אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף ג.

דף ב:

חרב הרי הוא כחלל, והקשה לי ח"א לפ"מ דקאמר ביומא דכ"ג ע"א עדיין בנו מפרפר ולא נטמא סכין, ולפ"ז אם נעשה חלל ע"י חרב לא מת מן החרב באותה רגע ולא נטמא החרב עדיין. ולפ"ד השבתיו דלק"מ ואדרבה ממקומו מוכרע מציאות טומאת החרב, מדהוצרך לאמר להם שבנו מפרפר ועדיין לא נטמא סכין, משמע דאם לא היה מודיעם היו דנים טומאה על הסכין מפני אפשרות המיתה תיכף, או שהיית הסכין בלב הנהרג, ובכלל להנתק פתיל החיות ע"י ההריגה, לא כל מקומות הגוף שוין בזה. אפילו אם הוא בריא, וע' ב"ק ד"צ ע"ב וברש"י ד"ה ציפר נפשו ובסנהדרין דמ"ט ע"א.

אמנם עצם ההבנה שהחלל נהרג מן החרב, ומזה דנו דחרב הרי הוא כחלל, מוטעת היא, דא"כ מאי שייך לדון מזה סתם מתכות שנגעו במת כדפירש"י הכא, הרי לא נהרג ע"י המתכות כלל, ובע"כ דהוה קשיא להו לחז"ל אקרא דאיירי בטומאת נגיעה במת, כדכתיב וכל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב, מה לנו לענין טומאה במה נהרג אם בחרב או בעץ ואבן. אטו אם נהרג בכלי חיבול אחר או מת מעצמו אינו מטמא בנגיעה, ולפי דכל תיבת חרב מיותרת במקרא. לכן דרשו מיתור התיבה דדינו דחרב כחלל הסמוך לו בקרא, וממילא משתמע גם שאר מתכות, כיון דחרב דהאי קרא, אין לו שום שייכות עם הריגת החלל, רק משום סמיכת התיבה המיותרת, כמו שדרשו בברייתא דנזיר דנ"ג ע"ב. כל תיבה שבאותו פסוק לדרשה בפ"ע ע"ש.

ולקושית החכם הנ"ל יש יותר מקום לדקדק בלשון הרמב"ם פ"ה ה"ג מטומאת מת במש"כ וז"ל הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת עכ"ל, מדבריו אלו משמע בהדיא שהטומאה באה לו מנגיעתו בכלי שנגע במת ע"י מה שהרג בו, ואילו ביומא שם קאמר שבנו מפרפר ועדיין לא נטמא סכין, וגם בזה י"ל כמש"כ למעשה דלפעמים נגע הכלי חיבול באבר שהנשמה תלויה בו ומת עי"ז תיכף או הכלי שהרגו בו נשאר בגוף הנהרג עד לאחר שמת. ולכן לא חלקה תורה בדין טומאת הכלי כנ"ל, וע' סנהדרין דע"ו ע"ב וברש"י ותוס' ד"ה שהברזל ובביאור הגר"א ליו"ד סי' שס"ט סק"ב.

שם מי קתני מניח המניח קתני דיעבד. ע' יו"ד ר"ס קכ"ט ובש"ך שם סי' קי"ח סקל"ב.

שם אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו' ע' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ט ובת' הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח ובת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' כ"ו.

שם אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי בד"א כשישראל יוצא ונכנס כו', ע' בת' מהר"ח אור זרוע סי' קע"ז ובפמ"ג סי' ס"ט סקמ"ב בשפ"ד ובפר"ח ליו"ד סי' קי"ח סקל"ז.

שם דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כו', ע' תשב"ץ ח"ב סי' קמ"ב ובט"ז יו"ד סי' ב' סקי"ג ובנקוה"כ שם ובש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקנ"ג ובת' הרדב"ז ח"א סי' כ"ד.

