אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף יא.
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא. והנה רש"י פירש דאיידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקיט נמי הא, והמפרשים הביאו בשם הר"ן בחמש שיטות. דהש"ס קאי אהא דר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת והיינו מטעם רובא. ובראש יוסף הקשה אמאי לא פירש"י כדמפרש הר"ן.
ולולא דבריהם היה נלע"ד עפ"מ שהסברתי למעלה, דבהא דקאמר לעיל מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה קאי רק על החזקה החלושה שבחזקות, היינו חזקת הגוף ועלול להשתנות. אבל ישנן עוד שני מיני חזקות למעלה מהך חזקה ע"ש, ועפ"ז י"ל דבתר דאיירי בחזקה זו בע"כ צריך לבאר גם החזקות האחרות. והנה חזקה דאתיא מכח הטבע שהיא העליונה שבחזקות, עליה א"צ להביא קרא דסברא הוא כמש"כ לעיל. אמנם חזקה מציעתא והיא דאתיא מכח רובא הלא צריך לבאר, כמו הא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת, דלא נתבררה עוד חזקתה רק משום דרוב בהמות כשרות הן ורוב מצויין א"ש מומחין הן, כן בהא דאמרינן בנזיר דמ"ט ע"א גבי כהן גדול דאינו מסמא לאביו משום דחזקה בעלמא היא, וכ"ה בתו"כ ר"ם אמור דאביו הוא רק חזקה ובירושלמי קידושין פ"ד ה"י קאמר נמי דמות יומת דמכה אביו הוא רק מטעם חזקה שהוא אביו: והרמב"ם פ"א ה"כ מאיסורי ביאה נמשך אחר לשון הירושלמי בזה, ובודאי דלא פליגי אהא דבסוגיין דלהלן, דדין מכה אביו הוא מטעם רובא דרוב בעילות אחר הבעל אלא דהבבלי והירושלמי לדבר אחד נתכוונו דהיא חזקה דאתיא מכח רובא ומי לא עסקינן נמי באיש ואשה שבאו ממדינת הים והחזיקו א"ע באיש ואשתו, ולפ"ז הא דרוב בעילות אחר הבעל אתא נמי מכח חזקה ולכן אחרי שנתבאר מקודם מקור החזקה דחזקת הגוף העלול להשתנות קאמר נמי מנא הא מילתא דרובא באופן דנשמע מינה גם חזקה זו. ואפשר לכוון כן גם בלשון רש"י דכ' איידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא ע"כ, ולכאורה אמאי ל"ק נקט נמי רובא. ולהכי י"ל דכוונתו במאי דקאמר נקט נמי הא, לכלול בדבריו גם חזקה זו דאתיא מכח רובא. משום דאיירי במנא הא מילתא דחזקה, וכן הר"ן דמפרש דקאי הכא אהא דנשחטה בחזקת היתר עומדת כונתו נמי לחזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן ולכן אמר מנא הא מלתא דרובא, דנשמע גם חזקת היתר הבאה מכחה, וע' בת' מקום שמואל סי' פ"ו ובת' הגרע"א סי' קכ"א ובח"ס חאה"ע ח"א סי' מ"א ובח"ב סי' ק"ג.
ועפ"ד שפיר הקשו התוס' דכל דין רובא יחד עם החזקה הבאה ממנה, א"צ לחפש עליהם שום מקור, כיון דאמרינן זיל בתר חזקה והיא החזקה החלושה דחזקת הגוף העלול להשתנות. כש"כ בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף. וכמו היא כן חזקתה הבאה ממנה עדיפא מחזקת הגוף דילפינן מקרא דויצא הכהן מן הבית כו'. ותירצו דלרב אחא בר יעקב בעי דקאמר אהאי ילפותא, ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו הרי דלית ליה חזקה מקרא כנ"ל.
שם מנלן דכתיב אחרי רבים להטות פי' ואצל מוני המצות נחשב נמי מקרא זה למ"ע בין התרי"ג מצות וע' בס' חרדים פ"ד.
שם מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, במשה"ק המרדכי בסוגיין הרי הסנהדרין קבועין בלשכת הגזית. קבוע כמחצה ע"מ דמי ואיך שייך בהו רובא. ע' מהרי"ק שורש ק"ע וקע"א ובפר"ח ליו"ד סי' ק"י סקי"ג ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ב סי' ל' וברוקח סי' תס"ז ובת' מהרשד"ם סוף חא"ח ובח"ס חא"ח סי' קע"ח ובמש"כ בחידושי לבכורות ד"כ ע"ב.
שם רובא דאיתא קמן כו' לא קמבע"ל כי קמבע"ל רובא דליתא קמן. ע' ר"ן ע"ז ר"פ כל הצלמים ובת' מהרי"ט ח"א סי' ס"ח וביד המלך פ"ט מה' אישות ופט"ו הכ"ה ממ"א ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' קמ"ז ובנחל יצחק סי' ל"ח ובמש"כ בחידושי לבכורות רפ"ג.
שם כגון ט' חנויות וסנהדרין כו' ע' בנוב"י מ"ת חי"ד סי' נ"ד ובחאה"ע סי' מ"ב ובח"ס חח"מ סי' קט"ז:
שם א"ר אלעזר אתיא מראשה של עולה [כ"ה גרסת התוס' דכ"ז ע'"א] דא"ק ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר ממאי דלמא דפלי ליה ובדק ליה כו' וקשה דר"א אייתי ראיה מדבר שהוא אליבא דהלכתא והש"ס דחי ראייתו מדבר שאינו במציאות דבאמת לא פלי ליה ולא בדק ליה. כדתנן בזבחים דפ"ה ע"ב דראשה של עולה מקטירין עם צמרו ושער שבזקנו ובתמיד דל"א ע"א תנן חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו. וכתבו שם המפרש הרא"ש והראב"ד דנתנו אותו כמו שהוא דאינו בהפשט וניתוח וכ"כ רש"י לקמן דכ"ז ע"א וכמ"כ יל"ד לקמן בשבירת עצם בפסח ובחלבו האליה ודדחי בש"ס מדברים שהם נגד המציאות וצ"ע כעת, וע' בתשב"ץ ח"א סי' ס"ז ובחוות דעת בקונטרס בית הספק ובפר"ח סי' ל"א סק"ו ובחידושי ח"ס לביצה דכ"ה ע"א ובעונג יו"ט חא"ח סי' מ"ד.
