אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פ.
במשנה. הניתנין במתנה אחת שנתערבו ערבו בניתנין במתנה אחת כו', ע' תו"כ ויקרא נדבה פרשה ג' ופרשה ד' ובראב"ד ור"ש משאנ"ץ ובביאור המלוקט על התו"כ להגה"צ בעל חפץ חיים זצ"ל שם.
שם א"ל ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע כו', והנה בטו"א קונטרס אבני מלואים לר"ה כ"ח כתב דדוקא הכא שייך בל תגרע דבמתן ד' כשר בדיעבד דכל הניתנין על מזבח החיצון אם נתנן במתנה אחת כיפר אבל היכא דמגרע ביטל מצותה לגמרי ופסול אפילו בדיעבד כגון שמגרע מארבע פרשיות בתפילין ומד' מינין בלולב הלא גם הג' שעשה אינו כלום ואין כאן מצות תפילין ולולב אינו עובר על בל תגרע אלא שחיסר מצוה והאריך בזה טובא ע"ש.
ולע"ד יל"ד טובא גם על יסודו של הטו"א שכ' בטעמו דהכא שייך בל תגרע משום דבדיעבד כשר, הלא אדרבה אטו משום דגלי רחמנא דבדיעבד כשר יוגרע עי"ז כחו עד דיעבור בשביל זה בבל תגרע, א"כ בכל הדברים שאינם מעכבים בדיעבד כגון סמיכה ותנופה שהם מצות, ובדיעבד אינן מעכבות כדתניא במנחות צ"ג ע"ב. האם נימא נמי אם לא סמך והניף אע"ג דלא מעכב מ"מ עובר על בל תגרע, וזה ודאי לא ניתן להאמר, דא"כ כדמסיק במנחות בברייתות דסמיכה ותנופה שאם עשאן שידי מצוה מעלה עליהן הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר, ובעי עלה למימר בזבחים ד"ו כיפר עשה דקודם הפרשה לא כיפר סמיכה דהו"ל עשה דלאחר הפרשה ופריך בתר הכי אימא כיפר גברא לא כיפר קמיה שמיא ופירש"י דלא עבד מצוה מן המובחר ע"ש. ולפי הנ"ל הומ"ל ברווחא טפי, כיפר דבדיעבד אינן מעכבין, לא כיפר דעבר על בל תגרע כנ"ל.
ובכלל מה מאד קשה להבין ענין בל תוסיף ובל תגרע, הרי לכתחילה כשהמצוה עומדת לפניו ולא יחפוץ לקיים העשה מכין אותו עד שתצא נפשו וע' ברש"י חולין ק"י ריש ע"ב, ובדיעבד הוא רק חיסר מצוה, ובל"ת אם היתה בעדים והתראה חייב מלקות מן התורה, ולא אשכחן דילקה נמי על בל תגרע למאן דס"ל לשאב"מ לוקין עליו, וע' במה שהאריכו במצות אלו בטו"א שם ובמנ"ח מצות תנ"ד תנ"ה.
לכן נלע"ד דשפיר עביד הגאון ר' צבי הירש חיות ז"ל בספרו תורת נביאים מאמר בל תוסיף, שהחליט דשיטת הרמב"ם בפ"ב ה"ט מה' ממרים דכל ענין דבל תוסיף ובל תגרע הוא רק אזהרה לב"ד שלא יוסיפו ולא יגרעו במצוות התורה. ובמשנתנו מדיינים ר"א ור"י שאם אתה אומר שלא יתנו רק מתן אחת, היינו שהב"ד יחליטו כן הדין, הרי עוברים בהוראה זו על בל תגרע, והוא השיב לו דבל תגרע הוא רק כשהוא לעצמו ועוקרים כל הדין, משא"כ הכא דהמצוה על עמדה תעמוד היכא שלא היתה בתערובות, והוא השיב לו נמי דגם בל תוסיף הוא רק כשמוסיפים מצוה חדשה לעצמה, אבל לא כשעושה לשם תקנת הקרבן ע"ש ודפח"ח, וע' ביד המלך פ"א הט"ו מה' ציצית ובחידושי הגרע"א לכתובות ד"מ ע"א.
שם א"ל ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו כו', ע' ר"ה כ"ח ע"ב בשני דבורי התוס' ד"ה לא נאמר ובטו"א שם ובת' עונג יו"ט סי' קע"ט.
