אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף ג:

דף ג.

בודק סכין ונותן לו כו' ע' יו"ד סי' קי"ט ס"ח ובביאור הגר"א שם סקכ"ב ובפר"ח סי' ב' סק"ה וסקכ"ב ובברכי יוסף שם סק"ד.

שם אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט כו', סי' י"ח סק"ה.

שם בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה כו' ע' בט"ז סי' א' סק"ה ובמש"כ בחידושי לקמן ד"ט ע"א במדרגת ידיעתו בה' שחיטה, וע' בבשמים ראש וכסא דהרסנא סי' רצ"ט ובת' חו"י סי' קע"ח.

שם ואם שחט בודקין אותו כו', ע' ס' חסידים סי' תרמ"ב ובט"ז סי' א' סק"ג ובת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' ל"א.

שם דליתיה לקמן דליבדקיה, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ל"ז ובביאור הגר"א לאו"ח סי תל"ז סק"ג ובפר"ח סי' א' סק"ו.

שם בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים כו'. וכה"ג אמרינן לקמן ד"ט ע"א לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ישחט שפיר כו'. ונראה דנקט ב' לרבי דס"ל ביבמות דס"ד דבתרי זימני הוי חזקה וג' לרשב"ג ע"ש, כמש"כ התוס' כה"ג בשבת ד"ס ע"ב ובנדה דל"ז ע"ב אהא דלקמן דקל"ב גבי כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות. ולא ידענא אמאי הביאו מהא דהתם ודלגו אדהכא ודלקמן ד"ט המוקדם במכילתין. כן צ"ע מדוע שינה רש"י לשונו דבד"ה ואע"פ שאין מוחזקין פי' שלא שחטו לפנינו ג' פעמים. ובד"ה מוחזקים כ' שראינו ששחטו כמה פעמים. וכן יל"ד נמי בלשון הרמב"ם פ"ד ה"ב מה' שחיטה שכ' ואפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים שחיטה כשרה כו' ע"ש הרי חזקת שו"ב היא בג' פעמים מדינא דגמ' ופירש"י כנ"ל, וכ"כ הרמ"א ע' פלתי בסי' א' ס"א, וחשבון ד' וה' פעמים בשחיטה מאי עבידתיה, ואי משום רבותא דבלתי נאמנות היה לו לאמר בלשון כמה פעמים כדפירש"י. ואז היה רבותא יותר אבל עתה הניח מקום לדייק דביותר מחמש שחיטתו מותרת והדיוק בדברי הרמב"ם קשה יותר. לפ"מ דהוא סובב הולך שם ע"ד רב יהודא לקמן ד"ט ע"א דכל טבח שא"י ה"ש אסור לאכול משחיטתו ובש"ס שם פריך מאי קמ"ל כו' ומשני לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים כו' ע"ש ובכ"ז מצא הרמב"ם מקום לשנות מב' וג' על ארבע וחמש וצ"ע.

שם כולהו כרבה בר עולא לא אמרי כו' חולין שנעשו על טה"ק לאו כק"ד, והנה זהו פסק הרמב"ם בפי"א ה"ט מאבות הטומאות. והראב"ד השיג עליו וכ' שאחז בפסק זה דברי יחיד הוא ר"נ לקמן דל"ה, וע"ש בכ"מ שהאריך בזה ולא הביא לסוגיא דהכא. דאמרינן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי כו' הרי דאביי ורבא ורב אשי ורבינא דבתראי נינהו כולהו ס"ל דלאו כק"ד, והר"ש ספ"ב דטהרות כתב דת"ק ור"א בר' צדוק במשנה שם תרווייהו ס"ל דלאו כקדש דמי ע"ש וע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ג ובבכורים פ"ב ה"א.