שם ונתח אותה לנתחיה אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. ולכאורה הא מבע"ל האי אותה למעוטי הפשט ונתוח מעולה שנפסלה קודם ההפשט, דאז שורפה בעורה. כדדרשינן בזבחים דפ"ה ע"א ונתח אותה אמר רחמנא אותה כשרה ולא פסולה, ואפשר משום דתרי קראי כתיבי בר"פ ויקרא חד בבן בקר וחד בבן צאן. ומסתברא דהאי דבן בקר אתא להא דבסוגיין, דשם כתוב ונתח אותה לנתחיה, ופירש"י שם אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, וממילא נדרש קרא דבן צאן למעט פסולה, ונ"מ דצריכינן לשבש הגרסא בזבחים, דהתם נמי גרסינן ונתח אותה כמו הכא ומזה ממעט כשרה ולא פסולה, ואילו בעולת צאן כתיב ונתח אותו לנתחיו, ולפמש"כ נצטרך לגרס שם ונתח אותו אמר רחמנא כשר ולא פסול, ומלשון התו"כ בלתי מוכרע דבשני מקומות הביאו שתי הדרשות ביחד ע"ש וצ"ע וע' בשעה"מ ס"ה ק"פ וביד המלך פ"ח מה' לולב ובת' חו"י סי' קי"א
שם וניחוש שמא ניקב קרוב של מוח כו' וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט, ולכאורה אמאי איצטרך קרא למעוטי חששות כאלו, הלא אפילו ר"מ דחייש למיעוטא הוא ג"כ רק מדרבנן כמש"כ התוס' לקמן די"ב ע"ב ד"ה פסח, ומכש"כ נקב בקרום של מוח או במקום שחיטה, דלא הוי אפילו מיעוטא דמיעוטא ובזה גם ר"מ לא חייש כמש"כ התוס' לקמן דפ"ו ע"א בד"ה מ"ט, די"ל כמש"כ הח"ס חי"ד סי' כ"ד דכל החחשות בטרפיות חד הוא ולמיעוט אחד יחשב כו' ע"ש.
שם מר בריה דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא כו' והנה בזבחים דס"ה ע"ב אמר ראב"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל ופריך אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה"נ כו'. וכ' התוס' שם דמכל לאוין שבתורה לא ק"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הכא דמסברא הו"א דחייב להבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דא"צ להבדיל קאמר ע"ש, וע"פ סוגיא שלפנינו הקשה בצ"ק לזבחים שם. וז"ל שמעתי שיש מקשים לפ"ז מנ"ל דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו דא"צ קאמר דס"ד דצריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח משו"ה אתא קרא לאשמעינן דא"צ דאזלינן בתר רובא ומנ"ל דללאו קאתי, ומסיק אבל אחר העיון קושיא זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בי וע"כ ללאו אתי ע"ש והגאון ר"י בכרך ז"ל בחידושיו לזבחים שנדפסו שילהי מנחות דחה לדבריו. עפ"מ דאמרינן בפסחים דפ"ה ע"א דקרא דפ"ש קאי על עצם שי"ב מוח. ועליו הלא אנו דנין דילמא הכוונה של ועצם לא תשברו בו דא"צ ולא ללאו אתי [ומובן כוונתו דמעצם לא תשברו דפ"ר ודאי אין מקום להקשות, דאיהו איירי בעצם שא"ב מוח א"כ אין סברא לאמר דנבדוק בשביל קרום של מוח, וע' בזבחים דצ"ז ע"ב תוד-"ה ואחד] וכ' הוא ז"ל דלק"מ דהא אמרינן בפסחים דפ"ד ע"א בו בכשר ולא בפסול א"כ מוכח דכוונת הפסוק ללאו כו' ובשעה"מ פ"י מה' ק"פ הביא קושיא זו בשם הגאון ר"א ברוידא ז"ל, ותירץ בשמו ג"כ בפשיטות גמורה דקרא דבו בכשר ולא בפסול מורה דקרא לאזהרה אתא ע"ש.
ותירוצם בלתי מובן כלל, דהא לדידן אסור באמת להבדיל בחטאת העוף כסתימת המשנה דזבחים דס"ד ע"ב ואינו מבדיל, ואם הבדיל פסל ולוקה כמש"כ הרמב"ם בפ"ז ה"ו ממעה"ק, ולדידן כמו דקרא לא יבדיל אתא לאיסור. כמ"כ קרא דועצם לא תשברו בו הוא ג"כ לאיסור, וכל הקושיא היא אליבא דראב"ש דקאמר שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, איהו מוכרח לפרש ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל ולפ"ז מאי הועילו בתירוצם הרי כל הדרשה דבו בכשר ולא בפסול דאמרינן שם בפסחים, כן דרשת בו בפסח ולא בקדשים הנדרש במכילתא פ' בא. הוא רק אם נפרש קרא דועצם לא תשברו בו בתורת איסור. אז שייך לאמר דאיסור זה ממועט בקדשים או בקרבן פסח פסול משא"כ לראב"ש דס"ל דלא יבדיל א"צ להבדיל וה"נ א"צ לשבור, לדידיה לא יבא קרא דבו למעט מאיסור, לפ"מ דס"ל לגרמיה דליכא איסור כלל. רק ועצם לא תשברו בו לראות אם ניקב קרוב של מוח.
