אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף יד.
במשנה השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והנה האחרונים הקשו ממשנתנו לרבא דס"ל ריש תמורה דכ"מ דארל"ת אעל"מ אמאי שחיטתו כשרה: ותירצו דהכא איסורא דיומא קגרים. או עפמש"כ המהרי"ט ח"א סי, ס"ט דהאיסור לא יתוקן ועמש"כ בזה הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' קכ"ט וסי' קע"ד והחו"ד סי' א' סי"א ובנה"מ סי' ר"ח ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ט' וחאה"ע סי' קכ"ט ובבאר יצחק חי"ד סי' א'.
והנה מקור סברת איסורא דיומא קגרים הוא בט"ז חו"מ סי' ר"ח ע"ש ולעד"נ דהתוס' לא ס"ל הכי מדהקשו בתמורה ד"ד ע"ב לרבא דס"ל אעל"מ שוחט את הפסח על החמץ לפסול ותירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר וע' פסחים דס"ג ע"א תוד"ה השוחט ובשעה"מ פ"א מה' ק"פ, והשתא אי נימא דבאיסורא דיומא קגרים לא אמר רבא דלא מהני, א"כ מה מקום לקושית התוס' מאיסור שחיטת פסח עה"ח, הרי התם הוא איסורא דיומא, דוקא בי"ד בין הערבים כדתנן בפסחים דס"ג ע"א ובמועד לשמו פטור כו'. וע' זבחים די"א ע"א רש"י ד"ה אם בשאר ומש"כ בחידושי שם. ובלשון התוס' בתמורה ובפסחים משמע, דלהכי איצטריך קרא בירושלמי להכשיר בדיעבד פסח שנשחט עה"ח, דאל"ה הוה אמינא דמשום איסורא דלכתחלה לא אהני גם בדיעבד כשיטתיה דרבא, ולדעת הט"ז ל"ל בירושלמי קרא להכשיר, הלא רק איסורא דיומא גרים דוקא בי"ד בין הערבים ובזה לא איירי רבא כנ"ל, וע' מה שהארכתי בחידושי בסוגיא תמורה שם בס"ד.
ובכלל מאי נ"מ אם הרכבת הזמן גורם האיסור, הרי עכ"פ רמי רחמנא איסורא דשחיטה בשבת, ומאן מפיס דפלוגתא דאביי ורבא היא דוקא באיסור מצד עצמו ולא באיסור מצד הזמן. או בשאר תערובת איסור במלאכת היתר כמו שוחט אותו ואת בנו דשחיטתו כשרה כדהקשה בנה"מ סי ר"ח ע"ש. הרי אפ"ל נהי דבעיקר המעשה ליכא ריעותא אמנם עכ"פ בהצטרפות הזמן הקפידה תורה ואמרה לא תיעבד הכי, ומדוע נימא דבזה לא פליגי אביי ורבא. וע' בס' דבר משה ה' נדרים סי' ל"ז ובאור שמח ה' גירושין פ"א הי"ז.