ולכאורה היה מקום להקשות ע"ד הרמב"ם, דבפי"ג ה"א מאה"ט פסק דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ובפי"ג ה"ב מה' פרה אדומה ביאר הוא גופיה מקורו בזה מדתנן בחגיגה די"ח ע"ב יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טה"ק כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ע"ש ואילו בחגיגה ד"כ ע"א דייקינן מדקתני מדרס לחטאת לחטאת אין לקדש לא אלמא קסבר חולין שנעשו על טה"ק כק"ד, והשתא להרמב"ם דס"ל לאו כק"ד יהיה כמזכה שטרא לבי תרי אך ז"א דכבר ביאר דעתו בפיה"מ בחגיגה שם וכ' דמשנה דיוחנן בן גודגדא דמשמע דחולין עטה"ק כק"ד היא רק משנה ראשונה אבל משנה אחרונה סוף נדה ס"ל דלאו כק"ד בכל הדברים אלא במקצתן ע"ש ובזה נשמר דלא יהיו דבריו סותרים זא"ז כנ"ל.

ועפ"ז בלתי מובן משה"ק בטו"א ספ"ב דחגיגה אסוגיא דידן הרי מה בכך דס"ל להנך אמוראי דסוגיין דחולין שנעשו עטה"ק לכק"ד, הלא סתם משנה דחגיגה פליג וס"ל כק"ד ואמאי לא נוקי סתמא דריש חולין כסתמא דחגיגה וע"ש מה שתירץ, דלפ"מ שהניח הרמב"ם בפיה"מ שם דזהו רק למשנה ראשונה אבל משנה אחרונה בנדה פליגי וס"ל דלאו כק"ד, ולפ"ז מוכרע יותר לכל הני אמוראי דבסוגיין. להעמיד משנתנו כמשנה אחרונה דהיא עיקר וכ"כ הכ"מ בפי"א ה"ט מאה"ט דהכרעת פסק הרמב"ם גופיה דלכק"ד, הוא משום דדבר פשוט הוא דהלכה כמשנה אחרונה ע"ש ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ב ע"ב.

שם כולהו כרבינ אלא אמרי כו', ע' ראב"ן סי' ר"ה ובס' האשכול ח"ג סי' ב' ובנחל אשכול שם ובפלתי סי' ב' סק"ג.

שם רוב מצויין א"ש מומחין הן. והק' בשטמ"ק לכתובות דט"ו ע"א ד"ה הולכין, ליהוי ההוא רוב מחצה ע"מ שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ע"ש ולעד"נ עפמש"כ המרדכי לקמן די"א וז"ל והקשה לי מורי רבינו יקר הא עיקר האי קרא דאחרי רבים להטות בסנהדרין הוא וסנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית וכן בכל מקום שהם יושבים ודמיא לט' ישראל ואחד עכו"ם עומד ביניהם שאם זרק לתוכו פטור דכתיב וארב לו דמינה ילפינן דכל קבוע כמע"מ דמי ותירץ דאין עושין מעשה בגופן אלא אחר הדיבור הנבדל והנפרש מפיהם והוי כבשר הנמצא דאמרינן ביה כל דפריש מרו"פ עכ"ל. ולפ"ז ניחא דכמו בסנהדרין אין אנו מתחשבין עם קבוצת הגשמיים העומדים במקומם, רק עם דיבורם המופרש מהם, ה"נ אף דהשוחט על עמדו יעמוד, אולם אין אנו דנין רק על פעולות שחיטתו היוצא ממנו ובכלל פעולות השחיטות דיינינן דרוב המצויין אצלן מומחין הן. וממילא גם שחיטתו בכלל וע' בחי' הריטב"א בסוגיין וברי"ט אלגזי לבכורות דכ"ד ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן ד"י ודי"א ודי"ב.

והנה בחידושי הריטב"א בסוגיין הק' וכי רוב מצויין א"ש מומחין הן מאי הוה, הא איכא חזקת בהמה שהיא בחזקת איסור וא"כ סמוך מיעוט דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה זו והו"ל כפלגא ופלגא וע"ש מה שתירץ הוא ובפמ"ג סי' א' סק"ד ובת' מהר"י מינץ סי' י"ד.

ולכאורה כל קושיתם היא אליבא דר"מ דאיהו ס"ל הכי בקידושין ד"פ ע"א אבל רבנן פליגי עליה שם וס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף. ועמש"כ הריטב"א גופיה בחידושיו ליבמות ר"פ בתרא ובביאור הגר"א סי' א' סק"ד ובמש"כ בחידושי על שיטת רבינו חיים לקמן די"א ע"א בתוד"ה מנא.

