אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף י:
הכא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. ע' בת' אבקת רוכל סי' ר"ח.
שם והלכתא כוותיה דר"ה כשלא שיבר בה עצם. ע' בתשובות הרמב"ם סי' קפ"א ובתמים דעים להראב"ד סי' כ"ג ובתרומת הדשן סי' קפ"ז ובנוב"י מ"ת חי"ד סי ד'.
שם אימא בעצם דמפרקת איפגים. ע' בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה ט.
שם הוה עובדא וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא כמאן כר"ה ואפילו בקמייתא לא כר"ח ולבר מקמייתא, והנה א"ל דהמקשן דייק מדקאמר עד תליסר ולא קאמר תליסר ש"מ דכוונתו עד ועד בכלל. והתרצן השיב לו לבר מקמייתא דעד ולא עד בכלל. ונ"מ בזה לפלוגתא דר"ה ור"ח. דז"א דעד ועד בכלל או לא הוה שייך אי נפל הספק על האחרונה ולא כדהכא דהספק הוא בקמייתא ועוד דאפילו הוה קאמר וטרף רב יוסף תליסר חיותא גם אז היה נופל הספק אי בסך הכל הוו תליסר ולכולם טרפינהו, והיינו אפילו בקמייתא או בכללם היו ארביסר, ואיהו טריף רק תליסר, והיינו בר מקמייתא ולפ"ז יל"ד מדוע קאמר באמת עד תליסר ול"ק תליסר. ובראב"ן סי' ר"י גריס עד תריסר.
שם כמאן כר"ה ואפילו בקמייתא ע' פר"ח סי' ק"י סקמ'"ט.
שם רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כמאן כר"ה ולמפסל קמייתא לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא ע' מש"כ הרב המגיד בפ"א הכ"ד מה' שחיטה ובאור שמח שם ובש"ך סי' י"ח סקי"ח, וע' בשאלתות פ' בהעלותך סי' קכ"ה ובתשובות הרשב"א סי' ת"ב ובס' האשכול ח"ג סי' א' ובנחל אשכול שם, ושם סי' ואו ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ב' ובתרומת הדשן סי' קפ"ד ובתשב"ץ ח"ב סי' רנ"ג ובספר הארוך מש"ך סי' י"ח ובמשאת בנימן סי' ל"ח:
שם אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם כו'. וקשה האם בכל שחיטה מוכרח החכם להיות מזומן להשוחט, בכדי לראות אם בדק סכינו יפה, וי"ל דהמקשן סבר כרב חסדא לקמן די"ז ע"ב. דקאמר מניין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם ופירש"י דסכין בדק להם ע"ש, ולפ"ז כל שוחט הי"ל ליקח סכין בדוק מהחכם לשחוט בו, וזהו מאי דפירש"י בקושית המקשן מקרא דושחטתם בזה ואכלתם, אולם התרצן השיב לו לפי המסקנא דהתם דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם וממילא הוא דוקא כשהחכם עומד בעת השחיטה לפניו או כשיקפיד לראות הסכין, אז הוא מחוייב להביא סכינו לבית החכם ולהראותו, אבל בלא"ה נהגו האידנא למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כו', כמבואר בשו"ע סי' י"ח סי"ז. ועמש"כ בחידושי לקמן שם.
והנה זהו רק בנוגע לדינא וכפ"מ שנהגו, אולם במקור הש"ס משמע דרש"י הבין, שלכל שחיטת בהמה צריך להראות סכינו לחכם, דז"ל בביצה דכ"ח ע"ב שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ע"ש וגם בזה החמיר רש"י דאפילו לחכם שכמותו צריך להראות סכינו כמש"כ בפרדס הגדול סי' ר"ו. אולם מצד אחר הקיל בפרדס שם, דהחיוב הוא דוקא אם החכם הוא במקום ששוחט ע"ש.
ובזה מובן שיטת רש"י בביצה שם שפירש טעמא דאסור להראות סכין לחכם ביו"ט משום דמחזי כעובדא דחול דאוושא מילתא שדעתו למכור באיטלז ע"ש. ולכאורה אמאי נאיד מדעת הרי"ף שם בשם הבה"ג. דטעמא דמילתא דחיישינן דילמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי וע"ש במאור ומלחמות ור"ן, אמנם לפמש"כ שיטת רש"י לעצמו מוכרחת שלא לפרש כהבה"ג, כיון דדעת רש"י בפרדס הוא דכל דין להראות סכין לחכם, הוא דוקא אם החכם הוא במקום ששוחט, ממילא אין מקום לגזור דילמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי אמנם מכל הנ"ל נראה דעכ"פ לשיטת רש"י הוא, דאם שני שובי"ם עומדים במקום אחד ושוחטים, החוב על כ"א מהם להראות סכינו לחבירו. כיון דאפילו לחכם שכמותו צריך להראות כנ"ל וכן הנהגנו פה לונדון יצ"ו.
