אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף נח.
במשנה, קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח ר' יוסי אומר כאילו נשחט בצפון כו', הנה בגמרא קא"ר יוחנן טעמא דר' יוסי אי משום דקסבר כוליה מזבח בצפון קאי או מקרא דוזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וברמב"ם רפ"ג מפסוה"מ נקיט האי קרא ע"ש, ויל"ד הלא בתו"כ נדבה סוף פרשה ה' ביאר איהו גופיה טעמיה, דהכי תניא התם המזבח צפונה שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה שאם שחט בראשו קדשי קדשים כשרים דברי ר' יוסי ר' יהודא אומר כו', הרי בהדיא טעמו מדכתיב המזבח צפונה, וה"נ תניא בתוספתא רפ"ז ר' יוסי אומר מזבח כולו צפון שנאמר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וצע"ק.
שם ר' יוסי ב"ר יהודא אומר מחצי המזבח ולדרום כדרום מחצי המזבח ולצפון כצפון, וכ"ה גם דעת ר' ראובן באגדה דפסיקתא פיסקא ביום השמיני סי' ד', וע' מכילתא ס"פ יתרו בקרא דוזבחת עליו ובהתוה"מ שם ובפ' תרומה בפסוק ונתתה אותה תחת כרכב המזבח.
שם וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ע' תקוני זהר תקונא חד ועשרין דף נ"ט ע"א דפוס ליוורנו ושם שילהי תקונא עשרין וארבע.
שם ר' יוסי סבר כולו לעולה וכולו לשלמים ור' יוסי ב"ר יהודא סבר חציו לעולה וחציו לשלמים כו', בביאור פלוגתתם ע' בהתוה"מ ויקרא סי' ס"ו.
שם מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג מחילות ולא ע"ג כיפין, ע' מל"מ פ"א הי"ג מבית הבחירה ובהתוה"מ ס"פ יתרו בקרא דמזבח אדמה ולקמן ס"ב ע"א תוד"ה ולא ובמש"כ בחידושי שם.
שם שלא יבננו לא ע"ג מחילות ולא ע"ג כיפין ע"כ, ושיעור החלל לפסול המזבח בשביל זה הוא טפח, כדכ' הר"ש באהלות פ"ט מט"ו.
שם באומד חמש סאין גחלים ובשבת באומד שמונה סאין כו', במשנה דתמיד כ"ט ע"א הגרסא בעומד בעי"ן, וע"ש במפרש ובמש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה עצי תאנה יפין, שבו היתה תקנה לאדם הראשון שנאמר ויעשו להם חגורות ע"כ, וכן פי' ג"כ הרא"ש בתמיד כ"ט ע"ש, ואע"ג דלדעת ר' נחמיה גם הקלקול היה בתאנה באכילת עץ הדעת, אפ"ה אזלינן בתר התקון המאוחר, וע' סנהדרין ד"ע ע"ב וברש"י ותוס' שם.
רש"י ד"ה בשבת, שעל מזבח הפנימי אין הקטר אלא לקטרת שחרית וערבית כדכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ע"כ, ע"ל כ"ז ע"ב רש"י ד"ה קטרת זרה ובמש"כ בחידושי שם.
תוד"ה קדק"ד ששחטן בראש המזבח. מדאורייתא שוחט לכתחילה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים ע"כ, וקשה הלא משנה מפורשת היא דקושטא דמילתא הכי הוא, דהכי תנן לקמן פ"ד ע"א עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתחה במקומה ע"ש, ולפ"ז בדוקא נקיט במשנתינו ששחטן, דכל זמן שהיא חיה דינו להורידה למטה, רק אם שחטה, כשר אפילו להפשט וניתוח בראש המזבח וע"ל פ"ה ע"א.
ולאמר דהתוס' ס"ל דעולה חיה שתרד מראש המזבח הוא ג"כ מדרבנן שמא תרביץ גללים, וכדמשמע שהבין כן בתפארת ישראל שם, זה אינו לע"ד, דהרמב"ם בפ"ג ה"ד מפסוה"מ כתב בהדיא טעמא דתרד שעדיין אינה ראויה ע"ש. הרי שהרמב"ם הבין דמשנה דעולה שעלתה חיה לראש המזבח נמשכת אחרי המשנה הקודמת דר"פ המזבח מקדש, שהניחו יסוד אקרא דהיא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד כו', הרי דמדאורייתא היא, וכיון שיש מקום לפרש דמדאורייתא תרד כפי' הרמב"ם, א"כ אף אם נימא דהתוס' ס"ל דתרד מדרבנן, עכ"פ הי"ל להתוס' בסוגיין להביא משנתינו דהמזבח מקדש, ולפרש דגם התם מדרבנן הוא, וצ"ע כעת.
והרמב"ם רפ"ג מפסוה"מ העתיק לשון משנתינו קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח, ואפ"ה לא תקשה עליו קושית התוס', לפמש"כ שם ה"ד עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד שעדיין אינה ראויה, א"כ לא משכחת לדידיה מציאות השחיטה על ראש המזבח רק בדיעבד, ולהכי נקט ששחטן כנ"ל. אמנם לולא דברי התוס' והרמב"ם דאינהו מפרשי איסורא דלכתחילה מדרבנן, ואיהו מפרש דעדיין אינה ראויה, היה מקום נמי לאמר דמשנה דעולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד פליג אתנאי דמתניתין דדרשי עליו עליו ממש, וע"ל נ"ט ע"א תוד"ה וכי ובמש"כ בחידושי שם, דאי אית להו עליו ממש לא הו"ל למיתני תקנתא דירידה, רק היל"ל ישחטנה ויפשיטנה וינתחנה, אלא דמשנה דהתם ס"ל כהמכילתא ס"פ יתרו ומובא ברש"י עה"ת שם וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש ת"ל הבשר והדם על מזבח ה"א ואין שחיטה בראש המזבח ע"ש, הרי דתנא דמכילתא ודאי פליג על ר' יוסי ועל ר"י ב"ר יהודא דמשנתינו כמש"כ שם בהתוה"מ, ולפ"ז י"ל דמשנה דלקמן פ"ד ס"ל כהמכילתא, ושפיר תנא תרד.
בא"ד מדאורייתא שוחט לכתחילה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שמא תרביץ גללים ע"כ, וראיתי במנ"ח קונטרס קומץ מנחה מצוה קל"ב שהביא להקשות, לפ"מ דחזינן דהש"ס יליף לענין קרבנות מעקידה כמבואר בפ' לא היו כופתין דף ל"א דמעקידין יד ורגל כיצחק בן אברהם וכן בשחיטה שהיא בתלוש ובסכין מדכתיב ויקח את המאכלת כדלקמן צ"ז ע"ב, א"כ אמאי לא נילף נמי בסוגיין דשחיטת קדק"ד כשרין בראש המזבח מעקידה דכתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וכן מאי קמבע"ל במנחות כ"ו ע"ב אי על העצים דוקא נילף מעקידה דכתיב בהדיא ממעל לעצים, וע"ש מה שנדחק בזה.
ולכאורה טפי ה"ל להקשות לפ"ד המכילתא דדרשי וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה כדהבאתי בחידושי לעיל בסמוך, וכן מהא דתנן לקמן פ"ד ע"א עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, ואברהם העלהו לראש המזבח לכתחילה, ובע"כ דהתם עיקר ציווי השי"ת היה והעלהו שם לעולה, וכמאחז"ל המובא ברש"י בקרא דאל תשלח ידך וז"ל א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתיה אחתיה ע"ש, ואף שאאע"ה חשב שאח"כ הוא מצווה לשוחטו ג"כ, בכ"ז הרגיש דמצוה ראשונה עליו לקיים כפי שיצא מפי השי"ת והיא מצות ההעלאה על העצים, ואין ללמוד מזה לשאר קרבנות, דהתם כל הצווי מהשי"ת היתה רק ההעלאה ולא השחיטה, כדדרשינן בתענית ד"ד ע"א ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, משא"כ בקרבנות שעצם המצוה היא השחיטה, וממילא גם הש"ס הכא לא מצי למילף מעקידה, דהשי"ת פקד עליו בעיקר ההעלאה, שלא רצה בשחיטה רק בנסיון, ואאע"ה היה מוכרח לקיים בדיוק ציווי השי"ת.
ובכלל מחלקת קדומה היא אי למדין מקודם מתן תורה, והארכתי בזה בחידושי לחולין דט"ז ודפ"ה, ולפ"ז י"ל דלא גמרינן מקודם מ"ת רק דברים שלא נאמרו לאחר מ"ת, כמו שחיטה בתלוש ובסכין ועקידת יד ורגל, משא"כ אם נמצא בקרא מפורש אחרי שניתנה תורה לישראל, בודאי לא ילפינן מקודם מ"ת, וכדהקשה רב יוסף ביומא כ"ח ע"ב ואנן מאברהם ניקום ונגמר, ורבא דאהדר ליה תנא גמר מאברהם, הוא ג"כ בזריזין מקדימין למצות, דלא אשכחן אלא באברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר, אבל עצם דין מילה שהוא דוקא ביום, זה יליף התם מדכתיב וביום השמיני ימול, וע' שבת קל"ה סוף ע"א וברש"י ד"ה דורות הראשונים ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, והדברים עתיקים.
ובמנחות כ"ו ע"ב דחזקיה בעי אם סידר המערכה על סידור האברים, ג"כ אין מקום להקשות דנילף מעקידה דכתיב ממעל לעצים, דהתם נמי בעי למגמר מקראי דלאחר הדיבור, רק דבקראי גופייהו נולד לו ספק, דבחד קרא כתיב על העצים, ובאידך כתיב על המזבח, ומשו"ה בעי אי על העצים דוקא, ואפשר נמי דאידך קרא אתא לגלויי אקרא קמא, דאי בעי הכי עביד ואי בעי הכי עביד, ולמילף מעקידה בהכרעה על הכתובים דלאחר מ"ת נמי לא מצי, דהתם עצם המצוה על אברהם היתה העלאת יצחק על המזבח כשהוא חי כנ"ל, ואין לזה שום שייכות עם סידור אברים של קרבנות למערכה.
תוד"ה משוך. וא"ת הכא משמע דלא מקרי לפני ה' אלא במערב כו', ע"ל ס"ג ע"ב תוד"ה מה ובמנחות ס"א ע"א תוד"ה אבל ושם י"ט ע"ב רש"י ד"ה יכול במערב ובתוס' שם ובהתוה"מ פ' צו סי' כ"ו ובתורה אור שם, וע"ע בכ"מ פ"ט ה"ו ממעה"ק.