ואפילו לר"מ ג"כ יש לחלק דכל האי כללא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה קאי על הספק בפעולת השחיטה שמא לא נשחט הרוב כדפירש"י וכדומה, וכיון דהספק נפל בשחיטתה, אז אין לנו במה להוציאה מחזקתה הקדומה של איסור אבמה"ח לשיטת רש"י או מחזקת אינה זבוחה לדברי התוס' לקמן דל"ז ע"א ובביצה דכ"ה ע"א ובכ"מ, ואע"ג דשור שחוט לפניך מ"מ כיון דבפעולת השחיטה נפל הספק בע"כ נשארת בחזקת שאינה שחוטה והויא כמתה סתם.

משא"כ אם פעולת השחיטה נעשתה כראוי. בשחיטת רוב סימנין ובכל הדברים כשחיטה גמורה, ואז הרי נפלו חזקת איסור אבמה"ח וחזקת אינה זבוחה דהא זבוחה לפניך. והספק הוא רק על השוחט. אם היה מומחה בזה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואחרי דנקטו להאי כללא דרו"מ א"ש מומחין הן. שוחטין אף לכתחלה כדכתבו התוס'. כיון דאין הספק במעשה השחיטה רק בשוחט, אזלינן ביה בתר רובו כנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל.

שם לדבריו דאביי קאמר כו'. עמש"כ בחידושי לקמן דט"ו ע"ב.

רש"י ד"ה חוץ. ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא כו'. ע' באר יצחק חי"ד סי' א' ובנחל יצחק סי' ל"א ענף ב'..

תוד"ה בודק, דלא שביק היתירא ואכל איסורא כו', ע' בת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' י"ד וסי' ט"ז.

בא"ד אבל כותי כו' דאי ישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין כו' ע"כ, וכ"כ בס' האשכול ח"ג סי' מ"ט גם בשם ר"ח, דנכנס ויוצא מהני בגוי, וע' בש"ך סי' ב' סקכ"ד.

בא"ד ותימא דאמאי לא מהני נמי במומר יצא ונכנס כמו בכותי כו', ע"ל ד"ד ע"ב ובמש"כ בחידושי שם.

בא"ד וי"ל דישראל מומר לא מירתת כו' ע"כ, ובס' האשכול ח"ג ס"ס כ"ו הביא תירוץ זה בשם חכמי צרפת. וע' בביאור הגר"א סי' ב' סק"ד ובפר"ח שם סקכ"ו ובפלתי סק"ג וסק"ז ובת' הגרע"א סי' ס"ט.

בא"ד ואילה"ק דאמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר כו' יניחנו לשחוט ואחרי כן יבדוק הסכין כו' וי"ל דחיישינן דלמא משתלי ואכיל כו' ע"כ, והנה אמימרא דרבא מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, כ' הפ"י וז"ל אע"ג דמדינא דגמ' אפילו כשר שבכשרים השוחט היה צריך להראות סכינו לחכם מ"מ השוחט בעצמו היה נאמן בכך לומר שכבר הראה סכינו לחכם משום דעיקר התקנה לא היה אלא משום כבודו של חכם משא"כ במומר בכל ענין אינו נאמן על כך עכ"ל. משמע מדבריו דעיקר החסרון במומר הוא העדר הנאמנות אם הראה סכינו לחכם, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' שלפנינו. שהקשו אמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר. והוצרכו לתרץ משום דחיישינן דלמא משתלי ואכיל, הרי אפילו ישראל כשר צריך להראות סכינו לחכם. ורק משום דמיהמן שכבר הראה, משא"כ במומר דאין לו נאמנות כמש"כ הפ"י.

