אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף מז.
מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו', ע' ירושלמי קידושין פ"א ה"ה ובמה"פ שם ובטו"א לר"ה כ"ח ובעונג יו"ט סי' כ"א.
שם ת"ל ושחט את בן הבקר כו', אע"ג דהאי קרא כתיב בעולה מ"מ פשיט מינה לדר"א דאיירי בחטאת. והרמב"ם כייל נמי דין זה בכל הקדשים בפ"א ה"ג מפסוה"מ, וע' בש"ק לירושלמי גיטין פ"ה ה"ה.
שם לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו, ע' בהתוה"מ ויקרא סי' כ"ו ובמש"כ בחידושי שילהי מנחות.
שם א"ר אלעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין אמר רבא מ"ט דר"א בר"י דא"ק והקריב המקריב, נראה דלרבא הוא לתת טעם לדר"א בר"י, לפ"מ דרבא אמר לעיל כ"ו ע"ב דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה כו', ולפ"ז אהא דקאמר ר' יוסי במשנתנו שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, א"צ לתת טעם לדבריו, דהמחשבה היא בכהן המקריב הראוי לעבודה, אבל דברי ר"א ב"ר יוסי צריך טעם דאיהו קאמר שהבעלים מפגלין, ואינהו הם זרים שאינן ראוין לעבודה, והכהן קבל בשתיקה ואיך תצטרף מחשבת הבעלים עם עבודת הכהן, ולה"ק רבא דגם ראב"י דריש מקרא דכתיב והקריב המקריב קרבנו, אלמא דמקריב קרבנו קרי ליה.
שם השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל, ע' ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ג ובת' הרשב"א סי' תקכ"ט ובס' האשכול ח"ג סי' ב' ובמש"כ בחידושי לחולין קט"ז ע"ב.
שם דתניא כלל ארשב"א כל שאין כשר להצניע כו', ע' ירושלמי שבת רפ"י ובתוספתא שם פ"ט.
שם ר"א ב"ר יוסי לית ליה דתרווייהו כו' ר"א לית ליה דרשב"א כו', ונראה להסביר עפ"מ שמוסכם בראשונים דכל היכא דאמרו כולהו ס"ל לית הלכתא כחד מינייהו דהו"ל שיטה ולית הלכתא כשיטה, וע' ב"מ ס"ט ע"א ובתוד"ה אלא שיטה ובת' הרשב"א סי' שי"ד ובתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ד, והארכתי בזה בחידושי לחולין קכ"ד ומנחות נ"ז, ולפ"מ דהכא קאמר כולהו ס"ל, שפיר דחיק בש"ס לעשות מחלוקת ביניהם, ולאמר דראב"י ל"ל דתרווייהו ור"א ל"ל דרשב"א, בכדי שתהיה אפשרות לפסוק הלכה כוותיה ולא להעמידו בשיטה, וע' באור זרוע ה' שחיטה סי' שפ"ג.
שם ר"א לית ליה דר"ש בן אלעזר כו', וכן בר"פ המצניע סתים מתניתין דלא כוותיה, כדאמרינן התם צ"א ע"א וע' ראבי"ה ס"ס רכ"ג.
שם אבל שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ע' בת' הגרע"א ז"ל סי' ח' ובמש"כ בחידושי לכריתות י"ט ע"ב.
רש"י ד"ה והקריב. אלמא מקריב קרבנו קרי ליה, ע' מש"כ בחידושי לחולין ל"ט ע"ב.
תוד"ה מנין. ואפילו מתכוין לחתיכה כו' כדמוכח פ"ב דחולין כו' ע"כ, ברש"י גופה מבואר הכי, דבחולין שם פירש מתעסק בסכין להגביה או לזורקו, ובשילהי מנחות פירש"י מתעסק בסכין לחתוך דבר אחר כו', ועמש"כ בחידושי שם, וע' בלח"מ פ"א ה"ג מפסוה"מ ובעונג יו"ט סי' נ"ז.