ולא עוד אלא שאם אתה אומר דראב"ש ס"ל דועצם לא תשברו בו הוא להורות דאין צריך אז בע"כ דמשכחת בזה לדידיה גם מצוה, כיון דיפרש דא"צ רק מפני בדיקת המוח, משום דבלא"ה כשרה דאזלינן בת"ר. משמע בהדיא ברור דאם רוצה יכול לשבור העצם ומכש"כ במקום מצוה, והשתא כמו דלדידן נמנין על מוח שבראש משום דאפשר בלא שבירת עצם כדתניא בפסחים דפ"ד ע"ב כן לראב"ש נמנין גם על מוח שבקולית, דלדידיה ליכא במציאות איסורא דשבירת עצם. וממילא איכא גביה עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דכולל גם מוח העצמות וע' זבחים דצ"ז ע"ב רש"י ד"ה ניתי עשה ולידחי ובתוד"ה ואחד, ולפ"ז תצמח פלוגתא רחוקה כזו. דלכו"ע שבירת עצם בפסח הוא לאו ולוקה, ולראב"ש היא מצוה.
אמנם לפ"מ דבכל דברי הגאונים הנ"ל ז"ל לא ראיתי שום רמז דקושיתם תסובב דוקא לראב"ש, לכן אפ"ל דאם באמת רק לראב"ש היתה שיטה מיוחדה כזו, דהיכא דאיכא סברא להיפוך אז נוכל לפרש תיבת לא בתוה"ק דא"צ, לפ"ז אפשר דיפרש גם קרא דועצם לא תשברו בו דאינו צריך לשוברו, ועפ"ז יחלוק באמת על כל דרשות חז"ל לדינא שנתיסדו על האיסור, ומאי קא קשיא להו. אמנם דעת הגאונים ז"ל משמע, דלא יתכן דראב"ש יסלול דרך לעצמו למידרש תיבת לא הכתוב בתורה באופן דא"צ, במקום דכל חכמי ישראל יבינו אותו בתוה"ק בדרך איסור ללאו ולמלקות. ובע"כ דאפשרות הפירוש דא"צ, היה מקובל לכל חכמי דורו דראב"ש, וזהו מאי דקאמר שמעתי בחטאת העוף שמבדילין. היינו ששמע מרבותיו. ובהכרח היה להם לפרש דמאי לא יבדיל א"צ להבדיל, וכיון דאפשרות פירוש זה הוא לכו"ע. לכן הקשו המפרשים הנ"ל ג"כ אליבא דכו"ע. ועפ"ז שפיר תירצו דדרשת בו בכשר ולא בפסול המקובלת לכו"ע, מורה דשבירת עצם בפסח היא בדרך איסור.
ואם בדרך זה נלך אמינא אנא דלע"ד אינו צריך להיות נאיד מכשר לפסול, רק ממקומו הוא מוכרע דאין התחלה לקושיא זו. דאיך נאמר דמצד הסברא הו"א דצריך לשבור העצם. בכדי להכשיר הבהמה מנקיבת קרום של מוח, הרי דין שבירת עצם בפסח מקובל לכו"ע דהוא אפילו לאחר זמן אכילתו כדאמרינן בפסחים דפ"ג ע"א ולשון הרמב"ם רפ"י מק"פ או ששבר אחר כמה ימים ה"ז לוקה ע"ש. ומה תועיל אז שבירת העצם להכשר הבהמה מנקיבת קרום של מוח לאכלה בליל י"ד, ועוד דשיעור שבירת עצם בפסח היא כפגימת חגירת צפורן כדאמרינן לקמן די"ז ע"ב, ומה יוכל לבדוק בפגימה זו אם ניקב קרום של מוח, הרי בהדיא דלפי המקובל אצלנו דין שבירת עצם בפסח לאיסור, אין מקום לקושיא זו. ולהקשות אליבא דראב"ש לגרמיה ולאמר דאם איהו יפרש כן יחלוק על כל דיני לשבירת עצם בפסח ג"כ אין סברא כמש"כ למעלה.
ואחרי כל אלה אף אם בדרך רחוק היה מקום לאמר דראב"ש ס"ל כן, מ"מ נראה דלק"מ, דבשלמא מר בריה דרבינא דבעי להביא ראיה מקרא דועצם לא תשברו בו דלא חיישינן למיעוטא דטריפה, איהו היה כמוכרח למצוא טריפה כזו שעומדת אחורי העצם. וא"א לראותה אם לא ישבור העצם, לכן נקט ניקב קרום של מוח, משא"כ אם נימא דתוה"ק הקילה עלינו לבלי נצטרך לחפש בתר ריעותא דטריפה מדוע תזהירנו שלא לחפש אחרי נקב בקרום של מוח דוקא. הלא שבעים מיני טריפות בבהמה כדחשבינהו הרמב"ם בפ"י ה"ט מה' שחיטה ורוב הריעותות אינן מוקפות בשום עצם, ואפילו תחת סוג נקובה יש כ"ו טרפיות כמש"כ הכ"מ שם. ורוב הנקובות הן בלי עצם ואם באמת היה לנו מקום לאמר דתוה"ק הזהירה שלא לחפש אחרי נקיבת קרום של מוח, אז אדרבה היה מוכח לאידך גיסא דבתר שאר טרפות מוכרחים אנו לבדוק ואע"ג דרוב בהמות כשרות הן ומיעוטן הן טרפות ולפ"ז הרי היתה מזה הראיה להיפוך דלא אזלינן בתר רובא, ואיך יוכל להקשות מהא דבסוגיין דס"ל דאזלינן בתר רובא מהוכחה דהאי קרא גופיה, וע' בנוגע לסוגיא זו מש"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך דף ק"ב ע"ב ובר"ן לקידושין דל"ט ובתשובותיו סי' נ"א ובס' יראים סי' תט"ו ובפר"ח ליו"ד סי' ק"י כללי ס"ס ובש"ש שמעתא א' ובכו"פ קונטרס הספקות ובשעה"מ פ"ט מה' טומאת מת.