שם עד אחד נאמן באיסורין כו'. ולכאורה אמאי ל"ק אימור דאמרינן עד אחד נ"ב, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאבר מן החי, כמו דמחלקינן בריש גיטין ובר"פ האשה רבה משום דאיתחזק איסורא דאשת איש ע"ש.
והנה התוס' והרשב"א ז"ל שם מחלקים. דבהפרשות תרומה ושחיטה אע"ג דאיתחזק איסורא מ"מ בידו לתקן ע"י עצמו או ע"י שלוחו משא"כ באיסור אשת איש דהתיקון אינו בידו ע"ש. אמנם בהא גופה איכא למידק דא"כ מה להש"ס שם להזכיר כלל חילוק דאיתחזק איסורא. כיון דבאמת חזינן דע"א נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק איסורא דטבל ואבמה"ח, וטפי הי"ל לאמר אתירוצא דע"א נאמן באיסורין. אימור דאמרינן עד אחד נ"ב אלא היכא דבידו לתקן. משא"כ בחזקת איסור אשת איש דלאו סמיא בידו לתקן. וע' ברא"ש פ' הניזקין סי' ח' בי"ד חילוקים שיש בענין זה.
ובלא"ה איכא למידק לפי"מ דמסיק התם ואין דבר שבערוה פחות משנים. מה לו להזכיר כלל איתחזק איסורא, הרי לא הי"ל רק לאמר אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין בשאר איסורין אבל הכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכדהסביר רש"י בסוגיין דגמרינן דבר דבר מממון וע"ש בחידושי הרשב"א ריש גיטין ובתשובותיו סי' שע"ו וסי' תתל"ז ובריב"ש סי' קנ"ה ובפלתי סי' ל"ט סק"ז.
שם מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקיה מילתא אחזקיה א"ר שמואל ב"נ א"ר יונתן א"ק ויצא הכהן מן הבית כו'. ונלע"ד להסביר טעם הילפותא לדין זה מהאי קרא עפ"מ דמרגלא בפומייהו דחכמי הישיבות ומטו בה משמיה דהאי גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל מוואלאזין יצ"ו, דתלתא מיני חזקה הן.
א' חזקה הבאה מכח הטבע, כמו עד תלתין יומין מוקים אינש אנפשיה טפי לא דיבמות דקי"א ע"ב והוא כעין אנן סהדי דהכי איתא וע' בת' הגרע"א סי' קל"ו ובח"ס חח"מ סי' ס"ז. ב) חזקה דאתיא מכח רובא כמו נשחטה בחזקת היתר עומדת, דחזקתה לא נתבררה בשעתה כמש"כ התוס' לקמן די"א ע"א ד"ה אתיא מפרה אדומה ולא נולדה רק מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן ורוב מצויין א"ש מומחין ומוחזקין הן וע' נוב"י קמא חי"ד סי' נ"ז. ג) חזקת הגוף ועשויה להשתנות כמו חזקת בתולה ומקוה שנמדד ונמצא חסר, והיא החלושה שבכולן וכבר האריך בזה בת' נחלת דוד סי' כ"ו ע"ש, וע' בת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' י"ג.
וע"פ האי כללא נראה דהא דקאמר בסוגיין מנא הא מילתא דאמור רבנן דאוקי מילתא אחזקיה קאי רק על החזקה בתראה החלושה, דחזקה דאתיא מכח רובא ל"צ ילפותא לעצמה, כיון דרובא ילפינן לקמן מקראי וממילא כלולה בה החזקה הנולדה ממנה, וע"ל די"א ע"א תוד"ה מנא ומש"כ בחידושי שם בס"ד. וחזקה דאתיא מכח הטבע הרי עדיפא נמי מרובא גופה, דהא לא אלים רוב לאפקועי ממונא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, ואפ"ה נקטינן לדינא הך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו להפקיע ממון כמבואר בחו"מ ר"ס ע"ח, ובע"כ משום דחזקה זו אתיא מכח הטבע והוא בגדר אנן סהדי כנ"ל, ובהכרח דסוגיין קאי על חזקת הגוף העשויה להשתנות. ועפ"ז שפיר מייתי מקרא דנגעי בתים דאיכא בהאי ביתא חזקת הנגע ועשויה להשתנות. וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ודילמא אדנפק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקה, ועפמש"כ עולה הדמיון יפה, מאי דהתוס' הכא ובריש נדה מדמה הא דבסוגיין, לסכין שנמצאת פגומה ולמקוה שנמדד ונמצא הסר, דכולן בני בקתא חדא אינון בחזקת דגוף ועשויין להשתנות כנ"ל, וע' בת' מהרי"ט ח"א סי' מ"א.
ולהיות חזקה זו שאנו דנין עליה החלושה שבחזקות מדוייק ביותר משה"ק התוס' לקמן די"א ע"א, אהא דמנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא כיון דאזלינן בתר חזקה כש"כ בתר רובא דרובא וחזקה דובא עדיף וע' ר"ש נגעים פ"ד מי"א ובתרומת הדשן סי' ר"ז ובמהרי"ק שרש ע"ב ובנוב"י מ"ת חאה"ע ס"ס קכ"ט ובחמדת שלמה סי' ב' ובבאר יצחק חי"ד סי' א' ובנחל יצחק סי' מ"ו ס"ד ובמש"כ בחידושי לעיל ד"ט ע"א.
שם דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא כו', עי' ש"ש שמעתא ז' פ"ב ובנוב"י קמא חי"ד סי' ו' ובבאר יצחק חי"ד סי' י"ח.
שם ועוד אחורי הדלת מאי איכא למימר וכי תימא דפתח ביה כוותא והתנן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. ולכאורה כמו דלא בטל דין הסגר מכל הבתים משום דבבית אפל אין פותחין חלונות. אחרי דבכלל הבתים יש חלונות. כן לא יהיה בטל דין הסגר מכל הבית משום אחורי הדלת, ויהיה לחלק זה של אחורי הדלת דין בית אפל, דאם אין הנגע נראה בו טהור כמש"כ הרמב"ם בפי"ד ה"ה מטומאת צרעת ואפילו באחורי הדלת גופיה נמי לא בטל דין הסגר עכ"פ כשהיה שם חלון, ואף חלון מוגף ג"כ יכול לפותחו לראות את הנגע כדתניא בתוספתא נגעים פ"א, ולפ"ז אדרבא ממקום שהקשה לו מבית אפל אהא דאחורי הדלת, משם גופיה הוא תירוץ על קושיתו אחורי הדלת מאי איכא למימר, דבאמת אם הנגע הוא אחורי הדלת ויש שם חלון או חלון מוגף, שיוכל לפותחו ולראותו, אז עומד הנגע בדין הסגר. ואם אין שם חלון והוא באופן שאין הנגע נראה בו ביציאתו. אז טהור כדין בית אפל וצ"ע כעת.
שם בית אפל אין פותחין בו חלונות כו'. ופירש"י כדכתיב כנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי ע"כ, ולשון התו"כ נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. וכן העתיקו התוס' בנדרים דנ"ו ע"א ובר"ש נגעים פ"ב מ"ג, ולכאורה האי מיעוטא דלי ולא לאורי הוא למעוטי ביום ולא בלילה כדאמרינן במו"ק ד"ח ע"א. וראיתי בהתוה"מ שכ' דתיבת נראה לי משמע שהנפעל נעשה מעצמו מבלי שהכין א"ע לראות ועפ"ד הדלקת הנר ופתיחת החלון שניהם ביחד ממועטים מהאי קרא ע"ש. ודבריו מבוארים ברש"י בסוגיין ד"ה אין פותחין ע"ש, ולפ"ז יל"ד בהא דתניא בתוספתא נגעים פ"א בית האפל וחלונותיו מוגפות מפתחין לאותן חלונות ורואין את נגעו ע"ש, הרי לפ"מ דממועט להם מקרא דנראה לי, שום הכנה אל הראייה, מה לי לפתוח שום נסר בכותל וגג הבית. או חלון מוגף לראות את הנגע, וגם לפתוח חלון מוגף א"צ מעשה אומן כמו להדליק את הנר ועכ"פ הכנה אל הראייה ממועטים וצע"ק, וע' ירושלמי ביצה פ"ג ה"ה.
שם תניא דלא כרב אחא בר יעקב כו' וראב"י כגון דקיימו דרא דגברי כו'. ע' עונג יו"ט חי"ד סי' ס"ו.
שם ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר כו', בנוגע לחילופי הגרסאות והפירושים בסוגיא זו, ע' במשנה נגעים פי"ב מ"ו ובר"ש שם ובתו"כ מצורע פרשה ו' ובהתוה"מ שם וברש"י ותוס' רא"ש ור"ן ז"ל לנדרים דנ"ו ע"ב ובמל"מ פי"ד ה"ה מטומאת צרעת.
שם ת"ל מן הבית עד שיצא מן הבית כולו, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ע"ו.
