אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף יא:
אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, ע' כ"מ ולח"מ ומל"מ בפ"ה הי"ח מעבודת יוה"כ ובסוף ס' גבורת ארי ליומא מהגאון ר' אשר בהגאון שאגת אריה בתשובתו להגאון בעל אור חדש ז"ל. ובת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' ט"ו ובמש"כ בחידושי למנחות דצ"ב ע"א.
שם רב מרי אמר אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר ורוב בעילות אחר הבעל והנה בירושלמי קידושין פ"ד ה"י קאמר מנין שהורגין על החזקות ר' שמואל בריה דר' יוסי בי ר' בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר בריא הוא שזה הוא אביו והלא חזקה היא שהוא אביו ואת אמר הורגין אף הכא הורגין. והקשה שם בש"ק דילמא התם היינו טעמא דאיכא נמי רובא, דרוב בעילות אחר הבעל כדאמרינן בסוגיין. אבל בחזקה דליכא רובא מנלן דהורגין ונשאר בקושיא. ולעד"נ בפשוטו דמי לא עסקינן נמי באביו ואמו כאלו שבאו ממדינת הים והחזיקו א"ע באיש ואשתו דעל חזקה זו הורגין כדאמרינן בקידושין ד"פ ע"א מעשה רב, באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום ע"ש ולפ"ז האי רובא דרוב בעילות אחר הבעל דאמרינן ביה הוא נמי מכח החזקה, ואח"ז מצאתי סברא זו להגאון ר' יעקב ז"ל מליסא בת' חמדת שלמה חאה"ע סי י"א וע"ש בסי' כ"ד. ואפשר כוונת הש"ק להקשות דכי היכי דמספקינן בירושלמי להרוג אשה בשביל שהיא רק מוחזקת לאשת איש, כמ"כ במכה אביו שאין אנו יודעין לאביו ואמו אלא מכח חזקה ג"כ לא יהיה נהרג, ולא קטלינו ליה רק היכא דידעינן לאביו ואמו שנשאו זל"ז בפנינו, ואז איכא גביה חזקת האב כדאמר בירושלמי ורוב בעילות אחר הבעל כדאמרינן הכא, וע' מהרי"ק סי' פ"ז וביו"ד סי' רמ"א ס"ז ובביאור הגר"א שם סק"ט ובש"ש שמעתא ד' פ"ח.
אכן האמת יורה דרכו דאין לחלק בזה וכ מש"כ הרמב"ם בפ"א ה"כ מאיסורי ביאה, דמקלל ומכה אביו הוא רק מכח חזקה, והרב המגיד הראה מקורו מהירושלמי וע' בחלקת מחוקק וב"ש סי' י"ט, אמנם גם בתו"כ ר"פ אמור קראו לאביו חזקה, וכן אמרינן בבבלי נזיר דמ"ט ע"א דאי כתב אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא. ובע"כ דלאו תרי מילי נינהו ו רק חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בעילות אחר הבעל ורוב תינוקות אינם מתחלפין, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"י ודי"א, ורוב כזה גם אביי גופיה צריך להחזיק כדכתב בבכור שור לקידושין ד"פ וע' בבית מאיר סי' י"ט, ועפ"ז אין מקום לקושית הש"ק דבמכה אביו איכא רובא וחזקה ביחד, דלפמש"כ החזקה אתיא נמי מכח רובא ודבר אחד הוא, כדמשמע דעת התו"כ הבבלי והירושלמי כנ"ל, וע' בתשובות הרשב"א סי' כ"ז וסי' תרל"ה ובשעה"מ פ"ט מה' טומאת מת.
וראיתי בס' זר זהב על ס' המכריע חא"ח ס"ס י"ג שהק'. הלא בפקו"נ אין הולכין אחה"ר כדאמרינן ביומא דפ"ד ע"ב. וא"כ הו"ל למיחש שמא לאו בנו הוא' וקרא כתיב ושפטו והצילו, ותירץ מכיון דאתחזקו אב ובנו בפנינו כו' לכן אזלינן בת"ר ע"ש, ולכאורה לפי תירוצו צריכינן הכא לחזקה בהדי רובא ובש"ס משמע דרק מטעם רובא קטלינן ליה גם בזולת חזקה, ועוד לפי דבריו תקשה מהא דיליף מהורג את הנפש או מעד"ז דילמא טרפה הוא. ושם לא שייך חזקה דאב ובנו. והשתא כיון דאין הולכין בפקו"נ אחה"ר א"כ הו"ל למיחש דלמא טרפה הוא דקרא כתיב ושפטו והצילו, וע' בקונטרס הספיקות להקצוה"ח כלל ע' סק"ב.