שם ר"נ בר יצחק אמר אתיא מאליה כו' וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר וכי תימא דמתתאי פסיק לה לעומת העצה אמר רחמנא מקום שהכליות יועצות כו' ע"כ, והנה הרמב"ם פ"א הי"ח ממעשה הקרבנות כ' וז"ל ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות שנאמר לעומת העצה יסירנה וכ' שם הכ"מ דמשמע ליה להרמב"ם כן מהתו"כ ע"ש, ובאמת לשון התו"כ שם מוקשה מאד גם כשהוא לעצמו וע"ש במפרשים. ואדרבה הראב"ד בפירושו להתו"כ הבין שם דחוליא אחת קאמר. והרמב"ם הרי כתב עם החוליות ע"ש.
ולעד"נ ברור דמקור הרמב"ם הוא מהא דבסוגיין, דקאמר שא"א לאמר דמתתאי פסיק ליה היינו סמוך לזנב, אלא לעומת העצה מקום שהכליות יועצות, והוא שמתחיל לחבר אל האליה גם חוליות השדרה שכנגד הכליות, וזו היא כל הראיה בש"ס דאזלינן בת"ר מדלא חיישינן שמא נפסקה חוט השדרה. הרי בהדיא דגם חוליות השדרה מוכרחות להיות מצורפות אל האליה בלי בדיקה בחוט, וכמו בפסק ההלכה כן בהבנת פירוש לעומת העצה שנדחקו בזה מפרשי התורה, כולם מורים שהרמב"ם הבין כן מהא דבסוגיין. ועם דברי ר"נ בר יצחק דהכא מבואר נמי כוונת התוספתא בחולין פ"ט ע"ש.
שם וכי תימא דמתתאי פסיק לה כו'. ע' באר יצחק חי"ד סי' ו' ובבית דוד סי' י"א.
שם רב ששת בריה דרב אידי אמר אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה תיהוי וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר וכ"ת מאי נ"מ הא אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. והנה בירושלמי סוטה פ"ט ה"ה יליף לפסול טרפה בעגלה ערופה מהא דכפרה כתיב בה כקדשים, והרמב"ם רפ"י מה' רוצח נמשך ג"כ אחר לשון הירושלמי ע"ש בכ"מ, ולכאורה אמאי לא ילפי מקרא דהערופה כשהיא שלמה תיהוי כדאמרינן הכא, ולהיפוך יל"ד בסוגיין אמאי איצטריך ליה למילף לכתחלה מקרא דהערופה מה דבאמת איצטריך ליה לדרשות אחרות כמשה"ק התוס' ועמש"כ בחידושי שם. ואיצטריך לאמר נמי בתר הכי וכ"ת מאי נ"מ ולתרץ מהא דאמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ולא בנה יסוד הקושיא לכתחלה אהא דטריפה פסולה משום דכפרה כתיב בה כקדשים, והשתא ליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאזלינן בת"ר.
וי"ל דאי תלה לכתחלה דין עגלה ערופה בקדשים הו"א דדינו כקדשים דיש אפשרות גביה להמצא טרפה אחר שחיטה, וע' ברמב"ם פ"ב הי"א מאיסורי מזבח, וה"נ עריפתה זו היא שחיטתה וע"ל דפ"ב ע"א תוד"ה עגלה, ולה"ק דבעגלה ערופה ליתא במציאות בדיקה מטריפות בתר עריפתה, משום דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה תיהוי, הרי דבשעת עריפה צריכה להיות שלמה. ועפ"ז קשה ליחוש דילמא טריפה היא ובע"כ משום דאזלינן בת"ר, אלא דהש"ס פריך מאי נ"מ אם היא טרפה הא לאו קרבן היא ועלה משני כפרה כתיב בה כקדשים, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.
שם רבה בר רב שילה אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר, ולכאורה לפ"מ דמומין בעגלה כשרה כדתנן בסוטה דמ"ה ע"ב. ובפרה פסולה, ולפ"ז יש לחלק דלעיל בסמוך דקאמר דגלי קרא הערופה כשהיא שלמה, התם דייק שפיר וליחוש דילמא טרפה היא דבע"כ קאי שלמותה למעט טרפות דהא מומין אין פוסלין בה. משא"כ בפרה דגלי קרא מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה הרי י"ל דקאי אהא דכתיב אשר אין בה מום דלא נימא דקרא קפיד רק על שעת שחיטה קמ"ל דאפילו אם נחתך ממנה אבר קודם שריפה ג"כ פסולה, אבל על טרפות פנימיות בפרה לא קפיד קרא אפילו לא אזלינן בת"ר, דק משום דא"א לבודקה מטרפות משום גזה"כ, דצריכה להיות שלמה גם בשעת שרפה, והא דכתיב תמימה הלא מבואר בספרי תמימה באדמימות, ופירש"י שם דהוא למעט שאם היו בה שתי שערות שחורות שהיא פסולה ע"ש. הרי דתמימה אין תואר לפרה רק תואר לאדומה, וצ"ל דיסוד הראיה היא כדמסיק חטאת קרייה רחמנא ומזה מוכח דטרפות פוסלין בה, ובכ"ז גלי רחמנא ושחט ושרף להורות דמה שחיטתה כשהיא שלמה אף שרפתה כשהיא שלמה, ואחרי דלא נוכל לבודקה מטרפות, בע"כ הא דלא חיישינן דילמא טרפה היא, הטעם דאזלינן בת"ר, וע' תוד"ה חטאת ובע"ז דכ"ג ע"ב תוד"ה אלא ובת' ריב"ש סי' ע"ז וסי' קס"ג ובכו"פ קונטרס בית הספק ובת' הגרע"א ס"ס ק"ז ובמש"כ בחידושי לקמן ד"ל ע"ב.