בא"ד ונראה האי מתעסק דקדשים היינו מתכוין לחתיכת סימנין ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון משום חולין דהיינו כסבור שהן חולין וכולהו מושחט את בן הבקר נפקי עכ"ל, ובאותו לשון ממש כתבו התוס' בחולין י"ג ע"א ע"ש, והנה ידידי הגאון הגדול מו"ה ר' חיים עוזר שליט"א מווילנא הק' בת' אחיעזר חי"ד סי' ד', א"כ איך הוכיח בש"ס חולין ל"א ע"ב מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים מכלל דשחיטת חולין לא בעי כוונה, הרי לפ"ד התוס' י"ל אפילו אי נימא דשחיטת חולין בעי כוונה לשם זביחה מ"מ איצטריך קרא דמתעסק בקדשים שידע שהוא זביחת קדשים דאם כסבור שהוא חולין דפסול אין זה ענין כלל לכוונה דשחיטת חולין וכיון דתרוויהו משחט בן הבקר נפקא ולא אייתר קרא מנ"ל דשחיטת חולין לא בעי כוונה עכ"ל, והאריך בתירוצו טובא ע"ש, ולדעתי בלתי מובן קושיתו מעיקרא, לפ"מ דאיהו גופיה העתיק כל לשון התוס' דהשני מיני מתעסק נפקא משחט בן בקר, א"כ פריך הש"ס שפיר כיון דרחמנא גלי בשני המינין של מתעסק בקדשים ליפסול, ממילא מזה גופא מוכח דמתעסק דחולין משני המינין ג"כ כשר ולא בעינן כוונה כלל, דהא אין להפריד בין הדבקים, אחרי דבקדשים גלי בהו רחמנא בחד קרא לאיסורא, בע"כ דבחולין תרווייהו להיתירא כנ"ל
איזהו מקומן פרק חמישי זבחים
במשנה. איזהו מקומן של זבחים כו', ע' בה"ג סי' נ"ט.
שם. קדק"ד שחיטתן בצפון כו' וקבול דמן בכ"ש בצפון, ע' זוה"ק פנחס דף רנ"ד ע"ב.
רש"י ד"ה בכלי שרת דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות כו' ע"כ, מזה מוכח דרש"י הבין דכלי שרת דמתניתין קאי על הכלי קבול הדרושים למעשה הקרבנות, וממילא מוכח נמי דהא דפירש"י לעיל י"ג ע"א דכלי שרת קאי על בגדי כהונה ע"ש, האי כללא הוא רק כל היכא דקתני בכהן כשר ובכלי שרת, אז דוקא בבגדי כהונה קאמר ע"ש, וראיה נמי ממש"כ התוס' בסוגיין, דרבינו אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין בשחיטת קדשים מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון ע"ש, והשתא אם היינו מפרשים דכלי שרת קאי על הבגדי כהונה, מנין היה מוכיח דבעינן סכין כלי שרת ובע"כ כנ"ל, וכתבתי זאת מפני שראיתי שחכם גדול אחד טעה בדברי רש"י שם.
רש"י ד"ה הזיה על בין הבדים עומד בין שני בדי ארון ומזה אחד למעלה וז' למטה כנגד עוביו של כפרת ולא היו נוגעים בו עכ"ל. והנה סוף דברי רש"י הם מברייתא דיומא נ"ז ע"א, דתניא כשהוא מזה אינו מזה על הפרכת אלא כנגד הפרכת, ואע"ג דהתם מסיק א"ר אלעזר ב"ר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים, וכתב שם בתוס' ישנים דפליגי אהדדי, מ"מ הכריע רש"י כת"ק דלכתחילה א"צ ליגע, וכ"ה בירושלמי יומא פ"ה ה"ד אית תניי תני צריך שיהא נוגע אית תניי תני א"צ שיהא נוגע א"ר לעזר בי ר' יוסי אני ראיתיה ברומי מלאה טיפין של דם אמרתי אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביוה"כ הדא אמרה צריך שיהא נוגע ואפילו תימר א"צ שיהא נוגע ואם נגע נגע ע"ש, אמנם מסקנת התוספתא שם ספ"ב הוא להיפוך, דהכי תניא התם ולא היה מגיע לפרכת אם הגיע הגיע ע"ש, ומש"כ התוס' לעיל ספ"ק דהזאה דפרוכת ובין הבדים דהויא הזאה אע"פ שלא נגע. ג"כ אין כוונתם על דיעבד, רק שהוכיחו דכמו בפרוכת הויא הזאה אע"פ שלא נגע דהא גם לכתחילה א"צ ליגע כדפירש"י בסוגיין, כמ"כ בהזאה דמזבח הוה ס"ד נמי דלא בעינן עד דמטא למזבח דוקא ע"ש.
ומה שהכריחו לרש"י בתור פרשן לסיים ולא היו נוגעים בו, דנראה כאילו הכניס א"ע בפלוגתא דברייתא לדינא, אפ"ל דלשון משנתינו קשיתיה דקתני על בין הבדים, דשני תיבות על בין, הן כתרתי דסתרי, ולהכי מפרש דבין הבדים הוא מה שעומד בין שני בדי ארון, והאי על קאי אהזאה שהוא מזה אחת למעלה וז' למטה כנגד עוביו של כפורת, ודלא נפרש על ממש, הוצרך לסיים בפירושו ולא היו נוגעים בו.
עכ"פ מדברי כולם נלמוד יחד עם הכרעת רש"י ז"ל דלכתחילה א"צ ליגע, ועפ"ז נפלאתי ע"ד המל"מ בפ"ג מעביוה"כ ובפ"ה הי"ב ממעה"ק, שכ' וז"ל לא ביאר רבינו ז"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לא ומדברי התוס' בפ"ק דזבחים ט"ו מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים כו' עכ"ל, והוא פלא שלא הביא הא דתניא בבבלי וירושלמי ותוספתא כנ"ל, כן אחרי הכרעת רש"י דלכתחילה בעינן שלא יגע, מה מקום לשאול אי לא לא נגע אם עלתה לו הזייה, הלא כך הוא דינו שלא ליגע לכתחילה, רק דלא פסלינן בדיעבד אם נגע, ועוד מה שהוא מפרש לדברי התוס' לעיל ספ"ק דכוונתם הוא על דיעבד, ולפמש"כ לעיל הרי גם שם אפשר לפרש אלכתחילה, ודלא פליגי אפירש"י דהכא ומתאימים עם כל הברייתות כנ"ל.
רש"י ד"ה ושעירים הנשרפים כו' הזייה על הפרכת כתיב בהו כו', ע' בראב"ד לתו"כ ויקרא חובה פרשה ג'.
תוד"ה איזהו מקומן, ה"ר אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן בשחיטה סכין כלי שרת מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון כדקתני גבי קבלה וקיבול דמן בכ"ש בצפון כו', ולכאורה למאי צריך לדיוקים הלא בתוספתא מנחות פ"א תניא בהדיא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעון כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה קמיצה בכלי ושחיטה אפילו בקרומית של קנה כדהביאו התוס' בסוגיין ובש"מ ע"ש, וי"ל משום דהתוספתא סתרה לכאורה הא דדרשינן לקמן צ"ז ע"ב מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי כדהביאו התוס' בסמוך, וע' חולין ד"ג ע"א תוד"ה כגון ובמש"כ בחידושי שם, ולהכריע בין דרשה דלקמן והתוספתא דייק רבינו אפרים ממשנתינו דלא נקט כלי שרת גבי שחיטה כמו גבי קבלה.
והרמב"ם סלל לו מסילה אחרת להשוות דרשת הש"ס עם התוספתא, לכן כתב בפ"ד ה"ז ממעה"ק, דלכתחילה אין שוחטין כל הזבחים אלא בסכין מכלי שרת ובדיעבד אם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין ע"ש, ואפ"ה לא תקשה לדידיה קושית רבינו אפרים מדוע לא תנא במשנתינו שחיטתן בכלי שרת כמו גבי קבלה, די"ל דבמשנתינו לא נקט רק הדברים שפוסלין הקרבן גם בדיעבד, ולהכי תנא קיבול דמן בכלי שרת דבדיעבד פסל ג"כ כלי חול, כדפסק בפ"א הכ"ד מפסוה"מ, אבל שחיטתן דבעי כלי שרת לדידיה רק לכתחילה, ובדיעבד כשר גם בסכין של חולין, ואפילו בקרומית של קנה, להכי לא תנא ליה, ואילה"ק כיון דכל משנתינו הוא רק בדברים שפוסלין הקרבן גם בדיעבד, א"כ אמאי צריך למיתני גבי הזייה מתנה אחת מהן מעכבת, די"ל משום דבחטאות החיצוניות סגי במתנה אחת בדיעבד כדתנן לעיל ר"פ ב"ש, להכי דייק למיתני הכא דבחטאות הפנימיות אפי' לא חיסר רק מתנה אחת נמי מעכבת, ועפ"ז מדוייק הא דנקט מתנה אחת מהן, פי' ולאפוקי חטאות החיצוניות, ועוד משום דבעי למיתני בתר הכי גבי שירי הדם, דאפילו לא נתן כלל לא עיכב, משו"ה תנא גבי עיקר המתנות דאפילו חיסר אלא אחת מהן נמי מעכבת.
בא"ד וההיא דאלו דברים דף ס"ו י"ל דכל אחד הקדיש סכינו בערב שבת. פי' דבשבת אסור להקדיש כדתנן בביצה ל"ו ע"ב, וע' בפסחים שם תוד"ה תוחב ובמהרש"א וקרני ראם ובת' ברית יעקב חא"ח סי' י"ח.
בא"ד וההיא קרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי כו', ע' דורש לציון דרוש ה'.
בא"ד לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטה בפנים אע"פ שאין הדם בפנים נפסל ביוצא דמקבל במיעוט שבפנים ע"כ. כוונתם אע"ג שאינו נפסל ביוצא, משום דהקבלה היתה בפנים, אפ"ה צריך הכלי להיות לכתחילה כולה בפנים, כדביארו התוס' דבריהם בחולין ד"ג, ולכאורה יל"ד הרי אפילו אם כל הכלי עמד בפנים וקבלו בו את הדם, והוציאוהו אח"כ לחוץ היה נפסל הדם, ועתה ניהי נמי שקבל הדם במיעוט שבפנים, אכן רוב הדם נתפשט ברוב הכלי שבחוץ, מדוע לא יהיה נפסל הדם, ובע"כ משום דפסקינן כר' יוחנן בשבת צ"א ע"ב דאגד כלי שמיה אגד, וכמו דהתם רוב חרדל שבקופה היה בחוץ ומקצתו בפנים. אפ"ה לא נחשב כהוצאה משום אגד הכלי הנשאר בפנים, ה"נ מיעוט הכלי שרת שנתקבל בו הדם העומד עוד בפנים, מציל את רוב הדם שברוב הכלי מאיסור יוצא מפני אגד הכלי.
ובהאי עניינא נתקשיתי במכות י"ט ע"א, דתניא ר' אליעזר אומר בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, וכ' שם הריטב"א ז"ל אפשר דהוא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמ"ד במס' שבת דאגד כלי לאו שמיה אגד שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלים בין זו לשבת ע"ש, דלפ"ז קשיא הלכתא אהלכתא, דהרמב"ם פסק בפי"ב הי"א מה' שבת שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד, ובפ"ג ה"ב מה' בכורים פסק כר"א במכות שם, ודוחק לאמר דהרמב"ם הבין דר"א איידי דוקא היכא שהבכורים היו בשני כלים, כן לדברי הריטב"א דר' אליעזר ס"ל כחזקיה בשבת, א"כ איך פליג ר' יוחנן על ר' אליעזר, ואם יש אידך תנא דר' יוחנן סמיך עליה, אמאי לא אמר כתנאי או לימא כתנאי, כן יל"ד קצת דר"א גופיה ס"ל בפסחים מ"ח ע"ב הסל מצרפן לחלה, הרי דמתחשב עם התאגדות הכלי וצ"ע כעת.
בא"ד ומיהו יל"ד מהא בתוספתא דמנחות חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי כו' וע"כ ליק דלא תיבעי כלי כלל אלא דלא בעי כלי שרת קאמר ע"כ, לפנינו בתוספתא שם הלשון בהדיא שהקמיצה טעון כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה, ולפי גרסא זו הרי אפ"ל דכלי שרת דתוספתא קאי על בגדי כהונה, וכדפירש"י לעיל י"ג ע"א, שהבאתי לעיל ע"ד רש"י דבסוגיין.