אולם לדעתי אין הפירוש ביומא שם, דבפקו"נ בטלה לה דין רובא בכה"ת, רק לפ"מ דשמואל יליף שם מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם דפקו"נ דוחה את השבת. וע"ש דפ"ה ע"א תוד"ה ולפקח ושם ע"ב רש"י ד"ה דשמואל, דגם ספק פקו"נ דוחה את השבת. ומשו"ה מפקחין את הגל אע"ג דרובא עכו"ם הוו התם. וספק אם יש שם ישראל. והתם דל מינה ספיקא דרובא עכו"ם דאיכא בגל, עכ"פ יש שם ספק ישראל ועל ספק פקו"נ מחללין את השבת משא"כ במכה אביו, הורג את הנפש, או עדים זוממין דרחמנא חייבינהו מותה, ובמקום דכתיב והצילו כתיב ג"כ ושפטו, ועדים מעידין בו שהכה את אביו, או הרג את הנפש וזה ודאי א"כ איך נניח ודאי זה ונאחז בספק דילמא לאו אביו הוא. באופן דעכ"פ מקור דין רובא הוא דאורייתא ורוב בעילות אחר הבעל ומה ענין זה לסתם פקו"נ דניתנה שבת לדחות אצלו בכל מלאכות שבתורה ועל כל ספק הצלה וע' בת' חיים שאל סי' ס"ז.
שם ממאי דילמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים והנה מקושית הש"ס משמע דס"ל דלא אזיל בתר רובא ודוקא במכה אביו כזה אז הוא בר מיתה אבל בסתם אביו אם מכה אותו פטור. ובזה יל"ד הלא זהו ודאי דרוב נשים בעולם אינן מתעברות דוקא כשחבושות בבית האסורין עם בעליהן, ואלו הויין רק מיעוטא דמיעוטא, והשתא לפי סברת המקשה היה צריך קרא לפרש. דדוקא במכה אב כזה מות יומת, בכדי דלא נטעה לאמר דקרא קאי על סתם אביו ואמו דמציאותם הוא רובא דרובא ומדלא פרט קרא מזה גופיה מוכח, דקרא איירי בסתם אב ואם ודאזלינן בתר רובא, ומשום דרוב אבות ואמהות בעולם אינם חבושים בבית האסורים. לכן לא פירש הכתוב וסמיך ארובא, ול"ד נמי להא דאמרינן בעלמא שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דהתם ליכא דרכא אחרינא משא"כ הכא דרב מרי הורה טעם חיוב דמכה אביו משום דאזלינן בת"ר, המסכים עם השכל והנסיון, ואז, נוכל לפרש את הכתוב ג"כ בפשוטו דאיירי בסתם אביו, והמקשה בא להקשות, באופן שיצטרך לאוקים קרא דחיוב מיתה למכה אביו. שהוא דוקא כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים. והוא בגוונא דאפשר להוכיח מקושיתו גופיה להיפוך דאזלינן בת"ר כנ"ל. וע' בתשובות הרשב"א סי' תת"ב.
כן יש לעיין בביאור הגר"א לאה"ע סי' ד' סעיף כ"ו, שהביא מסוגיין להך דהתם, ובאמת הכא הלא יש לו חזקת אב, דמשו"ה אנו באים להורגו ע"פ דין התורה ומכה אביו וגו' דאל"ה הו"ל דין חובל בחבירו דחייב בחמשה דברים כדתנן ר"פ החובל רק משום דבמקום דכתיב ושפטו העדה כתיב והצילו העדה. לכן פריך הש"ס ודילמא לאו אביו הוא כדי להצילו מקטלא משא"כ באה"ע שם איירי בפנויה שנתעברה וילדה כו' וע"ש בסעיף כ"ט, ואפ"ל דכוונתו לדון במכש"כ, דהכא יש לו חזקת בן, והוריו יעידו שהוא כן ואפ"ה אינו מועיל עדותם עד דאיצטריך לן לדון מטעם רובא. מכש"כ התם דע"פ עדותם צריכים ג"כ להחזיקו בבנם אלא דלפ"ז קשיא על כל הוכחת הש"ס מינה דאזלינן בת"ר, דילמא גבי מכה אביו אזלינן בת"ר משום דאית ליה חזקה בהדי רוב ואמרינן סמוך חזקה לרובא ונשאר מיעוטא דמיעוטא. וע"ל דפ"ו ע"א תוד"ה מ"ט, משא"כ בעלמא היכא דליכא חזקה בהדי רובא מנלן דאזלינן בת"ר, וע' בביאור הגר"א לאה"ע סי' מ"ה סק"ח ובסי' קנ"ו סקכ"ט וברדב"ז ח"ג סי' תקכ"ו.