אמנם עצם ההרכבה ממשנתנו דהשוחט בשבת להא דאעל"מ בלתי מובנת לע"ד. דלהקשות הלכתא אהלכתא לא שייך. דהא הרמב"ם גופיה הוא כסותר א"ע בפסקיו אי עביד מהני או לא, ומה מאד האריך הגרע"א בת' סי' קכ"ט לבאר, דלהרמב"ם גופיה ספוקי מספקא ליה אי הלכה בזה כאביי או כרבא ועמש"כ בחידושי לתמורה שם, ובע"כ דכל קושיתם היא לרבא דס"ל ל"מ איך יפרנס הא דתנן הכא דשחיטתו בשבת כשרה. ובזה ודאי יש לחלק, דהא מתניתין אוקמינן לקמן דט"ו צ"א דאיירי בשוגג, והכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה וכן הבין הרמב"ם ספ"א מה שחיטה, וכ' שם הה"מ דלענין מזיד נחלקו המפרשים וע' בשו"ע ונו"כ סי' י"א ה"ב וע' בראב"ן סי' רי"א ובמעשה הגאונים ה' יין נסך סי' פ"ח הרי דעכ"פ משנתנו איירי רק בשוגג לכו"ע, ופלוגתא דאביי ורבא בתמורה היא רק במזיד. ובשוגג לא איירו כלל דכל חד יהיב טעמא אמאי לקי, ולא משכחת מלקות בשוגג דהא בעי התראה, ולא שייך נמי טעמא דעבר אמימרא דרחמנא כיון דהיה שוגג בפעולתו. ולדעת הפוסקים דשחט במזיד בשבת נמי שחיטתו כשרה, ג"כ ליכא להקשות דלא נודע לנו דעתם לדינא בתמורה שם, ואולי ס"ל לפוסקים אלו כאביי דבכל התורה נמי מהני כנ"ל, וע' בשעה"מ פ"ג הי"ט מגירושין.
שם א"ר הונא דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודא היא הי ר' יהודא כו' ע"כ, והנה לפ"מ דאוקמינן לקמן דט"ו ע"א דמשנתנו איירי בשוגג, וכן נקטו הרמב"ם ספ"א מה' שחיטה ובשו"ע סי י"א ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך, א"כ יל"ד מהא דתניא בתוספתא שבת פ"ג השוחט בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת ע"ש, ולפ"ז מאי חידשו רב הונא וחייא בר רב משמיה דרב הרי הוא כן בהדיא בתוספתא דאסורה באכילה ליומא, ואיך נסבין חבריא לאמר ר' יהודא היא הלא בסנהדרין דפ"ו ע"א אמרינן סתם תוספתא ר' נחמיה. ואי משום דסמיך שם לברייתא דהמבשל בשבת ושם ס"ל לר"י בשוגג יאכל למ"ש, משמע דאיהו קאמרה נמי להאי דינא דשוחט בשבת לאסרה באכילה ליומא, א"כ אמאי טרחו בש"ס כולי האי להביא ממקורים שונים לדר"י עד שבא רב אשי וקאמר ר' יהודא דמבשל היא וצע"ק, וע' בה"ג ה' שחיטת חולין.
שם מחתכין את הדילועין לפני הבהמה כו' ע' שאילתות ר"פ בשלח ובבעל המאור ומלחמות פ"ב דביצה ובר"ן שם רפ"ג ובמרדכי שם פ"א רמז תרמ"ב.
שם א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים כו', אביי לטעמיה דאיהו דייק בביצה ד"ו מהאי מתניתין גופה דמחתכין את הדילועין כו'. דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים.
שם הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת כו' ע"כ, משמע דאי הוה ס"ל דבהמה בחייה לאכילה עומדת, אז הוו ס"ל לתרווייהו דהכא מעיקרא מוכן לאדם, וקשה לפ"מ דפירש"י דהכנה דהכא היא כשקדש היום. א"כ מה מקום לאמר דאז היתה מוכנת לאדם. הרי בביה"ש עכ"פ לכתחלה אסור לשוחטה דשמא הוא שבת, וע' ביצה ד"ו ע"ב תוד"ה השתא.
שם עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כו' והוא ג"כ כעין דאמרינן בביצה ד"ו ע"ב. דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה, וע' בחידושי ח"ס שם ובמש"כ בחידושי לעיל ד"ח ע"א.