ובע"כ דזה לא ניתן להאמר כלל, דרק לפי הס"ד לקמן ד"י ע"ב היה צריך להראות סכינו לחכם על כל שחיטת בהמה, אמנם במסקנא אמרינן התם עד אחד נאמן באיסורין. ופירש"י דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ע"ש. והשתא איך נפרנס הא דעכ"פ מפני כבודו של חכם צריך להראות לו סכינו. ולדעת הרמב"ם בפ"א הכ"ו מה' שחיטה צריך להראות לחכם כדי שלא יסמוך השוחט על עצמו ותהיה השחיטה כהפקר, בע"כ דגם מדינא דגמרא צריך להראות לחכם בתחלת התמנותו לשוחט להחזיק שחיטתו בכשרות או להביא הסכין לפני החכם לפרקים. או כשהחכם יזדמן לו בשעת השחיטה, אמנם מה ענין זה למומר אוכל נבלות לתיאבון דאסור לאכול אף כזית בשר משחיטתו. עד שבודק סכין ונותן לו, אפילו אם ידוע לנו המומר למומחה ומוחזק לאומן. וזהו עיקר חידוש ה דרבא.

תוד"ה ואם, ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר דרוב מא"ש מ"ה כו', ע' בש"ך סי' א' סק"ה ובחידושי הגרע"א שם ובת' אבקת רוכל סי' ר"ח.

תוד"ה דליתיה. תימה דמשמע הא איתא קמן כו'. ע' בש"ך סי' א' סקט"ו ובחידושי הגרע"א שם. וע' בת' הריב"ש סי' תצ"ח.

תוד"ה חולין, האי טעמא הו"מ למימר נמי ללישנא קמא, ע' נוב"י קמא חי"ד סי' ד'.

תוד"ה רוב, אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה כו'. ע' בביאור הגר"א סי' א' סק"ה.

תוד'"ה קסבר, ושחיטתן פסולה כמו של עכו"ם מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עכו"ם ע"כ, והרא"ש דס"ל כהתוס' הביא דעת הרמב"ם דמקורו הוא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור.

והנה מאי דלא נהירא להו להתוס' והרא"ש טעם הרמב"ם. ביאר הרא"ש גופיה במש"כ וז"ל ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו עכ"ל ר"ל משא"כ אם העכו"ם שחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה העכו"ם קטן שאין אתה יכול לדון על מחשבתו לע"ז, כדביאר הרמב"ם דעתו בפ"ד הי"א מה' שחיטה מנלן דגם בכה"ג הוי שחיטתו של עכו"ם נבלה, זהו כוונת הרא"ש ז"ל. אכן מדוע נאיד הרמב"ם למעט שחיטת עכו"ם מפשטות הכתוב וזבחת דקאי על ישראל. וי"ל דדייק ממשנה גופה דלקמן דל"א ע"א דקתני נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ולכאורה יש מעלה לשחיטה שלא מכח אדם אם שחטה כדרכה יותר משחיטת עכו"ם דבשחיטת עכו"ם אע"פ שבאה מכח אדם. מ"מ אפ"ל דשחט בסכין פגומה או היתה מחשבתו לע"ז, ובזה איכא איסור הנאה נמי כדאמרינן לקמן די"ג ע"א. משא"כ בשחיטה דלאו מכח אדם ששחטה כדרכה, והשתא אם איתא כמש"כ התוס' והרא"ש דהאי וזבחת אתא למעוטי שחיטת עכו"ם א"כ מנלן למעט מהאי קרא שחיטה דלאו מכח אדם דלמא דוקא אשחיטת עכו"ם קפיד קרא משום דמחשבתו לע"ז, ואפילו כשהיה קטן דלא חשב לע"ז אולי שחיט בסכין פגומה, משא"כ במשנה שם דאיירי ששחטה כדרכה רק שלא היה מכח אדם מנלן לפסול השחיטה גם בכה"ג מקרא דוזבחת, ולאמר דכיון דגלי קרא דוזבחת לאסור שחיטה דלאו מכח אדם ממילא גם שחיטת עכו"ם בכלל, זה ודאי לא ניתן להאמר. דשחיטת עכו"ם עכ"פ מכח אדם באה, לכן הניח הרמב"ם פשטות המשנה על מקומה וקבע דין שחיטה שלא מכח אדם לפסול מקרא דוזבחת כמש"כ בפ"ב הי"ב מה' שחיטה ושחיטת עכו"ם לפסול למד מקרא דואכלת מזבחו ודייק מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור.