שם אפ"ה אין אפוטרופוס לעריות. והנה לפ"מ דכל הענין איירי בדאורייתא גם זה מן התורה הוא, ונלע"ד מקורו עפ"מ דאמרינן ביבמות דנ"ד ע"ב דערות אחות אביך לא תגלה וערות אחות אמך לא תגלה תרווייהו צריכי דאי כתב רחמנא באחות אב שכן יש לה חייס אבל אחות אם אימא לא ואי כתב רחמנא באחות אם שכן ודאית אבל אחות אב אימא לא צריכא, הרי בהדיא דאחות אב לא נקראת ודאית, ובע"כ משום דאין אפוטרופוס כו' ולפ"ז צ"ל דהני תנאי בכתובות די"ג ע"ב ובנדה ד"ל ע"ב דלא ס"ל הכי, הוא רק בגוונא דמבואר התם, אכן בכלל כולהו ס"ל דאין אפוטרופוס לעריות, ולהכי אתי קרא אליבא דכו"ע אכן לגרסת הילקוט ויקרא רמז תמ"ז, קסבר אין אפוטרופוס כו', משמע דתנאי פליגי בזה, ורב מרי [ושם הגרסא רב דימי] ס"ל כהאי תנא ע"ש.
ואילה"ק לרב מרי דס"ל דמשום דאזלינן בת"ר מחזקינן ליה לאביו ודאי, קרא דערות אחות אביך לא תגלה ל"ל, הא בלא"ה היא ודאית כאחות אם, די"ל דאיצטריך קרא משום המיעוט, דעכ"פ בשבילו ספק נקרא כדכתב השטמ"ק בשם הרא"ש ז"ל בב"מ ד"ו ע"ב, וגלי קרא דאפ"ה חייב עליה כמו על אחות אם דלית בה ספק כלל כנלע"ד. וע' בח"ס חאה"ע ח"א סי' ע"ו ובח"ב ס"ס קע"ה.
שם רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא טריפה הוא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר, וקשה הרי בפ"ב ה"ח מה' רוצח כ' הרמב"ם וז"ל וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג עד שיוודע בודאי שזה טריפה ע"ש. משמע דמטעם חזקה אתי עלה וחזקתו זו מתחלת משיצא מכלל נפל, דמאז הוא בחזקת בר קיימא וההורגו נהרג עליו כמש"כ שם ה"ו, והא דתנן בנדה דמ"ד ע"א דהורג תינוק בן יום אחד חייב, הוא בדקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע"ש אבל כשיצא מכלל נפל אז הוה חזקתו מדאורייתא. דבשבת דקל"ה ע"ב תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה ופירש"י וז"ל מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ע"ש. [ומהא דכייל בברייתא שם שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, משמע דגבול השמונת ימים בבהמה הוא ממש כמו השלשים יום באדם, ומזה יל"ד קצת ע"ד התוס' לעיל בד"ה אתיא מפרה אדומה שכתבו דכל חזקה שלא נתבררה כו' לא אזלינן בתרה ע"ש, הרי מברייתא דשבת משמע דלחזקה ובירור נחשבת מדאורייתא מיום השמיני והלאה] עכ"פ כיון דבאדם חזקה נקראת א"כ מנא ליה לרב כהנא להוכיח מהורג את הנפש דלא חיישינן דילמא טריפה הוא משום דאזלינן בת"ר, דילמא הוא משום דמחזקינן ליה בחזקת שלם, וכבר ילפינן חזקה מקרא בפ"ע וכדהקשו התוס' והרשב"א לעיל גבי פרה, ועמש"כ בחידושי שם.