שם והא ל"ל לר"י ברירה מנלן אי נימא מדתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' הנה לפ"מ דהכא קיימינן אליבא דאביי, ואיהו מחלק בגיטין דכ"ה ע"א בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים שפיר מייתי הכא מהלוקח יין מבין הכותים. דהך ברירה חשיב שם תולה בדעת עצמו והאי דהכא דנשחטה הובררה דלאכילה עומדת הוא ג"כ תולה בדעת עצמו. אמנם יל"ד איך הביא בתר הכי בסוגיין מדתני איו. הרי התם תלוי בדעת החכם, וע' ביצה דל"ח ע"א תוד"ה ואמר ובמראה הפנים לירושלמי מע"ש ספ"ב ובביאור הגר"א לאו"ח סי' תי"ג ובשעה"מ ה' עירובין וביד היך פ"ג ה"ד מה' גירושין.
שם הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין כו', ע' קידושין דכ"ו ע"ב תוד"ה מעשה ובחידושי מהרי"ט ומקנה שם.
שם ד"ר מאיר ר' יהודא ור' יוסי ור"ש אוסרין. ע' בת' הגרע"א ס"ס קפ"א.
רש"י ד"ה את הדילועין התלושין עכ"ל ולא ביאר אי מיירי כשנתלשו מן המחובר בשבת כפי' ר"ת, או בנתלשו מע"ש וקמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא ומשום חסרון הביאור בכוונת רש"י ז"ל לא הביאו התוס' לפירושו בד"ה מחתכין. וע"ל דט"ו ע"ב רש"י ותוד"ה כגון שקצץ.
רש"י ד"ה הלוקח יין מבין הכותים לאשמעינן דכותים חשודין על התרומה כו' ע"כ, לכאורה י"ל דאשמעינן נמי בזה דמפרישין אפילו מתרומה טמאה דהא כותים הם טמאים ואפ"ה צריך להפריש תרומה גדולה כדהוכיח מזה בכפתור ופרח רפי"ח.
בא"ד ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית ע"כ, וכ"כ התוס' בגיטין דכ"ה ע"א ובכ"מ. וע' ר"ש דמאי פ"ז מ"ד.
רש"י ד"ה אומר שני לוגין. אם אין לו כלים להפריש או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש ע"כ, וכן פירש"י בסוכה דכ"ג ע"ב ובשילהי מעילה, אמנם בעירובין דל"ו ע"ב ובגיטין דכ"ה ע"א וביומא דנ"ה ע"ב פירש"י דאין לו כלים ולא הזכיר של ע"ש כלל. ובב"ק דס"ט ע"ב פירש"י בע"ש ביה"ש ושייר להא דאין לו כלים ע"ש ובאמת בתוספתא דמאי פ"ח תניא בהדיא הלוקח יין מבין הכותים בערב שבת ושכח ולא הפריש כו' ע"ש, ולפ"ז יל"ד כיון דבתוספתא מבואר האי דינא דאיירי בע"ש, מנ"ל לרש"י להוסיף הא דאין לו כלים, ולהקדים נמי לזה אהא דע"ש דקתני בתוספתא ודלמא דוקא בהאי גוונא התירו, ועי' סוכה דכ"ג ע'"ב תוד"ה שני, ומדוע סתר רש"י ז"ל א"ע בפירושו כנ"ל וצ"ע כעת.
והנה הקצוה"ח בסי' ס"א יצא לדון בדבר החדש, דהא דקאמר ר"מ בשני לוגין שאני עתיד להפריש דמהני ברירה, משום דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלב'"ל, ובתרומה מצי להפריש דשלב"ל כדאמר ביבמות דצ"ג, והשתא אם יכול להפריש דשלב"ל מכש"כ שני לוגין שאני עתיד להפריש שבאו לעולם אלא שעתה אינו מבורר ועתיד לברר דמהני והא דמשמע בש"ס בשני לוגין שאני עתיד להפריש צריך ברירה היינו לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, ומשו"ה שני לוגין שאינו מבורר עכשיו ועתיד להפריש הוי כמו דשלב"ל אבל לר"מ ודאי מהני ע"ש וכבר דחה לדבריו בת' בית אפרים חי"ד סי' ע' עפ"מ דיש לחלק בין דשלב"ל דחלות קנינו הוא לכשיבא לעולם לברירה דהכא דחל מיד והוברר הדבר למפרע שהרי מיחל ושותה מיד וע"כ שהתרומה חלה מיד וע"ש בת' בית אפרים סי' ע"ד מה שהקצוה"ח ז"ל גופיה השיב על דבריו.
ולע"ד ממקומו הוא מוכרע לפ"מ שפירש"י דהאי דינא נשנית כשהיתה חשיכה בליל שבת ולא היה שהות להפריש או שאין לו כלים כנ"ל, ואם מטעמא דדשלב"ל אתינן עלה הרי בכל הימים יוכל לעשות כן ואפילו לא היה ע"ש והיו לו כלים דלא גרע מדשלב"ל.
ועוד לפ"מ דרש"י פי' בסוגיין. דבמה שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש פועל לב' דברים לברר שזו היא התרומה ושזה לא שתה אלא חולין. ואי משום לתא דדשלב"ל היה פועל רק לעשות התרומה, אבל להורות דזה לא שתה אלא חולין. לזה בהכרח צריכינן לטעמא דברירה אפילו לאחר שהתרומה נקנית במקומה מטעם דשלב"ל. כיון דהיו בכלי אחד. ובע"כ שהברירה בירר את החולין למה ששתה, וע' באבני מלואים סי' מ"א סק"ב.
רש"י ד"ה ומיחל המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא כו'. והנה התוס' ביומא דנ"ו ע"א ובכ"מ הקשו על פירש"י הרי צריך קביעת מקום. וע' קידושין דכ"ו ע"ב תוד"ה מעשה ובריטב"א לסוכה דכ"ה ובתוס' הרי"ד לירושלמי מע"ש פ"ה ה"ד.
רש"י ד"ה אוסרין אלמא לר"י ל"ל ברירה וחייש שמא תרומה שתה, ע' בדו"ח להגרע"א מערכה ד' ובעונג יו"ט חא"ח סי' ל"ג.
תוד"ה השוחט בשבת כו' אפילו במזיד בעי לאוקמי תימא אי במזיד האיך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כו' ע"כ, נלע"ד דהתוס' נשמרו בדבריהם מתירוץ הרשב"א ז"ל בחידושיו. דלאוקימתת הש"ס דמשנתנו איירי בשוגג ולהכי לאו מומר הוא ע"ש, ומשו"ה הניחו התוס' ליסוד קושיתם וכתבו, אפילו במזיד בעי לאוקמי' וא"כ סובב קושיתם עכ"פ על הס"ד, ובקצוה"ח סי' נ"ב כ' ומוקי לה בגמ' אפי' במזיד וצ"ע.
אכן קשה אמאי לא הביאו להא דתניא בתוספתא שבת פ"ג. השוחט בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל, ולפ"ז מה מקום לאמר דהא דקתני במשנתנו השוחט בשבת שחיטתו כשרה קאי על מזיד. הרי במזיד תניא בהדיא לא יאכל ומכש"כ דתקשה מהתוספתא על החלטתם בתירוצם דבפעם אחת לא חשיב מומר. וכ"כ ביש"ש סי' ז' דשוחט בשבת שחיטתו כשרה אפילו במזיד, וע' בשו"ע ומפרשים סי' י"א ס"ב ובס' האשכול ח"ג סי' ז' ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' א' ובש"ך וט"ז סי' י"א ס"ב ובפלתי שם ובח"ס חי"ד סי' י"ד ובעונג יו"ט חי"ד סי' נ"ד ומש"כ בחידושי לעיל ולקמן בסמוך.
בא"ד ועוי"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר כו' ע"כ, אמנם דעת הרמב"ם דבשחיטת מזיד בשבת שחיטתו פסולה אפילו בפעם הראשון. והסביר טעמו בפיה"מ דבשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ע"ש ונפלאתי על הקצוה"ח בסי' נ"ב שכ' דהרמב"ם והתוס' סברי דנעשה פסול מתחלת שחיטה ע"ש. ולפ"מ שהוא לפנינו רק הרמב"ם סובר כן. אבל התוס' סבר דבפעם אחת לא חשיב מומר ולפ"ד גם הגמר של השחיטה הראשונה לא משוי ליה כמומר וע"ל דכ"ט ע"ב תוד"ה כגון ובמש"כ בחידושי שם וע' במל"מ פ"ג ה"ז משגגות ובש"ק לירושלמי סנהדרין ספ"ח ובהגהות לס' נחלת יעקב מהגאון בעל נה"מ בחידושיו לפסחים דע"ג, וע' בס' האשכול ח"ג סי' ג' ובכפתור ופרח פל"א ובמהרי"ק שרש ק"ס ובמהרשד"ם חי"ד סי' קט"ו ובחידושי הגרע"א ליו"ד סי' ב' ס"ה ובביאור הגר"א שם סקכ"ו ובט"ז שם סי' ד' סק"ה ובחידושי הגרע"א שם ובט"ז שם סי' רנ"א סק"א ובש"ך סק"ג ובפר"ח לאה"ע סי' קכ"ג סק"ב ובנה"מ ר"ס נ"ב ובטעם המלך פ"ה מה' גניבה ובנוב"י מ"ת חאה"ע סי' קל"ב ובדו"ח להגרע"א מערכה ג' ובעונג יו"ט סי' ס"א.
תוד"ה אמר תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו כו' ע"כ, ולולא דבריהם היה נלע'"ד דאז היה חייא בר רב צעיר לימים. ואח"כ נתגדל בתורה הרבה עד דאמר ר"ה משמיה כעין מש"כ לעיל די"ג ע"א בחידושי ע"ד התוד"ה בעא, וע' בלב אריה.
תוד"ה ונסבין, א"נ בלא מליחה נמי שריא באומצא כו', ע' פסחים דע"ד ע"א תוד"ה האי ובפר"ח סי ס"ז סקי"ב ובפלתי סי' ע"ה סק"א ובשעה'"מ פ"ג ה"ד מה' יו"ט ובפ"ו ממ"א.
בא"ד דדם האברים שלא פירש מותר וכן אור"ת כו', ע"ל דקי"א ע'"א תוד"ה וחתוכיה ובפלתי סי' ס"ט סק"א ובת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד ר"ס ע"ו.
בא"ד אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי ע"כ, וכ"ה גרסת התוס' לקמן דקי"ב ע"א ד"ה ה"מ, אמנם לפנינו הגרסא במנחות דכ"א ע"א אמר אביי. וכן העתיקו התוס' בפסחים דע"ד ע"א, ומאי דסיימו התוס' בדבריהם הכא ולא גרסינן וכן לצלי, הוא לאפוקי מגרסת רבינו גרשם כדהביאו התוס' במנחות שם ובתמים דעים להראב"ד סי' י"ד כתב וז"ל אמר אביי וכן לצלי ובנסחי דידן אמר אביי וכן לקדירה ע"ש, וע' שבת דקכ"ח ע"א תוד"ה דחזי ובביצה די"א ע"א תוד"ה ושוין ובראב"ן סי' י"ז וסי' קכ"א ובס' האשכול ח"ג סי' כ"א וסי' כ"ז ובת' הרא"ש כלל כ' סי' כ"ה ובס' יראים סי' קמ"ו ובביאור הגר"א ליו"ד סי' ע"ו סקי"א וסק"ג ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' כ"ג.
תוד"ה מחתכין. ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואים אותן כו', ע' בת' מהר"ח אור זרוע סי' ע"ב ובחידושי הרשב"א בסוגיין ולביצה ד"ב ובשבלי הלקט סי' רמ"ח ובביאור הגר"א לאו"ח סי' שכ"ד סק"ז וסק"ח ובחידושי ח"ס לביצה ד"כ.