רש"י ד"ה חרב הרי הוא כחלל כו' אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו כו' ע"כ, מש"כ רש"י ז"ל מתכות הוא דוקא ולאפוקי שאר כלים ובגדים וזו היא שיטתו בכ"מ בש"ס, והוא כדעת ר"ת והראב"ד בפ"ה ה"ג מטומאות מת, אבל דעת הרמב"ם שם דחרב כמת הוא הדין לשאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים, והוא דעת הר"י מסימפונ"ט, כמו שהאריכו בזה התוס' בנזיר דנ"ד ע"ב והר"ש רפ"ק דאהלות והרמב"ן בחידושיו לב"ב ד"כ ע"א והדברים עתיקים.

בא"ד והאי חרב הרי היא כחלל הכא לא איצטריך כו', ע' מה שהאריך בזה המל"מ בפ"ה ה"ג מטומאות מת.

רש"י ד"ה אביי כו' ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא כו', ע' ר"ן ע"ז פ"ק די"ב ע"א ושם ד"ע ע"ב ובבעה"מ ומלחמות בסוגיין.

רש"י ד"ה צריך רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כו', ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' מ"ח.

תוד"ה כגון דבדק קרומית של קנה וא"ת והאיך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כו' דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת כו'. וכן הקשו התוס' ר"פ איזהו מקומן, ולעד"נ דעם קושית התוס' תתיישב דעת הרמב"ם וקושית התוס' מתורצת ברווחא, דז"ל בפ"ד ה"ז ממעשה הקרבנות כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין עכ"ל. ולכאורה מנא ליה לחלק בין לכתחלה לדיעבד. ועוד לפ"מ דפתח דלכתחלה אין שוחטין אלא בסכין מכלי שרת הי"ל לסיים ואם שחט שלא בכ"ש כשרין, ומדוע מסיק ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, הלא הוא עסוק שם בקדשים. וחולין מאי עבידתיה התם, ובמש"כ ואם שחט, הלא איירי בדיעבד. ולשון ששוחטין בו החולין, מורה ששוחטין בו החולין לכתחלה ומדוע מסיק נמי אפילו בקרומית של קנה דאין זה ג"כ שייכות לכלי שרת דפתח בה, ובע"כ דהרמב"ם הבין דהא דילפו מקרא דויקח את המאכלת דבעו כלי שרת לקדשים, הוא רק לכתחלה, והכא במוקדשין דאוקימתא דרבה בר עולא הרי לא נולד בה דין דלכתחלה כלל, דהא קאמר ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר. וכל דברי הש"ס סובב הולך אהא דקאמר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה, ואהא משני הש"ס דהאי דיעבד היה ג"כ באופן זה דבדק קרומית של קנה ושחט בה,. וכ"ה ג"כ כוונת רש"י ז"ל בזבחים ר"פ כל הפסולין בד"ה ובטמאים שכ' וז"ל. בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה ע"ש, וכוונתו לסוגיין דהכא דאיירי בדיעבד, דלכתחלה בעי כלי שרת וזה לא משכ"ל דהסכין יטמא את הבשר אפילו אם יהא זהיר מליגע בידו הבשר כדאמרינן הכא, ולפ"מ דמייתי הש"ס הכא ראיה מדתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, מאי דבאמת מיתניא ברייתא זו דלקמן שם בשחיטת חולין ולכתחלה, והכא איירינן בקדשים ודיעבד, לכן הניח לנו הרמב"ם כלל אחד בדין זה דכל הכשר לחולין לכתחלה כשר בקדשים בדיעבד. ולכן דייק הרמב"ם וכתב ואם שחט, פירוש בדיעבד. בכל דבר ששוחטין בו החולין, היינו לכתחלה, אפילו בקרומית של קנה דזה ודאי לא הוה כלי שרת וכשיטתו בפ"א הי"ח מבית הבחירה דפסק כרבי דכלי שרת שעשאן של עץ פסול, אפ"ה הכא כשרין משום דבחולין שוחטין בזה לכתחלה, וכ"ז דייק מהא דבסוגיין כנ"ל, וע' מנחות דצ"ו ע"ב תוד"ה ולדברי ובפסחים דס"ו ע"א תוד"ה תוחב ובסוכה ד"ה ע"א תוד"ה מסגרתו ובב"ב דס"ו ע"א תוד"ה ושאני ובס' יראים סי' שע"ז.