ויש לדייק נמי בלשון הרמב"ם כיון דבעי רק להוכיח דין איסור שחיטת עכו"ם מאזהרה דואכלת מזבחו, מדוע פתח ברישא דקרא דוקרא לך לכן אפ"ל דהוא ע"פ הנחתו שם בדין זה במש"כ וז"ל אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה כו' שנאמר וקרא לך ר"ל ובעיניך תראה שהשחיטה היתה כדין. ומכש"כ אם השחיטה לא היתה בפניו, ובזה הבליע הרמב"ם בלשונו לתרץ קושית הרא"ש שהק' דלמא אתא קרא להזהיר שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו כנ"ל דא"כ וקרא לך ל"ל, דאין לומר דוקרא לך קאי על ההזמנה לאכילה, דפשיטא דאם לא יזמינו לא יבא לסעוד אצלו שלא ברשות הבעלים, ולהכי הבין הרמב"ם דהאי וקרא לך, קאי שיקרא אותו לראות ששחט כדין. ואפ"ה הזהירה תורה שלא יאכל מזבחו, כנלע"ד בהבנת ם הרמב"ם ז"ל.

עי"ל דהנה בתוספתא ריש מכילתין תניא וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבח מאליה ע"ש ועפ"ז י"ל דהתוס' והרא"ש נקטו דרשת התוספתא כפשוטה, דמהאי קרא דוזבחת ממועטין זביחה מאליה כגון דנפלה סכין ושחטה וזביחת הגוי, וזביחה דלאו מכח אדם והרמב"ם ס"ל דהאי וזבחת הוא עד שיהיה הזובח אדם כמש"כ בפ"ב הי"ב מה' שחיטה, וממועטים ממילא זביחת הקוף ושנזבח מאליה, אבל זביחת הגוי לא נתמעטה עמהם, דעכ"פ כח אדם הוא, ולכן ס"ל הדרשה זו למעט גוי אסמכתא בעלמא היא כמש"כ הכ"מ ספ"ב מאבות הטומאות. ומשו"ה הוכרח להביא לזה מקור מפסוק אחר כנ"ל. וע' בס' האשכול ח"ג סי' ב'.

אמנם מה שיש לדקדק על שניהם הוא. עפ"מ דתניא בברייתא דר' ישמעאל דשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, וחד מינייהו דבר הלמד מענינו, והשתא נחזי אנן הלא קרא דוזבחת כתוב בפרשת ובנית שם מזבח וגו' אבנים שלמות תבנה והעלית עליו עולות וגו' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' דברים כ"ז. ואהאי קרא אמרינן בחגיגה ד"ד ע"ב רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו דכתיב ל"ל רוב זבחיכם וגו' הרי דאיירי האי קרא בקרבנות. ובקדשים ודאי ממועטת שחיטה דלאו מכח אדם. דאפילו מתעסק בקדשים גבי ישראל. נפק"ל לפסול מקרא דלרצונכם תזבחהו לדעתכם זבוחו לקמן די"ג ע"א אבל מה מקום למעט מקראי דקרבנות המזבח, שחיטת עכו"ם גבי חולין.

וכן קרא דואכלת מזבחו, שמות ל"ד, הוא בפרשת ע"ז, ובהאי קרא גופיה כתוב וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. וזביחה לע"ז אסורה גם בהנאה כדאמרינן לקמן די"ג ע"א ועצם קרא דוקרא לך הבינו חז"ל בע"ז ד"ח ע"א אע"פ שלא אכל רק על ההזמנה מעלה הכתוב כאילו אכל מזבחי מתים ע"ש, ומה ענין זה לסתם זביחה של עכו"ם וצ"ע כעת, וע' בשו"ע ומפרשים ר"ס ב' ובפר"ח שם ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' א'.

תוד"ה מ"ט, וי"ל דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקמי כשמעתיה, ע' בביאור הגר"א סי' ב' סקי"ז ובת' הגרע"א סי' קס"ג.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה