אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף צב.
ואי ס"ד כר"ש ס"ל אפילו גחלת של עץ נמי כו', ע' בכורות ל"ד ובהעמק שאלה על השאילתות פ' אמור סי' ק"ה אות ה', והנה ביראים ה' שבת במלאכת הצד כ' וז"ל היינו טעמא דבגחלת של עץ ליכא היזק רבים דכמה דלא כביא אית בה סומקא וחזי ליה אבל גחלת של מתכת אע"ג דאזיל סומקא קליא ואתי לאיתזוקי ביה ע"ש, ולפ"ז קשה מאי פריך הכא אפילו גחלת של עץ נמי, הרי חלוקין בטבען כנ"ל, וצ"ע כעת.
שם א"ר הונא נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן משום שנאמר בקדש באש תשרף תניא נמי הכי כו', בילקוט צו רמז תצ"א מובא האי קרא בברייתא גופה.
רש"י ד"ה מערכה על הרצפה בעזרה ע"כ, ואין כן דעת הרמב"ם שהוא כתב בפ"ו ה"ה מאיסו"מ וז"ל וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח, וע"ש בלח"מ.
בא"ד בבית הדשן שהיה בעזרה שבו שורפין פסולי קדשי קדשים, נ"ב כדאמרינן לקמן ק"ד ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה הדם והשמן גרסינן ע"כ, כוונת רש"י דבמקום והשמן היה להם גרסא והשלחן כמובא בדק"ס, ולהכי פירש"י דגרסא העיקרית היא והשמן, אמנם תיבת דם ליתא בתוספתא שילהי תמורה, וע"ש בחסדי דוד.
תוד"ה אבל. דמשמע ליה לתלמודא השתא דכי היכי דמחייב שמואל באינה צריכה לגופה ה"נ יש לו לחייב אין מתכוין כמתכוין ע"כ, אולם בשבת מ"ב ע"א טרחו התוס' להבין אי הא בהא תליא, וע' בהרב המגיד פ"א ה"ז מה' שבת שכ' באיזה אופן יש לתלות זב"ז, אכן לע"ד יל"ד הלא כל איסורי שבת גמרינן ממלאכת המשכן, והתם הוו תרווייהו ביחד מתכוין וצריך לגוף המלאכה, ושניהם הם תחת סוג מלאכת מחשבת אסרה תורה, וע' רש"י חגיגה ד"י ע"ב ובביצה י"ג ע"ב ובב"ק כ"ו ע"ב, ולהכי שפיר מצאו שם חכמים לגזור ולאסור אינו מתכוין אטו מתכוין וא"צ לגופה אטו צריך לגופה, אבל מה ענין זה להא דבסוגיין, הלא בקדשים אין לנו מקור האיסור דמלאכת מחשבת, ומדוע יהיה אסור אינו מתכוין ואינה צריכה לגופה, וכן קשה בב"ק קי"ג ע"א דמייחס הא דדבר שאין מתכוין לכלאים, ובבכורות ל"ד ע"א לענין מומי בכור.
ונלע"ד דאע"ג דעצם פלוגתא דר"י ור"ש בדשא"מ ומשצ"ל היא גבי שבת משום דבדידה אשכחן דהתורה אסרה רק מלאכת מחשבת כנ"ל, אמנם אחרי שמצאנו כן בדעת תורה, החליטו חז"ל לאסור בכה"ג מטעם זה מצד הסברא בכל איסורי תורה, אף דמסתמא אסר רחמנא רק במתכוין וצריך לגופה, עד דמשו"ה פריך הש"ס בפשיטות גבי קציצת בהרת והא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ודשא"מ מותר ואמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, שבת קל"ג ע"א, זולת היכא דאיכא קראי נגד סברא זו כדאשכחן בב"ק כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לענין גלות פטור כו', הרי דלענין אין מתכוין זה, לא גמרו להו בחדא מחתא, אלא גבי שבת כדקאי קאי, משא"כ באינך מוקמינן כל חד וחד אדיניה כדילפינן ליה מקרא, וע' יראים סי' ק"ב בדין מכבה ובווי העמודים שם.