ולולא דברי הראשונים ז"ל אמינא. דאע"ג דפלוגתא היא לקמן ר"פ א"ט אי טריפה חיה, ואיכא מאן דס"ל דטריפה אינה עלולה לחיות. אכן בזה הכל מודים דחיה עלולה תמיד להיות טריפה, להיות כל בעל חי עומד תחת יד הטבע של מזג האויר בקור וחום וכל הרוחות והסבות המתהפכות להביאו תמיד לשינוי וכליון, [דוגמא להא דפרדיסא בב"מ דע"ג ע"א דחייש שמואל לתיוהא, ופירשו התוס' שם דס"ד ע"א דהחשש היא מברד קרח וגשמים המפסידים ע"ש] וכדתני אבא בנימן בברכות ד"ו ע"א אילמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין כו' וע"ז נוסד שיר של פגעים וי"א שיר של נגעים כדאמרינן בשבועות דט"ו ע"ב. ולכן חזקת התמדת הבריאות. גרוע הרבה יותר מחזקת הגוף העשויה להשתנות דילפינן לעיל ד"י ע"ב. דהתם היא חזקה הנבנית על יסוד הטבע עכ"פ, משא"כ חזקת שלימות הבעלי חיים שהיא רק מהנהגת הבוי"ת המשגיח על ברואיו, לולא ראינו בעינינו שרוב הברואים הם בהתמדת בריאותם, אז לא היה מקום כלל לחזקה זו. ומזה גופה מוכח דאזלינן בת"ר, ומש"כ הרמב"ם וכל אדם בחזקת שלם, כוונתו ג"כ על החזקה דאתיא מכח רובא, והוא אחרי דילפינן בסוגיין דאזלינן בת"ר כנלע"ד.
שם וכ"ת דבדקינן ליה הא קא מינוול, מכאן משמע דניוול המת הוא איסור דאורייתא. ונ"מ להא דאמרינן בב"ב דקנ"ד ע"א דר"ע אמר להם אי אתם רשאים לנוולו, דכוונתו משום סרך איסור דאורייתא. ומאי דקאמר בתר הכי וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, דכה"ג אשכחן בספ"ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד ע"ש, ואין לך ביזוי המת גדול מקריעת הכרס, רק משום הצלת נפש הולד מתירין איסור ניוול המת וחלול שבת כאחד, וה"נ דכוותיה.
שם רבינא אמר אתיא מעד"ז דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וגו' וליחוש דילמא הך דאסהידו בה טריפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר כו', וקשה לפ"מ דרב כהנא חייש לעיל דילמא הוה ההרוג טריפה. והתוס' הקשו דילמא הרוצח הוא טריפה וטריפה שהרג את הנפש פטור ע"ש. וא"כ י"ל דבאמת לא אזלינן בת"ר רק משום שההורג וההרוג והעדים. כולם הם בחד ספק טריפה לכן גזרה תורה דכל ספק טריפה במעשה רצח, נשפוט כאלו הם ודאי בריאים, אחרי דהוא ספק השקול לכולם, ודין טריפה שהרג וכדומה הוא רק בודאי טריפה וכעין דעת ר"ט ור"ע במכות ד"ז ע"א דאמרי שהיו שואלים לעדים, ראיתם טריפה הרג שלם הרג וע' ברמב"ם פ"ב ה"ח מה' רוצח. אבל בספק טריפה לא נחשבו לספק כלל, כיון דהספק הוא לכל אחד מהם, וגם סברת דעדות שאי אתה יכול להזימה היא ג"כ בודאי טריפה, דשייך לאמר בהו דגברא קטילא בעי למיקטל, אבל בספק טריפה דדיינינן ליה כבריא, אין מקום לחשבו לגברא קטילא וצ"ע כעת.
שם לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. עמש"כ בחידושי לכריתות ד"ד ע"א
שם רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"ת דילמא קרע ליה לעורו ובדק לסימנין דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב י"ל כו' ע"כ, ולולא דבריו היה נלע"ד דאף אם נימא דבקריעת העור היה אפשר לבדוק כל צדדי הסימנין מנקב, אמנם לפ"מ דמסקינן בשבת דקכ"ח ע"ב דצער בע"ח דאורייתא וע' באו"ח סי' ש"ה סי"ח ובחו"מ סי' ער"ב ס"ט בהג"ה ובת' חו"י סי' קצ"א א"כ אם יקרע עורו לבדיקת הסימנין יעבור על איסור דאורייתא דצעב"ח, ובהא דוזבחת כאשר צויתיך לא נצטוה משה רק על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כדאמרינן לקמן דכ"ח ע"א ואילו היה נצטוה על בדיקת הסימנין קודם השחיטה, אז היה נצטוה גם על קריעת העור, להתירו מאיסור הכללי של צבע"ח כנ"ל, ולדברי התוס' לקמן דכ"ח בד"ה אתא בסה"ד, בלא"ה מתורץ קושית הרשב"א ע"ש.
והנה במהרש"א הקשה לרב אשי דפשיטא ליה הכא דלא אמרינן במקום נקב קא שחיט משום דאזלינן בת"ר, הרי לעיל ד"ט גבי בא זאב ונטל בני מעיים מי חיישינן שמא במקום נקב נקב ופשיט ליה רב אשי מהך דצלוחית, אמאי לא פשיט ליה דכמו דלא חיישינן הכא שמא במקום נקב שחיט משום דאזלינן בת"ר ה"נ לא ניחוש שמא במקום נקב נקב וע"ש מה שתירץ. ולע"ד בלתי מובן קושיתו הרי שם השיב רב הונא דלא חיישינן שמא במקום נקב נקב ורב אשי לפ"מ דס"ל הכא, ודאי קיבלה לתשובה זו. אמנם בתר הכי דרבי אבא איתיביה לר"ה מצפור המנקר בתאנה ואיהו שני ליה מי קא מדמית איסורא לסכנתא כו', הביא אז רב אשי לראיה מהא דצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא ע"ש וע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ג ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו'.
שם אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא כו' וא"ל ודילמא היכא דאפשר אפשר כו'. וכ' המהרש"א במהדורא בתרא וז"ל יל"ד להאי לישנא מאי קשיא ליה לרב כהנא אדרב אשי תקשי ליה הכי לנפשיה דמייתי מהורג נפש ע"ש ולעד"נ לפמש"כ התוס' לקמן דקל"ב ע"א ובקידושין ד"ח ע"א דתרי רב כהנא היו ע"ש וממקומו הוא מוכרע דהא רב אשי ורבינא היו סוף הוראה, כדאמר בהפועלים דפ"ו ע"א וע"ש בפירש"י ובהקדמת הרמב"ם, ואילו רב כהנא מת בימי ר' יוחנן כדאמרינן בהגוזל בתרא דקי"ז ע"א. וזה היה בימי האמוראים הראשונים וע' כתובות ד"ח ע"א תוד"ה רב, ובע"כ שרב כהנא הראשון הביא הראיה מהורג את הנפש, ורב אשי אסף כל דברי האמוראים וביניהם גם דברי רב כהנא, והציע לפני רב כהנא האחרון. ואיהו דחה כל הראיות מטעם דילמא היכא דאפשר אפשר, וכ"מ בפי' רש"י שכתב והנך כולהו משום דלא אפשר הוא.
שם לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכל בשרא כו', ע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' שט"ז סק"ה ובכו"פ קונטרס בית הספק ושם בקונטרס הספקות.
תוד"ה כגון ועוד הו"מ למידק ודילמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת ע"כ, ולולא דברי התוס' היה נלע"ד עפ"מ דאחז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כה"ג שימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, וע' ברכות דכ"ט ע"א וברש"י בראשית ל"א מ"ב. ולזאת לולא דחזינן רוב הצדיקים מתולדותם שעומדים בתומתם לא היינו יכולים להעמיד שום אדם על חזקת צדקתו, ומכש"כ בפרט זה. דחז"ל העידו בב"ב דקס"ה ע"א רוב בגזל ומיעוט בעריות. ולפ"ז נמצא דגם חזקת צדקת זו. אתיא מכח רובא כנ"ל, וע' יד המלך פ"ו מה' ממרים ובבאר יצחק חי"ד סי' ט"ז ובנחלת דוד סי' כ"ו ובעונג יו"ט סי' ק"מ.