שם רב אחא בר יעקב אומר אתיא משעיר המשתלח דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים שיהו שניהם שוים וליחוש דילמא חד מינייהו טריפה הוא כו', ויל"ד טובא הרי דין שניהם שוים לא ילפינן כלל מהאי קרא דולקח את שני השעירים, רק מפסוק המוקדם יקח שני שעירי עזים, כמו בספרא שם כן בברייתא דיומא דס"ב ע"ב. ועוד דאין זה לעיכובא דהא ביומא ובתו"כ שם דרשינן מהא דשעיר שעיר ריבה להכשיר אע"פ שאין שניהן שוין ע"ש ואיך נופל להקשות ולהוכיח כל האי דינא דאזלינן בת"ר בפשיטות גמורה מדבר דלא מעכב, ומכש"כ הכא דכל הדברים צריך רק להא דמסיק דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, ולזה אין לו אלא להזכיר עיכובא דשני השעירים ביחד, אבל מה לו להשתוות השעירים לקושיתו.
לכן לולא דמסתפינא הוה אמינא לע"ד, דטעות נפל הכא בגרסת הש"ס, וצ"ל דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים מלמד שהם מעכבים זה את זה וזו היא דרשת התו"כ שם על פסוק זה. ובזה שפיר דייק הש"ס וליחוש דילמא חד מינייהו טרפה הוא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר וכ"ת מאי נפקא לן מינה הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם כו', וע' ש"א סי' ע' ובבאר יצחק חי"ד סי' ב'.
רש"י ד"ה דמתתאי האליה שקורין הנק"ש בלע"ז. ע"ל דנ"ד ע"ב רש"י ד"ה בוקא ובדצ"ג ע"א רש"י ד"ה תרבא ובשבת דקנ"ב ע"א רש"י ד"ה זו קלבוסת.
תוד"ה דקיימי, אלא רוצה לפרש באותו ענין שאף הכהן עצמו היה יכול לידע עכ"ל, ויל"ד ע"פ הנחת התוס' דהיה יכול לאמר כגון שהיה אדם אחד עומד לשם בשעת הסגר וראה שלא חסר ע"ש א"כ סוף סוף אמאי צריך לאוקמי בדקיימי דרא דגברי בכדי שהכהן עצמו היה יכול לידע, הלא אפשר נמי לאותו אדם אחד זה שעמד שם לקרוא מנגד אל הכהן ולאמר לו לא בצר כדקאי קאי. וכגון שהיה ביתו סמוך לשם כדפירש"י לעיל בסמוך ואמאי איצטריך ליה לאוקמי דקרא איירי בגוונא דחיקא דקיימי דרא דגברי וצע"ק.
תוד"ה מנא, וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כש"כ בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ע"כ, והעיר הגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו לש"ס ע"ד התוס' דהכא, מהא דב"ב דצ"ג ע"א דקאמר, סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו כו' אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לת"ק ע"כ ל"ק ת"ק התם אלא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' אחא ע"כ ל"ק ר' אחא התם אלא דאזלינן בתר חזקה דהוא גופיה מוחזק אבל בתר רובא לא אזלינן ע"ש, משמע שהבין דהא דאמרינן בקידושין ד"פ ע"א ובכ"מ רובא וחזקה רובא עדיף, לאו אליבא דד"ה היא דהא אליבא דשמואל אזלינן בתר חזקה ולא בת"ר, אמנם לפ"מ שפירשתי למעלה דחזקה הבאה מכח הטבע עדיפא מרובא שהיא כעין אנן סהדי ע"ש, ולפ"ז י"ל דבב"ב הויא החזקה ממין זה, והתוס' בסוגיין איירי מחזקה החלושה שבחזקות שהיא חזקת הגוף העשויה להשתנות לפ"ז אין מקום לקושיתו כנ"ל, וכן בבית שמואל ר"ס י"ט הביא להא דהתם הא דר"ס קמ"ט. ושם הויא נמי חזקה דאתיא מכח הטבע כנ"ל, וע' בת' מהרי"ט ח"א ס"ס קל"ח ובמהרשד"ם חי"ד סי' ר"א ובנוב"י מ"ת חאה"ע סי' י"ט.
עוד יש לתמוה ע"ד הב"ש שם שהקשה אמש"כ הרמב"ם, דמקלל ומכה אביו הוא מכח חזקה שהוא אביו, והקשה הוא א"כ אמאי לא יליף בש"ס ריש חולין מזה דאזלינן בתר חזקה ע"ש, והנה מלבד מש"כ לעיל דדברי הרמב"ם הנ"ל לקוחים מירושלמי קידושין פ"ד ה"י, וכ"ה בתו"כ ר"פ אמור ובנזיר דמ"ט ע"א, וגם חזקת אב דהתם הכוונה על החזקה דאתיא מכח רובא דרוב בעילות אחר הבעל, ולפ"מ דיליף רובא גם החזקה דאתיא מחמתה כלולה בה, עוד זאת בלתי מובן במאי תהיה עדיפא ליה להב"ש אם ילמד מזה דאזלינן בתר חזקה, ואדרבה התוס' שלפנינו כתבו להיפוך דרובא וחזקה רובא עדיף ואם יש להש"ס מקים למילף רובא החמורה טפי עדיפא ליה מללמוד חזקה הקלה ממנה, ולאמר דכוונתו דלדברי הרמב"ם דאביו הוא חזקה, א"כ למה להש"ס למילף רובא וחזקה משני מקראות בפ"ע, הו"ל למילף ממכה אביו חזקה ורובא ביחד, דלפמש"כ כן הוא האמת דאתי מיניה רובא. ובזה כלולה גם החזקה דאתיא מכח רובא, והא דיליף חזקה מקרא דויצא הכהן מן הבית קאי על חזקה ממין אחר לגמרי. היינו חזקת הגוף העשויה להשתנות כמש"כ למעלה, וחזקה זו צריך למילף, דאי לאו קרא הו"א דלא הויא כלל בגדר חזקה מפני שעשויה להשתנות, קמ"ל דאף היא חזקה נקראת כ"ז שלא חלה עליה ההשתנות וע' ביד המלך פ"א מאסורי ביאה ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ז' ובחמדת שלמה חי"ד סי' כ"ה וסי' כ"ט ובמש"כ בחידושי לקמן ע"ב.