תוד"ה במלאכה. ומפיס מורסא פי' דשרו רבנן משום צער דגופא כו', וכן האריכו התוס' בשבת ד"ג ע"א ושם ס"פ האורג וביומא ל"ה ע"א ובכתובות ד"ו ע"א וע' בס' יראים סי' ק"ב בדין סותר.
דם חטאת פרק אחד עשר
במשנה דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כיבוס, מפשטות לשון משנתינו משמע דכל הבגד טעון כיבוס, אבל באמת אין טעון כיבוס אלא מקום הדם, כדתנן לקמן צ"ג ע"ב וכ"ה בתו"כ.
שם איזו היא שהיתה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאה ושיצאת, לכאורה לפ"מ שפירשו רש"י ותוס' דהאי לינה טומאה ויציאה קאי על הדם, א"כ היה צ"ל לן נטמא ויצא, דדם הוא לשון זכר, כדכתיב כי הדם הוא הנפש, כי הדם הוא בנפש יכפר, ושפך את דמו וכסהו, ויאמרו דם זה, מלכים ב' ג' כ"ג, ואפשר דרש"י הרגיש בזה ומשו"ה כ' וז"ל שלנה לן דמה, וכוונתו לפרש בזה דהאי שלנה כו', קאי על עצם הקרבן, דבקרא גופה נאמר בלשון נקבה, הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש תאכל, כל אשר יגע בבשרה, ואשר יזה מדמה, ובזה שפיר פירש"י על איזה חלק מן הקרבן מוסב האי לינה טומאה ויציאה דמשנתנו איירי ביה, ולכן כ' וז"ל שלנה לן דמה, כוונתו על דם הקרבן, ובדיוק כתב לן דמה בלשון זכר, כנ"ל.
שם א"ק תשחט בנשחטות הכתוב מדבר ואימא בנאכלות כו', ע' בהתוה"מ פ' צו סי' נ"ה.
רש"י ד"ה ושקבלו. ולא גרסינן וזרקו כו', בחק נתן תמה על פירש"י מהא דפ"ק דמעילה כו' ע"ש, וכבר העיר בזה בשטמ"ק בסוגיין בשם תוס' מהר"פ, וע' תוד"ה ושקבלו ובמפרשים שם.
תוד"ה שלנה ושנטמאה פירוש לן דמה ונטמאת דמה, והקשה בטהרת הקדש לשיטת הרמב"ם ספ"א מפסוה"מ דאין דם קדשים מקבל טומאה מן התורה א"כ מהיכי תיתי לא יהיה הבגד שנתז עליו טעון כיבוס מאחר דראוי להזאה מן התורה כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן קושיתו מעיקרא, הרי הכא על אתר חזינן דהתוס' פליג על הרמב"ם, דתיכף בתר הכי הקשו התוס' אהא דטומאת דם מ"ט לא בעי כבוס הא מדאוריתא זורקו לכתחילה כדאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, הרי דס"ל להתוס' דדם מקבל טומאה, ואילו הרמב"ם השמיט לגמרי כל הברייתא דדם שנטמא כו', משום דאיהו פסק כרב בפסחים ט"ז ע"א דמשקה בית מטבחיא דכן ממש, ולהכי מפרש בפ"י הט"ז מה' טו"א דכל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר, ומפרש נמי דריצוי ציץ על הטומאה היא על טומאת בשר או טומאת חלב כדמבאר בפ"א ה' ל"ד מפסוה"מ, משום דבדם לא משכחת לשיטתו שום טומאה, ומה שייך להקשות משיטת הרמב"ם ע"ד התוס' דחזינן הכא גופה דהתוס' לא ס"ל הכי.
תוד"ה ושקיבלו. ואין הנותר במזרק כשר לזריקה ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק כו', ע' בטהרת הקדש ובמנ"ח מצוה קל"ח.
תוד"ה יכול, ל"ל קרא תיפ"ל מהיקישא דחטאת דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה כחטאת כו', ע' בת' חמדת שלמה חא"ח סי' ט"ו.