזה מקור הוציא את דבריו בזה, ובע"כ שהביא זה לסמך בטעמו ונימוקו על מה שהתיר חסר ורדא, מפני שיש בהמות תמצא בהם ויש בהמות לא תמצא בהם, ומשו"ה אי אית בה לא נחשבת ליתיר ואי לית בה לא נחשבת לחסיר, ובשתיהן כשרות, ומקור דבריו הוא ממאי דאמר כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו, מכלל דלאו ברייתא לית להו, ולפ"ז מה מקום לתמוה מה טעם ולאיזה צורך אמר ליה כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו, הרי למטרה זו גופה אמר ליה דרק חיוי ברייתא אית להו. וממילא דלאו ברייתא לית להו. וא"כ הרי הורה בדבריו אלו דחסר ויתר ורדא בשתיהן כשרות.
ועפ"ז בלתי מדוקדק נמי מש"כ הגאון הנ"ל בכרתי שם סק"ד אהא דחסרה ורדא כשרה וז"ל זהו דעת הרמב"ם דס"ל דלא היה מקובל אצל חז"ל שצריך להיות ורדא ולכך אם חסרה או יתירה אין קפידא כו' ע"ש ולפמש"כ אדרבה דעת הרמב"ם הוא, דמקובל היה אצל חז"ל דיש בהמות תמצא בהם ויש בהמות לא תמצא בהם, כמש"כ בהדיא דלהכי כשרה חסרה ורדא, ודקדק כן ממה שמבואר בחז"ל דדוקא חיוי ברייתא אית להו, ולאפוקי דלאו ברייתא כנ"ל.
רש"י ד"ה יתיר ס"ל לרבא דכנטול דמי ולית הלכתא כוותיה כדאמרינן בסמוך ע"כ, ויל"ד הרי באמת קיי"ל כל יתר כנטול דמי כדאמרינן לקמן דנ"ח ע"ב, והשתא בשלמא אי לא הוה נקטינן האי כללא גבי ריאה ניחא דאפ"ל דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו כדאמרינן לקמן דמ"ה ע"ב ובכ"מ, משא"כ ביתרת דהא דאסרינן מגבה הוא מטעם שהיתר כחסר כדביאר הרמב"ם בפ"ח ה"ד מה"ש. ורבא הוה ס"ל דגם יתרת מקמא או בדרי דאוני הוא ג"כ כנטול. וא"כ אמאי לא נקטו בש"ס כוותיה גם בזה. וצ"ל כמש"כ הש"ך בסי' ל"ה סקי"ז דקים להו לחז"ל דיתרת מקמא לא חשיב יתרת כלל שכך הדרך להיות בבהמות ע"ש. וע' בס' האשכול ח"ג סי ט"ו.
בא"ד אבל בחסר וחליף הלכה כמותו דליכא מאן דפליג ע"כ, ויל"ד לפ"מ דפתח רש"י בהא דיתיר, לאמר דלית הלכתא כוותיה דרבא כדאמרינן בסמוך, וכוונתו להא דקאמר מרימר הכי. וא"כ ל"ל לרש"י להוכיח מהא דליכא מאן דפליגי הרי היה יכול להוכיח מדברי מרימר גופיה, דפליג ביתרת, ומודה בחסיר וחליף, דהא רבא כייל חסיר חליף ויתיר וקאמר אכולהו טרפה והשתא אם איתא דמרימר פליג אכולהו הול"ל לית הלכתא כוותיה דרבא. ומדמסיק דלית הלכתא כוותיה ביתרת ש"מ דבחסיר וחליף מודה דטרפה, ודוחק לאמר דכוונת רש"י דליכא מאן דפליג אתרווייהו. וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה וה"מ מגואי מתחת ע"כ, ע' פר"ח סי' ל"ה סקי"ז.
רש"י ד"ה אפילו. ובתשובת הבבלים מצאתי כן כו' ע"ב וכן בתשובות מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתס"ו ובהגהות מיימונית פי"ד סי' ל' מה' אישות ובתוס' ר' יהודא חסיד ותוס' הרא"ש לברכות דכ"ה ע"ב, בכולם קראו אותם תשובת הבבליים, אולם בשטמ"ק כאן גריס ברש"י, תשובת הגאונים הבבליים ע"ש, וגרסא זו מתאמת עם לשון רש"י בבכורות דמ"ט ע"ב, וע' ברש"י ס"פ שבועת העדות.
בא"ד אבל לא שמעתי ואין הדבר נראה הואיל ולא קיימא בדרא דידהו יתרת היא כו' ע"כ, ע' במעשה הגאונים סי' צ"ב ובס' האשכול ח"ג ר"ס כ' ובתמים דעים להראב"ד סי' ק"נ ובש"ך סי' ל"ה סקי"ז.
תוד"ה ואי לאו. דאפילו יש הפסק ביניהם כחוט השערה טרפה כו', ע' בס' הארוך מש"ך סי' ל"ז.
בא"ד דוקא בועות שיש בהן מוגלא אבל צמחים קשין אפילו סמיכי כשרה ע"כ, וכ"כ בהגהות אשרי וע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ע"ח.
תוד"ה כל, היינו היכא דגדולה הרבה כו', ע' ש"ך סי' ל"ה סק"ט.
בא"ד פי' בקונטרס דכי משתכחן תרתי דטרפה כו' ורבינו אפרים אומר דעל אחת לא היה אומר כל הני עיזי ברייתא כו'. ע' ראב"ן סי' רל"ט ובתשובת הרשב"א סי' קס"א ובמשפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה הנספחים לתשובת הגאונים ובס' האשכול ח"ג סי' כ' ובתמים דעים להראב"ד סי' י"ט ובת' הרא"ש כלל כ' סי' ל"א ובס' התרומה ה' טרפות סי' י"ב וברוקח סי' שפ"א ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' ח' ובס' המכריע חי"ד ה' טרפות סי' י"ב ובט"ז סי' ל"ה סק"ד ובפלתי שם סק"ב ובת' חיים שאל סי' ט"ו וסי' י"ז.
בא"ד ונראה דאין ראיה מבהמות שלנו דשמא חלוקות משלהם כו'. וכ"כ הרא"ש וע' בתרומת הדשן סי' רע"א.