תוד"ה וכי תימא, הא מ"מ הו"ל התראת ספק אי לא אזלינן בת"ר ושמא קסבר דשמה התראה עכ"ל ויל"ד אם אפשר לאוקים לדרב כהנא אליבא דיחידאי. א"כ נוכל לאמר דס"ל כר' יוסי בר"י דחבר א"צ התראה, ומיירי הכא בחבר כדאוקמינן בסנהדרין דמ"א ע"א ובכ"מ.
אמנם גם עצם קושית התוס' בלתי מובן לע"ד, לפמש"כ התוס' ביבמות ד"פ ע"א. דלא נקרא הת"ס רק היכא דהספק כשהוא לעצמו לא יתברר לעולם, כמו הכה זה וחזר והכה זה במכות דט"ז. דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו. משא"כ אם חסרון הידיעה היה לנו רק לשעתו ולעתיד יתגלה כמו סריס לכשיגדיל. זה לא נקרא הת"ס ע"ש, [וסברת התוס' מבוארת בש"ס סנהדרין דע"ז ע"ב גבי זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב כו' מהו דתימא הת"ס היא מי יימר דהדרא קמ"ל ע"ש, הרי בהדיא כיון דבתכונת הזריקה כשיצתה מידו, היתה מוכנת מצד הטבע להרוג את זה, לכן לא נחשבת חסרון ידיעתו לעשות את ההתראה בשעתה להתראת ספק] והשתא לפי מאי דקאמר בסוגיין וכי תימא דבדקינן ליה. הרי יש אפשרות להבדיקה לגלות למפרע אם לא היה טריפה, וחסרון הידיעה לשעתו היה רק ממנו. אמנם עצם הדבר תתברר בתר הכי ע"י הבדיקה שהיה בריא, כמו ביבמות שם גבי סריס, ואיך קראו התוס' הכא הת"ס וצ"ע, וע' בת' חמדת שלמה חאה"ע סי' י"ב ובחידושי הגרע"א לכתובות דט"ו ובבאר יצחק חאה"ע סי' י"ח.
תוד"ה ליחוש, ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג כו', ע' מכות ד"ז ע"א תוד"ה דילמא מא ובכ"מ פ"ב ה"ח מה' רוצח וביד המלך פט"ז ה"ד מה' סנהדרין.
בא"ד וי"ל דר"ע לטעמיה דחיישינן למיעוטא כו', ע' בתוס' בכורות דכ"א ע"א ובמש"כ בחידושי שם.
בא"ד ותירץ ר"ת דכיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזו מיתה הוא נהרג לא אזלינן בת"ר, ע' בש"ק לירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ה ובשער המשפט סי' ק"א סק"ב ובעונג יו"ט חא"ח סי' ד'.
תוד"ה ודילמא, וא"ת דחובשין אותו י"ב חודש ואם יחיה לאו טריפה הוא כו' ע"כ, יל"ד מדוע לא נשתמשו בקושיתם דהכא לתרץ כן על קושיתם לעיל בתוד"ה וכ"ת, במשה"ק דילמא הרוצח הוא טריפה, וי"ל דסמכו על תירוצם הכא דשמא קסבר טריפה חיה, אמנם לשיטת ר"ת לקמן דמ"ב ע"ב ובזבחים דקט"ז ע"א, דאדם אית ליה מזלא ויכול לחיות, אפילו במה דטריפה דבהמה אינה חיה, בלא"ה אינה מועלת חבישה די"ב חודש לרוצח ולעדים זוממין ע"ש, וע' פלתי סי' מ"ד סק"ח ובסי' נ"ז סק"ח וסק"י ובתומים ס"ז סק"ז.
תוד"ה לר"מ, מדקאמר לר"מ ול"ק היכא אכלינן כו' ע' בת' מהרי"ק שורש ק"ע וקע"א ובש"ש שמעתא ו' פט"ז ובת' חיים שאל סי' ע"ג ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א.
בא"ד אדרבה העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה כו', ע' אבני מלואים סי' ד' ס"ק י"ז ובבאר יצחק חא"ח סי' כ"ד.
בא"ד שלא יבא להקל בערוה כו' דקיי"ל הלכה כדברי המקיל באבל ואסרו כמ"כ בבהמה כו', ע' ברי"ף לשבת פי"ט בברייתא דרשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם כו', ובטו"א לר"ה ד"ז ע"א ובת' הגרע"א סי' קכ"א ובח"ס חי"ד סי' ט"ז וסי' שכ"ד ובחאה"ע ח"ב סי' קע"ה.