בא"ד ולמאי דמפרש רבנו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא אלא דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בת"ר אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא כו' ע"כ, ולע"ד תמוה טובא הרי פלוגתא דתנאי היא, ואהא דס"ל לרבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף פליג ר"מ בקידושין ד"פ ע"א ובנדה די"ח ע"ב וסבר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ולדברי רבינו חיים ז"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ילפינן מפרה אדומה, מה מקום לר"מ לחלוק אקרא, ומלשון פלוגתתם שם משמע דפליגי בסברא וע' נוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ג ובח"ס חי"ד סי' כ"ה ובחאה"ע ח"א סי' ב'.
ועוד במש"כ דבפרה דאזלינן בת"ר איכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא, ג"כ תמוה דכל חזקה בש"ס היא במקום ספק, וכ"כ רש"י לעיל ד"ט ע"א דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו ע"ש, ובגברא דמזין עליו ליכא שום ספק, רק ודאי גמור דהוא טמא, אלא דדין כזה גזרה תורה. דאי מזין עליו מאפר פרה דחזקת כשרותה היא מדאזלינן בת"ר, נטהר האי גברא, למה שייך זה לענין אחר שהוא בספק. והתורה אמרה דאוקמיניה אחזקה, ויש כנגדה רובא. דנימא רובא עדיף. אע"ג דשניהם מן התורה.
והנה כמו חזקה כן רובא הוא במקום ספק, ובאין מציאות הספק המוקדם אין מקום לאמר דניזל בתר רובא או בתר חזקה, וע"פ יסוד זה סברה גדולה היא לאמר רובא וחזקה רובא עדיף, ולולא דברי רבינו חיים ז"ל הוא דוקא מסברא ולא צריך קרא, דהנה בכל ספק יש בו שני צדדים, ואנו מסופקים עם איזה צד הוא האמת, והשתא אם קרא דחזקה בא להעמידה על חזקתה הקדומה, ונמצא אז דחלק זה הוא המכריע, מ"מ יש מקום לאמר דלפ"מ שהוא ספק השקול, אפשר דהאמת הגמור הוא עם חלק הספק המוכרע, רק לפי האמת המוסכם ע"פ התורה הכריע חלק זה, אכן כנגד חלק המכריע נשאר חלק המוכרע התקיף בחזקתו כמו המכריע, משא"כ אם באנו לחשוב על הספק ואתי קרא דרובא להכריע, הלא לא נשאר כנגדו רק המיעוט.
אמנם כ"ז הוא כשאנו דנין על הרוב כשהוא לעצמו ועל החזקה כשהיא לעצמה, אולם היכא דהרוב והחזקה מנגדים להדדי, בזה שפיר הקשה ר"מ, כיון דאנו מודים דעכ"פ נשאר מיעוט כנגד הרוב. נשתמש באותו מיעוט לסומכו לחזקה להחליש כח הרוב, וזהו מאי דקאמר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא אכן רבנן סברי דבמקום הכרעת הרוב בטל המיעוט במציאותו דלא נוכל אף להסמיכו, והיינו דקאמרי מיעוטא כמאן דליתא דמי. ולא נשאר לנו רק רובא וחזקה. ואז רובא עדיף. ויש בזה עוד מקום עיון בדברי השטמ"ק לב"מ ד"ו מש"כ בשם הרא"ש ז"ל לתרץ קושית התוס' גבי קפץ אחד מן המנויין ובמש"כ המחבר ביו"ד ר"ס ק"ט, וע' בהגהת מרדכי יבמות רמז קכ"ו ובפ' אלמנה ניזונית רמז ש"ח ובתשובות דרשב"א סי' תש"ל ובמהרי"ק שרש ק"ע ובת' ריב"ש סי' שע"ב ובשעה"מ פ"ט מטומאת מת ובחמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ג ובפמ"ג ליו"ד ס"ס קי"א קונטרס רובא וחזקה וברי"ט אלגזי לבכורות דכ"ד ע"א.
בא"ד אלא ילפינן מפרה אדומה כו'. ע' מהרש"א בסוגיין ובת' הגרע"א סי' קצ"ח ובבאר יצחק חי"ד סי' א'.
תוד"ה הערופה כשהיא שלמה לקמן בפרקין דרשינן נמי מהערופה כו' ובסוף פרק כל הבשר כו' ע"כ, הנה דרך התוס' איך להעמיד כל שלשת הילפותות ע' במהרש"א מהר"ם ורש"ש אכן קשה אמאי לא הביאו נמי הא דסוטה דמ"ו ע"ב ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ע"ש, וכ"ה נדרש בספרי שם מהערופה, שצריכים לרחוץ את ידיהם על מקום עריפתה, ולא להניח העגלה על מקום אחר ולרחוץ עליו, רק צריכים לקברה במקומה ושם ירחצו. וע"ש בהתוה"מ וצ"ע כעת.
תוד"ה אתיא מפרה אדומה וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דילמא היינו משום דאוקמיה אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה ע"כ, וראיתי בלב אריה ושאר מפרשים שפירשו כוונת התוס' דהכא איכא רובא וחזקה ביחד, ומנ"ל למילף, היכא דליכא רק רובא, דאל"ה נסתרה קושית התוס' ממש"כ הם גופייהו בד"ה מנא, דרובא וחזקה רובא עדיף כו' ע"ש אולם המעיין בחידושי הרשב"א ז"ל יראה ברור דכוונת הראשונים ז"ל להקשות רק מחזקה ולא מהשתתפות הרוב ע"ש, ולע"ד אפשר דכוונתם דטפי מסתבר לאוקמה על חזקת גופה מלמיזל בדידה בתר רובא דעלמא.
אכן איך שיהיה תקשה אמאי לא הקשו כן מעיקרא גבי עגלה ערופה, דגם היא בת שתי שנים כדפסק הרמב"ם רפ"י מה' רוצח, ואי משום דר"א ס"ל בריש פרה ובספרי דעגלה בת שנתה, הלא בלא"ה עיקר קושיתם היא בפלוגתא, דלמ"ד לקמן ר"פ אלו טריפות דטרפה חיה אין מקום לקושיתם, ובכלל מנא להו דרבה בר רב שילא ס"ל דטריפה אינה חיה דילמא ס"ל טרפה חיה, ובזה יותר מסתבר לאמר דס"ל עגלה בת שתי שנים כדפסקינן לדינא וקשה כנ"ל, וע' בפמ"ג סי' ל' ושם בסי' נ"ז סקמ"ח בשפ"ד ובפר"ח שם סק"ג ובה' פסח סי' תל"ז סק"ב ובפלתי סי' מ"ד סק"ט ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים בסוגיין.
בא"ד ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו ע"כ. כבר כתבתי לעיל בחידושי לתמוה על סברא זו של רבינו חיים ז"ל. הלא כל חזקה היא תולדת הספק כדפירש"י לעיל ד"ט ע"א, והאי גברא טמא בודאי, ובכ"ז גזרה תורה דין כזה דליטהר ע"י אפר פרה. ומאי שייך זה לחזקה דעלמא ע"ש. וע"ע ברי"ט אלגזי לבכורות דכ"ד ע"א ובמחנה אפרים ה' יבום פ"ג ובשעה"מ שם הט"ז ובנוב"י קמא חי"ד סי' נ"ו ובת' הגרע"א סי' קצ"ח ובת' חמדת שלמה חי"ד סי' ג' ובאור שמח פ"א הי"ג מה' שחיטה.
בא"ד וי"ל דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת לא אזלינן בתרה ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ל"ז וסי' פ"ב ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' ר"א ובפתיחת הפמ"ג לסי' ל"ט ובס' הארוך מש"ך סי' פ"א ובברכי יוסף חא"ח סי' תל"ז סק"ב ובשער המשפט סי' צ"ב סק"ח ובש"ש שמעתא ב' פי"ג ובת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' ב' ובח"ב חי"ד סי' כ"ב ובשעה"מ ה' מקואות פ"י כלל ג' ובנוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ט ובדו"ח להגרע"א חלק הכתבים דף ק"ז ע"ב ובבאר יצחק חי"ד סי' ד' וסי' ה'.
בא"ד ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה האחת ונמצאת טרפה שכולם אסורות דאין לי להעמיד פרה אחזקתה ולאמר השתא הוא דנטרפה כו' ע'"כ, ואיני יודע אמאי נקט בגבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה האחת הלא כמ"כ משכ"ל בגבינות שנעשו מחלב בהמה אחת ונמצאת טרפה כמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן והתוס' בנדה ד"ב ע"ב וע' במיוחסות להרמב"ן סי' קנ"א ובתשובות הרשב"א סי' תקי"ח ובס' הפרנס סי' ע"ז ובת' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ו ובס' התרומה סי' ע"ג וברוקח סי' שפ"ו וסי' תס"ד ובש"ך סי' א' סק"ח ובחי' הגרע"א שם.
והנה אע"פ שהתוס' כתבו כן ללמוד הלכה למעשה. מ"מ מחלוקת הראשונים היא, כמובא ברשב"א רא'"ש ור"ן ז"ל. ובשו"ע סי' פ"א פסק המחבר, דאם הוא טרפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה, אמרינן השתא הוא דנטרפה והגבינות מותרות וע"ש בביאור הגר"א ובט"ז סי' צ"ח סק"ו ובפלתי סי' נ' סק"א ובתומים סי' ל"ד סק"ח ובפר"ח כללי ס"ס סקי"ג ובת' פני יהושע חי"ד סי ב', ועל פסק השו"ע הקשה הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז, מפסחים דצ"א ע"א במפקח את הגל ומצאו מח שחייב לעשות פסח שני, ולא אמרינן דמוקמינן אותו בחזקת חי בשעת שחיטת הפסח וכן בכתובות דע"ו ע'"א דעל בעל החמיר להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה, הרי דלא מוקמינן ליה בחזקת חי, והביא נמי מאה"ע סי' י"ז גבי נהרג דלא מוקמינן בחזקת חי. ואמאי התירו הכא הגבינות משום השתא הוא דנטרפה, ולכן כתב דשאני מיתה דכל חי עומד למות והוא מועד לכך בלי ספק ע"כ שפיר אמרינן דודאי כל זמן שאינו מבורר שמת אמרינן עדיין חי הוא אבל כשמבורר שמת אזלא החזקה לענין שנאמר השתא הוא שמת דאדרבה אמרינן דמעיקרא היה מת כיון שעמד לכך עכ"ד, וע"ש בנקוה"כ ובש"ש שמעתא ג' פ"ח איך שדחו לדבריו, וכ"מ דעת הפלתי בסי' ס"ט סי"ג דלא כהט"ז, שכ' בספק בבהמה אימת נשחטה ועי"ז אינו ידוע אם שהה הבשר ג' ימים מעל"ע, דהעמד בהמה בחזקת חיים והשתא הוא דמת ע"ש הרי אע"ג דכבר מתה ומיועדת היתה למיתה ואפ"ה מוקמינן לה בחזקת חיים.
עוד ילה"ר דהנה באליהו רבא סי' של"א הביא בשם תשובת רדב"ז סי' רפ'"ב, בתינוק שנולד בע"ש סמוך לביה"ש וספק אם נולד קודם ביה"ש או בביה"ש, דאין מלין אותו ביום ו', ואין דנין לס'"ס שמא קודם ביה"ש ושמא ביה"ש יום, וכתב באשל אברהם הטעם דאיכא חזקת מעוברת, וכ' הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' מ"ט דלפ"ז נולד דין חדש בנולד בשבת תחלת הלילה ספק שהוא צה"כ ספק שהוא ביה"ש יהיה מותר למולו בשבת מס"ס דמסייע חזקת מעוברת ועמש"כ בחידושיו ליו"ד סי' ט"ו, והנה חזקת מעוברת דתכונת הלידה כרוכה אחריה דמיא ממש לחזקת חיים דתכונת מיתתו כרוך אחריו. ואפ"ה מוקמינן אותה אחזקת מעוברות הקדומה גם אחרי שנולד. וע"פ סברתם בנולד בביה"ש יש עוד לדון טובא בשו"ע סי' רס"ב וסי' רס"ו ובאחרונים שם. וע' בהגהות מיימוני פ"א מה' מילה ובאו"ז ח"ב סי' ק"ב ובמרדכי פ' במה מדליקין רמז רצ"ג ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רי"ט ובת' מהר"ם מרוטנברג סי' ס"ט ובמהר"ם אלשקר סי' צ"ו ובת' הב"ח סי' קנ"ד ובת' מהרי"ל בן חביב ובמהר"ם יפה סי' י"ט ובת' בית יהודא למהר"י עייאש ס"ג ובת' תורת חיים סי' ט"ו ובת' מחנה חיים סי' כ"ד ואין להאריך בזה כי אין פה מקומו.
ואחרי שהוכחתי דעת גאוני קמאי ובתראי דלא כהט"ז, נלע"ד ג"כ לאמר במה שיש להתבונן ביסוד סברת הט"ז, דמשום דאדם מועד אל המיתה לכן אחרי הבירור שמת אזדא חזקת חיים ממנו ואמרינן דמעיקרא היה מת כיון שעמד לכך, נראה מדבריו דכיון דיום המות מתחיל מיום הולדו, לכן נחשבת תכונת מיתתו כשותף בחזקת חיותו אמנם בהכרח נודה דלא יותר משותף, נוסף על זה יש חילוק גדול בין השותפים כל עוד חלקו בחיים. דחזקת חיותו היא בפועל, ותכונת מיתתו היא רק בכח, והשתא כאשר בא לפנינו הספק אם היה חי או מת, הלא הוא אצלנו ככל ספק שנולד, ולפ"מ דילפינן מקרא דאוקי מילתא אחזקיה. בע"כ כשאנו דנין על זמן הספק, הרי יש לנו להעמידו על חזקתו הקדומה בשתי התכונות ביחד, החיים והמות שהיו נטועים בקרבו, אכן באיזה אופן נימא דחזקת תכונת מיתתו שהיתה בו רק בכח, תבטל לגמרי חזקת שותפת חיותו שהיתה אצלו בפועל, וע' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ק"נ ובפתיחה לה' טרפות מהפמ"ג ובת' אבקת רוכל סי' ר"ח ובכו"פ קונטרס בית הספק ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א ובחמדת שלמה חאה"ע סי' ל"ג ובעין יצחק ח"ב סי' מ"ט.
בא"ד דהו"ל ס"ס ספק אינה טרפה ואת"ל טרפה אימא דאח"כ נטרפה, ע' בט"ז סי' פ"א סק"ג ובפר"ח שם סק"ד.
תוד"ה חטאת קרייה רחמנא תימה דלא קאי האי טעמא בריש אין מעמידין דכ"ג כו' ע"כ, לע"ד יש לתמוה על תמיהת התוס', האם רק פסול טריפות בפרה ילפינן מהא דחטאת קרייה רחמנא, הרי גם שלא לשמה פסולה ואין לשרפה בלילה ולפסול בה יוצא דופן אתנן מחיר ושלא רחוץ ידים ורגלים, וכל הני הלכתא גבורתא נשנו ברפ"ד דפרה ובספרי שהביאו התוס' בתר הכי בקצרה ובדרך העברה, ויש בה אפילו מועל אחר מועל כדכתבו התוס' במנחות דנ"א ע"ב, וכולם שמעינן רק מהא דחטאת קרייה רחמנא, והרמב"ם בפ"א ה"ז מפרה אדומה הניח כלל וז"ל כל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה ואע"פ שהיא כקדשי בדה"ב הואיל וקראה הכתוב חטאת וע' ר"ש פרה פ"ב מ"ג ולדברי הראב"ד שם ה"א אין מקדישין אותה ג"כ מחוסר זמן מפני שנקראת חטאת, ואיך עלה ע"ד התוס' להקשות לכתחלה מסוגיא דע"ז, דהתם קאי רק על פסול רביעה כדפירש"י שם בד"ה ה"ג אלא, ולדחות עפ"ז רוב דיני פרה אדומה המעכבים בה וצ"ע כעת.
בא"ד דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת כו', ע' באר יצחק חא"ח ס"ס ט"ו.