שם ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כו', בתוספתא פ"ח מבואר דהא דר"י הוסיף על דבריו לאמר כשנתת עברת כו', הוא מפני חסרון ההכרעה עה בדברי שניהם, דלזה עובר על בל תוסיף ולזה בבל תגרע, ולכן א"ל ר"י אני אכריע כשאני עושה בידי נמצאתי עובר על ל"ת והרי הוא בידי כשאני מניחה כמות שהיא נמצאתי עובר על ל"ת ואינה בידי ע"ש, ויל"ד אמאי חסרה ההכרעה בראשית דבריהם, מי לא ידעו דבבל תוסיף איכא מעשה ובבל תגרע ליכא מעשה, ועל לאו שי"ב מעשה לקי לכו"ע, משא"כ באין בו מעשה אפילו לר"י דלקי הרי מסקינן בפ' הלוקין ט"ז ע"א דתרי תנאי אליבא דר' יהודא, או הא דידיה הא דרביה ע"ש, ומדוע קאמר בתוספתא דבלשון בל תוסיף ובל תגרע חסרה ההכרעה.
ועוד לפ"מ שפירשו רש"י ותוס' דעצם פלוגתתם דלר"א דאית ליה רואין המתנות היתירות כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף, ולר"י אין זה בל תגרע דכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר, וזה ילפינן לעיל ר"פ ב"ש מקרא, ולאמר רואין הוא רק מסברא, וילפותא מקרא ודאי עדיף מסברא. דאפילו לר' אלעזר בסנהדרין פ"ח ע"א דאפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו נהרג, הוא רק כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, אבל בסתם עדיף מפי השמועה מכך הוא בעיני, וכש"כ ילפותא מקרא דאלים מסברא ומדוע לא היתה בדבריהם הכרעה וצע"ק, וע' באור שמח פ"ד ה"ח מה' יבום.
שם כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך, בירושלמי שילהי עירובין ובפסחים פ"ג ה"ג מביא הא דמשנתנו בין שאר דברים דאשכחן במשנה דמוטב לעבור על ל"ת שלא באת לידו ממצות ל"ת שבאה לפניו ע"ש, ואע"ג דהכא אין זה עיקר הטעם רק עצם פלוגתתם היא כדפירשו רש"י ותוס' דר"א אית ליה רואין המתנות היתירות כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף, ור' יהושע קאמר במתנה אחת משום דכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר, אפ"ה כיון שלא היתה להם הכרעה אחרת כמבואר בתוספתא שהבאתי לעיל בסמוך, רק ההכרעה היא בזו דלעבירת בל תוסיף איכא נמי מעשה בפועל משא"כ לעבירת בל תגרע, ממילא דדמיא הך דהכא לאינך להתם, וע' בנוב"י סוף חלק ראשון ובעונג יו"ט חא"ח סי' א' וסי' ל"ח ובחי"ד סי' פ"ח.
שם לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים כו', ע"ל ע"ד ע"א רש"י ד"ה תרתי ובמש"כ בחידושי שם.
שם א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך כו', עמש"כ בחידושי לעיל ע"ז ע"ב.
שם והזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות, ע' יומא י"ד ע"א תוד"ה למזה ובגבורות ארי שם.
שם רבא אמר לעולם יש בילה והזאה אין צריכה שיעור וקנסא הוא דקנסו רבנן כו', ומקשים לפ"מ דמי חטאת מטהר טמאים ומטמא טהורים כדאיתא ביומא י"ד, וכיון דטהור בהזאה ראשונה היכא קנסו רבנן להזות פעם שנית הלא בהזאה שניה מטמאין אותו, ותירץ בצ"ק דהך סברא דמי חטאת מטמא טהורים ר"ע ס"ל התם אבל חכמים פליגי שם על ר"ע ומסוגיא דנדה ד"ט ע"א מוכח דר' אלעזר כחכמים ס"ל וסוגיא דהכא קאי אליבא דר"א דלא ס"ל הך סברא ע"ש, ולע"ד שגגה היא דבנדה ר' אלעזר הוא, ובסוגיין הוא ר' אליעזר בן הורקנוס כדכתב הראב"ד בעדיות פ"ז מ"ה, וע"ל דף צ"ג ע"א מש"כ על הגליון, ור"ע היה תלמידו של ר' אליעזר כמבואר בפסחים ס"ט ע"א ובע"ז מ"ו ע"ב ובס"פ ארבע מיתות, וסברא יותר לאמר דר"ע ביומא שם כרביה ס"ל.
ובפנים מאירות תירץ וז"ל כיון דלא הזה בפעם ראשון כשיעור אף דא"צ להשלים מ"מ אין איסור אם משלים מידי דהוי אם מזה מתחילה כשיעור ועוד י"ל שאין מטמאין עד שיהיה בזה שיעור הזאה והכא מזה פחות מכשיעור עכ"ל, וגם דבריו בלתי מובנים לע"ד הלא רבא קאמר בהדיא הזאה אין צריכה שיעור נמצא דלדידיה הבלתי שיעור לשיעור שלם נחשב כדכ' הרמב"ם רפי"ב מה' פרה אדם שנטמא במת והזה עליו כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה כו, עלתה לו הזייה כו' ע"ש, ומטהרה נלמד לטומאה, למ"ד דמטמא טהורים כדמטהר טמאים, דג"כ אין צריכה שיעור, דמנלן לחלק ביניהם.
ולולא דבריהם היה נלע"ד דלא אמר ר"ע דמטמא טהורים אלא בטהור דעלמא שנפלה עליו הזאה אז טמאתו, משא"כ כשהוא עסוק לטהר את הטמא באותה פעולה נתזה על הטמא הזאה יתירה אפילו במתכוון, ואע"ג דבזולת ההזאה היתירה היה ג"כ טהור, מ"מ אין מקום לחלק את הפעולה המאוחדת. ולאמר עד כאן היה מטהר את הטמא ובאמצע הפעולה התחילה לטמא את הטהור כיון דבפעולה אחת נעשית וע' תוד"ה כגון. דוגמא לזה פירש"י בחולין ד"כ ע"ב דבכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טריפה וכי גמר שחיטתו מיתכשר אם לא שהה שיעור שהייה ע"ש, הרי דפעולה אחת לא מחלקינן אע"ג שהיה מקום בסברא. וה"נ דכוותיה, הגע עצמך לפמש"כ הרמב"ם ה' פרה שם. דהזאה כל שהוא ממי הנדה בכל מקום שנגע מעור בשרו של הטמא עלתה לו הזייה אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו ע"ש, והשתא אם כל שהוא מן ההזאה נפלה על שפתו למשל, וחלק מן ההזאה נפלה לו אח"כ תיכף על חלק אחר מן הגוף, האם נימא דחלק קמא טיהר את הטמא וחלק בתרא טימא את הטהור, ואם יזה פעם שלישית באותו מעמד של הזאה ראשונה חזר אותו הטמא להיות טהור, ובע"כ דאין לחלק בפעולה אחת, ואע"ג דנטהר משיעור הזאה ראשונה, ולכן אם מצאו חכמים לקונסו בשביל שהרבה מי חטאת במים פסולין, לא נטמא מן ההזאה היתירה, להיותן שתי ההזאות בפעולה אחת כנלע"ד.
שם רבי אומר לדברי ר"א הזאה כל שהוא מטהרת כו', ע' תוספתא פרה פ"ט ובביאור הגר"א שם.
שם הזאה כל שהוא מטהרת הזאה אין צריכה שיעור, ע"ל ע"ה ע"ב תוד"ה הזאה ובר"ש פרה פי"ב מ"ה.
רש"י ד"ה ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ורואה המתנות היתירות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף במתנה אחת, משום בל תוסיף וידי עולה יצא דכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר ע"כ, וכן נקטו התוס' לעיל ע"ט סוף ע"ב ובשילהי בכורות ע"ש, וקשה א"כ נפל פיתא בבירא מאי קאמר ליה ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע, הרי אפ"ל דבל תגרע שייך רק במקום דמעכב גם בדיעבד, משא"כ בנתן מתנה אחת דרחמנא גלי דיצא בדיעבד כדאמרינן לעיל ר"פ ב"ש, ומאי קמהדר ליה ר' יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף, דלפ"ד ר"א דרואה אני כאילו הם מים, בל תוסיף מהיכא, וע' בהעמק שאלה לשאילתות פ' תצא סי' קנ"ד סוף אות ב'.
עוד יל"ד אם נתן מתן ד' במתן אחת אע"ג דגלי קרא דבדיעבד כיפר ובכ"ז עובר על בל תגרע כנ"ל, א"כ אמאי לא הביא אביי ראיה לדבריו מהכא בריש תמורה דכל מה דא"ר לא תיעבד אי עביד מהני, אכן לפ"מ שהבאתי לעיל בסמוך דבל תוסיף ובל תגרע אינן דומין לכל הלאוין שבתורה, להיותן קשורין בהוראות הב"ד ע"ש, לפ"ז אין להן שייכות עם סוגיא דתמורה.
רש"י ד"ה מי יימר. שמא רוב שתיהן מן השאובין כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב ושם חי"ד סי' כ"ח ענף ה'.
רש"י ד"ה רב אשי אמר הגרסא משובשת בספרים כו', ע' בדקדוקי סופרים.
תוד"ה רב אשי בסה"ד, האיך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע"כ, כוונתם דכל היכא דקתני כל שהוא, בע"כ דאיכא ביה שיעורא כדי חלוקה קצת, וע' ב"ב קמ"ט ע"ב ובחולין קל"ז ע"ב ובעירובין ד"פ ע"א ובשבת צ"א ע"א וע"ש ס"ג ע"ב תוד"ה אריג ובביצה ט"ז ע"ב רש"י ד"ה לא דאית ביה כזית ובבכורות י"א ע"א רש"י ד"ה פשיטא.