רש"י ד"ה הלכתא, ועל ידי היה מעשה והורה לי רבינו יעקב ב"ר יקיר בעוף לאיסור ע"כ, וכ' בראש יוסף דרבותא הוא בעוף דרכיך עורו ואפ"ה אסר ע"ש, וע' בדמשק אליעזר ובכ"מ פ"א הכ"ד מה' שחיטה.
רש"י ד"ה לא כר"ח. ואם שחט הרבה ולא בדק בינתים ואח"כ נמצאת פגומה אף הראשונה אסורה עכ"ל. וכ"פ בפרדס הגדול סי' ר"ו. ומיהו בסי' רי"ג שם הביא כשם רבינו שמואל ז"ל דכולן אסורות לבד מן הראשונה. וע' בס' התרומה סי' א' וסי' ב' ובת' פמ"א ח"ב סי' קמ"א.
רש"י ד"ה עד אחד נאמן באיסורין דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו כו' ע"כ, והרשב"א בחידושיו הכא העתיק לשונו ע"ש והנה מלבד מה דרש"י ז"ל סתר א"ע בטעמו ונימוקו אהא דעד אחד נ"ב, ממש"כ איהו גופיה בריש גיטין ובר"פ האשה רבה. וע"ש בתוס' וברשב"א ובמש"כ בחידושי לקמן דפ"ט ע"ב, עוד דבריו הכא על אתר בלתי מובן. דקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך לא קאי כלל על קרבן. עד דנימא דאכלי כהנים על ידו, כדפירש"י גופיה בפ' ראה י"ב כ"א דלא קאי על קרבן רק צווי על הזביחה והן הלכות שחיטה. ולכן כתיב בהאי קרא כאשר צויתיך וכ"כ הרמב"ם ספ"ד מה' שחיטה דפסוק זה נאמר על שחיטה דחוץ לעזרה והיא שחיטה לדורות ע"ש. והוא כר' עקיבא לקמן די"ז ע"א דהאי קרא אתא לאסור להן בשר נחירה שהותרו מתחלה ע"ש. ואידך קרא דושחט את בן הבקר שהביא רש"י ז"ל. נאמר רק בר"פ ויקרא, והוא גבי עולה דכוליה כליל. וליתא נמי באכילת כהנים וצ"ע כעת.
ועוד קשה לפמש"כ רש"י ריש גיטין דשחיטה נקראת דבר שבידו. והתוס' שם הוסיפו בדבריו דאע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מ"מ מעיקרא היה בידו לשחוט ע"ש. א"כ אמאי לא יליף מדכתיב וכל אדם לא יהיה באה"מ, ומהימן ע"פ עצמו על כל עבודות יוה"כ הנוגע לכל ישראל ואפילו בדאמר בהדיא פגלתי דחיק הש"ס בגיטין דנ"ד ע"כ לאמר דאפשר דלא מיהמן רק בדחזיניה בפישפש ע"ש ובע"כ משום דעד אחד נאמן באיסורין להתיר ואפ"ל דמעבודות יוה"כ ליכא למילף דחוקה כתיב בהו. וע' בפ"י לקידושין דמ"א ע"ב ד"ה נפק"ל ואפ"ה שפיר בעי למילף מינה בגיטין דנ"ד לענין אם אמר פגלתי, דחוקה דיוה"כ על חלק ההיתר כתיב, ולא על חלק האיסור דפיגול, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתרט"ו וברוקח סי' ת"ח ובמהרשד"ם חי"ד סי' רט"ו ובתשב"ץ ח"א סי' פ"ד ובח"ב סי' פ"ט ובת' הרמ"א סי' ס"ו ובפתיחה לה' שחיטה מהפמ"ג ושם סי' א' סק"א ובש"ש שמעתא ו' פ"ג ופ"ה ובפמ"א ח"ב סי' ג' ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"ג ל"ח נ"ד ס"ט ובחמדת שלמה חאה"ע סי' כ"ג.
בא"ד דגמרינן דבר דבר מממון. ע' בשער המשפט סי' ל"ג סק"א.
תוד"ה ודילמא, אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כו' ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' ד'.
בא"ד דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרינן למפרע כו'. ע' בס' האשכול ח"א סי' ל' ובת' מהרי"ט ח"א סי' י"א וסי' ל"ז ובפמ"ג סי' ק"ה במשבצות סק"ג.
בא"ד ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר כו'. ע' בת' ח"צ סי' ג' ובעין יצחק ח"ב סי' ז' וסי' ס"ה ובעונג יו"ט סי' קמ"א וסי' קע"א.
תוד"ה אלא ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקה כו'. ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' ר"א ובת' אחיעזר חאה"ע סי' א'.