בא"ד וילפינן כולהו מעולה ע"כ, פי' כל הקרבנות ילפינן מעולה דבעי כלי דהיינו סכין כלי שרת וע"ל דט"ז ע"א תוד"ה מניין ובזבחים דצ"ח ע"א רש"י ד"ה אלא סכין, והנה בתוס' מנחות דצ"ו ע"א בנו על יסוד זה. לפ"מ דאמרינן שם די"ג ע"ב. דקמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה, א"כ כמו דבשחיטה בעינן כלי שרת, כמ"כ צריכה הקמיצה להיות בכלי שרת, וקידוש הקומץ בכלי שרת ע"ש. ולפ"ז קשה איך בעו התוס' בסוגיין למימר בתר הכי, דאף דבעינן כלי לשחיטת קדשים מ"מ לא בעינן כלי שרת הלא כל עצם דין כ"ש לקמיצה וקידוש קומץ דמנחות, ילפינן מכלי שרת דסכין של שחיטה, ומה מקום לאמר דסכין של שחיטה גופיה לא יהיה כלי שרת וצ"ע כעת.

בא"ד לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפ' התודה דע"ח ע"ב אמרינן דסכין מקדשה ככלי שרת ע"כ, ותמוה הרי שם פליגי אי סכין מקדשה ככ"ש, משום דאין לו תוך. ובכ"ז איכא מאן דס"ל התם, דסכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מיקדשה, אבל עצם הסכין משמע מסוגיא דהתם, דודאי הוה כלי שרת, וכן פירש"י וברש"י כת"י שם בהדיא וצ"ע כעת.

בא"ד ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפ' איזהו מקומן שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כו' ע"כ, ולכאורה אדדייק מהא דלא נזכר כלי שרת ובאופן דיש לדחות כמש"כ התוס' בתר הכי, יביא ראיה להיפוך ממה שהוזכר הסכין לכלי שרת בהדיא בברייתא דפסחים דע"ט ע"א. דתניא הרי שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין כו' וא"ר חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל כו' ופירש"י וז"ל לא שנו דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה אלא שנטמא סכין בטמא מת שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם כו' ע"ש הרי בהדיא דהסכין הוא כלי שרת וכ"מ בזבחים דפ"ח ע"א בברייתא דכלי קדש שניקבו כו' סכין מטרפת היתה במקדש ע"ש.

וי"ל דהתם כיון שנשתמשו פעם אחת לעבודה אז עבודתן מחנכתן וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מכלי המקדש. הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשין ע"ש. ורש"י דייק בזה בשבועות דט"ו ע"א וז"ל מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות ע"ש ועפ"ז שפיר נקראו בפסחים ובזבחים כלי שרת משום שכבר נשתמשו בהם, והתוס' איירו אם עצם השחיטה בקדשים לכתחלה בעו כלי שרת או סגי בכלי חול, ולזה מייתי ראיה שפיר דאי הוה בעי לכתחלה דוקא כלי שרת. א"כ מדוע לא תנא לה באיזהו מקומן בדין שחיטה כדקתני התם וקבול דמן בכלי שרת, וע' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו ובמה"פ שם ובמגילה פ"ג ה"א.

ויל"ד לפמש"כ התוס' במנחות דק"א ע"א וז"ל וא"ת כי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשו והא קורדום אינו כלי שרת כו' ע"ש. והשתא לשיטת רבינו אפרים דגם הסכין לשחיטת קדשים אינו כלי שרת א"כ איך אמרינן בסוטה די"ד ע"ב דקדישתיה הסכין לדם בצואר בהמה ע"ש הרי הסכין אינו כלי שרת ואיך יתקדש הדם על ידו, כדהקשו התוס' התם גבי גזירין וצ"ע כעת.

תוד"ה המניח השני, אלא קאמר דאף דיעבד משמע ע' ש"ך יו"ד סי' קי"ח סקל"ב ובביאור הגר"א שם סקל"ו.

תוד"ה אין השומר צריך משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה כו', ע' בת' חו"י סי' קס"ו וביד המלך פ"י מה' ברכות ובבאר יצחק חאה"ע סי' י"ב.

בא"ד דיוצא ונכנס חשיב כשומר גמור ע"כ, ע' בס' התרומה סי' ס"ז וסי' קפ"ב וברוקח סי' תל"א ובמהרי"ק שרש ק"ס.

תוד"ה אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וא"ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליי"נ בא ומצאו לישתרי כו' כמו ביי"נ דשרי בעכו"ם שנמצא בצד הבור ע"כ. נלע"ד דבמש"כ התוס' כיון דרבא מדמה שחיטה ליי"נ בזה הבליעו ג"כ קושית הפ"י ושארי מפרשים שהקשו על דמיון הש"ס משחיטה ליי"נ, דהא סתם יינן אינן אלא מדרבנן משו"ה מקילינן ביוצא ונכנס משא"כ בשחיטה דאורייתא וגבי יין איכא חזקת היתר ואינו אלא חששא בעלמא משא"כ בשחיטה דיש לה חזקת אבמה"ח וע"ש מה שתרצו, אכן היינו דברי התוס', כיון דעכ"פ מדמה רבא שחיטה ליי"נ, אע"ג דלכאורה יש לחלק ביניהם. א"כ בא ומצאו לישתרי כמו ביי"נ, אולם דמיון התוס' אינו מובן ג"כ לע"ד. דהתם הרי לא מצא את העכו"ם רק עומד בצד הבור ולא ראה שנגע, משא"כ הכא הרי שור שחוט לפניך כיון דבא ומצאו ששחט.

ולענ"ד דאף דיי"נ הוא מדרבנן. מ"מ לדינא חמיר איסוריה יותר מנבלה דאורייתא דנבלה בטלה מדאורייתא חד בתרי אם לא היתה חתיכה הראויה להתכבד, כדאמרינן לקמן ד"ק ע"א וע' זבחים דע"ג ע"ב תוד"ה אלא, ויי"נ אוסר בכל שהוא כדתנן בע"ז דע"ג ע"א, כן נבלה מותרת בהנאה מדאורייתא כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ויי"נ אסור בהנאה כדתנן בע"ז דכ"ט ע"ב ורש"י כתב שם וז"ל דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וע"ש תוד"ה יין, הלא חזינן דעצם איסור הנאה הוא ג"כ על החשש דדילמא נסכיה, ולא דוקא היכא דידעינן שניסך, ובע"כ דבשעה שגזרו על יינן היו העכו"ם אדוקים כ"כ בע"ז. עד שמצאו שיש להם חזקת הגוף בתכונתם לנסך, ונוסף על חזקה זו שכל האנושי המאוגד עם רצונו להוציאו לפעולות, ומשו"ה החמירו בזה יותר משל תורה כנ"ל, ולפ"ז דמיון הש"ס מנבלה ליי"נ היה במכש"כ, דאם בחומרא דיי"נ התירו לכתחלה ביוצא ונכנס, מכש"כ בנבלה דלא חמיר איסורא כ"כ כיי"נ, והשתא הקשו התוס' שפיר ג"כ במכש"כ דאם ביי"נ התירו בנכרי שנמצא בצד הבור אם אין לו מלוה עליו. מכש"כ בבא ומצאו ששחט דהיה להם להתיר, ולחלק דהתם לא ראינו שנגע משא"כ הכא שור שחוט לפניך ג"כ לא שייך. דהא עצם איסורא דיי"נ הוא אפילו רק דילמא נסכיה כנ"ל. א"כ דומה לנו ספק זה דנסך לאיסור ודאי דעלמא כנלע"ד. וע' נוב"י קמא חי"ד סי' ג'.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה